להלן המסר שלי שהעברתי בבית ספר ממלכתי אהל שם ביום שיא בתנ"ך בשיתוף החברה לחקר המקרא, לתלמידים לצוות לאורחים:
התנ"ך הוא הטקסט,! התשתית של כל המורשת והתרבות הישראלית.!!
כמעט כל כּוֹתֵב וְכוֹתֶבֶת יהודיים וכל הספרות היהודית והישראלית, נסמכים על התנ"ך או מִתְכַּתְּבִים עמו.
כך מתנהגת המשנה, ובעיקר התלמוד, כך גם הפרשנות, ושירת ימי הביניים. בדרך זו מתנהֲגוֹת סִפְרוּת הקבלה, הַסִּפְרוּת העברית, השירה הישראלית המודרנית, והפוסט מודרנית. גם המחזות, התסריטים ואפילו יְצִירוֹת הָאֻמָּנוּת, כגון ציור ופיסול נשענים על מקורות תנכיים.
הקורא טקסטים בשפה העברית, שאין לו הבנה וידע בסיסיים במקרא, עלול להפסיד חלק משמעותי מהמסרים הגלויים והנסתרים של היצירה שלפניו.
מאות ניבים עתיקים ומתחדשים יונקים את משמעותם מהתנ"ך.
ככל שידיעת התנ"ך תיהפך נדירה יותר, השפה העברית תהיה ענייה יותר.!
חשיבותו של התנ"ך היא אוניברסלית. הוא תורגם לשפות רבות ומקודש לכל העולם המערבי.
עם ישראל מכונה עם הספר! בזכות התנ"ך! ורבים בעולם מתייחסים לְאֶרֶץ ישראל ולעם ישראל, בְּהֶקְשֵׁר של המקרא ומכנים את ארצנו אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ. .
לאור כל אלה יש לשאול, מדוע נדחק לימוד התנ"ך לקרן זווית?
הפער התרבותי בין השפה המודרנית לטקסט המקראי הולך וגדל.
רבים מתקשים לקרוא ולהבין אותו. פחות ופחות קוראים על פי ניקוד, והשפה המקראית נעשית זרה וקשה יותר.
החינוך הממלכתי, צריך למצוא את הדרך להחזיר פרשיות מקראיות לשיח העכשווי בישראל.
יש לחזור ולקרוא את התנ"ך קריאה ביקורתית וכנה, לשאוב ממנו השראה!, לחפש פרשנות מיטיבה לכתובים, הקשים לנו מוסרית.
החברה לחקר המקרא מיסודו של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, מבקשת להחזיר לתנ"ך את מקומו הראוי בבתי הספר ובחברה הישראלית ולהוכיח שלימוד התנ"ך, וְהַדִּיּוּן בַּעֲרָכָיו רֵלֵוַנְטִי וחשוב מאי פעם.
**********************************************************************************
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
בסיום יום השיא באהל שם חילקה החברה לחקר המקרא 6 מלגות בסך כולל של 3000 ש"ח (שלושת אלפים ש"ח) לתלמידים מצטיינים.
מצורף כאן סרט הוידיאו ובו דבריו של האלוף מיל. אלעזר שקדי, ואחרים, כולל טכס חלוקת המלגות.
*****************************************************
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל מתוך הספר: רעיונות משני -חיים -קריאות חדשות בפרשת השבוע, באדיבות מורשת הרב זקס 2021, והוצאת קורן מגיד 201 ספר ויקרא פרשת בהר-"אנחנו מה שאין לנו" (עמ.151-152)
וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמַתְת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. (כה, כג)
וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבָה... כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכָּרֶת עָבָה לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפֶרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱ־לֹהֶיךָ. (כה, לט-מג).
התורה קובעת כאן עיקרון רדיקלי. אין בעלות מוחלטת. בארץ ישראל לא תהיה בעלות מלאה ומתמדת על קרקע, מפני שבסופו של דבר אדמתה שייכת לקב"ה. ובאותו אופן, אדם מבני ישראל לא יהיה בעליו של אדם אחר מבני ישראל, כי כולנו שייכים לה', עוד מזמן שהוא הוציא את אבותינו מעבדות במצרים.
העיקרון הזה נותן פשר לסיפור בריאת העולם. התורה איננה ספר מדע. היא ספר של חוקים, של הוראות. לכן היא נקראת תורה. מכאן, שהפרק הראשון בה איננו מדעי אלא משפטי. הוא איננו עונה על השאלה "איך נברא העולם?" אלא על שאלה אחרת לגמרי: "באיזו זכות מצווה א-לוהים על בני האדם?" התשובה היא: הוא ברא את העולם; לפיכך הוא בעליו של העולם; לפיכך הוא זכאי לקבוע באילו תנאים הוא מתיר לנו לגור בעולם הזה.
זהו הבסיס למצוות התורה.
א-לוהים מושל לא בזכות הכוח אלא בכוח הזכות -
זכותו על הבריאה באשר הוא בוראה. הדבר בולט במיוחד בפרשת בהר, במצוות הנוגעות לבעלות על קרקעות ועבדים. ההלכה היהודית מושתתת על העיקרון שרק ה' הוא בעליהם של דברים. איננו הבעלים של קנייננו, אלא אנו מחזיקים בו כפיקדון. זה פשר גזירתה של המילה "צדקה" מן המילה "צדק" (במקרא מובנן של השתיים אף זהה).
בלשונות אחרות צדק וצדקה הם מושגים שונים בתכלית; צדקה היא נדבה ואין לה קשר לצדק. צדק מוכרחים לעשות – ואילו צדקה תלויה ברצוננו הטוב. אם אני נותן לך אלף שקל כי אני חייב לך סכום זה, זהו צדק, ואילו אם אני נותן לך אלף שקל לא כי אני חייב לך אלא כי אני חושב שהסכום נחוץ לך - זו צדקה. השקפת התורה אחרת: כספנו שייך לה', והוא הפקיד אותו בידינו למשמר. אחד מתנאי הפיקדון הוא שאם יש לנו יותר מכפי צורכנו, עלינו לחלוק אותו עם מי שיש לו פחות מכפי צורכו. זוהי הצדקה: נדבה שהיא צדק
פרשת בהר מלמדת אותנו שאי אפשר ליצור חברה צודקת באמצעים פוליטיים בלבד (שמיטת חובות, החזרת נחלות משפחתיות לבעליהן הקודמים וכן הלאה). ישנם ממדים פסיכולוגיים ותיאולוגיים, וגם הם חיוניים. אבל גם ברמה האישית הפשוטה יש בה רעיון שיכול באמת לשנות את חיינו. חשבו על מה שיש לכם כעל פיקדון שניתן לכם לרווחתכם ולרווחת משפחתכם, אך גם לרווחתם של אחרים. אל תשאלו "מה אני יכול להרוויח?" אלא "מה אני יכול לתרום?" אדם החי מתוך נקודת המוצא הזו, חייו שמחים יותר. הוא מרומם את חייהם של אחרים, ומרגיש שחייו אינם עוברים לריק. כמעט איש מאיתנו אינו יכול לתת בהיקף הנתינה של בני הזוג וואהל (דוגמה שהרב הביא במאמר, כדאי לקרוא את כל המאמר), אבל:
בנתינה ההיקף אינו העיקר. הֵיוּ ברכה לאחרים - ותגלו שחייכם הם ברכה לכם.
*************************************************
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד
פרשת בהר תשפ"ד
הרב לורד יונתן זקס במסר מתוך הפרשה "זכויות מיעוט"
אהבת הגר וההגנה עליו מודגשת בתורה שוב ושוב:
וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות כג, ט);
כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הוּא אֱ-לֹהֵי הָאֱ-לֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָאֵ-ל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד, עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים י, יז-יט).
ועוד ועוד. חז"ל בדקו ומצאו כי התורה מצווה עלינו רק פעם אחת לאהוב את רֵעֵנו, אך שלושים ושש פעמים, לא פחות, לאהוב את הגר.1]
מיהם הגרים בתורה? מן הכתוב מובן בבירור שהכוונה לאנשים שאינם מבני ישראל. מי בדיוק? ייתכן שהכוונה לצאצאי תושביה הקודמים של ארץ כנען. ייתכן שהמונח מציין את אנשי הערב-רב שיצאו ממצרים עם בני ישראל. וייתכן שהמדובר בזרים שבאו לארץ והם מחפשים בה מקלט או פרנסה. בכל מקרה, התורה מייחסת חשיבות עצומה לכך שבני ישראל ינהגו יפה בגרים. הם אמורים ללמוד זאת כלקח מחוויית הגלות והשעבוד שלהם במצרים. הם היו זרים. הם היו משועבדים. על כן הם ידעו "את נפש הגר".
חז"ל השתמשו במונח גר בשני אופנים. ישנו גר הצדק: מי שהמיר את דתו ליהדות וקיבל על עצמו עול תורה ומצוות; כיום, כידוע, אנו משתמשים במילה גר במובן זה. וישנו "גר תושב", מי שגר בארץ ישראל ולא אימץ את דת ישראל. מונח זה נטבע בעקבות הביטוי המופיע בפרשת בהר "גר ותושב". הפרשה מציינת ברמיזה את זכויותיו של אדם כזה: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ, וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" (ויקרא כה, לה): אם אחד מבני ישראל מתרושש, יש לתמוך בו כאילו היה גר תושב. משמע מכאן שקיימת חובה לקיים את הגר התושב, להחזיקו. יש לו זכות לא רק לגור בארץ הקודש, אלא גם ליטול חלק בהטבות הרווחה הקיימות בה. זכרו שזהו דין קדום, דין מן התורה, שהיה קיים הרבה לפני שחז"ל ניסחו את עיקרון "דרכי שלום" ודומיו המחייב לתת צדקה לגויים ולגלות אכפתיות כלפיהם.
לא כל נוכרי החי בארץ זכאי למעמד גר תושב. מי זכאי לו? במסכת עבודה זרה בגמרא מופיעה מחלוקת תנאים ובה שלוש דעות. לדעת רבי מאיר, מי שאינו עובד אלילים. לדעת חכמים, מי שמקיים את שבע מצוות בני נוח. ואילו לדעתם של "אחרים" הרף גבוה מאוד: מי שמקיים את כל מצוות התורה לבד מאחת – אוכל בשר שלא משחיטה כשרה.2] ההלכה נקבעה כחכמים. גר תושב הוא אם כן לא-יהודי הגר בארץ ישראל וקיבל על עצמו את שבע מצוות בני נוח המחייבות על פי התורה את כל בני האדם – איסורי רצח, עבודה זרה גילוי עריות, אכילת אבר מן החי, גזל וקללת אלוהים, והחובה לקיים דין ומשפט.
דיני גר תושב הם אם כן מן הצורות העתיקות ביותר של מערכת זכויות מיעוטים המוכרות לנו. לדעת הרמב"ם, כשעם ישראל יושב בארצו חובה עליו להקים בתי דין לגרים התושבים, שיאפשרו להם ליישב סכסוכים פנימיים וסכסוכים עם יהודים על פי שבע מצוות בני נוח.3] הרמב"ם מוסיף: "וכן ייראה לי שנוהגין עם גרי-תושב בדרך-ארץ וגמילות-חסדים כישראל".4]
ההבדל בין דינים אלה לבין תקנות חכמים של "דרכי שלום" הוא שהאחרונות חלות על כל שאינו-יהודי, לא רק על מי שקיבל על עצמו את מצוות בני נוח. הן נוצרו בתקופה שהיהודים היו בה מיעוט בסביבה שאינה יהודית ואף אינה מונותיאיסטית. "דרכי שלום" הן במהותן תקנות פרגמטיות שנועדו לבסס את מה שהיינו מכנים היום יחסים בין-קהילתיים תקינים ואזרחות פעילה בחברה רב-אתנית ורב-תרבותית. דיני גר תושב נמצאים ברובד עמוק יותר. הם מבוססים לא על פרגמטיות אלא על עיקרון דתי. לפי התורה, כדי לקבל זכויות אזרח בחברה יהודית בארץ יהודית, אין צורך להיות יהודי; צריך רק להיות מוסרי.
יש בתנ"ך סיפור המתאר זאת בעוצמה רבה: סיפור דוד ובת-שבע. אוריה החתי, בעלה של בת-שבע, היה גר תושב. כזכור, המלך דוד שלח לקרוא לאוריה משדה המערכה לירושלים, כביכול כדי שידווח לו על המצב בחזית, אך לאמיתו של דבר כדי שיפקוד את בת-שבע שהרתה, כדי שלא ייוודע שאבי התינוק שייוולד הוא דָוִד. אלא שאוריה סירב לשתף פעולה, ונשאר לישון בפתח ארמון המלך.
וַיָּבֹא אוּרִיָּה אֵלָיו, וַיִּשְׁאַל דָּוִד לִשְׁלוֹם יוֹאָב וְלִשְׁלוֹם הָעָם וְלִשְׁלוֹם הַמִּלְחָמָה. וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאוּרִיָּה, "רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ". וַיֵּצֵא אוּרִיָּה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַתֵּצֵא אַחֲרָיו מַשְׂאַת הַמֶּלֶךְ. וַיִּשְׁכַּב אוּרִיָּה פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְלֹא יָרַד אֶל בֵּיתוֹ.
וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר, "לֹא יָרַד אוּרִיָּה אֶל בֵּיתוֹ". וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה, "הֲלוֹא מִדֶּרֶךְ אַתָּה בָא, מַדּוּעַ לֹא יָרַדְתָּ אֶל בֵּיתֶךָ?" וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל דָּוִד, "הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת, וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים – וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי? חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה!" (שמואל ב' יא, ז-יא).
נאמנותו המוחלטת של אוריה לעם ישראל, אף כי הוא עצמו אינו חלק ממנו, מונגדת להתנהגותו של דוד מלך ישראל שבמקום לצאת בראש חייליו נשאר בירושלים ונאף עם אשת איש. העובדה שהתנ"ך מסוגל לספר לנו סיפור שבו גר תושב הוא גיבור מוסר, ואילו גדול מלכי ישראל עושה עוול, מלמדת הרבה על מוסר היהדות.
זכויות מיעוט הן המבחן הטוב ביותר לחברה חופשית וצודקת. מאז ימי משה הן מעמודי התווך של החזון המדיני-חברתי של התורה. חיוני הוא אפוא שנתייחס לעניין ברצינות גם בימינו.
סביב שולחן השבת
1] בבא מציעא נט ע"ב.
2] עבודה זרה סד ע"ב.
3] משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמותיהם י, יא.
4] שם, יב.
