הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בספר "רעיונות משני-חיים בהוצאת קורן מגיד-2021 ,בתרגומו של צור ארליך, על הפרשה "בחיפוש אחר ה"למה"? אומר את המסר הבא (עמ.155-156):
מילת המפתח בקללות היא "קֶרִי". היא מופיעה שבע פעמים בפרשה הזו,
ולא בשום מקום אחר במקרא. הופעותיה כאן הן בנוסחאות כגון זו: "ואם בזאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עַמִּי בְּקֶרִי – וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קָרִי וְיִסַרְתִּי אֶתְכֶם אַף אֲנִי שֶׁבַע עַל חַטאתֵיכֶם" (פסוקים כז-כח). אך מובנה של המילה "קרי" אינו ברור. בין יתר המובנים שניתנו לה בפירושים ובתרגומים - מרדנות, עקשנות, אדישות, הקשיית הלב וסרבנות.
הרמב"ם 4, לעומת זאת, מפרש את המילה על פי שורשה. קרי - כלומר במקרה. המסר של הפסוקים שציטטנו ודומיהם הוא, לשיטתו, זה: אם תתנהגו כאילו ההיסטוריה היא רק מקרה, ולא מעשה ידי ההשגחה, אלך אני ה' על פי השקפתכם ואמסור אתכם לידי המקרה. התוצאה תהיה שעם ישראל, שכאז כן עתה הוא עם קטן היושב בסביבה עוינת מאוד, יובס במלחמה, ארצו תהיה לשממה, והוא עצמו יהיה קרוב לאבדון.
קריאה מעניינת זו מזכירה לנו הבחנה שאנו שוכחים לפעמים: ההבחנה בין ענישה בידי שמיים לבין הסתלקות של ההשגחה, שהתורה מכנה "הסתר פנים". כשאלוהים מעניש, הוא מעניש את האשם. אבל כשהוא מסתיר את פניו, גם החפים מחטא עלולים לסבול.
ה' מסתיר את פניו מהאדם כשהאדם מסתיר את פניו מה'. כך מבין הרמב"ם את הפרשה, ולהבנה זו יש זיקה מפתיעה לאמירתו של ניטשה כי "אלוהים מת". כאשר פניו של אלוהים מוסתרות, נשאר רק "אפס אינסופי" ו"חלל ריק". אך המת כאן, מי שחדל להיות, איננו אלוהים חלילה אלא האדם כחיה המחפשת משמעות. במקומו באה, כפי שניטשה ידע היטב, האדם כחיה הרוצה עוצמה. ומשם קצרה הדרך לניהיליזם ולברבריות.
להיות יהודי הוא להאמין שיש משמעות לחיינו הפרטיים ולהיסטוריה המשותפת שלנו. אלוהים נמצא גם כאשר איננו יכולים להרגיש אותו. הוא שומע אותנו גם כשאנו איננו שומעים אותו. זוהי הברכה. בברכה זו, ה' נתן לעמו עוז לעמוד בכמה מן המכות האיומות ביותר שנפלו על עם מן העמים. ולנו, כיחידים, היא נותנת את העוז להתגבר על "חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו". אם נאבד את האמונה, נאבד את העוז הזה. נישאר עזובים לידי המקרה. זוהי הקללה. המקרה הוא לא חבר; המקרה הוא עיוור. הקללה איננה עונש אלא תוצאה.
מכאן הרעיון משנה החיים שבפרשתנו: חפשו משמעות ותמצאו כוחות. החיים אינם מקרה. הם סיפור שאתם חלק ממנו, שאלה שאתם התשובה לה, שיחה נכנסת לסמארטפון של נשמתכם. כזה הוא הייעוד הלאומי שלנו, שלכל אחד ואחת מאיתנו יש בתוכו תפקיד ייחודי לו. מצאו אותו- וה"למה" הזה יישא אתכם על פני כל "איך" כמעט. או בניסוחו של ג'ורדן פיטרסון, "משמעות היא הדרך, הנתיב לחיים גדושים יותר, שופעים יותר. משמעות היא מקום. היא המקום שבו גרים דוברי האמת המונעים מאהבה. היא המקום שבהימצאכם בו אתם מודרכים בידי אהבה ואמת ושרויים בטוב שרב ממנו לא תרצו". מכאן נגזר הכלל השביעי בתריסר "הכללים לחיים" שלו: בקשו את המשמעותי, לא את הדחוף.
לכל דבר יש משמעות. לא תמיד היא אומרת "זאת הסיבה לכך שקרה כך וכך"; לפעמים היא אומרת "היות שכך וכך קרה, זה הדבר שאתם צריכים לעשות". כשאנו מוצאים את ה"למה", גם קללה יכולה להיות לברכה. ובלי ה"למה", גם ברכה עלולה להיות לקללה. חפשו אפוא את ה"למה", והשאר יבוא בעקבותיו: הכוחות והעוז, ההגשמה והשלום.
4. משנה תורה, הלכות תעניות א, ג.
***********************************************************************************
להלן המסר שהעברתי בבית ספר ממלכתי אהל שם ביום שיא בתנ"ך בשיתוף החברה לחקר המקרא, לתלמידים לצוות ולאורחים:
התנ"ך הוא הטקסט,! התשתית של כל המורשת והתרבות הישראלית.!!
כמעט כל כּוֹתֵב וְכוֹתֶבֶת יהודיים וכל הספרות היהודית והישראלית, נסמכים על התנ"ך או מִתְכַּתְּבִים עמו.
כך מתנהגת המשנה, ובעיקר התלמוד, כך גם הפרשנות, ושירת ימי הביניים. בדרך זו מתנהֲגוֹת סִפְרוּת הקבלה, הַסִּפְרוּת העברית, השירה הישראלית המודרנית, והפוסט מודרנית. גם המחזות, התסריטים ואפילו יְצִירוֹת הָאֻמָּנוּת, כגון ציור ופיסול נשענים על מקורות תנכיים.
הקורא טקסטים בשפה העברית, שאין לו הבנה וידע בסיסיים במקרא, עלול להפסיד חלק משמעותי מהמסרים הגלויים והנסתרים של היצירה שלפניו.
מאות ניבים עתיקים ומתחדשים יונקים את משמעותם מהתנ"ך.
ככל שידיעת התנ"ך תיהפך נדירה יותר, השפה העברית תהיה ענייה יותר.!
חשיבותו של התנ"ך היא אוניברסלית. הוא תורגם לשפות רבות ומקודש לכל העולם המערבי.
עם ישראל מכונה עם הספר! בזכות התנ"ך! ורבים בעולם מתייחסים לְאֶרֶץ ישראל ולעם ישראל, בְּהֶקְשֵׁר של המקרא ומכנים את ארצנו אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ. .
לאור כל אלה יש לשאול, מדוע נדחק לימוד התנ"ך לקרן זווית?
הפער התרבותי בין השפה המודרנית לטקסט המקראי הולך וגדל.
רבים מתקשים לקרוא ולהבין אותו. פחות ופחות קוראים על פי ניקוד, והשפה המקראית נעשית זרה וקשה יותר.
החינוך הממלכתי, צריך למצוא את הדרך להחזיר פרשיות מקראיות לשיח העכשווי בישראל.
יש לחזור ולקרוא את התנ"ך קריאה ביקורתית וכנה, לשאוב ממנו השראה!, לחפש פרשנות מיטיבה לכתובים, הקשים לנו מוסרית.
החברה לחקר המקרא מיסודו של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, מבקשת להחזיר לתנ"ך את מקומו הראוי בבתי הספר ובחברה הישראלית ולהוכיח שלימוד התנ"ך, וְהַדִּיּוּן בַּעֲרָכָיו רֵלֵוַנְטִי וחשוב מאי פעם.
ישראל קריסטל -מנכ"ל (בהתנדבות) בחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
בסיום יום השיא באהל שם חילקה החברה לחקר המקרא 6 מלגות בסך כולל של 3000 ש"ח (שלושת אלפים ש"ח) לתלמידים מצטיינים.
מצורף כאן סרט הוידיאו ובו דבריו של האלוף מיל. אלעזר שקדי, ואחרים, כולל טכס חלוקת המלגות.
********************************************
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן-מגיד.
פרשת בחוקותיי תשפ"ד
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מתוך הפרשה
"דחייתה של הדחייה"
בנצרות יש היבט מסוים שהיהודים, אם הם רואים את עצמם ישרים, חייבים לדחות – והנוצרים עצמם, בייחוד מאז האפיפיור יוחנן השלושה-עשר, החלו לדחות בעצמם. זהו רעיון הדחייה עצמו; הרעיון שהנצרות מייצגת את דחיית העם היהודי, "ישראל הישן", בידי אלוהים.
רעיון זה מוכר במונח "תאולוגיית ההחלפה", והוא הונצח במונחים כגון הכינוי הנוצרי לתנ"ך, "הברית הישנה". מונח זה מבקש לומר שהברית בין ה' וישראל כבר איננה בתוקף. היא הוחלפה. לפי תפיסה זו, אלוהים איננו רוצה עוד שבני אדם יעבדו אותו בדרך היהודית, באמצעות תרי"ג מצוות, אלא בדרך חדשה, המעוגנת בברית חדשה. העם הנבחר הישן שלו היה צאצאיו הביולוגיים של אברהם, כלומר היהודים; עמו הנבחר החדש הוא צאצאיו הרוחניים של אברהם – כלומר, כביכול, הנוצרים.
תוצאותיה של דוקטרינה זו היו הרסניות. הן תועדו אחרי השואה בידי ההיסטוריון הצרפתי ניצול השואה ז'יל איזאק. בדורנו הן נסקרו במחקרים מקיפים כגון ספרה של רוזמרי רויטר Faith and Fratricide (דת ורצח-אח) וספרו של ג'יימס קרול Constantine’s Sword (חרבו של קונסטנטינוס). תאולוגיית ההחלפה אחראית למאות רבות של רדיפת היהודים ונידויים. קריאת מחקרו של ז'יל איזאק גרמה למֶטאנוֹיה – הִשתַנּוּת הלב – אצל האפיפיור יוחנן השלושה-עשר, שהניבה מצידה את מועצת ותיקן 2 (1962–1965) ואת הכרזת "נוסטרה אָאֵטָטֶה" אשר שינתה מן היסוד את עמדתה של הכנסייה הקתולית כלפי היהודים.
איני רוצה לדון כאן בהשלכותיה הטרגיות של האמונה ההיא, אלא באי-הלימתה את המקורות עצמם. למרבה ההפתעה, פסוקי המפתח בתורה השוללים את האפשרות שאלוהים יחליף אי פעם את בריתו נמצאים דווקא בפרשייה הקודרת ביותר בתורה: פרשיית התוכחה שבפרשת בחוקותיי. בפרשייה זו מוצגות בלא כחל ושרק התוצאות שתהיינה לבחירתם של בני ישראל בטוב או ברע. אם ישמרו אמונים לה', יבורכו. אבל אם יפֵרו את בריתם איתו, יבואו עליהם קללות איומות של תבוסה, הרס, חורבן וייאוש. הרטוריקה חסרת רחמים, האזהרות ברורות כשמש, והחיזיון מבעית. ובכל זאת, בסוף רשימת האסונות המזעזעים שייפלו על ישראל, מגיעה הפתעה:
וְאַף גַּם זֹאת, בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵ-אלֹהִים. אֲנִי ה' (ויקרא כו, מד-מה).
עם ישראל עלול להפר את בריתו עם ה', אבל ה' לא יפר אותה לעולם. אם יפרו בני ישראל את בריתם הוא יעניש אותם, אבל הוא לא ייטוש אותם. הוא ישפוט אותם בחומרה, אבל לא ישכח את אבותיהם הקדומים שהלכו אחריו ולא יבטל את הברית שכרת איתם. ה' איננו מפר הבטחות, גם אם אנו מפרים את הבטחותינו לו.
עיקרון זה הוא אבן יסוד. האמורא שמואל מתאר בתלמוד (סנהדרין קה ע"א) שיחה בין הגולים היהודים בבבל לבין ישעיהו הנביא:
... באו עשרה בני אדם וישבו לפניו. אמר להן: "חזרו בתשובה". אמרו לו, "עבד שמְכָרוֹ רבו ואשה שגֵרשהּ בעלה, כלום יש לזה על זה כלום?" אמר לו הקב"ה לנביא, "לך אמור להן: 'אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ? אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ? הֵן בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם' (ישעיה נ, א)".
שמואל שם בפיהם של הגולים טענה שלימים השמיע ברוך שפינוזה: שהיציאה לגלות מפסיקה את יחסי הברית בין ה' לבין ישראל, כפי שגירושין הם סיום היחסים בין הבעל ואשתו וכפי שכאשר אדון מוכר את עבדו אין הם חייבים עוד דבר זה לזה. ה' נעשה אדונם ומלכם של בני ישראל כאשר הציל אותם ממצרים – ועכשיו, כשהחזיר אותם מחירות לעבדות, הוא נטש אותם והכפיפם לשלטונו של מלך אחר, מלך בבל; כמוהו כבעל שגירש את אשתו וכאדון שמכר את עבדו לאדון אחר.
טענה זו מופרכת בפסוק שה' הורה לישעיהו לומר. "אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ? אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ?" האם נתתי לכם גט? האם נבוכדנצר מלך בבל הוא בעל חוב שאמכור לו אתכם? לא ולא: "הֵן בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם!". זו גם משמעותה של ההבטחה בסוף פרשיית התוכחה: "וְאַף גַּם זֹאת, בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים ... לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם". ה' עלול לשלוח את עם ישראל לגלות, אך העם יישאר עַמו והוא יחזירו לארצו.
כזאת היא גם נבואתו של ירמיה על נצחיות בריתו של ה' עם ישראל; נטישת ישראל, אומר ירמיהו, היא מן הנמנע. היא אפשרית באותה מידה שביטול חוקי הטבע אפשרי:
כֹּה אָמַר ה', נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם, חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה, רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו – ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ:
"רק] אִם יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי", נְאֻם ה', "גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל הַיָּמִים".
כֹּה אָמַר ה': "רק] אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי אֶרֶץ לְמָטָּה, גַּם אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַל כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ", נְאֻם ה' (ירמיה לא, לד-לו).
דחייתה של הדחייה היא נושא מרכזי בתורה, ובתנ"ך בכלל. כאשר אלוהים רואה שהארץ מלאה חמס הוא פוסל את האנושות ומציל רק את נוח – אך לאחר המבול הוא גומר בליבו: "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (בראשית ח, כא). לראשונה הוא דוחה את רעיון הדחייה.
ואז באה סדרה של יריבויות אחים. הברית עם אברהם עוברת ליצחק ולא לישמעאל, ליעקב ולא לעשָׂו. אבל אלוהים שומע את בכיים של הגר וישמעאל, והתורה רומזת שהוא שומע גם את עשו, שכן מאוחר יותר הוא מצווה "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא" (דברים כג, ח; האדומים הם צאצאי עשו). בספר שמות ה' מקים את מנהיגיו הרוחניים של עם ישראל, משה, אהרן ומרים, דווקא מקרב שבט לוי – השבט שיעקב קילל על ערש דווי, יחד עם שבט שמעון: "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי... אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה" (בראשית מט, ו-ז). מעכשיו והלאה כל ישראל נבחרים. זו דחייתה השנייה של הדחייה.
אפילו כאשר בני ישראל מתייסרים בגלות, "בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם", הם עדיין בני עם הברית – ברית שה' לא יפר מפני שה' לא ייטוש את עמו. הם אולי לא יהיו נאמנים לו, אך תמיד יהיה נאמן להם. זו הדחייה השלישית של הדחייה. היא אמורה בפרשתנו, והיא שבה ומהדהדת בנבואותיהם של ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל; היא מושכל יסוד באמונתנו באל השומר את הבטחתו.
וכך, הרעיון שתאולוגיית ההחלפה מבוססת עליו – שאלוהים דוחה את עמו מפני שעמו דחה אותו – הוא רעיון שאין לו מקום במונותיאיזם מבית מדרשו של אברהם. ה' שומר את הבטחתו גם אם הצד השני מפר את הבטחתו לה'. ה' אינו נוטש את עמו ולא ייטוש אותו. בריתו עם אברהם, שבמעמד הר סיני נוצק בה תוכן, ואשר שבה ונתחדשה מאז בכל צומת מכריע בהיסטוריה של עם ישראל, עומדת במלוא תוקפה. היא אינה בת צמצום, אינה בת סיוג ואינה בת הפרה.
"הברית הישנה" איננה ישנה. בריתו של אלוהים עִם עַם ישראל עדיין חיה, עדיין איתנה. ההכרה בעובדה זו שינתה את היחסים בין הנוצרים והיהודים, וסייעה לשים קץ למאות על מאות של דמעות.
סביב שולחן השבת
