מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון- חבר פורום התנ"ך -
החברה לחקר המקרא.
"נביאים מול מעצמות, פרק י'";
אל מול אשור המתעצמת
כמאה שנה לפני עמוס וישעיהו, בימי אסא מלך יהודה ועמרי מלך ישראל, מלך באשור אַשוּרנַצִרפַּל1] (השני; 883-859 לפנה"ס), הצבא האשורי הוסיף לחיל המרכבות שלו גם חיל פרשים מסתערים. אלה מנעו לחלוטין את המארבים שהיה אפשר להכין למרכבות במקומות קשים למעבר ולתמרון, כמו מעברי הרים ונהרות (כידוע ממלחמות קדומות). הפרשים נערכו בצדי המרכבות ובמקומות קשים גם לפניהן, והשילוב הזה הפך לכוח מחץ שממנו לא היה מציל.
תיאור מדויק של הצבא המסתער מופיע בתחילת ישעיהו (ה' כו-ל):
"וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק, וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ... אֵין עָיֵף וְאֵין כּוֹשֵׁל בּוֹ, לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן, וְלֹא נִפְתַּח אֵזוֹר חֲלָצָיו, וְלֹא נִתַּק שְׂרוֹךְ נְעָלָיו. אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים, וְכָל קַשְּׁתֹתָיו דְּרֻכוֹת, פַּרְסוֹת סוּסָיו כַּצַּר נֶחְשָׁבוּ וְגַלְגִּלָּיו כַּסּוּפָה. שְׁאָגָה לוֹ כַּלָּבִיא... וְיִנְהֹם וְיֹאחֵז טֶרֶף וְיַפְלִיט וְאֵין מַצִּיל. וְיִנְהֹם עָלָיו בַּיּוֹם הַהוּא כְּנַהֲמַת-יָם...";
התיאור הזה תואם בצורה כל כך חדה ומדויקת את הידוע לנו ממקורות חיצוניים, עד שברור שכוונת הנביא היא לצבא אשור המתעצם. גם הביטוי "גּוֹיִם מֵרָחוֹק ... מִקְצֵה הָאָרֶץ" (ישעיהו ה', כו)2] מכוון לצבא מעצמה שמשרתים בו 'גויים' רבים וביחד הם צבא גדול אחד.
אחרי אשורנצרפל (בימי אחאב) עלה באשור בנו שַלמַנאֶסֶר3] (השלישי; 858-824 לפנה"ס), והוא כבר פתח במסעות מלחמה דרומה אל מעבר לנהר פרת, אל עבר ערי ארם (=סוריה) והלבנון וערי החוף הפניקי. במאמץ בינלאומי כביר לעצור את שלמנאסר, התגייסה קואליציה של שנים עשר מלכים, בהובלת הֲדַדעֶזֶר מדמשק, אִרחֻלֵני מֵחמת, ו'אחאב הישראלי' (שהיה חזק מכולם).4] הקרב המכריע (853 לפנה"ס) התנהל במישור קַרקַר (בצפון סוריה). ככל הנראה, הקואליציה הארמית-ישראלית בלמה את שלמנאסר וצבאו.
הפרטים ידועים רק מכתובת שלמנאסר,5] שמתארת (כדרכן של כתובות כאלה) ניצחון אשורי סוחף. אולם ברור ששלמנאסר לא המשיך דרומה באותו המסע, ונאלץ לשוב ולהילחם בסוריה עוד שלוש פעמים לפחות. שתים עשרה שנה עברו עד שהופיע כמנצח בדמשק ובהר הלבנון, וגם בצור ובצידון.6] באותן השנים התפרקה הקואליציה הגדולה,7] ישראל וארם חזרו להילחם ביניהן, אחאב נהרג ברמות גלעד, חזאל תפס את השלטון בדמשק ויהוא בשומרון, ואלה לא הצליחו לעצור צבא אשורי מסתער. הכתובות מתארות גם את שליחו של 'יֵהוא בן עמרי'8] משתחוה לשלמנאסר ומעלה מס כניעה (841 לפנה"ס).
בשלב הזה החלו מלחמות בגבול הצפון־מערבי של אשור מול ממלכת אררט (=אוּרַרטוּ),9] וצבאות אשור מיעטו10] לרדת דרומה קרוב למאה שנה. אלה היו השנים בהם שגשגה ארם-דמשק בהנהגת חזאל, ואחר כך ממלכת ישראל בהנהגת יואש וירבעם בנו עם ניצחונותיהם הגדולים.
רוב האנשים בשומרון וביהודה השתכנעו כנראה שהסכנה האשורית חלפה. אשור סבלה גם מזעזועים פנימיים קשים. מעטים הבינו את דברי עמוס וישעיהו, לפיהם ההתעלמות מאשור המתעצמת היא עיוורון גמור המשולב בחגיגות השפע ובשחיתות הגואה.
עליית תגלת פלאסר (השלישי)11]
את השלטון בכֶּלַח (אז בירת אשור) תפס תגלת פלאסר (השלישי; 745-727 לפנה"ס), איש צבא שנראה כי נמנה עם משפחת המלוכה. הוא פתח תקופה חדשה בתולדות אשור, והצליח לחולל שינוי יסודי בארגון הפנימי ובאופי הפעילות הצבאית. הוא גם יצר מערכת ביורוקרטית משוכללת שכללה שירותים להעברת דואר ומידע ברחבי האימפריה. הוא חידש ומימש את חלום האימפריה הגדולה של אשור, שהשתלטה על בבל מדרום־מזרח, על ארם וישראל והלבנון בדרום־מערב, ושאפה לשלטון עולמי.12]
זה קרה בסוף ימי עוזיהו מלך יהודה, אחרי מות ירבעם בן יואש, ותחילת הקריסה של ממלכת ישראל.
מלחמת אחים בישראל
עם מותו של ירבעם השני החלה ההידרדרות התלולה של ממלכת ישראל, והכתוב בספר מלכים ב (ט"ו, ח-כו) מתאר מאבקי ירושה מהירים וקשים: בנו של ירבעם, זכריה, מלך שישה חודשים בלבד עד שקשר עליו שלום בן יבש מהגלעד ומלך תחתיו. עוד לא התיישב זה על כיסא המלכות, והנה בא מנחם בן גדי (מהשומרון, אולי מתִרצה), חיסל אותו ואחז ברסן השלטון. כ־12 שנים אחר כך, שוב בא פקח בן רמליהו "וְעִמּוֹ חֲמִשִּׁים אִישׁ מִבְּנֵי גִלְעָדִים" (שם, כה), הרג את פקחיה בן מנחם ומלך תחתיו.
התקופה נדמית כרעידת אדמה ארוכה שהובילה בסופה לחורבן שומרון ולגלות חלק גדול משבטי ישראל – הקריסה הפנימית קדמה לחורבן החיצוני. שבטי הגלעד בעבר הירדן המזרחי ערערו על השלטון המרכזי בשומרון שהחזיקו שבטי יוסף, אפרים וחצי מנשה המערבי. ממאבק כוחות זה באו מהפכות החצר שגרמו לאובדן כוחה של הממלכה הישראלית כולה. מידע נוסף על מלחמות האחים שריסקו את ממלכת ישראל ופגעו קשות גם ביהודה עולה מנבואת הושע:
שִׁמְעוּ-זֹאת הַכֹּהֲנִים וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ
כִּי לָכֶם הַמִּשְׁפָּט =משפט ההנהגה] –
כִּי פַח =מלכודת] הֱיִיתֶם לְמִצְפָּה וְרֶשֶׁת פְּרוּשָׂה עַל תָּבוֹר;
וְשַׁחֲטָה שֵׂטִים הֶעְמִיקו =ציידים העמיקו בורות שחיטה]...
גִּלְעָד קִרְיַת פֹּעֲלֵי אָוֶן עֲקֻבָּה מִדָּם;
וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים =מחכים לאיש] חֶבֶר כֹּהֲנִים
דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה =הגדודים] כִּי זִמָּה עָשׂוּ =הכוהנים] ...
(הושע ה', א-ב; ו', ח-ט)
זהו תיאור מזעזע של מלכודות ומארבים ממצפה־גלעד, משם החלו מזימות ההפיכות העקובות מדם, עד תבור, בורות שחיטה עמוקים במלחמת האחים, גדודים מחכים לרצוח איש (מלך או מנהיג צבאי), על הדרך בין גלעד לבין שכם, בעוד הכוהנים (בבמות) עסוקים במעשי זימה.
לכאן מצטרפת עדותו של ספר מלכים על מסע ההרג המזעזע של מנחם בן גדי:
אָז יַכֶּה מְנַחֵם אֶת תִּפְסַח וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת גְּבוּלֶיהָ מִתִּרְצָה כִּי לֹא פָתַח =שערים, ולא נכנע] וַיַּךְ אֵת כָּל הֶהָרוֹתֶיהָ =הנשים ההרות] בִּקֵּעַ =עם העוּבָּרים] (מלכים ב ט"ו, טז).
רבים התקשו בהבנת פסוק זה. רוב הפרשנים החדשים סבורים שתפסח זו איננה העיר הארמית 'תפסקוס' על גדת נהר פרת ליד חלב,13] כי אפילו ירבעם בן יואש בשיא הצלחתו הגיע רק עד "לבוא חמת", אלא עיר חשובה בתוך ממלכת שומרון.14] לפי זה מתואר כאן מסע הרג נורא בתוך ישראל לשם תפיסת השלטון, בהתאמה לבורות השחיטה שתיאר הנביא הושע. מנחם בא מתרצה, או כבש תחילה את תרצה, משם עלה לשומרון, השתלט על מרכז השלטון הישראלי, והמשיך עד גבול אפרים ומנשה (אולי בתפוח). שם השלים את מסע ההרג שלו, שבשיאו פגע בכל הנשים ההרות. תיאור זה מעמיד את מנחם כאחד מהאכזריים שבמלכי ישראל.
במקביל, החלה ככל הנראה מלחמת אחים נוספת מדרום, כששרי יהודה ניצלו את החולשה ותקפו את נחלת אפרים – מתקפה שזכר לה נשאר בספר הושע:
תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגִּבְעָה, חֲצֹצְרָה בָּרָמָה הָרִיעוּ, בֵּית אָוֶן אַחֲרֶיךָ בִּנְיָמִין –
אֶפְרַיִם לְשַׁמָּה תִהְיֶה בְּיוֹם תּוֹכֵחָה, בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל הוֹדַעְתִּי נֶאֱמָנָה;
הָיוּ שָׂרֵי יְהוּדָה כְּמַסִּיגֵי15] גְּבוּל, עֲלֵיהֶם אֶשְׁפּוֹךְ כַּמַּיִם עֶבְרָתִי
(הושע ה', ח-י).
לפי תיאור זה, ההתקפה של שרי יהודה ושבט בנימין על אפרים החלה בגיוס החיילים בגבעת בנימין (הגבעה), המשיכה בעיר הרמה,16] ותקפה את אפרים באזור בית־אל (=בית-אָוֶן). התקפה זו, שאינה מוזכרת בספר מלכים, פרצה כנראה בעת חולשת ממלכת ישראל בימי מנחם בן גדי. איך הגיבה שומרון ומה עשתה בצר לה? – פנתה לבקשת עזרה מהמעצמה העולה, ואולי אף פתחה לה את השער להשתלטות:
עָשׁוּק אֶפְרַיִם רְצוּץ מִשְׁפָּט, כִּי הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו של המלכים]...
וַיַּרְא אֶפְרַיִם אֶת חָלְיוֹ, וִיהוּדָה אֶת מְזֹרוֹ ='תרופתו' ='כיבושיו' באפרים],
וַיֵּלֶךְ אֶפְרַיִם אֶל אַשּׁוּר, וַיִּשְׁלַח אֶל מֶלֶךְ יָרֵב =כינוי לתגלת פלאסר],
וְהוּא לֹא יוּכַל לִרְפֹּא לָכֶם, וְלֹא יִגְהֶה מִכֶּם מָזוֹר =לא יסיר מכם מחלה]
(הושע ה', יא-יג).
כאשר הופיעו צבאות אשור בפעם הראשונה הם גבו קנס כספי כבד, אך לא ברור אם זה קדם להתקפה מיהודה, או בא בעקבות בקשת העזרה הנואשת:
בָּא פוּל מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל הָאָרֶץ –
וַיִּתֵּן מְנַחֵם לְפוּל אֶלֶף כִּכַּר כָּסֶף
לִהְיוֹת יָדָיו אִתּוֹ לְהַחֲזִיק הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ;
וַיֹּצֵא מְנַחֵם אֶת הַכֶּסֶף עַל יִשְׂרָאֵל עַל כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל17]
לָתֵת לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר,
חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים כֶּסֶף לְאִישׁ אֶחָד,18]
וַיָּשָׁב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְלֹא עָמַד שָׁם בָּאָרֶץ
(מלכים ב ט"ו, יט-כ).
פול (Pulu) הוא שמו הבבלי של תגלת פלאסר, והוא תואר כבוד למלך האשורי השולט גם בבבל הקדומה והמיוחסת.19] התעודה האשורית מזכירה את כניעתו של מנחם בלשון זו:
קיבלתי מס מאת ...] רצין מארץ דמשק, מנחם מהעיר שומרון.20]
ממלכת ישראל החזקה והעשירה של ימי ירבעם, התרסקה מבפנים ומבחוץ. ההתרסקות תוארה במדויק בנבואת הושע (פרקים ה'-ו', שאינם אלא פרק אחד). בפרקי הושע הראשונים לא נזכרה אשור, אין שום התייחסות למלחמת האחים בין גלעד לשכם, ומבית־אל עד תבור. מאידך, בנבואה שבולטים בה כל אלה (בפרקי ה'-ו'), עדיין לא נזכרה מצרים, שנכנסה למערכה רק בימי הושע בן אלה, המלך האחרון של ישראל (ונזכרת מפרק ז'). כך יכולים אנו להיות בטוחים, שנבואה זו (פרקי ה'-ו') כולה מימי מנחם בן גדי, לא לפני כן ולא לאחר מכן.
במקביל, אנו מתבוננים בישעיהו (פרקים ז' עד י"ב, בימי אחז), ובין היתר אנו מוצאים תיאור מקביל של מלחמת האחים הכפולה בממלכת ישראל המתרסקת, עם המעורבות העמוקה של יהודה בשלב השני, כאשר תקף פקח בן רמליהו את ארץ בנימין, עד ירושלים:
בְּעֶבְרַת =בחרון אף] ה' צְ-בָאוֹת נֶעְתַּם =נֶחשַך] אָרֶץ,
וַיְהִי הָעָם כְּמַאֲכֹלֶת אֵשׁ, אִישׁ אֶל אָחִיו לֹא יַחְמֹלוּ;
וַיִּגְזֹר עַל יָמִין וְרָעֵב וַיֹּאכַל עַל שְׂמֹאול וְלֹא שָׂבֵעוּ, אִישׁ בְּשַׂר זְרֹעוֹ יֹאכֵלוּ;
מְנַשֶּׁה אֶת אֶפְרַיִם וְאֶפְרַיִם אֶת מְנַשֶּׁה, יַחְדָּו הֵמָּה עַל יְהוּדָה...
(ישעיהו ט', יח-כ).
שני הפסוקים הראשונים מתארים את מלחמת האחים בין "ימין ושמאול" (=דרום וצפון)21] כלומר בין יהודה לישראל. הפסוק השלישי מפרט ומספר שהמאבק התחיל בין מנשה לאפרים (כלומר בין הגלעד לשומרון), ולבסוף הם התאחדו נגד 'אויב משותף' – יהודה, במסגרת הקואליציה של רצין מלך ארם דמשק עם פקח בן רמליהו בשומרון.
תמונה מזעזעת נוספת מתקופה זו של מלחמות האחים, אנו קוראים כנראה בפרק האחרון של מיכה, בלי ציון מפורש של מקום וזמן:
אָבַד חָסִיד מִן הָאָרֶץ וְיָשָׁר בָּאָדָם אָיִן,
כֻּלָּם לְדָמִים יֶאֱרֹבוּ אִישׁ אֶת אָחִיהוּ יָצוּדוּ חֵרֶם ...
אַל תַּאֲמִינוּ בְרֵעַ אַל תִּבְטְחוּ בְּאַלּוּף;
מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ;
כִּי בֵן מְנַבֵּל אָב בַּת קָמָה בְאִמָּהּ כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ;
אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ
(מיכה ז', ב-ו).
מעבר להבדלים הסגנוניים והרעיוניים בין שלושת הנביאים הגדולים בימי ירבעם ועוזיהו – עמוס, ישעיהו, והושע, ואחריהם הנביא מיכה – משתקפת בדבריהם התקופה על כל צדדיה במבט מקיף הרבה יותר מאשר בספר מלכים, וההקבלה בין שלושת הנביאים22] בולטת מעבר לכל ההבדלים.
1] אשורנצרפל היה המלך האשורי האכזר ביותר, שהיה שורף שבויים בחיים. הישגיו הצבאיים תועדו על קירות ארמונו המפואר בכֶּלַח. הוא שדרג את חיל המרכבות, שכבר נחשב חיל מחץ מסתער דורות רבים לפניו, בחיל פרשים מסתער; הוא גם שדרג את מכונות המצור ואת השיטות להכנעת ערים בצורות. ראו: א' מלמט, 'מלחמות ישראל ואשור', בתוך: י' ליוור (עורך), היסטוריה צבאית בימי המקרא, תל אביב תשכ"ד), עמ' 245-244; י' ידין, תורת המלחמה בארצות המקרא, ירושלים תשכ"ג, עמ' 331-322.
2] יש כאן בישעיהו 'מדרש נבואי' על הקללה שבספר דברים (כ"ח, מט): "יִשָּׂא ה' עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ".
3] ראו: היסטוריה צבאית (לעיל, הערה 2), עמ' 250-246; תורת המלחמה (לעיל, הערה 1), עמ' 345-336.
4] 'אחאב הישראלי' הביא לקרב קַרקַר 2000 מרכבות קרב, יותר מאשר דמשק וחמת ביחד. מסתבר שגם יהודה, מואב ואדום השתתפו בכוח הישראלי, תחת הנהגתו של אחאב.
5] ראו: מ' כוגן, אסופת כתובות היסטוריות מאשור ובבל, ירושלים תשס"ד, עמ' 15-9.
6] ראו: היסטוריה צבאית (לעיל, הערה 1), עמ' 250.
7] כמתואר במלחמת רמות גלעד (מלכים ב כ"ב).
8] ראו: תורת המלחמה (לעיל, הערה 1), עמ' 337. מוזר לקרוא (באכדית) את שמו של משמיד שושלת עמרי ואחאב, כ'יֵהוא בן עמרי' – כנראה, מפני ששומרון נקראה בפי באשורים על שם מייסדה – 'ארץ בית עמרי'.
9] ראו: היסטוריה צבאית (לעיל, הערה 1), עמ' 251; אסופת כתובות (לעיל, הערה 6), עמ' 31-27.
10] פרט למסעו של אַדַדנירַרי (3; 810-783 לפנה"ס) בשנתו החמישית, בעיקר נגד ארם דמשק, מסע שהביא כנראה ישועה לשומרון בימי יהואחז בן יהוא (ראו מלכים ב ז', ו-ז; י"ג, ה).
11] עלייתו של תגלת פלאסר (3) התרחשה, ככל הנראה, זמן קצר אחרי קריסת בית יהוא בשומרון ברצח זכריה בן ירבעם (מלכים ב ט"ו, ח-י), ופרוץ מלחמת האחים בין הגלעד והשומרון (שם, יג-טז), שהפכה את ממלכת ישראל לחסרת אונים במערכה הכוללת (ראו פירוט להלן).
12] ראו: אסופת כתובות (לעיל, הערה 6), עמ' 56-33; היסטוריה צבאית (לעיל, הערה 1), עמ' 255-252; תורת המלחמה (לעיל, הערה 1), עמ' 356-346.
13] כהצעתו של מ' הרן ('עלייתה וירידתה של ממלכת ירבעם בן יואש', ציון לא, תשכ"ו, עמ' 33-29).
14] ראו: אנציקלופדיה מקראית, ירושלים תשל"ח, ערך 'מנחם', עמ' 31.
15] הכ"ף משמעותה אכן.
16] בימינו, אל־רם בפי הערבים, מול שדה התעופה עטרות מצפון לירושלים.
17] על פי שיטת המשקל הנהוגה, אלף כיכר כסף כמוהם כשלושה מיליון שקלי כסף (כיכר = 3000 שקל, ראו שמות ל"ח, כה-כח). את הסכום הזה גבה מ'גִבורי החיל' בסכום של חמישים שקל כסף מכל גיבור, משמע שבתוך רשימת הגבייה היו כ-60,000 איש.
18] פרופ' יגאל ידין סבר שקבוצת החרסים הידועה בשם 'חרסי שומרון' היא מימי מנחם, ומשקפת את המאמץ המלכותי לגביית הקנס הכבד לאשור. לתיאור מלא של 'חרסי שומרון' ראו ש' אחיטוב, הכתב והמכתב, ירושלים תשס"ה, עמ' 300-246. החרסים נמצאו במרתף של בנייני המלוכה בתל שומרון, ובהם שמות של מקומות, שמות משפחות משבט מנשה וביניהן חלק מבנות צלפחד, ורשימות מס על יין ושמן. שמות המשפחות היו כנראה גם שמות של חבלי נחלה במנשה, על פי יהושע י"ז, ב-ו.
19]ראו: אנציקלופדיה מקראית (לעיל, הערה 19), עמ' 32. בספר דברי הימים נראה לכאורה שמדובר בשני מלכים: "וַיָּעַר אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת רוּחַ פּוּל מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת רוּחַ תִּלְּגַת פִּלְנֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה וַיְבִיאֵם ...]" (דברי הימים א ה', כו); אולם הפעלים מכוונים ללשון יחיד. אבי מורי ז"ל הביא דוגמות רבות במקרא למשמע של האות ו"ו במובן של ביאור ושל זהות, ולפי זה אכן מדובר במלך אחד גם בדברי הימים – הוא פּוּל, הוא תִלגַת פִּלנֶסֶר (ראו: יחיאל בן־נון, ארץ המוריה – פרקי מקרא ולשון, אלון שבות תשס"ו, עמ' 206-196).
20] ח' תדמור, 'האנאלים של תגלת פלאסר השלישי מלך אשור', דברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ירושלים תשכ"ז, שורות 150-157; אסופת כתובות (לעיל, הערה 6), עמ' 37-36.
21] כאשר פונים 'קדמה מזרחה' כלומר המזרח לפנינו קדימה, אז ימין הוא דרום ושמאל הוא צפון ואחור הוא מערב. כיווני הרוחות האלה נזכרים כבר בדברי אברהם ללוט "אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה (בראשית י"ג, ט; וראו שם באונקלוס). גם תימן היא ימין בדרום, ו'שמל' הוא צפון בערבית. הפנייה קדימה הייתה הפנייה המקובלת בתקופת המקרא, לפני שקבעו את הפנייה לצפון כפנייה הקבועה.
22] בתנאי שמזהים נכונה את פרקי ישעיהו והושע השייכים לתקופת עוזיהו וירבעם, כפי שהסברנו לעיל.
