משפטשלמה- עיוני פרשנות
עמית דרבקין חן
סיפור "משפטשלמה" מסופר בספר מל"א, ג' כאסמכתא ניצחת ללב החכם שהעניק אלוקים למלך,שלמה ביקש מה' בגבעון "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶתעַמְּךָ"(מלכים א', ג', ט').
בקרב בני ישראל ובעולם כולו, נתפס שלמה כחכם מכול אדם "וישמעו כל ישראל אתהמשפט אשר שפט המלך ויראו מפני המלך כי ראו כי חכמת אלוקים בקרבו לעשות משפט"(מלכים ג', כ''ח) . כך הפך משפט שלמה לסמל של תבונה משפטית ודוגמא לכך, שנדרשתתבונה והיא זו שמטיבה עם שופט ומלך כאשר נדרש ממנו לחרוץ דין ומשפט.
אולם, סיפור המשפט עצמו על פי הכתוב בספר מלכים א' מעורר שאלות ותהיות הדורשות עיוןמעמיק בהשתלשלות האירועים.
בזירת הפשע לא היועדים- בשום אופן אי אפשר לפתור אותו מבחינה משפטית, שכן לא היו אנשים נוספים, מלבדשתי הנשים. (פס' 14- שתי הנשים זונות). בסיפור אין אבות שהיו עשויים להעיד לגביזהות התינוק החי והמת- האב אינו ידוע, התינוקות בני אותו גיל (נולדו בהפרש שלשלושה ימים), כך שלא ניתן לזהותם עפ"י הגיל. ואילו שתי הנשים טוענות לאימהות עלתינוק אחד{אז כמובן לא היו בדיקות D.N.A}. אם כך, הבעיה המרכזית במשפטהיא זיהוי האישה שדוברת אמת. לאור הקשיים הללו ומכיוון שקשה היהלהכריע את המשפט מבחינה משפטית, נשאלת השאלה, האם באמת משפט שלמה מהווה ראיהלחכמתו של שלמה? אומנם סיום המשפט שערך שלמה ממרום כסאו הנכבד היה הצלחה מסחררת, אך,האם הדרך שבה נקט המלך במשפט היא הדרך הנכונה? האם שלמה במהלך המשפט לא לקחסיכון רב מדי, איך יכול היה המלך לבחור דרך שהתוצאה הייתה יכולה להסתיים אחרת? נחדדאת השאלה ונשאל: מה היה פסק דינו של המלך לו שתי הנשים היו מרחמות על התינוק, או אםשתיהן היו מוותרות על הילד כדי שחייו ינצלו? שכן, ישנם סיפורים על נשים בעולםשלא היה להם קשר לילד או תינוק, אך למרות זאת, ריחמו על ילדים אלו וטיפלו בהם,כאילו היו שלהן. גם בתנ"ך ישנו מקרהמפורסם של אימוץ משה על ידי בת פרעה: "וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַלהַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹרוַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ:וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיווַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה"( מל"א ג', ט').יתרה מזו, לא ברור מה היה עושה המלך, לו אף אחת משתי הנשים לא הייתה מוותרת עלתביעתה ושתיהן היו מפגינות חוסר אכפתיות הנוגעת למות התינוק, שכן, לא לכול אישה ישתכונה טבעית של רחמי אם שדוחים כול שאיפה אחרת. קרו מקרים שנשים ויתרו על ילדיהןמרצונן. האם באמת אפשר היה לקבוע פסק דין על סמך העובדה שאחת הנשים חמלה עלהתינוק והאחרת אמרה "גם לי גם לך לא יהיה, גזורו!"(מלכים א', ג' פס'כ''ו). לכאורה קיים פער עצום בין משפט התורה לבין משפטו של שלמה מפני שכמלך הוא פוסקשלא על פי כללי הדין הרגילים, אלא על סמך תחושותיו ותובנותיו הרגשיות. היכןהעדים? השופט חייב לנהל את המשפט באופן מסודר ומהודק, על פיכללי ברזל עקביים, בלא תחבולות, הטמנת מלכודות והימורים. המקרא אינו מספר עלחקירות, אף לא מתייחס לכללים בסיסיים, כגון: "על פי שני עדים... יקום
דבר" (דברים יט, טו); אין דנים על פי אומדנא ודברים שבלב. "המוציא מחברועליו הראיה".[1] אם כך, כיצד קבע החכם מכולאדם באופן חד משמעי את העובדה שאחת הנשים היא ורק היא האם האמתית? האםהבחין שלמה כבר בשלב הצגת הטיעונים על-ידי שתי הנשים, עוד לפני מבחן החרב, מי היאהאם האמתית? האם הייתה זו המתלוננת או הנתבעת? כול השאלות הללו מפנות אותנו לשאלה המכרעת, עליהננסה לענות בעזרת פרשנויות שונות למרות שחילוקי הדעות על שאלה זו נמשכות עד לתקופתנו, על סמך מה או על סמך אילוראיות פסק המלך "תנו לה את הילוד החי והמת לא תמיתוהו"(מלכים א, ג פ''סכ''ו)?
ר אלעזר [2]אומר, בג' מקומות הופיע רוח הקודש: בבית דינו של שם ובבית דינו של שמואל הרמתיובבית דינו של שלמה ... בבית דינו של שלמה דכתיב "ויען המלך ויאמר תנו לה אתהילוד החי והמת לא תמיתהו, [ כי ] היא אמו", מנא (מניין) ידע ? ךלמא אירומאמיערמא (שמא היא הערימה?) יצאת בת קול ואמרה "היא אמו ... " שלמה נמימדהא קא מרחמתא והא לא קא מרחמתא, גם שלמה [הסיק מעצמו משראה] שזו אוהבת [מרחמת]וזו אינה אוהבת.
לדעת ר' אלעזר, שלמה לא יכול היה לשפוט בעצמו בעניין האם האמיתית, והפסיקה"היא אמו" הייתה התערבות אלוהית. דברים אלה תואמים את הערכת החכמיםאת שלמה - שה' חנן אותו בכישורים על אנושיים בעקבות בקשתו בחלום ובת הקול מייצגתכאן את החכמה האלוהית שניתנה לו. לדעת חז"ל, בת קול היא מדרגה אחת למטהמן הנבואה והשמעתה נועדה לסייע לבני אדם. גם רש''י [3] פותר את הסוגיה על דרך הדרש,רש"י מקבל את פירוש התלמוד ומצטט אותו. בתשובה לשאלה המקובלת מה קשהלרש"י, מסתבר שלדעתו לא היה די בתבונה האנושית כדי לחרוץ את הדין במקרה קשהזה וההתערבות האלוהית בצורת בת קול סייעהלפתור את הסיבוך המשפטי, מבלי לנקוט עמדה שיפוטית כלפי שלמה. רש"י מצטרףלדעות קודמיו בעניין זה ומוסיף הסברלמילים "היא אמו", דהיינו: "בת קול יצאה ואמרה היא אמו".[4] כלומר, שלמה באמת לא התיימר להכריע בעובדות, אלאמן השמים קבעו זאת.
כך פתר רש"י באמצעות הדרש את התמיהה שעורר משפטו של שלמה.
לעומת הדרש, ישנםפרשנים הטוענים כי שלמה לא היה זקוק למבחן החרב כדי לקבוע מי האם האמיתית, מפני שידע מלכתחילה מי היא אם התינוק והמבחן נועדלראווה בלבד.
רד"ק [5] כותב על פסוק זה כך : "היאאמו - כיון שמרחמת עליו. ובדברי רבותינו זיכרונם לברכה: "יצתה בת קול ואמרההיא אמו". כלומר, רד"ק סבר כי שלמההיה מסוגל לבחון ולהבין את מעשיהם של בני האדם ולפי שראה שאחת הנשים ריחמה על הילד,ידע שהיא האם האמתית ועל סמך זה פסק בדין. לדעתו שלמה מסוגל לשפוט לבד ומוכשרלתפקיד הנכבד שהוטל עליו וסיפור המשפט מעיד על כך.
עם זאת, רד"ק מביא את דברי רבותינו ז"ל כדי להראות כי הוא יודע מה דעתם,אך יש לו דעה שונה משלהם.
אברבנאל [6] סבור, ששלמה המלך ידע כבר בשלבהעדויות, לפי התנהגותן וצורת דיבורן של הנשים של מי התינוק. למלך נתונה הסמכותהמשפטית העליונה והוא יכול היה להכריע גם על סמך תחושתו האינטואיטיבית, אלא ששלמהלא חפץ בהכרעה שתיראה כשרירותית. הצדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות, כדילחזק את אמון הציבור במשפטו. לפי סברה זו, שלמה ערך את המבחן לאימהות רק כדילהוכיח בראיה חותכת את מה שכבר היה ידוע לו, באופן שיהיה ברור לכל הנוכחים באולםואף לכל העם.
המתלוננת הייתה מפורטת יותר: היא סיפרה שהיא ילדה בראשונה ואילו יריבתה ילדה שלושהימים אחריה. למעשה היא קיוותה שהמלך יתבונן בילדים ויבחין מי נראה מבוגר יותר וכךתתגלה האמת. כנגדה, הנתבעת הייתה קצרה עד מאוד בדבריה, היא הסתפקה בהצגת עמדתה כיהילד החי הוא שלה והמת של המתלוננת. לדעת אברבנאל, הנתבעת חששה להרבות בפרטים כדישלא תיכשל בדבריה ויתגלה לכולם ששיקרה. כך, הכיר שלמה כבר בשלב השמעת טענות הצדדיםכי המתלוננת היא האם האמיתית והנתבעת היא השקרנית. שלמה גילה ליועציו את אבחנתו,ורק אחר-כך ערך את מבחן החרב, כדי להוכיח להם את צדקת קביעתו המוקדמת ואת יכולתוהשיפוטית.
בדומה לאברבנאל סבור גם רבי דוד בן שלמה אבן זמרא (רדב"ז)[7] כי שלמה הגיע למסקנה, כיהמתלוננת היא אם הילד החי עוד לפני מבחן החרב. שלמה הסתכל בפרצופו של הילד החיוראה שהוא דומה למתלוננת, כנגד זאת, פניו של הילד המת דומים לנתבעת. גם מאופיין שלהנשים למד כי הראשונה זהירה ובוודאי לא המיתה את בנה מתוך חוסר זהירות.
יוספה רחמן [8] טוענת שמבחן החרב נבע דווקא מתוךהזדהותו של שלמה עם כאבה של התובעת. מתוך נקודת מוצא שסיפורה נכון, שלמה ידע שלעולםלא יצליח להוכיח שהתובעת היא האם הביולוגית והאמיתית של התינוק החי, אבל הוא העריךנכונה שאם יעתיק את מרכז הכובד של המשפט מהביולוגיה אל הסוציולוגיה, יש סיכוי רבשיוכל להוכיח לרבים, מי ראויה להיות האם, לפחות מכאן ואילך, שהרי כידוע , מושג'האם' אינו מושג ביולוגי בלבד. זהו תפקיד סוציאלי ארוך טווח ורב קשיים ולא יעלה עלדעת איש להפקיר ילד בידי אישה שהיא מרשעת פתולוגית.
מול איום של חרב וללא הכנה מוקדמת - מרשעת פתולוגית מועדת להיכשל. כל עולמה הואכנראה עולם של סכינים וחרבות ולכן טבעי הוא שתפרש את ציווי המלך "גזרו את הילדהחי לשנים" על פי אמות המידה הנמוכות של עצמה, היה מתאים לה שתאמין שהיאוהמלך "משדרים על אותו גל" ושתדרוש כביכול בעקבותיו גזירה מידית.
לעומת הנטייה לראותבמתלוננת את האם של הילד החי, נוטה מלבי"ם [9]לראות דווקא בנתבעת את אמו האמיתית. את קביעתו הוא מבסס בעיקר על כך שבדברי תשובתהלתלונה הקדימה הנתבעת לציין שבנה הוא החי, ורק אחר-כך ציינה שהילד המת הוא בןיריבתה ואילו המתלוננת הגיבה להצהרה זו בסדר הפוך. המלב''ים אומר: "וכלל בלשון, שהאדם יקדיםתמיד מה שהוא העיקר ויאחר את הטפל. לפי סברה זו, שהאישה שדקדקה להקדים בלשונה "בניהחי" קודם עיקר מגמתה שיהיה החי בנה והמקדמת בלשונה בנה המת, עיקר מגמתהשיהיה המת בן חברתה, לא שיהיה החי בנה".[10] לפי הערכת המלבי"ם, סדר ההתייחסות השונה בפי הנשים לילד החי ולילד המתמלמד שהנתבעת היא האם האמיתית, לפי שבדבריה הקדימה את העיקר לטפל: את הילד החישהוא שלה ואחר כך ציינה שהילד המת הוא של יריבתה. לאחר ששלמה השתכנע מי אם החי, הגיע הזמן "להצגה" הגדולה:"ויאמר המלך קחו לי חרב!". כשחקן הזקוק לתשואות הקהל בהצגה דרמטית נפלאה.
לדעה זו מצטרפים אליה וגילה ליבוביץ [11]הטוענים כמלבי''ם שהנתבעת היא אם הילד החי ושלמה יכול היה לקבוע זאת עוד לפני מבחןהחרב על-פי טענות הנשים העומדות לפניו. המתלוננת ידעה לספר בדיוק כיצד מת הילדהאחר, מכיוון שאמו שכבה עליו. מהיכן ידעה זאת, הרי לפי דבריה עצמה, היא הייתה ישנהבאותה שעה? התשובה לכך היא, המתלוננת ידעה בדיוק את סיבת המוות מכיוון שהיא עצמההייתה זו שהמיתה את בנה בחוסר זהירותה. ועתה, בעת המשפט, היא ניסתה לגולל על חברתהאת האשמה. "אין ספק ששלמה הרגיש בסתירה הפנימית בדברי אישה א' וממנה יכול היהלהסיק את החלטתו - "היא אמו", כאשר "היא" זו אישה ב'.אעפ"כ נתן המלך לנשים להמשיך לטעון. הוא גילה מיד, שלאישה ב' אין סיפור חליפיומנוגד לסיפורה של אישה א'. אישה ב' מסוגלת רק להגיד שהיא יודעת שהילד החי שייך להואילו המת שייך לאישה השנייה. מהעובדה שאין לה שום סיפור אחר, ניתן גם להסיק שהיא,כפי הנראה, ישנה באותו לילה נמהר. טענתה היחידה היא לאימהות על הילד החי, שממנהנובע שהמת שייך לאישה א', שלמה המלך שם את ליבו גם להבדל הדק אך הרב-משמעי, ביןדברי אישה ב', לבין תשובתה של אישה א'. בעוד אישה ב' אומרת: "לא כי בני החיובנך המת", עונה לה אישה א' באותו פסוק: "לא כי בנך המת ובני החי".אישה ב' הקדימה את החי על המת. מה שנמצא בראש מעייניה הוא הילד החי אשר לטענתהשייך לה. במשפט אחד קטן הסגירה התובעת את עצמה: בקראה ''בנך המת ובני החי''- הראתהכי היא אם המת ולא אם החי.
גם אייזנברג [12] סבור, כי הנתבעת היא האםהאמיתית, חכמתו של שלמה הייתה כאשר הבחין כי סיפור בדים סיפרה התובעת והוא המחזיראת שתי הנשים לביתן, כאשר כל אחת מחזיקה את הילד אתו באה לבית המשפט. האישה שטענה ''בני החי'' הייתה הנתבעת ואילו האישה שאמרה ''בנך המת ובניהחי''- הייתה התובעת. שלמה גילה כי הנתבעת דוברת אמת. דהיינו, סיפורה של התובעת,שהיה מדויק ויפה ומשכנע - כולו שקר. לא החליפו לה את בנה, היא עצמה חנקה את בנה,וכאשר קמה בבוקר וראתה כי מת בנה, העלילה על חברתה כי החליפה את הילדים.
עיון נוסף בדברי האישה מראה כי בלי להרגיש פלט פיה את האמת: ''ואקום בבקר להיניקאת בני, והנה מת'' כאן מקופלת האמת לאמיתה. ''להניק את בני, והנה מת'' (פס' כ''א),וכשהיא מבחינה כי פלטה את האמת, היא ממהרת להוסיף, ''ואתבונן אליו בבקר, והנה לאהיה בני אשר ילדתי'' (שם). המשפט השלם מסורבל ורק הניסיון לטשטש במחציתו השנייה אתמה שנאמר במחציתו הראשונה מסביר אותו: ''ואקום בבקר להיניק את בני, והנה מת, ואתבונן אליו בבקר, והנה לא היה בניאשר ילדתי''. החזרה על המילה ''בבקר'' מיותרת, והיא מראה על החרדה שהכשילה אתהתובעת בספרה את סיפורה.
אם כך, משפט שלמה היווה אתגר לא רק למלך, אלא גם לחוקרים ולמפרשים אתמהלך המשפט, ולכן ספק, אם ניתן להגיע למסקנה ברורה ממהלך הסיפור ומניתוח הצגתן שלהדמויות, מיהי האישה הדוברת אמת. לכן, אפשר שצדקו חז"ל בכךש"גייסו" את עזרתה של בת הקול לסייע למלך להכריע מיהי האם האמיתית. בכולמקרה, המסקנה הסופית של כול הפרשנים הללו היא חד משמעית, בין אם האשמה היא עלהתובעת או הנתבעת: המלך שלמה ידע לנתח את דברי הנשים, כפי שמעיד המקרא במפורש,ולכן יכול היה לבצע בביטחון מלא לבצע את ההצגה הגדולה לעיני העם כולו: "ויאמר המלך: קחו לי חרב..."(פס'כ''ד), שלמה לא לקח כל סיכון בהצגה המתוכננת מראש, שכן, ידע בוודאות מה יהיותוצאות המבחן שערך.
הרב אלחנן סמט [13] טוען לדרך פרשנות אחרת, לדעתו:"הסיפור מתחיל משוויון מוחלט - שתיהן זונות ולשתיהן אין בעל, אך השוויון מופרכאשר בנה של האחת מת. בו ברגע הופך מעמדה של האם האמיתית לגבוה מאין שיעור לזו שלהאם שבנה מת. אין לך דבר חמור יותר מקנאתם של נשים זו לזו. "קשה כשאולקנאה"[14] נאמרה על קנאת נשים. האישה שכלמעמדה הידרדר בבת אחת, רוצה למנוע מחברתה להפר את השוויון ולכן היא מוכנה לגנוב אתילדה של חברתה. היא לא באמת רוצה את הילד, אלא היא פשוט רוצה שלשנייה לא יהיה ילדמשלה. אין לה שום רצון לגדל ילד שאינו שלה, אך היא מוכנה לסבול כדי לא לקנאבשנייה. הפסיכולוגיה של שתי הנשים והבנתו של שלמה מורים על כך שלא שזה מה שקרה.שלמה שואל את עצמו "מה האינטרס של השקרנית? הוא מבין שמדובר במניעת היתרון שלחברתה, לכן הוא רוצה להחזיר את השוויון כאשר ברור שזה מה שהאישה השקרנית רוצה. היאלא רוצה את הילד החי, אלא רק למנוע את עליונות חברתה. וממילא הטריק של החרב ברורומבואר"(שם). לכן, המסר של הסיפור איננו חכמת שלמה, אלא משהו עמוק הרבה יותר.יש פה יכולת לחדור פסיכולוגית לעולמן הפסיכולוגי של שתי זונות. משפט שלמה מראה לנואת היכולת של שלמה לחדור לעמקי המחשבות והרגשות של הנשים הללו.
לצד ההתפעלות שלפרשנים מסורתיים ומודרניים מתושיית שלמה, עורר משפטו גם ביקורת. המדרש מספר על ר'יהודה בן ר' עילאי, [15] שאמר עליו, לא פחות ולא יותר:אילו הייתי שם, פוקרין [=גזעי צמר] היית נותן על צווארו של שלמה [לחנקו]. לא די לושהיה תינוק אחד מת, היה גוזר גם על השנימיתה?! ר' יהודה מתייחס בדבריו לתחילת המהלך של שלמה, לפני שהתברר שהניח, למעשה,מלכודת לאישה הרמאית. כששמעו יועציו של שלמה שהוא אומר: "קחו לי חרב",פסקו את פסוקו של קהלת: "'אי לך ארץ שמלכך נער' - אילו לא היה נער, לא היהעושה כן". ר' יהודה העלה ביקורת קשה על דרכו של שלמה ועל הסיכון שנטל בהכרעתוהראשונית: "אילולא שנתמלאת עליו (האם האמיתית) רחמים - כבר נהרג! ועל אותהשעה הוא אומר: 'אי לך ארץ שמלכך נער'...".
גלעד ששון [16] סבור כי העמדה המשתקפת במדרשהארץ ישראלי, הקובע שרוח הקודש התערבה בסיום המשפט מפני ששלמה ציווה לתת את התינוק לאם הרמאית שקראה "גזורו!", אך רוחהקודש מנעה זאת ברגע האחרון והורתה על האם האמיתית: "היא אמו!", פירושזה מטיל צל כבד על דמותו של שלמה.
ביקורת מקיפה עלהמשפט, נמצא גם בדבריו של יואב ברזילי [17]הכותב: "שלמה מעמיד עצמו במשפט זה כמי שהחיים והמוות מצויים ברשותו ובהבל פיוהוא ממית ומחיה את הילד".
ברזילי טוען כי "יש בסיפורמשפט הזונות ביקורת סמויה של הכתוב על שלמה המלך, המעמיד עצמו שוב כ'מלך עליון'...שלמההמצווה על גזר הדין בחרב מעמיד עצמו כמי שרשאי לערוך עוד ניסיונות ברגשות הוריםובחיי תינוקות, דבר שהיה חריג חד פעמי בניסיון העקדה. לדבריו, שלמה, העוצר ברגעהאחרון את החרב המונפת, כאשר האם מוכיחה את מסירות נפשה ואת אמינותה, מעמיד אתעצמו כמלאך אלוהים הקורא "אל תשלח ידך אל הנער... כי עתה ידעתי...".[18] בסיטואציה הדרמטיתשיצר שלמה הוא מעמיד את עצמו כמי שהחיים והמוות נתונים בידו ובמוצא פיו הוא יכול לדוןלחיים ולמוות. שלמה בנה את המעמד כךשייווצרו קווי דמיון ברורים בינו ובין סיפור העקדה, אך השוואה מבקרת את שלמה ואת רצונולהתפרסם ולהיות גדול.
המחלוקות סביב משפטשלמה נמשכות עד ימינו. אך אם נניח לרגע בצד את הוויכוח סביב המשפט ונבחן את הרעיונותהעולים מסיפור המעשה עצמו, נוכל להתבונן ולהבחין בדברים הבאים: הקושי לקבוע את מיזיכה שלמה - את התובעת או אתהנתבעת, הופך את המשפט לדגם של עיון כבד משקל בסוגיה. ייתכן כי כל אחת מהנשים הייתה משוכנעת כי האמת עמהוהתינוק שלה. גם האם השקרנית האמינה כי הבן החי הואשלה. אולם בפועל, במבחן המציאות, רק האם הראויה זכתה בילד. המסר הבולטבפסיקתו של שלמה הוא שגישת הוויתור יפה לעתים מגישת "הכול או כלום". האם שהתעקשה על אמת אבסולוטית אחת, בבחינת גם לי גם לך לא יהיה, והעדיפה אתערך ה"אמת" על פני ערך חיי התינוק אינהראויה לגדל את התינוק."שערי הצדק בהיכל שלמהפתוחים לרווחה לכל איש ולכל אישה, ללא הבדל חברתי, מקצועי או מגדרי. פתיחת השערים משקפת את הפתיחות ואת הנכונות של שלמה להקשיב לקולות באופן אמיתי. לגרד את השכבות החיצוניות ולחוש אתהנשפטים ללא משוא פנים וללא השפעה חיצונית".[19]
יש הסבורים, "כי כוונת המשפט הוא לחנך את השומעים וללמדם את מעלותיה שלהאימהות המסורה, לכן, זהותה של האם הביולוגית אינה מטרתו שלהסיפור אלא השאלה מיהי האם הראויה.
מסר נוסף העולה מן הסיפור הוא כי : "המלך יכול היה להקל על עצמו את מלאכתהשפיטה, משום שהתובעת לא הרימה את הנטל שהוטל עליה והיה יכול לומר לה: צר לי, איןלך הוכחות. אני דוחה את תביעתך. [20] אבל שלמה רצה שהאמת תצא לאור,לכן הפעיל תכסיס ערמומי שפרסם את שמו כשופט הוגן, החכם מכל האדם. שלמה אינו מסתפקבצדק משפטי טכני אלא מעוניין בעובדות.
טענה נוספת היא, כי משפט שלמה הוא דוגמה לכוח הרב שביד הלשון. "היאחורצת גורלות של בני אדם, לעתים קרובות של בעל, או בעלת הלשון עצמם. ניתוח מושכלשל לשון בני אדם הוא פתח להכרתם. הכישרון והיכולת של המלך שלמה לערוך ניתוח כזה,היו אולי המרכיבים היסודיים של חכמתו, שאותה הכירו בני עמו [21]: "כי ראו כי חכמת אלוקיםבקרבו לעשות משפט"( מלכים א', ג', כ"ח).
[1] דון-יחייא, ב', "משפט שלמה כדגם לחשיפתהאמת העובדתית", פרשת השבוע, מקץ, תשס"ג, גיליון מס' 102.
[2] תלמוד בבלי, סדר נזיקין , מכות כג ע"ב
[3] מכות כגע"ב, והביא רש"י את הדברים.
[4] שם.
[5] פליישר ,צ',אלקושי, ר', ואחרים, משפט שלמה ,סיפורמקראי בגישה רב-תחומית, רעננה, מכון מופ"ת, תשס"ח, עמ' 37.
[6] גרסיאל, מ',(תשס"ד). "שתי אימהות זונות וילד אחד חי: שלוש חידות בסיפור משפטשלמה", בית מקרא מט/ג (קעח),
עמ' 32–53.
[7] בן זמרא ,ד',(רדב"ז), שו"ת הרדב"ז, חלק שני, מהדורת ורשא תרמ"ב (1982),שאלה 1059 (634), עמ' 129-128.
[8] רחמן,י'," הסיפור בכתבי הקודש", רעננה, הקיבוץ המאוחד ,תסש"ז – 2007,עמ' 82.
[9]גרסיאל, מ', (תשס"ד). "שתי אימהות זונות וילד אחד חי: שלוש חידותבסיפור משפט שלמה", בית מקרא מט/ג (קעח),
עמ' 32 –53.
[10] שם.
[11]ליבוביץ, א' וג', "משפט שלמה", בית מקרא קכ"ב (תש"ן ג),עמ' 242 – 244.
[12]אייזנברג, י', משפט שלמה באתר "דעת" אוחזר http://www.daat.ac.il/daat/tanach/rishonim/mishpat-2.htm
[13] סמט, א', פרק ג'- משפט שלמה אוחזר מתוך file:///D:/%D7%A4%D7%A8%D7%A7%20%D7%92'%20-
[14] שיר השיריםח, ו.
[15] מדרש רבה(קהלת רבה, פרשה י סימן ט"ז)
[16] ששון, ג','"אי לך ארץ שמלכך נער": השגות חז"ל על משפטו של שלמה', בית מקראמט/ד (קעט) (תשס"ד), עמ' 191–200
[17] ברזילי, י',"ההקדמה למלכות שלמה (מלכים א ג)", מגדים יא, עמ' 73
[18] שם.
[19] מעגן, ש',משפט שלמה (מלכים א פרק ג), אוחזר מתוך: http://mikranet.cet.ac.il/mikradidact/pages/item.asp?item=23020
[20] דון-יחייא,ב', "משפט שלמה כדגם לחשיפת האמת העובדתית", פרשת השבוע, מקץ,תשס"ג, גיליון מס' 102.
[21] ליבוביץ, א'וג', "משפט שלמה", בית מקרא קכ"ב (תש"ן ג), עמ' 242 – 244.
