הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מתוך הספר "רעיונות משני חיים" בהוצאת קורן מגיד 2021 לפרשת בלק בנושא "האנטישמיות"(עמ' 185-188)תרגום צור ארליך. (כל פעם שאני נתקל ברשתות בקטע המדבר על אנטישמיות אני חוזר ופותח את המאמר הזה!)
אנחנו נמצאים ברגע חריג בהיסטוריה היהודית, מסיבות טובות וגם טובות פחות. לראשונה זה ארבעת אלפים שנה אנחנו עצמאים וריבוניים בארץ ישראל ובו בזמן נהנים מחופש ושוויון בתפוצות. היו תקופות, תמיד קצרות מדי, שעם ישראל נהנה מאחת מן השתיים; אך מעולם לא משתיהן בעת ובעונה אחת. עד כאן החדשות הטובות.
החדשות הטובות פחות הן שהאנטישמיות חזרה - בעת שזיכרון השואה עדיין חי. מדינת ישראל מבודדת בזירה המדינית. היא עדיין מוקפת אויבים. היא היחידה מ־193 המדינות חברות האו"ם שעצם זכות הקיום שלה נתונה לערעור ולאיום מתמיד. על הרקע הזה אך מתבקש הוא לבחון שוב את דבריו של הנביא האלילי בלעם בפרשת השבוע שלנו, שרבים ראו בהם לאורך הדורות תמצית קולעת של ההיסטוריה היהודית והייעוד היהודי – "כִּי מֵרֹאשׁ צְרִים אַראנוּ וּמגְבָעוֹת אֲשׁוּרֵנוּ. הֶן עָם לְבָדֶר יִשׁכן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָׁב" (במדבר כג, ט). ובהמשך המאמר:
ישראל סבלה מתגרת ידן של הגדולות במעצמות שידע העולם, אך המשיך לחיות אחרי שהן נעלמו. ובכל זאת, לנוכח שובה של האנטישמיות, ראוי להתבונן בפירוש אחר על הפסוק, פירושו של הנצי"ב מווולוז'ין (רבי נפתלי צבי ברלין 1893-1816) הנצי"ב פירש כך: כל עם אחר, כשיצא לגלות ונטמע בתרבות השלטת זכו בניו ליחס של התקבלות וכבוד. אך ליהודים קרה בגלות ההפך. כששמרו אמונים לתורתם ולאורח חייהם, הצליחו לחיות בשלום עם שכניהם הגויים. אך כשניסו להיטמע בהם - מצאו את עצמם שנואים ונרדפים. הנצי"ב קורא אפוא את הפסוק כך: עם ישראל , כשהוא לבדד ואינו מתערב עמהם, ישכון במנוחה ובכבוד:...ובגויים,כאשר הוא רוצה להיות מעורב עמם לא יתחשב: אינו נחשב בעינם להתחשב כלל לאדם" פירוש זה הולם היטב את זמנו ומקומו, רוסיה ברבע האחרון של המאה התשע-עשרה .יהודים רבים התבוללו אז, וחלקם התנצרו, אך האנטישמיות לא נעלמה אלא החריפה, וב־1881 התפרצה בגל פוגרומים רצחני שהשתולל ביותר ממאה עיירות. מאימת האנטישמיות הגוברת ברחו מרוסיה למערב בין שלושה לחמישה מיליוני יהודים. ובהמשך...
דבר דומה קרה גם במערב אירופה. הנאורות והאמנציפציה לא חיסלו את האיבה כלפי היהודים, אלא רק גרמו לה לעבור מוטציה: משנאת יהודים דתית, לאנטישמיות הגזענית. היטיב לתאר זאת בנימין זאב הרצל במדינת היהודים (1896)
בתום לבבנו ניסינו להתערב בגויים שכנינו בכל מקומות מושבותינו ולהיות כמוהם, לבלי השאר בידינו מכל אשר לנו רק אמונת אבותינו בלבד; אך דחו אותנו בשתי ידיים. לשוא נעמול תמיד להיות אזרחים נאמנים, ולפעמים גם יתר על המידה; לשווא נקריב חלבנו ודמנו ככל יתר עם הארץ, לשווא נתאמץ להרים קרן ארצות מושבותינו בחוכמות ובמדעים ולהרבות כבוד עושרן במסחר וקניין. בארצות מולדתנו, שבהן אנו יושבים זה מאות בשנים, נחשבנו לזרים... הנה כי כן נעמול לשווא להיות אזרחים נאמנים, כהוגנוטים אשר נאלצו לנוד ולנוע. לו רק הרפו ממני... אבל אֶדְמֶה כי לא ירפו ממני.
ככל שאנו מצליחים יותר להידמות לאחרים, רומז הרצל, כך האחרים הללו אוהבים אותנו פחות. במתכוון או שלא במתכוון, קולות אלו משלהי המאה התשע-עשרה מהדהדים הרגשה שנוסחה לראשונה 2,600 שנים קודם לכן בידי הנביא יחזקאל, באומרו את דבר ה' אל אלה מגולי בבל שהתעתדו להתבולל שם:
וְהָעֹלָה עַל רוּחַכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה, אֲשֶׁר אַתָּם אֹמְרִים "נהיה בַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת
הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֶת עֵץ וָאָבֶן". (יחזקאל כ, לב)
האנטישמיות היא מן התופעות המורכבות ביותר בהיסטוריה של השנאה, ואיני מתכוון לפתור את התסבוכת בשיחה קצרה זו. אומר רק שהתכנסות השקפות זו בין הנצי"ב, מגדולי הרבנים של זמנו, לבין שני הציונים החילונים הדגולים, פינסקר והרצל, שנבדלו ממנו בהשקפותיהם כמעט בכל נושא אחר, יש בה כדי להעמידנו על אמת על־זמנית: התבוללות איננה תרופה לאנטישמיות. אם אנשים אינם אוהבים אותך בגלל מה שאתה, הם לא יאהבו אותך יותר כשתעמיד פנים שאתה מה שאינך.
היהודים אינם יכולים לרפא את האנטישמיות. רק האנטישמים יוכלו לרפא את עצמם - יחד עם החברה שהם שייכים לה. וכל זאת משום שהיהודים אינם הסיבה לאנטישמיות. הם המושאים שלה, אך מושא לשנאה וסיבה לשנאה הם שני דברים שונים. הסיבה לאנטישמיות היא מחלה שפשתה בעומק החברה שהיא מופיעה בה. היא מתפרצת כשחברה חשה שהדברים אינם כתיקונם, ושתהום מבלבלת רובצת בין מצב הדברים המציאותי למצבם הרצוי. במצב כזה יש שתי אפשרויות. אפשר לשאול "איפה טעינו" ולנסות לתקן, ואפשר לשאול "מי עשה לנו את זה" ולחפש שעיר לעזאזל.
דור אחר דור היו היהודים שעיר לעזאזל, לכפר על עוונות שלא נגעו להם כלל – החל במגפות דבר ואישומים בהרעלת בארות בימי הביניים, דרך סכסוכים פנימיים בנצרות, עבור בתבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, וכלה בנחשלותן של מדינות מוסלמיות רבות כיום. האנטישמיות היא מחלה, והיא לא תתרפא בידי יהודים. האנטישמיות היא רוע, ומי שמשלים איתה כשבכוחו למחות הוא משתף פעולה עם הרוע.
אין לנו סיבה להתנצל על התעקשותנו להיות שונים. אמונת ישראל החלה כמחאה נגד האימפריות בבל בספר בראשית ומצרים בספר שמות. אלו היו האימפריות הראשונות, והן השיגו חופש למעטים במחיר שעבודם של ההמונים. היהודים היו תמיד מטרד לאימפריות, כי הם עמדו על כבודו של היחיד וחירותו. האנטישמיות היא פרפור גסיסתן של תרבויות שוקעות- או אות האזהרה הראשון מפני טוטליטריות חדשה. ה' ציווה על אבותינו להיות שונים, לא מפני שהיו טובים מאחרים –
"לֹא בְצִדְקָתְךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ" (דברים ט, ו) - אלא כי דרך היותנו שונים אנו מלמדים את העולם על כבודו של השוני. האימפריות שואפות לכפות אחידות על עולם רבגוני. היהודים יודעים שאחד אלוהינו שבשמיים ובארץ - אך את השמיים ואת הארץ הוא ברא בריבוי גוונים ופנים.
יש שוני יסודי אחד בין האנטישמיות היום לאנטישמיות במופעיה הקודמים. היום יש לנו מדינה. איננו צריכים עוד לפחד שנגלה מה שגילו היהודים אחרי ועידת אוויאן ב־1938. אומות העולם סגרו אז את שעריהן בפני היהודים. בכל כדור הארץ, הבינו היהודים, אין ולו רגב אדמה אחד שהם יכולים לקרוא לו בית; בית כפי שהגדירו המשורר רוברט פרוסט (בנוסח העברי של נתן יונתן), "הבית הוא מקום שאם אתה חייב לשוב אליו תמיד פתוחה בו דלת לקראתך". היום יש לנו בית – וכל מתקפה נגד יהודים ונגד ישראל כיום רק מחזקת את היהודים ואת ישראל. כי אכן, האנטישמיות אינה רק רוע אלא גם הרס עצמי. השנאה הורסת את השונא. שום טוב לא צמח לשונאינו שבכל דור ודור, ולשונאים בכלל, כשעשו את זולתם שעיר לעזאזל.
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בספרו רעיונות משני חיים, פרשת בלק.
****************************************************************************
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
**********************************************************
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד
פרשת בלק תשפ"ד
לבדד ישכון: ברכה היא או קללה?
המילון שבידי מגדיר "אֶפִּיפַניה" כ"התגלות פתאומית של מהותו או משמעותו של דבר מה; הבנה או תפיסה של מציאות באמצעות אבחנה אינטואיטיבית פתאומית". אספר פה על אפיפניה שחוויתי בתחילת קיץ תשס"א, ואשר שינתה את תפיסתי באשר לגורל היהודי.
זה היה חג השבועות, ואנחנו היינו בירושלים. הלכנו לארוחת צוהריים אצל מי שהיה, לפני עלייתו ארצה, איש ציבור בקהילה גדולה בתפוצות. אל השולחן הסבו גם דיפלומט ישראלי, ואחד ממנהיגי יהדות קנדה. השיחה התגלגלה לאירוע שאז מִשמש לבוא והיום הוא ידוע לשמצה: ועידת האו"ם נגד גזענות בדרבן. שלושה חודשים עוד עמדו בינינו לבין הוועידה, אך אנו כבר ידענו שהיא, והתכנסות הארגונים הלא-ממשלתיים שתיערך לצדה, עומדים להיות פסטיבל שטנה אנטי-ישראלי ולציין את פתיחתו של שלב חדש במתקפה על הלגיטימציה של מדינת היהודים.
הדיפלומט ניסה לרומם את רוחנו המשתופפת, וכיוון שהיה אדם דתי נעזר בפסוק מפורסם. "כך היה מאז ומתמיד", אמר. "אנחנו עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן". זהו פסוק מפרשת השבוע שלנו, פרשת בלק. בלעם, שנשכר בידי בלק לקלל את עם ישראל, מצא את עצמו מברך את העם הזה בעל כורחו. בנאומו הראשון אמר לבלק:
מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵ-ל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'? כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ: הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב (במדבר כג, ח-ט).
למשמע המילים הללו, בהקשר הזה, חוויתי התפוצצות של אור במוחי. בהבלחת פתאום ראיתי כמה מסוכן הפסוק הזה, וכמה קרובה האפשרות שהוא יהיה נבואה המגשימה את עצמה. עם שיגדיר את עצמו כעם השוכן לבדד, עלול לגלות שהוא אכן בודד. והבדידות איננה חוף מבטחים.
"האם אתה בטוח", שאלתי את הדיפלומט, "שזו הייתה ברכה, ולא קללה? אל תשכח מי אמר אותה. זה היה בלעם, והוא לא היה בדיוק מחסידי אומות העולם". בלעם נמנה עם אלה שהמשנה1] מציינת כמי שאין להם חלק לעולם הבא, משום שלאחר שכשלה תוכניתו לקלל את עם ישראל, הוא הצליח להתנכל להם בדרך הרסנית אחרת, במזימת בעל פעור (במדבר לא, טז).
הוספתי והזכרתי את דברי רבי אבא בר כהנא בגמרא2] שכל ברכותיו של בלעם "חזרו לקללה" (חוץ מהפסוק "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" כד, ה], המתייחס, על פי מדרש חז"ל, ל"בתי כנסיות ובתי מדרשות"). חז"ל אף מציעים שבלעם ניסח במתכוון את ברכותיו באופן דו-משמעי, ולכל פסוק ברכה נלוותה כצל משמעות סמויה נוספת, אפלה.
ממתי, הוספתי ושאלתי, לשכון "בָּדָד" הוא דבר טוב בעיני התורה? אדרבה, הבדידות היא הדבר הראשון שהתורה אומרת עליו שהוא "לא טוב": "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב, יח). על המצורע אומרת התורה, "בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (ויקרא יג, מו). ומשורר החורבן הגדול שלנו, משורר "איכה", בחר לפתוח את קינתו הראשונה במילים "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד" (איכה א, א)! כשאין מדובר בקב"ה, בדידות היא ברכה רק במקרים נדירים.
כששמעתי את הדיפלומט מנסה לנחמנו בכך שתמיד היינו "עם לבדד ישכון", המחשבה שהכתה בי הייתה כמה מסוכנת נעשתה הגדרה עצמית יהודית זו. היא נראתה לי כמרדדת את הקיום היהודי לכדי נגזרת של האנטישמיות והשואה. והרי המפרשים הבינו אחרת לגמרי את הביטוי הזה שבפי בלעם. רש"י מקשר אותו לחסינותו של העם. רמב"ן – לאחדות העם. אין פירושו שעם ישראל נידון להיות מבודד, בלי בני ברית וידידים. זו אינה ברכה כי אם קללה. זה אינו ייעוד, ובוודאי שאין זו זהות.
להיות יהודי פירושו להיות אהוב על הקב"ה; אין פירושו להיות שנוא על הגויים. אבותינו זומנו להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". המילה קדוש עניינה נבדל. אבל יש הבדל תהומי בין נבדלוּת לבדידות. מנהיגים הם נבדלים, אך אינם בודדים. אילו היו בודדים לגמרי, לא יכלו להיות מנהיגים. ספורטאים, שחקנים, זמרים ופסנתרנים פורשים לעצמם כשהם מתכוננים לביצוע חשוב, אבל הם אינם לבדם. נבדלותם מכוונת. היא מאפשרת להם למקד את האנרגיות שלהם, להשחיז את כישוריהם ולעדנם. זה איננו מצב קיומי, אלא בידוד מרצון.
אין בתורה שום ציפייה שעם ישראל יחיה לבדו. אלוהים אומר לאברהם "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ג). אברהם היה שונה משכניו, אבל הוא נלחם למענם והתפלל בעבורם. הוא נבדל אך לא היה בודד.
זה זמן מה שישראל ויהדות התפוצות מתמודדות עם בידוד גובר והולך; ועידת דרבן אכן הייתה מן המאורעות שאותתו על כך. ישראל היא מושא למסע מאורגן של השחרה ודה-לגיטימציה. ובאותה שעה, כמה ממדינות אירופה מבקשות לאסור על שחיטה כשרה, ובסן-פרנסיסקו מתנהלת מתקפה על ברית המילה. שוב עלינו להילחם מן ההתחלה במערכות שחשבנו שניצחנו בהן מזמן; במלחמה על החופש לחיות כיהודים – כיחידים יהודים בגולה, כלאום יהודי במדינת ישראל.
אלו הן מלחמות חשובות, מלחמות טובות, שתוצאתן תשפיע לא רק על היהודים. בימי קדם, ישראל הייתה אומה קטנה מוקפת אימפריות גדולות. בימי הביניים היהודים היו המיעוט הבולט ביותר באירופה הנוצרית. כיום, מדינת ישראל היא מובלעת פגיעה באזור הנשלט ברובו ידי מוסלמים.
היהודים ממלאים זה עידן ועידנים את תפקיד "האחר", זה שאינו הולם את הפרדיגמה השלטת, זה שאינו כפוף לאמונת הרוב, זה שאינו מתאים את עצמו לתרבות הרווחת. אחד המוטיבים המרכזיים ביהדות הוא תרבות המחלוקת. יהודים טוענים, מערערים, מקשים. לפעמים הם עושים זאת עם אלוהים בכבודו ובעצמו. משום כך, מצבם של היהודים במקום מסוים הוא תכופות המדד הטוב ביותר למידת החופש השוררת בו.
אין זה מקרה שסיפור אברהם אבינו – ומכאן סיפורו של עם ישראל – מתחיל מיד לאחר סיפור מגדל בבל, הפותח במילים "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית יא, א). הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב, אומר שכוונת הפסוק לומר שלא הייתה אז מחלוקת. הייתה אחדות דעים כפויה. חברה מעין זו אינה מותירה שום מקום לדיאלוג, לדיון, לוויכוח ולשוני, דברים שכולם מנשמתה של החירות.
כאשר יהודים נלחמים על זכותם להיות – להיות אומה בביתה ההיסטורי, להיות קבוצה דתית בתוך חברה אחרת – הם נלחמים אפוא לא רק למען עצמם, אלא למען החירות האנושית בכלל. ההיסטוריון הקתולי פול ג'ונסון כתב שהיהודים הם "התגלמות עילאית של מצבו של האדם. נדמה כאילו כל הדילמות הבלתי-נמנעות של האדם מתגלמות בהם בצורה מוגברת וצלולה... נראה כי תפקידם של היהודים הוא למקד ולהמחיז אותן חוויות משותפות של המין האנושי, ולהפוך את גורלם הייחודי לכדי מוסר השכל אוניברסלי".3]
שעה שאנו מתכוננים לקרב הבא במלחמה הארוכה על החירות, חיוני הוא שלא נאמין מראש שנגזר עלינו להיות לבדנו, בלי ידידים ובני ברית; שנגזר עלינו להתעמת לנצח עם עולם שאיננו מבין אותנו ואשר מסרב לתת לנו מקום לחיות בו על פי אמונתנו ולעצב בו את עתידנו מתוך נאמנות לעברנו. אם נהיה משוכנעים שניכשל, כנראה ניכשל. על כן צדקו חז"ל באמרם שברכות בלעם אינן באמת רק ברכות.
להיות שונה אינו בהכרח להיות לבד. אדרבה, רק כאשר אנחנו נאמנים למהותנו הייחודית יש בכוחנו לתרום לאנושות תרומה ייחודית, אותה תרומה שרק אנו יכולים לתרום. ייחודיים, נבדלים, הולכים נגד הרוח – כן: אלה הם מרכיבים של המצב היהודי. אבל בודדים? זה לא. לא ברכה היא כי אם קללה.
סביב שולחן השבת
1] משנה, סנהדרין י, ב.
2] תלמוד בבלי, סנהדרין קה ע"ב.
3] פול ג'ונסון, היסטוריה של היהודים, מאנגלית: גיא הרלינג, ירושלים: ספריית שיבולת, תשפ"ב, עמ' 553.
