הרב לורד יונתן זקס מתוך ספרו רעיונות משני-חיים-קריאות חדשות בפרשת השבוע בהוצאת קורן מגיד2021 , בפרשת בשלח ספר שמות עמ'73-74. בתרגומו של צור ארליך ניתן להשיג באתר.
וכך, כבר בשחר הולדתו למד עם ישראל שהישג בר-קיימא נרכש בדרך ארוכה. כמאמר שלום חנוך, מה שבא בקלות באותה הקלות ייעלם. במחקריו של אנדרס אריקסון (שזכו לתפוצה בציבור הרחב בזכות כתיבתו הפופולרית של מלקולם גלדוול) נמצא כי בתחומים רבים נדרשות עשרת אלפים שעות הכשרה ותרגול כדי להגיע לגדולה. קורותיהן של מדינות רבות שהוקמו לאחר מלחמת העולם השנייה ופירוק האימפריות מלמדים שאין די בהחלטת או"ם כדי לכונן דמוקרטיה, ואין די בהצהרת זכויות אדם כדי לבסס חופש. אנשים המנסים להתעשר במהירות מגלים פעמים רבות שעושרם דומה לקיקיון של יונה: בן לילה היה ובן לילה אבד. מי שמחפש קיצורי דרך מוצא את עצמו, כמו המשוררת מתחילת דברינו, בתוך הבור. התנא רבי יהושע בן חנניה סיפר:
פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים, ואמרתי לו, "באיזה דרך נלך לעיר?" אמר לי, "זו קצרה וארוכה (כלומר קצרה אבל ארוכה, וזו ארוכה וקצרה כלומר ארוכה אבל קצרה". והלכתי בקצרה וארוכה. כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדיסין. חזרתי לאחורי. אמרתי לו, "בני, הלא אמרת לי קצרה". אמר לי, "ולא אמרתי לך ארוכה?" נשקתיו על ראשו ואמרתי לו, "אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם מגדולכם ועד קטנכם".
מוטב ללכת בדרך הארוכה שאנו יודעים שתוביל אותנו ליעד מלבחור בדרך קצרה ומפוקפקת, גם אם הדבר אינו נראה כך מלכתחילה.
עולמנו מלא בספרים, בסרטים ובסדנאות המבטיחים מסלול מהיר לכל דבר כמעט, מהרזיה דרך התעשרות עד הצלחה ותהילה. הרעיון משנה החיים שאפשר ללמוד מבחירתו של אלוהים להוליך את בני ישראל דרך המדבר וים סוף הוא שאין מסלולים מהירים. הדרך הארוכה היא הקצרה; הדרך הקצרה היא הארוכה. מוטב שנדע כבר בצאתנו לדרך שהיא תהיה ארוכה וקשה ושיהיו בה מהמורות ופניות שגויות. עלינו להצטייד בכוח סבל ובכוח עמידה, בנחישות ובעקשנות. באין לנו עמוד ענן שיורנו את הדרך, נזדקק לעצת מורים וחכמים ולעידוד מצד חברים. אבל המסע ימריץ אותנו, וממילא אין דרך אחרת. והדרך הקשה מחשלת.הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
*************************************************************************************
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
******************************
צירפתי כאן מונלוג שלי כפתיח לקראת הרצאתו של פרופסור רובינשטיין המשנה לנשיאה בדימוס בבית המשפט העליון בגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב. בהמשך נעלה גם הקלטה של יום השיא בתנ"ך בגימנסיה.
ישראל קריסטל -מנכ"ל החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
*****************************************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה היום יום רביעי ז' שבט תשפ"ה -5.2.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. בפרשת "בא" תשפ"ה -פותחים את חומש שמות עם:
מרצה: הרבנית אושרה קורן ראשת מכון תורני-בית מדרש לנשים מת"ן-ומרצה לתנ"ך ותלמוד, רעננה.
הנושא:״שירת התקוה של מרים".
השבוע מוקדש השיעור לעל"נ החיילת התצפיתנית הקדושה והטהורה שיראל מור הי"ד נפלה בקרב בנחל עוז שבת שמחת תורה כב' תשרי תשפ"ד.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
******************************
ניתן להרשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org
*****************************
לצפייה ברשימת המרצים לספר שמות: https://sacks.hamikra.org/lp/
******************************
הקלטה של פרשת השבוע ביום רביעי האחרון עם:
הרבנית תמר מאיר ראשת בית מדרש לנשים,
בנושא: "בחצי הלילה"
******************************
בברכת ברוכים המשתתפים
ישראל קריסטל- מנכ"ל החברה לחקר המקרא.
בבקשה שתפו.
כמו כן, רבני קהילות המעונינים להשתתף בתוכנית בבקשה התקשרו אלי.
כמו השבוע, כך בהמשך כל השנה אנחנו מבקשים לכבד ולעלות את זכרם של הקדושים הטהורים שנפלו במלחמת "חרבות הברזל ובחג שמחת תורה",ולהקדיש את השיעור על שמם,
בני משפחה וחברים המבקשים להצטרף למיזם ולספר בתחילת השיעור עליו/ה בבקשה תתקשרו אלי.
ישראל קריסטל - בוואטסאפ -0543973801 -או במייל - info@hamikra.org
*************************************************
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד.
פרשת בשלח-שבת שירה תשפ"ה
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מתוך הפרשה
"המוזיקה, שפת הנשמה"
לראשונה מאז יצאו ממצרים, בני ישראל עושים משהו ביחד. הם שרים. "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'" (שמות טו, א). התנאים נחלקו בברייתא כיצד שרו משה ובני ישראל ביחד, ואחת הדעות, דעתו של רבי נחמיה, היא שמשה התחיל, ואז בני ישראל הצטרפו ושרו כולם ביחד. כיצד ידעו מה לשיר? רש"י מסביר כי "שרתה רוח הקודש על כולם, וכיוונו יחד את השירה ככתבה".א. לזכר הרגע ההוא, שַבּת פרשת בשלח, שבה כלולה שירת הים, מכונה שבת שירה.
מה מקומה של השירה ביהדות?
בין המוזיקה לרוח יש זיקת עומק. כאשר השפה שואפת אל הנשגב, והנשמה נכספת להשתחרר מכוח הכבידה של הארץ, הן מתחברות לכדי שירה. המוזיקה, אמר הסופר ארנולד בנט, היא "שפה שרק הנשמה לבדה מבינה, ואפילו היא אינה מסוגלת לתרגם אותה". הסופר ז'אן פול (יוהן פאול ריכטר) כינה את המוזיקה "שירת האוויר". הסופר לב טולסטוי קרא לה "כתב-הקצרנות של הרגש". המשורר וולפגנג פון-גֵתֶה אמר, "פולחן דתי אינו יכול להתקיים בלי מוזיקה. היא אחת הדרכים העיקריות לנסוך על האדם פליאה".
מילים הן שפת השכל. מוזיקה היא שפת הנשמה. על כן, כשאנו מבקשים לבטא רגש, או לעורר רגש, אנחנו פונים אל המנגינה. דבורה הנביאה שרה אחרי ניצחון ישראל על צבא סיסרא (שופטים ה). חנה שרה כשנולד לה ילד (שמ"א ב). כאשר שאול המלך היה נתקף רוח רעה, דוד היה מנגן לו עד ששבה רוחו (שמ"א טז). דוד עצמו נודע כ"נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל" (שמ"ב כג, א). כאשר רצה הנביא אלישע שתשרה עליו רוח ה', הוא קרא למנגן (מל"ב ג, טו). הלויים שרו במקדש. בכל יום אנו מקדימים לתפילת שחרית שלנו את "פסוקי דזִמְרה", סדרת מזמורי תהילים – ששיאם המפואר במזמור תהילים האחרון, קנ, שבו חוברים שלל כלי נגינה אל "כל הנשמה" ומהללים יה.
המיסטיקנים הפליגו וראו במוזיקה את שירת היקום; פיתגורס דיבר על "מוזיקת הספֵרות", מוזיקה שאיננו שומעים שמשמיעים גרמי השמיים בתנועתם. ושמא לכך מכוון גם מזמור תהילים יט באומרו –
הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל,
וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. ...
אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים
בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם.
בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם ב.
וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם ...
מתחת לדממה, בקול שנשמע רק לאוזן הרוחנית, הבריאה שרה לבוראה.
ובאמת, כשאנחנו מתפללים איננו קוראים: אנחנו שרים. כשאנחנו קוראים בתורה ובנביאים ובמגילות, איננו אומרים: אנחנו קוראים בטעמי-נגינה. ביהדות, לכל טקסט ולכל זמן יש מנגינות משלהם. גם בתוך אותו נוסח תפילה, ואף לאותן ברכות עצמן, יש לחנים שונים לשחרית, למנחה ולמעריב. יש נעימות שונות וסולמות שונים לתפילות בימי החול, בשבתות, לשלושת הרגלים (עם הבדלים קלים גם בין רגל לרגל), ולימים נוראים – ראש השנה ויום הכיפורים.
וישנם כמובן לחנים שונים לטקסטים שונים. נגינתם של טעמי המקרא בקריאת התורה היא אחת, ובהפטרה מהנביאים היא קצת אחרת, ובכתובים, ובפרט בחמש מגילות, היא שונה שוב. בבית המדרש תשמעו נעימות שונות ללימוד פסוקי מקרא, משניות וגמרא. וכך, על פי המוזיקה בלבד, אפשר לדעת איזה סוג של יום הוא היום הזה, ובאיזה חלק מן התפילה, הקריאה או הלימוד אנחנו נמצאים. יש מפה של מילות קודש, והיא מצוירת במנגינות ובשירים.
למוזיקה יש כוח מיוחד לעורר רגש. תפילת כל נדרי שבפתח יום הכיפורים איננה באמת תפילה. זוהי נוסחה משפטית יבשה להתרת נדרים. אין כמעט ספק שהמגינה העתיקה שלה, העוטה חג ואֵימה, היא שהקנתה לה אחיזה כזאת בלב היהודי. למשמע הניגון הזה, קשה שלא להרגיש שאנו עומדים לנוכח האלוהים היושב בדין, ועמנו יהודים מכל המקומות ומכל הזמנים השולחים את תחנוניהם אל השמיים. זהו קודש הקודשים של הנשמה היהודית. (להבדיל: בטהובן התקרב לכך בתווי הפתיחה של הפרק השישי ברביעייה בדו דיאז מינור שלו, אופוס 131, הנשגבת והרוחנית שביצירותיו).
על אותה דרך, אי אפשר לשבת בקריאת מגילת איכה בתשעה באב, בהטעמתה הייחודית, בלי להרגיש את דמעות היהודים שבכל הדורות: דמעות העשוקים הנרדפים רדיפות דת, דמעות הגולים המגורשים שוב, דמעות יהודים מתמול ומשלשום שמַכאובם בוער בהם כאילו ראו עיניהם שלהם את המקדש בחורבנו. מילים בלא מנגינה כגוף בלא נשמה.
זכיתי, לאורך שנים, להיות חלק ממשלחת של זמרה (עם מקהלת 'שבתון', ועימה הזמרים והחזנים הרב ליונל רוזנפלד, שמעון קרמר וג'וני טרגל). נסענו לישראל לשיר לנפגעי טרור, למאושפזים בבתי חולים, וכן במרכזים קהילתיים ובבתי תמחוי. שרנו למען – ועם – הפצועים, השכולים, החולים ושבורי הלב. רקדנו עם אנשים בכיסאות גלגלים. ילד אחד, שהתעוור ואיבד מחצית ממשפחתו בפיגוע התאבדות, שר דואט עם הצעיר בחברי המקהלה, והביא את האחיות ואת חבריו המאושפזים לידי דמעות. רגעים כאלה הם רגעים של התגלות. הם גואלים רסיס של אנושיות ותקווה מידיה הקרות של שרירות הגורל.
בטהובן כתב על גבי כתב-היד של הפרק השלישי ברביעייה בלה מינור שלו את המילים Neue Kraft fühlend, "הרגשה של עוצמה חדשה". זאת הייתה הרגשתנו בפרוזדורי בתי החולים ההם. יכולנו להבין למה התכוון המלך דוד במילים "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי, פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה. לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם..." (תהלים ל, יב-יג). בהתאחדותנו עם הזולת בזמרה, הרגשנו את עוצמתה של הרוח האנושית ששום טרור אינו יכול להכריע.
הנוירולוג והסופר אוליבר סאקס (לא קרוב שלי, לצערי) מספר בספרו 'מוזיקופיליה' על קלייב וירינג, מוזיקולוג ידוע שלקה בזיהום הרסני במוח.ג. הזיהום גרם לאמנזיה. הוא לא היה מסוגל לזכור שום דבר יותר משניות ספורות. כדברי אשתו דֶבּרה, "נראה היה כאילו כל רגע של ערוּת היה רגע הערוּת הראשון".
באין לו יכולת לשזור חוויות על חוט אחד, הוא נלכד בהווה נצחי שאין לו קשר עם שום דבר שקרה קודם לו. פעם מצאה אותו אשתו מחזיק שוקולד ביד אחת, ובידו השנייה מסיר ומחזיר את עטיפתו, מסיר ומחזיר וחוזר חלילה, ובכל פעם מכריז "תראי! הוא חדש!". "זה אותו שוקולד", אמרה לו. "לא", השיב, "תראי! הוא השתנה". לא הייתה לו שום יכולת לאחוז בזנב זיכרונותיו. לא היה לו עבר כלל. ברגע של מודעות עצמית הוא אמר, "לא שמעתי שום דבר, לא ראיתי שום דבר, לא נגעתי בשום דבר. לא הרחתי שום דבר. כאילו אני מת".
שני דברים פרצו את מעטה הבידוד של וירינג. האחד היה אהבתו לאשתו. השני היה המוזיקה. הוא יכול לשיר, לנגן בעוגב ואפילו לנצח על מקהלה במלוא כישרונו ומרצו הישנים. מה יש בה במוזיקה, שאל סאקס, שאִפשר לו בשעה שניגן או ניצח להתגבר על האמנזיה? הוא מציע תשובה: כשאנו "זוכרים" מנגינה, אנחנו מעלים בזיכרוננו תו אחד בכל רגע נתון, ובכל זאת כל תו עומד ביחס מוגדר למכלול – לכל מה שבא לפניו ואחריו. הוא מצטט את פילוסוף המוזיקה ויקטור צוקרקנדל שכתב בספרו 'צליל וסמל', "שמיעה של מלודיה היא שמיעה עם המלודיה .... שמיעת מלודיה היא לשמוע ולהיות ערוך לשמיעה, הכול בבת אחת. כל מלודיה מכריזה באוזנינו שהעבר יכול להיות שם בלי שייזכר, העתיד יכול להיות שם בלי להיות ידוע-מראש". המוזיקה היא צורה של המשכיות מוחשית, המסוגלת לפעמים לאחות שברים קשים בתפיסת הזמן שלנו.
האמונה דומה למוזיקה יותר מכפי שהיא דומה למדע.ד. המדע מפרק באנליזה; המוזיקה מאחה באינטגרציה. וכשם שהמוזיקה מחברת תו אל תו, הדת מחברת התרחשות אל התרחשות, חיים אל חיים, תקופה אל תקופה – למנגינה שמעל לזמן הפורצת אל תוך הזמן. א-לוהים הוא המלחין והתמלילן. כולנו נקראנו להיות קולות במקהלתו, זמריו של שיר ה'. האמונה מלמדת אותנו לשמוע את המוזיקה שמתחת לרעש.
המוזיקה היא אות של שגב. הפילוסוף והמוזיקאי רוג'ר סקרוטון כותב שהיא "מפגש עם הסובייקט הטהור, המשוחרר מעולם האובייקטים ומציית לחוקי החופש בלבד"ה. הוא מצטט את רילקה:
עוֹד כָּלוֹת הַמִּלִּים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר אֵין לוֹ מִלָּה
וְהַמּוּסִיקָה שׁוּב מִנִּדְבָּךְ אֲבָנִים רוֹעֲדוֹת
בּוֹנָה בֶּחָלָל שֶׁאֵין-לוֹ-שִׁמּוּשׁ אֶת זְבוּלָהּ ו.
ההיסטוריה של הרוח היהודית כתובה בשיריה. המילים אינן משתנות, אבל כל דור צריך מנגינות משלו. הדור שלנו צריך שירים חדשים, כדי שגם אנו נוכל לשיר בשמחה לה' – כפי שעשו אבות-אבותינו באותו רגע של תמורה, עת עברו ביבשה בתוך ים סוף ויצאו אל החוף שמנגד, בני חורין סוף סוף. כשהנשמה שרה, הרוח ממריאה.
סביב שולחן השבת
א. סוטה ל ע"ב, ורש"י שם ד"ה כסופר.ב. אפשר שה"קו" הוא המיתר הרוטט של כלי הנגינה.ג. אוליבר סאקס, מוזיקופיליה: סיפורים על מוזיקה והמוח, מאנגלית: נעמי כרמל, אור-יהודה: מחברות לספרות, 2009, פרק 15, עמ' 185–208.ד. אמרתי פעם לאתאיסט המפורסם ריצ'רד דוקינס במהלך שיחת רדיו, "ריצ'רד, הדת היא מוזיקה, ואתה חסר שמיעה מוזיקלית". הוא ענה "זה נכון, אני חסר שמיעה מוזיקלית, אבל אין מוזיקה".ה.Roger Scruton, An Intelligent Person’s Guide to Philosophy, Duckworth, 1996, p. 151.ו. ריינר מריה רילקה, הסונטות לאורפאוס, מגרמנית: שמעון זנדבנק, תל אביב: עם עובד, 2007. חלק ב, סונטה 10, הבית האחרון (עמ' 46).
