אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
בתאריך 15 למאי 2024 בשעות הבוקר (למחרת חג העצמאות) נקיים "יום שיא בתנ"ך" בבית הספר "אהל שם" ברמת גן לתלמידי שכבת יא' יב' עם צוות המורים, ההורים, משפחות שכולות ונציגי משרד החינוך, בו יציגו תלמידים עבודות על הקשר בן "גיבורים בתנ"ך וגיבורי צה"ל".
תלמידים מצטיינים הלומדים לקראת בחינת בגרות בתנ"ך 5 יחידות יקבלו מלגות "מהחברה לחקר המקרא"
והאלוף מיל. אליעזר שקדי מפקד חיל האויר לשעבר, ומנכ"ל אל-על לשעבר ירצה בנושא:"מנהיגות".(פרטים נוספים לקראת האירוע)
כמו כן בתאריך 9.6.24 נקיים יום שיא בתנ"ך בתיכון "קוגל" בחולון באותה מתכונת עם תא"ל מיל. אביגדור קהלני המעוטר באות הגבורה, ואות המופת בצה"ל ובאות הנשיא, נושא ההרצאה: "מנהיגות" (פרטים נוספים לקראת האירוע).
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
..............................
ההקלטה של כל ההרצאות "הרב זקס כפרשן מקרא" ניתן למצוא גם באתר של החברה לחקר המקרא. www.hamikra.org
לכניסה לתוכנת הספוטיפי כדי לשמוע את כל ההרצאות הקודמות לחצו כאן בבקשה
https://open.spotify.com/show/
..............................................................
פרשת אחרי מות תשפ"ד
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מהפרשה
"לעם קדוש, ארץ קדושה"
לאורך שנתיים קיימתי דו־שיח עם אימאם מאחת מארצות ערב, איש נעים הליכות ומתון למראה. יום אחד, באמצע שיחתנו, פנה אליי ושאל, "מדוע אתם היהודים צריכים ארץ? הרי היהדות היא דת, לא ארץ או עם".
שאלה זו גרמה לי להחליט להפסיק את הדו־שיח. בעולם יש 56 מדינות אסלאמיות, ויותר ממאה מדינות שרוב אוכלוסייתן נוצרית. ויש רק מדינה יהודית אחת, ששטחה קטן פי 25 משטחה של צרפת ודומה לשטחו של הפארק הלאומי קרוגר בדרום אפריקה. קשה לקיים דו־שיח עם אנשים הסבורים שמכל אומות העולם רק היהודים לבדם אינם זכאים לארץ משלהם.
ובכל זאת, הנושא ראוי למחשבה. אין ספק שהקו העלילתי המרכזי בחמשת חומשי תורה הוא הבטחת ארץ ישראל לעם ישראל והמסע אליה.1] אבל למה? מדוע זקוק עם הברית לארץ משלו? מדוע היהדות איננה דת שבני אדם יכולים לקיים באשר הם שם, או לחלופין דת מסוגן של הנצרות והאסלאם, הסבורה שהיא האמת היחידה ועל כן שואפת לספח אליה את כל בני האדם, כך שיוכלו לקיים את האמת האחת הזאת?
הדרך הטובה ביותר לענות לשאלה זו היא לעיין בדברים החשובים שכתב הרמב"ן בפירושו לפרשת השבוע שלנו.2] בחלקה האחרון של הפרשה, בפרק יח, מופיעה רשימה של איסורי עריות. היא נחתמת באזהרה חמורה:
אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה, כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ. וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי... וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם. ויקרא יח, כד-כח).
הרמב"ן שואל את השאלה המתבקשת. תורת הגמול במקרא מתבססת על העיקרון של מידה כנגד מידה. העונש צריך להתאים לחטא. מן ההיגיון הוא שאם בני ישראל יפרו את המצוות התלויות בארץ, עונשם יהיה הגליה מן הארץ. ואמנם, כך אומרת התורה בקללות שבפרשת בחוקותי: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה, וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם... כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (ויקרא כו, לד-לה). שנות הגלות הן עונש על שנות השמיטה, שבת הארץ, שלא נשמרו. השמיטה היא מצווה התלויה בארץ – והעונש על הפרתה הוא גלות מהארץ.
עבֵרות מין, לעומת זאת, אינן תלויות כלל בארץ. אלה הן מצוות לא תעשה התלויות בגוף, לא בארץ. מה לעברות אלו ולעונש של הקאה מן הארץ? הרמב"ן משיב כי כל המצוות קשורות, במהותן הפנימית, לארץ ישראל. הנחת תפילין בארץ ישראל אינה דומה להנחת תפילין בחוץ לארץ. הקפדה על כשרות ושבת בארץ שונה תכלית שוני מהקפדה על כשרות ושבת בחו"ל. כתימוכין לעמדתו מצטט הרמב"ן את האמור בתלמוד הבבלי, "כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה",3] ואת מדרש הספרא הקובע כי "ארץ ישראל אינה כשאר ארצות אינה מקיימת עוברי עבירה".4] התורה היא חוקתו של עם קדוש בארץ קדושה.
הרמב"ן מציע הסבר מיסטי, אך בידנו להסביר את הדבר גם באופן ריאליסטי. נעשה זאת בעזרת עיון בפרקיה הראשונים של התורה, ובסיפור שהם מספרים לנו על מצבו של האדם ועל אכזבתו של אלוהים מהמין היחיד שברא בצלמו, כלומר מאיתנו.
אלוהים קיווה שהאנושות שברא תבחר מרצונה החופשי לעשות את רצון בוראה. אבל האנושות בחרה אחרת. אדם וחוה חטאו. קין רצח את הבל אחיו. בתוך דורות ספורים "מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס" ואלוהים החליט: "אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם" (בראשית ו, ז-יא). הוא השחית את הארץ במבול ואתחֵל את האנושות. נוח הצדיק היה אבי האנושות בסיבוב השני. ה' כרת עם האנושות ברית, והנחיל לה חוקים אוניברסליים, מצוות בני נוח. אבל עד מהרה שבו בני האדם והכזיבו, בניסיונם לבנות מגדל שיגיע לשמיים. הפעם בחר אלוהים בדרך אחרת לגרום לאנושות להכיר בו: לא בעזרת חוקים אוניברסליים (אם כי מצוות בני נוח נשארו בתוקף), אלא באמצעות כריתת ברית עם אברהם, שרה וצאצאיהם – דוגמאות חיות לאמונה בו.
ציפיותיו של אלוהים מאברהם זוכות לביטוי תמציתי וברור בהמשך ספר בראשית: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (יח, יט). האדם הוא, כדברי אריסטו ואחריו הרמב"ם, חיה חברתית; ו"צדקה ומשפט" הם מאפייניה של חברה טובה. מסיפור נוח והתיבה אנו יודעים שיחידים צדיקים אמנם יכולים להציל את עצמם, אבל את החברה שהם חיים בה לא יצילו אם לא ישנו אותה.
מצוות התורה, במבט כולל, הן מרשם לבנייתה של חברה היודעת שאלוהים שוכן בקרבה. ה' מבקש מבני ישראל להיות מופת לאנושות. מופת זה הוא הצורה והמרקם של החברה שהם יבנו: חברה ששוררים בה צדק ושלטון החוק; חברה הדואגת לחלשים ולפגיעים, לעניים ולמצויים בשוליה; חברה הכפופה לריבונות האל וכל הפרטים בה נתפסים לפיכך כמי שנבראו שווים. חברה כזו תזכה להערצתם של אחרים, ולבסוף תיעשה דגם לחיקוי:
רְאֵה, לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה׳ אֱ־לֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה! כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ־לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה׳ אֱ־לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו? וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם? (דברים ד, ה-ח)
חברה, ואומה בפרט, צריכה קרקע, בית, מיקום בחלל שבו תוכל לעצב את ייעודה על פי שאיפותיה הגבוהות וערכיה העמוקים. עם ישראל קיים בעולם זה זמן רב, כמעט ארבעת אלפים שנה, מאז הלך אברהם אל הארץ אשר הראהו ה'. בתקופה הארוכה הזו חיו בני העם הזה בכל ארץ על פני כדור הארץ, בתנאים טובים יותר וטובים פחות, כחופשיים וכנרדפים על צוואר. אולם כל אותו זמן, רק במקום אחד עלה בידם להיות רוב ולממש ריבונות: בארץ ישראל. אותה פיסת קרקע זערורית וקשה לעיבוד, המשוועת לגשם ומוקפת אויבים ואימפריות.
עם ישראל לא וויתר מעולם על חלום השיבה. בכל מקום שהיו בו התפללו היהודים על ארץ ישראל ולכיוון ארץ ישראל. העם הזה היה תמיד היקפו של מעגל שמרכזו הוא ארץ הקודש וירושלים עיר הקודש. לאורך מאות על מאות שנות גלות הם חיו כמרחפים בחלל שבין זיכרון לתקווה – ומעוגנים אל הארץ הזאת בחבלי ההבטחה שיום יבוא ואלוהים ישיבם אליה.
רק בארץ ישראל יכול קיום המצוות למלא עד תום את תפקידו כמרשם לבניית חברת מופת ולעיצוב תרבות שלמה. רק בארץ ישראל אנו יכולים לקיים את המצוות בסביבה, בנוף ובשפה הרוויים זיכרונות יהודיים ותקוות יהודיות. רק בארץ ישראל פועמים החיים בקצב לוח השנה היהודי, ולוח השנה הזה פועם בקצב הטבע. במדינת ישראל היהדות היא חלק מהחיים הציבוריים, חיה ברחובה של עיר ולא רק בחללים הפרטיים והנבדלים של בית הכנסת, בית הספר והבית.
היהודים צריכים ארץ מפני שהם אומה שהוטל עליה להוריד את השכינה אל הארץ, אל המרחבים המשותפים של החיים הקיבוציים – כמו גם, כפי שמבהיר היטב הפרק האחרון בפרשת אחרי מות, להכניסה אל חדרי החדרים של החיים האינטימיים, ולבנות חברה שבה הנישואים קדושים והנאמנות היא הנורמה.
יש כאן מסר ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים גם יחד. לנוצרים ולמוסלמים: אם אתם מאמינים באלוהי אברהם, תנו לבני אברהם לממש את זכותם על ארץ ישראל, שכן האלוהים שאתם מאמינים בו הבטיח להם לנחול אותה ולחזור אליה מגלותם. וליהודים: זכותנו זו על הארץ כרוכה לבלי הפרד בחובתנו לחיות, כיחידים וכקבוצה, על פי אמות המידה של הצדק והחמלה, הנאמנות והנדיבות, אהבת הרֵע ואהבת הגר. שהרי מחומרים אלה קורצו שליחותנו וייעודנו: להיות עם קדוש בארץ קדושה.
סביב שולחן השבת
1] כפי שהיטיב להראות דג"א קליינס בספרו "הנושא של חמשת חומשי תורה": D.J.A. Clines,The Theme of the Pentateuch,JSOT Press, 1978.
2] לויקרא יח, כה.
3] כתובות קי ע"ב.
4] ספרא, קדושים יא, יד.
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
האנטישמיות!
מתי העזו היהודים באלפי השנים האחרונות לקום ולעמוד על נפשם ! לקום ולהגיב!!
(חלק ג')
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל, היה מגדולי הלוחמים באנטישמיות בעולם, בספר שכתב "הגדה של פסח - פסח -על שום מה?" מצאתי את המאמר השישי (החל בעמוד 161)"שלא אחד בלבד"!
כל הזכויות שמורות למורשת הרב זקס-2003 ולהוצאת קורן-מגיד-2015, בספר יש 21 מאמרים של הרב לורד יונתן זקס, כל מאמר הוא עולם ומלואו בנושאים שונים,(מומלץ לרכוש את הספר באתר של קורן)
(ההדגשות הם שלי. ישראל קריסטל)
כיום, כאשר האנטישמיות מרימה שוב ראשה בעולם כדי לפגוע ולהסית נגד העם היהודי ברחבי העולם ונגד העם היושב בציון בזמן מלחמת הקיום שלו, מלחמת המצווה, אני תקווה שתוכלו להעזר במאמר בו הרב זקס מנתח את התופעה ומביא את מסקנותיו. המאמר ארוך ולכן, ברשותכם, נחלק אותו לקטעים ונשלח אותו במייל.
(חלק א' נשלח ביום חמישי חול המועד יז בניסן תשפ"ד 25.4.24
חלק ב' נשלח במוצ"ש חול המועד יט בניסן תשפ"ד 27.4.24)
כותרת: מאמר ו' "שלא אחד בלבד" - חלק ג'.
(האחרון של המאמר)
אם בבל היא הסמל הראשון לאימפריה במקרא, הרי מצרים היא הסמל השני. המצרים - כך מסופר לנו בתורה וכך אנו יודעים גם ממקורות בלתי תלויים אחרים - חששו מפני זרים ובזו להם. פעם אחת כבשו את ארצם זרים, ההיקסוס, ואין פלא אפוא שהיו להם רגשות שליליים כלפי העברים. התורה נוקטת מילה רבת עוצמה, "תועבה", כדי לתאר את יחסם של המצרים כלפי עמי הרועים הנוודים (בראשית מג, לב; מו, לד). הפרקים הפותחים את ספר שמות מספרים סיפור ריאליסטי בהחלט על המדרון המוליך בהדרגה מאפליה לרדיפה ולבסוף לשעבוד. העברים היו שונים ולכן מאיימים, ולפיכך ראויים לתהליך פרוגרסיבי של שלילת אנושיותם, דפוס שהיהודים היו עתידים לחוות לא פעם ולא פעמיים במרוצת תולדותיהם. התורה אינה מותירה מקום לספק באשר ללקח שעם ישראל אמור ללמוד מחוויה מעצבת זו, והיא חוזרת עליו שלושים ושש פעמים שוב ושוב: עליך לאהוב את הגר, כי מי כמוך מכיר את תחושת הזרות. עליך להגן על השונה ולכבדו, כי אתה, יותר מכל עם אחר עלי אדמות, יודע היטב מה פירושו של דבר להיות שונה.
להיות יהודי מימי אברהם ושרה ועד היום - פירושו אפוא לשאת בעול השונות ובאצילותה. היהודים לא הקימו מעולם אימפריה. הם לא שאפו מעולם להפוך למעצמה עולמית ולכפות את תרבותם על אחרים. אמנם הנביאים חזו את היום שבו כל האנושות תעבוד את האל האחד, אך מעולם לא חזו תקופה שבה כל העמים יקבלו עליהם את בריתו של עם ישראל, את התורה. משימתו של עם הברית - שנקבעה כבר בשעת קריאתו הראשונה של אלוהים לאברהם - היא להיות נאמן לאמונתו ובד בבד לתרום לטובת הכלל: "וְנברכו בך כל משפחת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ג). אברהם נלחם ומתפלל למען תושביהן של ערי הכיכר, אף על פי שאמונתם אינה אמונתו. הגר התושב הנזכר במקרא, אותו לא־יהודי החי בתחום השיפוט של עם ישראל, זכאי לזכויות שוות מעצם העובדה שקיבל עליו את שבע מצוות בני נוח, לא משום שנכנס בברית ישראל. היהדות מוכנה לקבל גרים, אבל אינה שואפת לכך. כאשר אלוהים מטיל על עם ישראל להיות מופת לאצילותה של השונות, הוא מציב אפוא שני אתגרים: האחד לעם ישראל, והאחר לאומות העולם. לגבי ישראל השאלה היא תמיד: האם יש לנו האומץ להיות שונים? לגבי אומות העולם השאלה היא: האם אנו מוכנים לפנות מקום לשונה?
כישלון בנוגע לשאלה הראשונה מביא להתבוללות; כישלון בנוגע לשנייה, לאנטישמיות. היהודים נרדפו מפני שהיו שונים. כשהיו כפופים לשלטונם של היוונים והרומאים הם התנגדו להלניזציה. בשלטון הנצרות והאיסלאם של ימי הביניים הם סירבו להמיר את דתם. בימי הלאומיות האירופית של המאה התשע-עשרה הם נותרו קבוצה נבדלת. בכל אחת מחמש הציביליזציות הללו הם לא שאפו לזכויות מיוחדות, פרט לזכות להישאר הם עצמם, נאמנים לאמונת אבותיהם. בכל שלב ושלב ערקו כמה יהודים מן השורות, אבל הרוב שמרו אמונים. חזונם היה פשוט,
והנביא מיכה מיטיב לנסחו:
וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיךְ,
כִּי פִי ה' צְבָאוֹת דְבֵּר. כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו, וַאנַחְנוּ נִלְךְ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד. (מיכה ד, ד-ה)
אינני מכיר חזון רוחני מתאים יותר לטיבו של העולם הזה, על ריבוי אמונותיו, לשונותיו ותרבויותיו; אינני מכיר חזון נדיב יותר בהבנתו את אינספור הצורות שבהן בני האדם מבקשים להגיע לאלוהים; אינני מכיר חזון המקפיד יותר להגן על הפרטיקולרי, על המקומי, על היחסים שבהם מבוטאת אנושיותנו באמצעות בריתות של אהבה ולא באמצעות כוח הכפייה של העוצמה.
האנטישמיות - הדוגמה המובהקת לשנאת השונה - היא יותר מסתם מתקפה על היהודים. היא הבנה פגומה, הרת אסון, של היות בן אנוש.
אם הצדק אתי, נובעות מכך שלוש מסקנות: האחת חשובה ליהודים, השנייה לאנטישמים, והשלישית לאנושות בכללותה.
אשר ליהודים, עליהם להיאבק באנטישמיות אבל אל להם להפנימה או לקבלה על פי תנאיה שלה. האנטישמיות הגזענית, תוצר אירופה של שלהי המאה התשע-עשרה, שראתה את עצמה כפסגת הציביליזציה, עלתה בסופו של דבר בחייהם של שישה מיליוני יהודים. אבל היא הותירה גם צלקת נוספת, בולטת פחות. אחת השגיאות של כמה יהודים טובים, נכבדים וחושבים הייתה האמונה שהואיל והיהודים נעשו מושא לפגיעתה של האנטישמיות, הם גם הגורם לה. הם טענו כי הואיל והיהודים נשנאו בגלל שונותם, עליהם לנסות בכל כוחם לא להיות שונים. היו שהתנצרו; אחרים התבוללו; והיו שניסו לשוות ליהדות צורה חדשה כדי לסלק ממנה במידת האפשר כל מה שהופך את היהודים ואת היהדות לנבדלים. כשכל הניסיונות הללו נכשלו – לא רק בצרפת, גרמניה ואוסטריה של המאה התשעי עשרה אלא גם בספרד של המאה החמש עשרה – היו שהפנימו את הכישלון. כך נולדה הפסיכולוגיה המעוותת המכונה שנאה עצמית של יהודים יהודים שחדלו להגדיר את עצמם כעמו האהוב של אלוהים; תחת זאת הם ראו את עצמם כעם השנוא על הגויים. זו הייתה טעות טרגית.
היהודים לא היו הגורם לאנטישמיות; הם רק היו יעדיה. כיום ידוע לנו שאנטישמיות יכולה להתקיים גם בארצות שאין בהן יהודים כלל.
השנאה היא משהו שיכול לקרות לנו, אבל היא איננה מה שהננו. אי אפשר לבסס זהות על שנאה.
סיפור ששמעתי מפי אחד מעמיתיי הרבנים העסיק אותי זמן רב. הוא קרה ברוסיה בראשית שנות התשעים, בעקבות נפילת הקומוניזם.
לראשונה זה שבעים שנה היו היהודים חופשיים לחיות בגלוי כיהודים, אבל בה בעת צצו ועלו אל פני השטח רגשות אנטישמיים שדוכאו זמן רב. רב בריטי נסע לרוסיה כדי לסייע בבנייתם מחדש של החיים היהודיים, ויום אחד באה אליו אישה צעירה במצוקה. "כל חיי", סיפרה האישה, "הסתרתי את העובדה שאני יהודייה ואיש לא העיר דבר וחצי דבר על יהדותי. אבל עכשיו, כשאני עוברת ברחוב, אני שומעת את שכניי ממלמלים 'ז'ידובקה'. מה לעשות?" הרב השיב לה: "אלמלא סיפרת לי שאת יהודייה, לא הייתי יודע זאת. אבל אני, עם כובעי וזקני, אינני יכול להסתיר את העובדה שאני יהודי. ובכל זאת, בכל החודשים שהייתי כאן, איש לא צעק לעברי 'ז'יד'. מדוע זה כך, לדעתך?" הצעירה שתקה רגע ואז אמרה: "כי הם יודעים שאם יצעקו לעברי 'ז'יד', אני אראה בכך עלבון, אבל אם יצעקו 'ז'יד' לעברך, אתה תראה בכך מחמאה". זוהי תובנה עמוקה. מעבר לזהירות התמידית המתבקשת, הדרך הטובה ביותר להיאבק באנטישמיות היא לשאת בגאון את הזהות היהודית.
ולאנטישמים עצמם עלינו לומר כך: לעולם לא נשיב בשנאה על שנאה. להיות יהודי פירושו לפעול למען שלום וצדק; הנקמה שייכת לאלוהים, לא לנו.
אבל יש אמת שחייבים לבטא, והיא שהאנטישמיות היא שיבוש פסיכולוגי עמוק, מחלה המציגה את עצמה כמרפא. כשדברים רעים קורים לאדם או לקבוצה, אפשר לשאול שתי שאלות: "איך אפשר לתקן את המצב?" או "מי עשה לי את זה?" כשאני שואל את השאלה הראשונה אני מגדיר את עצמי כנושא, כסוכן מוסרי, כעצמי אחראי. כשאני שואל את השאלה השנייה, אני מזהה את עצמי כמושא, כקרבן; וקרבן יכול לחוש רק טינה וזעם.
בקרבנות יש קסם רב. הקרבן נהנה מאהדה ומהשעיית השיפוט המוסרי. אבל ההפסד גדול מן הרווח,
כי כשאדם מגדיר את עצמו כקרבן - האנטישמים עושים זאת תמיד - הריהו שולל דרך קבע כל חובה לנהוג באחריות. דוסטויבסקי כתב פעם כי "אם אלוהים אינו קיים, הכול מותר". זה לא נכון. אבל אם אחריות אינה קיימת, הכול מותר; ואין כמעט תופעות ששחררו אנשים מאחריות יותר מן האמונה המיתית שקיימת קבוצה הגורמת לכל הרעות שבעולם, והידיעה המתקיימת בעת ובעונה אחת ברמת מודעות אחרת, שאותה קבוצה היא בעצם כה פגיעה עד שאפשר לתקוף אותה בלא לחשוש מעונש.
לא מקרה הוא שלכל אורך ההיסטוריה, וגם היום במידה לא פחותה, שימשה האנטישמיות נשק מועדף על עריצים, דיקטטורים,מחזיקי עוצמה לא דמוקרטית ושליטיהן של מדינות טוטליטריות. היא מושכת את הלב מפני שהיא מסיטה את כיוון התסיסה הציבורית הנובעת מרעב, עוני, בורות, מחלות, פערים כלכליים, שוחד, שחיתות ושלילת זכויות אדם. היא מסיטה את הכעס ממי שנושא באחריות אל אויב מיתי המתואר כבעל כוח על־טבעי לשלוט בעולם.
דווקא משום כך חייבים כל הדואגים לחירות, לדמוקרטיה ולשלטון החוק להזכיר לנו שוב ושוב כי בטווח הארוך האנטישמיות פוגעת באנטישמים עצמם לא פחות מכפי שהיא פוגעת ביהודים. תרבות הקרבנות האפנתית כל כך היום אינה משחררת את הקרבן, אלא מנציחה את מעמדו כקרבן.
כלפי האנושות חייב הטיעון להיות פשוט וישיר.
אנטישמיות שנאת השוני אינה מתקפה על יהודים אלא על המצב האנושי באשר הוא. החיים מקודשים כי כל אדם גם תאומים זהים בעלי מטען גנטי שווה – הוא שונה, ולכן אין לו תחליף. כל שפה, תרבות וציביליזציה (בתנאי שהיא מקיימת את תנאי המינימום של כללים מוסריים אוניברסליים) ניחנה בשלמות משל עצמה, ומפני שכל אחת מהן שונה, כל אחת מוסיפה משהו ייחודי למורשת הקיבוצית של האנושות. השונות התרבותית מהותית לאקולוגיה החברתית שלנו כפי שהשונות הביולוגית חיונית לאקולוגיה הטבעית שלנו.
עולם שאינו נותן מקום ליהודים הוא עולם שאינו נותן מקום לשוני, ועולם שאינו נותן מקום לשוני אינו נותן מקום לאנושיות עצמה.
סוף המאמר. הרב לורד יונתן זקס זצ"ל. מאמר מספר 6 מתוך הספר הגדה של פסח -"פסח על שום מה?" כתב הרב לורד יונתן זקס בהוצאת קורן מגיד 2015.
וכאן המקום לומר תודה למר מתיו מילר ולבנו יהשוע מילר הי"ו הבעלים והמוציאים לאור את ספריו של הרב זקס זצ"ל ובכך הנגישו לנו את האושר והעושר העצום מתוך ספריו של הרב זקס ומתוך החיבור עם מורשת הרב זקס -לונדון, המנציחה את תורתו של הרב חבים אנו תודה להם בשם כל המבקשים את הגותו.
ובשם החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון (1952).
ישר כח עלו והצליחו.
