תיאור תמונה
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי, והקהל הרחב בעם.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות, למוסד אישור מס הכנסה לפי סעיף 46 לפקודה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
**********************************************************
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד.
פרשת האזינו תשפ"ד, ובהמשך הסבר על ההתחדשות בראש השנה
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מהפרשה "הירושה השייכת לכול"
מדרש חז"ל המצטט פסוק מפרשת וזאת הברכה מספר סיפור נוקב:
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יַנַּאי שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְרָאָה אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְשֻׁפַּע בְּיוֹתֵר. אֲמַר לֵיהּ, "מַשְׁגַּח רַבִּי מִתְקַבְּלָא גַבָּן?" אֲמַר לוֹ, "אִין" = אמר לו, "תהיה אורחי?" ענה, "כן"].
הִכְנִיסוֹ לְבֵיתוֹ הֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ. בְּדָקוֹ בְּמִקְרָא, וְלֹא מְצָאוֹ כלומר, האורח לא ידע דבר]. בְּמִשְׁנָה, וְלֹא מְצָאוֹ. בְּאַגָּדָה, וְלֹא מְצָאוֹ. בְּתַלְמוּד, וְלֹא מְצָאוֹ. אֲמַר לֵיהּ, "סַב בְּרִיךְ", אֲמַר לֵיהּ, "יְבָרֵךְ יַנַּאי בְּבֵיתֵיהּ" = אמר לו, "אמור נא את ברכת המזון". ענה לו, "יברך ינאי, הרי זה ביתו"].
אֲמַר לֵיהּ, "אִית בָּךְ אֲמַר מַה דַּאֲנָא אֲמַר לָךְ?" אֲמַר לֵיהּ, "אִין". אֲמַר לֵיהּ, "אֱמֹר: אָכוֹל כַּלְבָּא פִּיסְתְּיָא דְּיַנַּאי". = אמר לו, "תוכל לחזור על מה שאגיד לך?" אמר לו, "כן". אמר לו, "אמור: הכלב אכל את לחמו של ינאי"].
קָם תַּפְסֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ, "יְרוּתָתִי גַבָּךְ דְּאַתְּ מוֹנֵעַ לִי?" אֲמַר לֵיהּ, "וּמַה יַרְתּוּתָךְ גַבִּי?" = קם האורח ותפס את ינאי ואמר לו, "ירושתי אצלך ואתה מונע אותה ממני?" אמר לו, "ומה ירושתך שאצלי?"].
אֲמַר לֵיהּ, "חַד זְמַן הֲוֵינָא עָבַר קַמֵּי בֵּית סִפְרָא, וּשְׁמָעִית קָלְהוֹן דְּמֵנִיקַיָא אָמְרִין = אמר לו, פעם עברתי לפני בית הספר, ושמעתי את קולות התינוקות אומרים:] 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב' (דברים לג, ד); מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַנַּאי אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא קְהִלַּת יַעֲקֹב.1]
אכן, סיפור חזק. ר' ינאי רואה זר לבוש באלגנטיות ומניח שהוא אדם משכיל. הוא לוקח אותו לביתו ומגלה שההפך הוא הנכון: זהו אדם שלא זכה לחינוך יהודי כלל. הוא אינו יודע שום דבר בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה. אפילו לברך על המזון אינו יודע.
ר' ינאי, תלמיד חכם, מביט עתה באורח בהתנשאות ואף בסלידה. אבל הלה אומר לו, בעצם: "התורה היא ירושתי כמו שהיא ירושתך. מאחר שאתה קיבלת הרבה ואני לא-כלום, עליך לחלוק איתי במה שיש לך. במקום לבזות אותי, למֵד אותי".
רעיון זה הוא ממעצבי ההיסטוריה היהודית: הרעיון שידיעת התורה שייכת לכולם; שלכולם צריכה להינתן ההזדמנות ללמוד; שהחינוך צריך להינתן לכול; שראוי שכל מי שיכול יהיה בר-אוריין בהלכה היהודית, במחשבה היהודית ובתולדות ישראל; ושחינוך לכול הוא ביטוי עילאי לערך כבוד האדם.
רעיון זה מושרש כל כך בתרבות היהודית, ומקורותיו כה קדומים, שאנו עלולים לשכוח בקלות כמה הוא רדיקלי. ידע הוא כוח – כדברי המימרה הרווחת, המיוחסת לסר פרנסיס בייקון.2] בעלֵי יֶדע נוטים בדרך כלל לסרב לחלוק אותו עם אחרים. ברוב החברות היו אליטות קטנות של יודעי קרוא וכתוב ששלטו במנהל הציבורי. עד היום, במקצועות רבים מקובל להשתמש באוצר מילים טכני הנָגיש רק לאנשי המקצוע עצמם – חומה בלתי-חדירה שהם בונים סביב תחום הידע שלהם.3]
היהדות ראתה זאת תמיד אחרת. אחרת לגמרי. העליתי פעם4] את ההשערה שהדבר קשור בכך שהיהדות נולדה בערך באותו זמן שבו נולד האלף-בית הפרוטו-שמי: הממצא העתיק ביותר שלו שנתגלה הוא מימי האבות, במדבר סיני, באזורים שעבדים עבדו בהם.
מסופוטמיה, מקום מוצאו של אברהם, ומצרים שם שועבדו בני ישראל, העמידו את שתי צורות הכתב הקדומות ביותר, כתב היתדות וכתב החרטומים. אבל היו אלו מערכות קשות ביותר ללימוד ולהבנה: סימניהן – פיקטוגרמות, אידאוגרמות וסימני-הברות – ציינו מילים שלמות או במקרה הטוב הברות, ולכן היו רבים מכדי שכל אחד יוכל להשתמש בהם. האלף-בית, עם עשרים ושניים סימניו המבטאים כולם עיצורים או תנועות בלבד, פתח לראשונה את הפתח לידיעת קרוא-וכתוב נרחבת, מעבר לגבולותיה של אליטה מקצועית קטנה שבניה יכולים להקדיש שנים לשינון מערכת כתב מסובכת.
היהדות נושאת את חותם הפתיחות הזאת. אברהם נבחר כדי ללַמד את הרבים: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה'" (בראשית יח, יט). משה מדבר שוב ושוב על חינוך הדור הצעיר: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים יא, יט). הלימוד הוא מוטיב בולט בספר דברים: השורש למ"ד מופיע לאורכו 17 פעמים.
מעל לכול ניצב המופת האישי של משה עצמו. ספר דברים כולו הוא ניסיון חלוצי בתחום חינוך המבוגרים. המורה-הנביא ראה את העם כולו כקהל שומעי-לקחוֹ, ולימד אותם גם כללי ההתנהגות – "הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים" (דברים ו, א) – אבל גם, חשוב לא פחות, את ההיסטוריה שמאחוריהם.
זה מגיע לשיא לקראת סוף הספר, בדמות שירת האזינו. ממסגרים אותה, לפניה ואחריה, שני פסוקים אלה:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם (דברים לא, ל).
וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ. ... תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב (דברים לג, א, ד).
הפסוק הראשון, מייד לפני שירת האזינו, מדגיש כי משה דיבר אל "כל קהל ישראל", ולא רק לאליטה קטנה. בפסוקים הבאים מייד לאחריה נכלל אותו משפט ידוע שאורחו של רבי ינאי ציטט באוזניו כדי להוכיח לו שהתורה שייכת לכולם. לא רק למלומדים, לנבחרים, למוכשרים מיוחד, למעמד או לקַסְטה. התורה היא מוֹרָשה לכל קהילת יעקב.
רק בעת החדשה התפשט רעיון החינוך לכול מחוץ לעולם היהודי. אפילו באנגליה, בעת שהייתה המעצמה הראשונה במעלה בעולם, לא היה חינוך חובה לכול עד שהתקבל חוק בעניין ב-1870. שנים רבות עברו עד שמציאות זו החלה להתקיים ברוב העולם – בזכות מהפכה האינטרנט. גם כיום, כ-50 מיליון ילדים אינם מקבלים חינוך, במדינות כגון סומליה, אריתריאה, האיטי, איי קומורו ואתיופיה.
הרעיון שחינוך הוא המפתח לכבוד האדם, ושהוא צריך להיות נגיש לכולם, הוא אחד הרעיונות החשובים בהיסטוריה. הוא נולד במילים גדולות אלו, הבאות מייד לאחר פרשתנו: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב".
סביב שולחן השבת
1] ויקרא רבה ט, ג.
2] מימרה זו מופיעה בספרו 'הרהורי קודש', Meditationes Sacrae , משנת 1597. ערך על אודותיה זמין באתר Bartleby.com.
3] ראו עמוס פונקנשטיין ועדין שטיינזלץ, הסוציולוגיה של הבערות, תל-אביב: משרד הביטחון, האוניברסיטה המשודרת, 1987.
4] ראו הסרטוניםOn the Internet and Judaism ו- The Home of the Book for the People of the Book באתר rabbisacks.org.
*********************************************************************************
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בספר "מועדים לשיחה"- קריאות חדשות בחגי ישראל -בהוצאת קורן מגיד 2019 בתרגומו של צור ארליך על ראש השנה עמ' 10-12
ההתחדשות הגדולה
היהודים שבו מגלות בבל: לא כולם, אך רבים. המקדש ההרוס שב ונבנה. אך בעם עוד שררו בוקה ומבולקה. ידיעת התורה הייתה מועטה. רבים התבוללו באוכלוסייה המקומית בנישואי תערובת. גם ידיעת העברית דעכה: "ובניהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאִינָם מַכִירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכַלְשׁוֹן עַם וְעָם" (נחמיה יג, כד). ביום האחד בחודש השביעי הקהילו עזרא הסופר ונחמיה הפחה את העם בשער המים בירושלים. עזרא עמד על מגדל עץ וקרא בקול מספר התורה, ולוויים תרגמו את הנאמר באוזני הקהל והסבירוהו. כשהשומעים החלו להבין כמה התרחקו מייעודם האלוהי, הם פרצו בבכי:
וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה... וַיֹּאמֶר נִחַמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַספר וְהַלְוִיִם הַמְבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הֶעָם, "הַיּוֹם קָדְשׁ הוּא לַה' אֱלֹהֵיכֶם; אַל תִּתְאַבְלוּ וְאֵל תִּבְכּוּ". כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיֹּאמר לָהֶם, "לכוּ אכלו מַשְׁמַנִים וּשָׁתוּ מַמְתַקִים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאִין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנִינוּ. וְאֵל תַּעֲצֵבוּ, כִּי חֶדְוָת ה' הִיא מָעָזְכֶם". וְהַלְוִיִם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר, "הַסוּ, כִּי הַיּוֹם קָדְשׁ, וְאַל תֵּעָצֵבוּ". וַיַּלְכוּ כָל הָעָם לֹאכל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה, כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם (נחמיה ח, ג, ט-יב).
ראש השנה ההוא (שהתמשך על פני יומיים, שכן העם חזר למחרת היום להמשיך בקריאה) היה ליום של חידוש הברית, ליום תחילתה של תקופת התחדשות התקדשות לאומית. זו הייתה נקודת מפנה בתולדות היהודים, ולא יהיה מוגזם לומר שהמאורע:
הציל את היהודים ואת היהדות מהיעלמות.
עזרא ונחמיה הבינו שהזהות הדתית היא גרעין שרידותו של עם ישראל. מאות שנים קודם לכן, בימי פיצול הממלכה, היה עם ישראל נתון, בעצם, למעין ניסוי מבוקר לגילוי סוד ההישרדות הלאומית. ממלכת ישראל נכבשה בידי אשור. תושביה שהוגלו נטמעו ברובם באוכלוסייה הסובבת ונעלמו. אלה הם עשרת השבטים האבודים. ממלכת יהודה נכבשה אף היא כעבור שנים, הפעם בידי בבל, ואף תושביה הוגלו, אך הם שמרו על זהותם. בהשראת אישים כגון הנביא יחזקאל הם למדו תודה. הם התפללו, הם הקשיבו לנביאים שאמרו להם כי הברית עם אלוהים עודנה תקפה. הם נשארו יהודים. תעיד על כך עצם העובדה שעד היום אנו קרויים יהודים - בני ממלכת יהודה.
עזרא ונחמיה ראו כמה עגום מצב הזהות היהודית בקרב היהודים בארץ ישראל,והבינו כי דרוש מיזם גדול של תחייה דתית. תחילתו הייתה באותה קריאה פומבית בתורה בראש השנה: מפעל חינוך המבוגרים הלאומי הראשון בהיסטוריה. הם הקדימו את בני זמנם בהבנה כי כוחו של עם ישראל טמון לא רק בחומות ובלוחמים אלא גם בזהות ובחומה הרוחנית.
עזרא היה טיפוס חדש בהיסטוריה: "סופר". המורה כגיבור לאומי.
לאורך חמש מאות השנים הבאות הופיעו לאיטם מוסדות חדשים, בראשם בית הכנסת ובית המדרש, שעתידים היו לאפשר ליהדות לשרוד גם לאחר תבוסות צבאיות ומדיניות חמורות. אל האסונות הלאומיים הכבדים של שתי המאות הראשונות לספירה, חורבן הבית השני וכישלון מרד בר-כוכבא, הגיעו היהודים מוכנים מבחינה זו:
הם היו עתה אומה שגיבוריה הם מורים, שמבצריה הם בתי הספר, ושתשוקתה אל הלימוד ואל חיי הרוח.
תמורה זו היא ההסבר לתופעה שאין לה אח ורע: עם המצליח להתקיים לאורך אלפיים שנות גולה בלי שזהותו תישחק.
זה התחיל באותה אספה בא' בתשרי, כשעזרא קרא לעם לשוב אל שליחותו העתיקה, והעם בכה כשהבין כמה התרחק מהתורה, חוקתו הלאומית.
כך נולד החיבור בין ראש השנה לבין התשובה, השיבה הלאומית. הרמב"ן, במאה השלוש עשרה, היטיב מכולם להבין ששיבת ציון וחידוש הברית היו התגשמות נבואתו של משה על השיבה - שעל פי הרמב"ן היא המקור למצוות התשובה (בפירושו לדברים ל, ב).
אחריותו של הפרט
לגלות בבל הייתה תוצאה נוספת. בהיותו אומה בארצה חווה עם ישראל את גודלו באופן קיבוצי, מלחמה ושלום, עוני ושגשוג, רעב או שובע - אלה הם דברים שאומה חווה כאומה. התורה מתעניינת מאוד בגורלם ובכבודם של יחידים, אבל היא בראש ובראשונה ברית של אלוהים עם האומה כמכלול.
בגולה משתנים פני הדברים. העם כבר איננו אדון לגורלו. הוא חווה את גורלו בעיקר כקבוצה של יחידים. עודנו אומה, אבל אומה פצועה, אומה שאינה בבית ואינה מרגישה בבית. אז, בגלות בבל, עלה רעיון שהתקיים ביהדות גם קודם לכן ולבש משמעות חדשה. איש המפתח בהנחלת המסר הזה לגולים היה כוהן ונביא שישב איתם בבבל: יחזקאל. יחזקאל הזכיר לעם את כוחה של האחריות האישית ואת אפשריותה. מסר מאת הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
החברה לחקר המקרא מאחלת לעם ישראל בארץ ובתפוצות שנה מבורכת של בשורות טובות ושבו בנים לגבולם.
תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה, אמן.
