הרב לורד יונתן זקס בספרו "רעיונות משני-חיים- קריאות חדשות בפרשת השבוע, בהוצאת קורן מגיד, לפרשת בהעלותך:
בשנת 2006 הוצבה בלונדון, בכיכר בעלת השם ההולם "כיכר התקווה" שליד תחנת רחוב ליברפול, יד זיכרון לקינדר-טרנספורט, המבצע להצלת עשרת אלפים ילדים יהודים מגרמניה הנאצית מעט לפני פרוץ המלחמה. בין הדוברים בטקס הייתה אישה בשנות השמונים לחייה, מן הילדות שהוצלו. היא ריגשה את הקהל בספרה על החמימות שהיא חשה כלפי הארץ שנתנה מקלט לה וליתר ה"קינדר", הילדים. אחד הדברים שאמרה הותיר בי רושם בל יימחה. היא אמרה, "גיליתי שבאנגליה שוטר יכול להיות חבר". בזה היה טמון בשביל הילדה הקטנה השוני הגדול בין גרמניה לאנגליה. את הדבר הזה גילו היהודים לפני דורות רבים באשר לאלוהים. הוא איננו רק כוח עליון. הוא גם חבר. משה גילה זאת בפרשת השבוע שלנו.
דרושים לנו חברים. הם מעצבים את חיינו.
מסורת המחשבה המערבית, פרי התרחקותה של הנצרות הקדומה מהיהדות התקרבותה להלניזם, גורמת לרבים לחשוב שתכליתה העיקרית של הדת היא למסור מידע (על מוצא העולם, על ניסים, על החיים לאחר המוות וכן הלאה). תפיסה שגויה זו של מהות הדת היא שורש ההתנגשות בין הדת למדע, בין ההתגלות לתבונה, בין האמונה להוכחה. אבל הדיכוטומיות הללו כוזבות.
ליהדות יש כמובן אמונת יסוד, אבל עניינן אחר לגמרי. בשבילנו, האמונה
היא הגאולה מן הבדידות. היא נוגעת למערכות יחסים – בינינו לבין אלוהים, בינינו לבין משפחתנו, לבין שכנינו, לבין עמנו, לבין האנושות. היהדות אין עניינה הנפש הבודדת. היא מדברת על הקשרים המלכדים אותנו זה עם זה ועם אדון הכול.
היהדות עניינה חברות – במובן הנעלה ביותר של מונח זה.
מכאן הלקח משנה החיים שלנו הפעם: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו". בחרו לכם אפוא לחברים את האנשים שהם מה שאתם שואפים להיות. כותב הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בפרשת השבוע.
......................................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
.........................................................................
ימי שיא בתנך בתיכון "מטרו- ווסט-רעננה"
29/5/23
ט' בסיוון תשפ"ג
לכבוד: החברה לחקר המקרא
לפני כשבוע ערכנו בבית ספרנו, תיכון "מטרו-ווסט" ברעננה, יום שיא במקרא בשילוב תיקון שבועות.
היום כלל שלוש הרצאות בנושאים שונים:
"תנ"ך ואקטואליה"- האלוף (מיל') ד"ר יום טוב סמיה.
"חי עם התנ"ך"- אלוף (מיל') עוזי דיין.
"רות המואביה: התמודדות עם קונפליקטים"- ד"ר אתי שילה בן ישר.
לאחר מכן ערכנו חידון בכיתות האם.
אנו רוצים להודות לכם מקרב ליבנו על הסיוע בהפקת היום, על הליווי הצמוד לפני היום ותוך כדי היום, על החשיבה, ההעמקה ועל הרצון להפוך את היום הזה לחוויה אמתית עבור תלמידנו ותרומתכם להעלאת מודעות חשיבותו של התנ"ך. תודה רבה על ההתגייסות של החברה ושל המרצים מטעמכם אשר גרמה להצלחת היום.
בברכה,
צוות תנ"ך תיכון "מטרו-ווסט" רעננה
ומנהל בית הספר,
אמנון בר נתן
......................................................................................................
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד
פרשת בהעלותך תשפ"ג סדרת רוחניות, אבל שונה מתשע"ו, החל מהאמצע!]
מייאוש לתקווה
קטע קצר בפרשת השבוע שלנו היה לי, בשנותיי כרבה של יהדות אנגליה, לידיד נפש – ואם אומר שגם הציל את נפשי, אגזים רק מעט.
הנהגת ציבור אף פעם אינה משימה קלה; הנהגת ציבור יהודי קשה אף יותר; והנהגה רוחנית קשה מכולן.
מנהיגים מפגינים בפומבי חזות רוגעת ונינוחה, אופטימית ועליזה. אבל מאחורי המסכה מתרגשות גם עלינו, מנהיגי הציבור, סערות נפש – כשאנו קולטים, שוב ושוב, כמה עמוקים הם השסעים בין הבריות, כמה סבוכות הן הבעיות, וכמה דק הקרח שאנחנו עומדים עליו. אולי לכל אדם יש רגעים כאלה בחייו: כשהוא יודע איפה הוא, ויודע איפה הוא רוצה להיות, אבל איננו רואה שום דרך המובילה מכאן לשם. ואז הוא רואה רק את הדרך היורדת אל הייאוש.
בכל פעם שהרגשתי כך, שַבתי ונזכרתי ברגע צורב בפרשתנו, רגע שמשה הגיע בו אל הדיוטה התחתונה במנהיגותו. הגורם המחולל היה פעוט לכאורה. העם עסק בפעילות החביבה עליו: תלונות על האוכל. בנוסטלגיה שכולה הונאה-עצמית העלו בני ישראל זיכרונות מתוקים על הדגים שאכלו במצרים, על הקישואים והאבטיחים והבצל והשום. מכוות השוט של עבודות הפרך התפוגגה לה מן הזיכרון. נשארו רק חוויות קולינריות. חרון אפו של ה' יצא על כך, ואין זה פלא (במדבר יא, י). אבל משה, חרון אפו יצא מכלל חרון-אף והגיע לכדי התמוטטות רגשית ממש. כך אמר משה לה':
לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ? וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו? מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה? לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי – הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי" (במדבר יא, יא-טו).
דבריו אלה של משה משמשים אותי כקו האדום התחתון בסרגל המודד את מפלס הייאוש. כל אימת שהרגשתי שאינני יכול להמשיך עוד, הייתי קורא את הקטע הזה וחושב, "אם עוד לא הגעתי למצב כזה, אני בסדר". יש משהו מחזק בידיעה שהמנהיג היהודי הגדול בהיסטוריה חווה עומק כזה של אפלה. אפשר ללמוד ממנה שאם אתה חש כישלון אין זה אומר שנכשלת; זה אומר רק עדיין לא הצלחת. ועל אחת כמה וכמה, תחושת כישלון אין משמעה שאתה כישלון. להפך: כישלונות באים למי שמסתכן – והנכונות להסתכן נדרשת מכל מי שרוצה להוביל לעולם טוב יותר, אפילו אם אינו הולך בגדולות. תחושת כישלון היא סימן שניסית והסתכנת.
מפליא לראות כיצד התנ"ך מתעד את הלילות האפלים הללו בחיי הנפש של כמה מגדולי גיבורי הרוח. משה לא היה הנביא היחיד ששאל נפשו למות. עוד שלושה התפללו על כך: אליהו (מל"א יט, ד); ירמיהו (ירמיהו כ, ז-יח) ויונה (יונה ד, ג).i]
מזמורי תהילים, בייחוד אלו המיוחסים לדוד המלך, ספוגים ברגעי ייאוש:
"אֵלִי אֵלִי לָמָּה עֲזַבְתָּנִי?" (תהילים כב, ב).
"מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'" (קל, א).
"נֶחְשַׁבְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר ... שַׁתַּנִי בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת, בְּמַחֲשַׁכִּים, בִּמְצֹלוֹת" (פח, ה–ז).
המקרא מעביר לנו בסיפורים אלה מסר משחרר עמוק. אמונת ישראל איננה מַתכון לאושר ונחת. היא אינה מבטיחה מנוס מכאבי לב ומכאבי ראש. אין היא אותה "אפאתיה", חיים שלווים נטולי חשקים וכמיהות, שאיוו להם הסטואיקנים. גם אין היא סוללת דרך לנירוונה, המכבה את אש הרגש באמצעות כיבוי העצמי. בכל הדברים הללו יש יופי, ומשהו מהם אפשר למצוא בזרמים המיסטיים ביהדות. אך הם רחוקים ת"ק פרסה מגיבורי התנ"ך ומגיבורותיו.
למה? כי היהדות היא דתם של המבקשים לשנות את העולם. זוהי מן התופעות החריגות ביותר בתולדות האנושות. רוב הדתות עניינן קבלת העולם כפי שהוא. היהדות היא מחאה נגד העולם שיֶשְנוֹ, בשם העולם שראוי שיהיה. להיות יהודי פירושו לנסות לטבוע חותם, לשנות לטובה את חייהם של אנשים, לרפא משהו מן הצלקות שבעולמנו השבור. הצרה היא שאנשים אינם אוהבים שינוי. ועל כן כה מָרים היו חייהם של האנשים שניסו לשנות – משה ודוד, אליהו וירמיהו ויונה.
אנחנו יודעים מה גרם למשה להתייאש. הוא כבר התמודד עם אתגר דומה בעבר. בספר שמות, העם התאונן במילים דומות מאוד:
מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע, כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב (שמות טז, ג).
בפעם ההיא, משה לא חווה משבר. העם היה רעב והיה זקוק לאוכל. זו הייתה בקשה לגיטימית.
אך מאז קרו דברים. העם התעלה לפסגות רוחניות: מעמד הר סיני ובניית המשכן. הוא התקרב אל האלוהים כפי שלא התקרבה שום אומה מעולם. הפעם, העם גם לא היה רעב. תלונתו לא הייתה על כך שאין לו אוכל כלל. הרי היה לו מן. אבל הוא היה מְשֻׁעֲמַם: "וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה; אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ!" (במדבר יא, ו). עם ישראל הגיע לשיאים רוחניים אך נותר אותו עם קשה עורף, כפוי טובה וקטן-מוחין שהיה.
על כן הרגיש משה ששליחותו נכשלה, ושאין לה תוחלת. שליחותו הייתה לעזור לבני ישראל לכונן חברה שתהיה היפוכה של מצרים: חברה שתשחרר במקום לדכא, חברה שתכבד במקום לשעבד. הוא ניסה לעזור להם להשתנות, אבל הם לא השתנו. גרוע מכך: הם מצאו מפלט בזיכרונות אבסורד קסומים מפיתום ורעמסס, מבית העבדים הנורא: הדגים והשומים והקישואים וכל השאר. משה גילה שיותר ממה שקשה להוציא את בני ישראל ממצרים, קשה להוציא את מצרים מבני ישראל. אם העם לא השתנה עד כה, אפשר להניח שהוא כבר לא ישתנה. משה עמד פנים אל פנים לנוכח תבוסתו. הוא לא ראה טעם להמשיך.
ה' ניחם אותו. תחילה הורה לו לאסוף שבעים זקנים ולחלוק איתם בנטל ההנהגה. ואז אמר לו שלא ידאג בעניין האוכל. העם יקבל מייד אוכל מעניין – ובשפע. האוכל הגיע בדמות להקות ענק של שׂלווים.
מאַלף מכול הוא מה שקרה למשה לאחר מכן. דומה כאילו נעשה לאיש אחר. כאשר הזהיר אותו יהושע כי אלדד ומידד מתנבאים והדבר עלול לאיים על מנהיגותו, הוא ענה, "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במדבר יא, כט). בפרק הבא, כאשר אחיו ואחותו החלו למתוח עליו ביקורת, הוא הגיב בשלווה גמורה. כאשר ה' העניש את מרים, הוא התפלל למענה. לא במקרה דווקא בנקודה הזאת בסיפורו הארוך של משה אומרת התורה "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג).
כך מעניקה לנו התורה עיון יוצא דופן בפסיכודינמיקה של משבר רגשי. הדבר הראשון שהיא מספרת לנו הוא שבתהום הייאוש חשוב לא להיות לבד. ה' ממלא בעצמו את תפקיד הרֵעַ-המנחם של משה. הוא אשר מושה את משה מיוון-המצולה של הייאוש. בדבריו אליו הוא מכוון היישר אל האבן הרובצת על ליבו. הוא אומר לו שבעתיד הוא לא יצטרך לשאת לבדו בנטל ההנהגה. יעזרו לו. ואז הוא מוסיף ואומר לו שלא יהיה מוטרד מן התלונה. העם יקבל תכף בשר רב כל כך עד שייצא מאפו, ולא יהין שוב להתלונן על האוכל.
העיקרון המהותי כאן הוא זה שחז"ל ניסחו במילים "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". לכן מתעקשת ההלכה שלא נשאיר אנשים לבדם בשעה שהם פגיעים במיוחד. אנו מצווים לבקר חולים, לנחם אבלים, לשמוח בחגים עם הגלמודים ("הגר, היתום והאלמנה"), ולהכניס אורחים – מעשה שעליו נאמר שהוא "גדול מהקבלת פני שכינה". הייאוש, דווקא מפני שהוא מבודד את האדם מן החברה, מחריף כשהאדם נשאר לבד. איננו יודעים כיצד בדיוק עזרו שבעים הזקנים למשה. אבל עצם היותם איתו היה חֵלק מהמַרפא.
התורה אומרת לנו דבר נוסף: שחוויית הייאוש העמוק היא חוויה משַנת-אופי. כאשר ההערכה העצמית שלנו נשחקת לאבק, אנו מבינים פתאום שאיננו עומדים במרכז חיינו. מרכז חיינו הוא הזולת, הוא הערכים, והוא תחושת השליחות או הייעוד. החשוב הוא מטרתנו, לא עצמֵנו. זהו רעיון הענווה. מימרה חכמה המיוחסת לסופר ק"ס לואיס מנסחת זאת היטב: ענווה אין פירושה לחשוב את עצמך פחוּת, אלא לחשוב על עצמך פחוֹת.
משהגיע אדם אל הנקודה הזאת, גם אם נתיבו אליה היה נתיב חתחתים ותלאות, הרי הוא חזק מכפי שהאמין שאפשר להיות. הוא למד לא להיות עבד לדימוי העצמי שלו. הוא למד שלא לחשוב כלל במונחים של דימוי עצמי. לכך התכוון ר' יוחנן באומרו, "כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא – שם אתה מוצא ענוותנותו".iv] גדוּלה היא חיים המופנים כלפי חוץ, שבהם סבלם של אחרים חשוב לנו מזה שלנו. חותמה של הגדולה הוא השילוב בין עוצמה לבין נועם הליכות, והוא מן הכוחות המרפאים ביותר בחיי האדם.
משה חשב שחייו הם כישלון. כדאי לזכור זאת בכל פעם שאנחנו חושבים כך על חיינו שלנו. מסעו מן הייאוש אל העוצמה המרסנת את העצמי הוא מן העלילות הפסיכולוגיות הגדולות שבתורה: מדריך על-זמני לבניינה של תקווה.
שאלות לשולחן השבת
i] ועליהם נוסף כמובן איוב, אך איוב לא היה נביא ועל פי מפרשים רבים גם לא היה יהודי. ספר איוב עוסק בשאלה אחרת לגמרי, שאלת 'צדיק ורע לו', שהיא שאלה על אלוהים, לא על האדם.
ii] שימו לב שהכתוב מייחס את התלונה ל"אספסוף", שעל פי חלק מהמפרשים הוא ה"ערב רב" שנספח על בני ישראל בצאתם ממצרים.
iii] ברכות ה ע"ב.
iv] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב), דברים י, יז.
