הרב לורד יונתן זקס במסר מתוך ספרו "רעיונות משני-חיים, בהוצאת קורן מגיד, בפרשת חוקת":
התורה משרטטת כאן רעיון חשוב מאין כמוהו: אף על פי שאנחנו טועים ומתים, הקיום האנושי איננו טרגי. משה ואהרן עשו טעויות, אך הדבר לא מנע מהם להימנות עם גדולי המנהיגים בהיסטוריה, ולעצב את שני ממדיהם הגדולים של החיים היהודיים עד ימינו, הממד הנבואי והממד הכוהני. והעובדה שמשה מת בלי שיזכה לראות את עמו עובר את הירדן אינה גורעת מהמורשת הנצחית שלו, כאדם שהפך המון־עבדים לעם חופשי והביאם אל מפתן הארץ היעודה.
תמהני אם יש תרבות, אמונה או ציוויליזציה שעשתה עם מצבו של האדם צדק רב מזה שעשתה עימו היהדות, בעמידתה על כך שאנו בני אדם, לא אלים, ושעם זאת אנחנו שותפיו של אלוהים במלאכת הבריאה ובמימוש הברית. כמעט כל התרבויות האחרות טשטשו את הגבול שבין אלוהים לאדם. בעולם העתיק, השליטים נחשבו בדרך כלל לאלים, או אלים למחצה, או מתווכים בכירים בין בני האדם לאלים. הנצרות והאסלאם הצביעו על בני אדם מסוימים כמי שאינם מסוגלים לחטוא ולטעות – בן האלוהים או נביא האלוהים. האתיאיסטים המודרניים, לעומת זאת, נטו להדהד את השאלה שניטשה שם בפי המטורף המודיע על הדחת האלוהים מכיסאו: "האם לא דין הוא, כי אנו עצמנו נהיה לאלים על מנת להיראות כראויים לה לגדלות זו?"
ב־1967, ממש בראשית ימיי כסטודנט, הקשבתי לסדרת "הרצאות ריית" בבי־ בי־סי; בשנה ההיא נשא אותן אדמונד ליץ', פרופסור לאנתרופולוגיה בקיימברידג'. משפטי הפתיחה היו "בני האדם נעשו למעין אלים. האם לא הגיע הזמן שנבין את האלוהיות שלנו?"
זכורני שברגע ששמעתי את המילים הללו הרגשתי שמשהו השתבש בציוויליזציה המערבית. איננו אלים, ודברים רעים קרו כשאנשים חשבו שהם כן.הרב לורד יונתן זקס במסר מהדהד!.
למעונינים להגיב : info@hamikra.org
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
........................................................................
*ובסיום הוספנו את המאמר של ד"ר זאב(ווה)פרידמן:
"תן לנו כוח, לילדים ולהורים, להבין שהעולם לא שייך רק לצעירים"
.........................................................................
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד
פרשת חוקת תשפ"ג
ריפוי טראומת האובדן- הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
שנתיים נדרשו לי להתאושש ממות אבי זיכרונו לברכה. כמעט עשרים שנה עברו, ועדיין קשה לי להסביר למה. הוא לא נפטר בפתאומיות ולא בדמי ימיו. הוא הגיע אל עומק העשור התשיעי לחייו. בשנותיו האחרונות הוא עבר חמישה ניתוחים, וכל אחד מהם גרע מכוחותיו. ומעבר לכך, הרי בתפקידי כרב הִרְבֵּיתִי לערוך לוויות ולנחם אבלים. חשבתי שאני יודע איך נראה אֵבֶל מקרוב.
חכמינו לא עודדו התבוססות ארוכה באבל. חז"ל אמרו שהקב"ה שואל אדם שמאריך באבלו יתר על המידה, "אי אתם רחמנים בו יותר ממני?"הרמב"ם פוסק, "אל יתקשה אדם על מתו יתר מדי, שנאמר 'אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ' (ירמיהו כב, י) – כלומר יתר מדי. שזה המוות] הוא מנהגו של עולם; והמצער עצמו על מנהג העולם, הרי זה טיפש". לבד מחריגים נדירים ביותר, תקופת האבל המרבית בהלכה היא שנה אחת.
אלא שידיעת העובדות הללו לא עזרה. לא תמיד אנחנו אדונים לרגשותינו. ולא תמיד ביקורי תנחומים אצל אחרים מכינים אותך לחוויית האובדן האישית שלך. ההלכה מווסתת את ההתנהגות שלנו כלפי חוץ, אך לא את הרגשות שבלבנו פנימה; וכשהיא מדברת בכל זאת על רגשות, למשל כשהתורה מצווה לאהוב ולא לשנוא, ההלכה מתרגמת זאת בדרך כלל למונחיה ההתנהגותיים, מתוך הנחה כי "אחרי המעשים נמשכים הלבבות".
הרגשתי חור-שחור קיומי; ריקנות בלב הישות שלי, שהקהתה את תחושותיי והקשתה עליי לישון ולהתרכז. חייתי כאילו החיים מתרחשים הרחק ממני ואני רק צופה בהם כבסרט המוקרן במטושטש ובלי קול. זה עבר לי בסוף, אך בתקופה שהרגשתי כך עשיתי כמה מהטעויות החמורות ביותר שעשיתי בחיי.
אני מספר על כך מפני שזהו החוט המקשר שאירועי פרשת חוקת נשזרים בו. המטלטל מכולם הוא אירוע מי מריבה (במדבר כ, א-ג). העם התלונן על מחסור במים. משה פעל שלא כשורה. ה' הוציא בכל זאת מים מן הסלע, אך דן את משה ואת אהרן לעונש כמעט בלתי-נסבל: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (שם, יב). מה עשה משה שלא כשורה? על כך חלוקים הפרשנים. האם היציאה מהכלים והטחת הדברים הקשים בעם ("שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" שם, י])? האם ההכאה בסלע במקום הדיבור אליו? האם הרמיזה העולה מדבריו לעם, כאילו לא ה' מוציא את המים מן הסלע, אלא הוא ואהרן ("הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם" שם])?
תמוה אפילו יותר למה איבד משה את עשתונותיו ברגע ההוא. הוא כבר התמודד עם אותה בעיה בכמה מקרים קודמים, אך מעולם לא איבד שליטה. במרה (שמות טו) בני ישראל התלוננו שהמים מרים ואי אפשר לשתות אותם. במסה ומריבה (שמות יז) הם התלוננו שאין מים. ה' אמר אז למשה לקחת את מטהו ולהכות בסלע, והמים יצאו מהסלע. לכן, כאשר בפרשה שלנו ה' מצווה על משה "קַח אֶת הַמַּטֶּה ... וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו", מתקבל על הדעת שמשה, בהשפעת הפעם הקודמת, טעה מעט וחשב שגם הפעם צריך להכות בסלע. משה הלך בעקבות התקדים. והרי אם ה' לא התכוון שהוא יכה בסלע, מדוע ציווה עליו לקחת את מטהו?
עוד קשה להבין את סדר האירועים. ה' כבר אמר למשה מה בדיוק לעשות. הקהל את העם. דבר אל הסלע, והמים ייצאו. זה היה לפני דבריו הזועמים של משה לעם, שהחלו במילים "שמעו נא המורים". אפשר להבין שאדם מאבד את קור רוחו כשהוא נתקל בבעיה הנראית בלתי-פתירה. זה קרה למשה בפרשת בהעלותך, כשהעם התלונן שאין לו די בשר. אבל מה הבעיה הקשה הפעם? למה לאבד את העשתונות אם ה' מבטיח לך במפורש, "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם"? הפתרון כבר היה בידי משה. מדוע גרמה לו הבעיה להיות כה נסער?
רק אחרי שהתייתמתי מאבי הבנתי. הרי מה קרה מייד לפני מי מריבה? הפסוק הראשון בפרק כ מסַפֵּר: "וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ. וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם". מיד אחריו מספרת התורה על כי לא היו שם מים. מדרש אגדה מפורסם מסביר שבזכות מרים ליוותה באר פלאית את בני ישראל בנדודיהם במדבר. כשמתה מרים פסקו המים לנבוע.הנה לנו קשר סיבתי ברור בין פסוק א, המספר על מות מרים, לפסוק ב המספר על המחסור במים. אבל נראה לי שיש בין הפסוק הראשון לבין מה שבא אחריו גם קשר עמוק יותר: הקשר שבין מות מרים לבין התערערות האיזון הרגשי של משה.
מרים הייתה אחותו הגדולה. בינקותו, כשנשלח לגורלו בתיבה על היאור, תפקידה של מרים היה להשגיח ולראות מה ייעשה לו. למרים היו האומץ והתושייה לפנות לבת פרעה ולהציע לה שתיקח לתינוק מיילדת מן העבריות, להמליץ על אמה, וכך להחזיר את משה הקטן לאימו ולהבטיח כי גם כאשר יגדל בארמון פרעה יידע לאיזה עם הוא שייך. משה חב למרים את עצם ידיעת זהותו ואת כל מסלול חייו. בלי מרים לא היה נעשה נביא אלוהים ונציגו בקרב בני ישראל, לא היה נותן להם את התורה, לא היה מוציאם ממצרים ומובילם במדבר. עכשיו, כאשר אבדה לו, לא רק אחות הוא איבד. הוא איבד את העוגן האנושי של חייו.
האדם האבל מאבד את השליטה ברגשותיו. הוא מוצא את עצמו כועס גם כשהמצב מזמין רוגַע. הוא מכה כשעליו לדבר, ומדבר כשעליו לשתוק. אפילו כאשר אלוהים אומר לו מה לעשות, הוא מקשיב רק בחצי אוזן. הוא שומע את המילים, אך הן יוצאות מהאוזן השנייה. הרמב"ם שואל איך ייתכן שיעקב, שהיה נביא, לא ידע שעוד יוסף חי. תשובתו: יעקב היה אבל, והשכינה אינה שורה על אבלים. כשמשה עמד מול הסלע הוא היה פחות נביא ויותר אח שכּוּל. הוא עוד לא התנחם, ושליטתו העצמית לא הייתה מלאה. משה היה גדול הנביאים – אבל הוא היה אדם, ובמי מריבה הוא היה אנושי מִתָּמיד.
פרשת חוקת עניינה היותנו בני תמותה. אל הנקודה הזו מתנקזים אירועיה. ה' הוא נצחי, ואנו בני חלוף. כפי שאנו אומרים בראש השנה וביום כיפור בפיוט 'ונתנה תוקף', האדם "משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף". מעפר אנחנו ואל עפר נשוב – ואילו אלוהים נצחי, חַי עוֹלָמים.
ברובד אחד, גלוי, סיפור מי מריבה הוא סיפור על חטא ועונש: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם". אולי איננו בטוחים מה בדיוק היה החטא הזה, או מדוע הוא הִצְדִּיק עונש חמור כל כך, אבל לפחות ברור לנו לאיזה תחום הסיפור הזה שייך.
ואף אל פי כן נראה לי שכאן, כמו בעוד מקומות רבים בתורה, יש סיפור שמתחת לסיפור, וזהו סיפור אחר לגמרי. פרשת חוקת עוסקת במוות, באובדן ובאבל. מרים מתה. אהרן ומשה שומעים מהקב"ה שהם לא יזכו להיכנס בחייהם לארץ המובטחת. אהרן מת, והעם מתאבל עליו שלושים יום. שלישיית האחים הזאת היא צוות ההנהגה הדגול ביותר בתולדות ישראל. משה אדון הנביאים, אהרן הכוהן הגדול הראשון, ומרים, על פי המדרשים הרבים המתארים את גודל אמונתה, את האומץ שלה ואת ראיית-הנולד שלה, אולי גדולה אף מהם. הפרשה מבקשת לומר לנו שלכל אחד מאתנו יש ירדן שהוא לא יזכה לחצות, ארץ מובטחת שהוא לא ייכנס אליה. "לא עליך המלאכה לגמור". גם הגדולים שבגדולים אינם חיים לנֶצח.
משום כך נפתחת פרשת חוקת בפרשיית פרה אדומה (יט, א-כב). אפר הפרה, מעורב בעֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת ומהול במַיִם חַיִּים, מוזֶה על אדם שבא במגע עם מת, מטהר אותו ומאפשר לו להיכנס למשכן. לפנינו אחד מעקרונות היסוד ביהדות. המוות מטמא. רוב הדתות, לכל אורך ההיסטוריה, גרסו שהחיים שלאחר המוות אמיתיים יותר מהחיים עצמם. בעולם המתים, חשבו המצרים, חיים האלים. בעולם שלאחר המוות חיים אבותינו – כך האמינו היוונים והרומאים ושבטים פרימיטיביים רבים. בעולמם של המתים נמצא הצדק, מאמינים רבים מן הנוצרים. שם, בעולם הבא, נמצא גן העדן, מלמדת המסורת המוסלמית.
גם אצלנו, היהודים, החיים שלאחר המוות ותחיית המתים, הם יסודות אמונה שאינם נתונים לוויכוח, אבל התנ"ך כמעט שאינו אומר עליהם דבר. הוא מתמקד בדרישת ה' בחיינו, על האדמה הזאת, למרות היותנו בני תמותה. "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ", אומר משורר תהלים (קטו, יז). אנו מבקשים את ה' בעולם הזה עם כל סכנותיו ואיומיו, אובדניו ויגוניו. אולי אנחנו, כלשונו של אברהם אבינו, רק "עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז), אבל החיים עצמם הם זרימה שאיננה חדלה, "מַיִם חַיִּים", ואת זאת מסמלים האפר והמים בטקס הפרה האדומה.
התורה מוהלת בעדינות רבה חוקים וסיפורים – והחוק בא לפני הסיפור, כי ה' מקדים לנו תרופה למכה. מרים מתה. משה ואהרן הלומי צער. משה, לרגע קט, מאבד שליטה, והוא ואהרן מקבלים תזכורת שגם הם בני תמותה, ושהם ימותו קודם הכניסה לארץ. אך, כלשונו של הרמב"ם, זו דרכו של עולם. אנחנו נשמות מגולמות בגוף. אנחנו בשר ודם. אנחנו מזדקנים. אנחנו מאבדים את מי שאהבנו. כלפי חוץ אנחנו מתאמצים לשמור על חזותנו היציבה, אך פנימה אנחנו בוכים. ובכל זאת החיים נמשכים, ואת מה שהתחלנו ישלימו אחרים.
יקירינו שאהבנו ושָכַלנו מוסיפים לחיות בתוכנו, וגם אנו נוסיף ונחיה בליבם של אהובינו. כי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, והטוב שעשינו בחיינו לא ימות במותנו.
שאלות לשולחן השבת
מועד קטן כז ע"ב.
רמב"ם, משנה תורה, הלכות אבל יג, יא.
ספר החינוך, מצווה טז.
תלמוד בבלי, תענית ט ע"א.
רמב"ם, שמונה פרקים, פרק שביעי. מבוסס על פסחים קיז ע"א.
שיר השירים ו, ח; וראו משלי י, ב ומשלי יא, ד.
&תן לנו כוח, לילדים ולהורים, להבין שהעולם לא שייך רק לצעירים
ליום הבינלאומי להעלאת המודעות לתופעת ההתעללות וההזנחה של זקנים
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן חבר הנהלת החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון ומנכ"ל עמותת מלב"ב
האו"ם הכריז שה-15 ביוני בכל שנה יצוין כיום מיוחד, להעלאת המודעות לתופעת ההתעללות וההזנחה של זקנים. 1 מתוך 6 אנשים זקנים חווים סוג של התעללות והשפעה בלתי הוגנת- פיזית, רגשית, נפשית, מינית וכספית.
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, צפוי מספרם של בני ה-65 ומעלה בישראל, להוות בשנת 2025 , כ-15 אחוז מהאוכלוסייה. אם עד כה ידענו לאפיין את אוכלוסיית הזקנים כמייצגים את הגיל השלישי, הרי כיום כבר מאפיינים את הישישים גילאי 80+, כבני הגיל הרביעי, כנאמר בתנ"ך בספר איוב:" בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה " . לצערנו אנו עדים לזקנים החשופים לסכנה ולסיכון, הנתונים בעוני ובמצוקה כלכלית, חלקם סובל מאי ביטחון תזונתי, גלמודות, ערירות ובדידות. חלקם, קורבן לאלימות וניצול. חלקם, סובלים מבעיות רפואיות ונתונים במצוקה נפשית. הם קוראים לחברה ולרשויות המדינה את הקריאה התנ"כית בספר תהילים: "אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי, לְעֵת זִקְנָה; כִּכְלוֹת כֹּחִי, אַל-תַּעַזְבֵנִי " .
כיבוד הורים והדאגה לזקן, מקבלת ביטוי נרחב בתנ"ך ובארון הספרים היהודי, בהטלת חובות על הילדים, המשפחה, הקהילה , החברה ורשויות המדינה, בטיפולם בזקנים. הטיפול בזקן, מחייב רגישות יתירה ומעורבות יום יומית, בהגנה ושמירה על כבודם, מעמדם, צרכיהם וזכויותיהם של הזקנים.
כך התנ"ך בספר ויקרא מצוונו :"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי, ד' אֱלֹהֵיכֶם"
מפרש רש"י : וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן, איזהו הדור? לא ישב במקומו ולא יסתור את דבריו. יכול יעצום עיניו כמי שלא ראהו, לכך נאמר ויראת מאלוקיך, שהרי דבר זה מסור לליבו של עושהו...וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלוקיך".
המבחן איננו רק במה אתה עושה למען הזקן, אלא לא פחות מכך- איך אתה עושה? איך אתה מעניק כבוד והדר להוריך ולזקניך.
הנה למדנו בתלמוד במסכת קידושין: " יֵשׁ מַאֲכִיל אֶת אָבִיו פְּטוּמוֹת וְיוֹרֵשׁ גֵּיהִנֹּם וְיֵשׁ מַטְחִינוֹ בְּרֵחַיִם וְיוֹרֵשׁ גַּן עֵדֶן. כֵּיצַד מַאֲכִיל אֶת אָבִיו פְּטוּמוֹת וְיוֹרֵשׁ גֵּיהִנֹּם? מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה מַאֲכִיל לְאָבִיו תַּרְנְגֹלִים פְּטוּמִים. פַּעַם אַחַת אָמַר לוֹ אָבִיו: בְּנִי, הַלָּלוּ מִנַּיִן לְךָ? אָמַר לוֹ: זָקֵן, זָקֵן, אֱכֹל וּשְׁתֹק, שֶׁהַכְּלָבִים אוֹכְלִים וְשׁוֹתְקִים. נִמְצָא מַאֲכִיל אֶת אָבִיו פְּטוּמוֹת וְיוֹרֵשׁ גֵּיהִנֹּם"
עלינו לומר לא – ליחס המנוכר לזקן, של המה בלבד ולומר כן- ליחס האנושי של האיך, כלפי הורינו וזקנינו.
מחקרים מראים, כי יחס והתייחסות סטריאוטיפית ובלתי אישית לזקנים, בדמות – גילנות ואג'יזם, עלולה לפגוע הן בבריאותם והן בירידה בתפקודם הקוגניטיבי וגורמת לירידה בביצועים שלהם ובמצבם הבריאותי. ההשפעה החמורה של הסטריאוטיפים השליליים מדגישה את הצורך בהתערבות אשר תכלול הטמעה של סטריאוטיפים חיוביים כלפי זקנה. הייחודיות של סטריאוטיפ הזקנה, נובעת מכך שהצעירים שמחזיקים בו ולעיתים אף מזלזלים בגינו באוכלוסיית הזקנים, יהפכו גם הם יום אחד להיות הנפגעים.
כך נאיר באור יקרות את תפילת השר לאזרחים ותיקים- אורי אורבך ז"ל, שכתב בשנה האחרונה לחייו: " ריבונו של עולם, אלוהי הזקנים,בקשה מהשר לאזרחים ותיקים,שתקבל תפילתי כתפילת זקן ורגיל, אפילו שעוד לא הגעתי לגיל: יהי רצון מלפניך ...שתהיה שנה טובה יותר לזקנים הלא בריאים, שתמצא אהבה לכל הבודדים והבודדות, ...והכי חשוב: שנחזיר לגיל הזהב את הכבוד ... שתהיה שנה יותר עשירה לזקנים החיים מלחם צר...ושישמחו בילדים ובנכדים, ואם אפשר בנינים. כי בגיל הזה הדברים הגדולים הם הדברים הקטנים. אבינו שבשמים, היושב במרומים, חמול השנה על אהוביך, הבאים בשנים, וסליחה אם אני נשמע קצת מוטרד,אבל ככה זה כשצריך לנהל משרד, שדואג לוותיקים, בלי תקציבים ובלי רוב טקס,כל השבוע וגם ב"שלישי בשלייקס".
תן לנו כוח, לילדים ולהורים, להבין שהעולם לא שייך רק לצעירים ". ד"ר זאב (ווה) פרידמן.
חודש מבורך בבריאות ובשורות טובות מאחלת החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
הרב לורד יונתן זקס במסר מתוך ספרו "רעיונות משני-חיים, בהוצאת קורן מגיד, בפרשת חוקת":
התורה משרטטת כאן רעיון חשוב מאין כמוהו: אף על פי שאנחנו טועים ומתים, הקיום האנושי איננו טרגי. משה ואהרן עשו טעויות, אך הדבר לא מנע מהם להימנות עם גדולי המנהיגים בהיסטוריה, ולעצב את שני ממדיהם הגדולים של החיים היהודיים עד ימינו, הממד הנבואי והממד הכוהני. והעובדה שמשה מת בלי שיזכה לראות את עמו עובר את הירדן אינה גורעת מהמורשת הנצחית שלו, כאדם שהפך המון־עבדים לעם חופשי והביאם אל מפתן הארץ היעודה.
תמהני אם יש תרבות, אמונה או ציוויליזציה שעשתה עם מצבו של האדם צדק רב מזה שעשתה עימו היהדות, בעמידתה על כך שאנו בני אדם, לא אלים, ושעם זאת אנחנו שותפיו של אלוהים במלאכת הבריאה ובמימוש הברית. כמעט כל התרבויות האחרות טשטשו את הגבול שבין אלוהים לאדם. בעולם העתיק, השליטים נחשבו בדרך כלל לאלים, או אלים למחצה, או מתווכים בכירים בין בני האדם לאלים. הנצרות והאסלאם הצביעו על בני אדם מסוימים כמי שאינם מסוגלים לחטוא ולטעות – בן האלוהים או נביא האלוהים. האתיאיסטים המודרניים, לעומת זאת, נטו להדהד את השאלה שניטשה שם בפי המטורף המודיע על הדחת האלוהים מכיסאו: "האם לא דין הוא, כי אנו עצמנו נהיה לאלים על מנת להיראות כראויים לה לגדלות זו?"
ב־1967, ממש בראשית ימיי כסטודנט, הקשבתי לסדרת "הרצאות ריית" בבי־ בי־סי; בשנה ההיא נשא אותן אדמונד ליץ', פרופסור לאנתרופולוגיה בקיימברידג'. משפטי הפתיחה היו "בני האדם נעשו למעין אלים. האם לא הגיע הזמן שנבין את האלוהיות שלנו?"
זכורני שברגע ששמעתי את המילים הללו הרגשתי שמשהו השתבש בציוויליזציה המערבית. איננו אלים, ודברים רעים קרו כשאנשים חשבו שהם כן.הרב לורד יונתן זקס במסר מהדהד!.
למעונינים להגיב : info@hamikra.org
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
........................................................................
*ובסיום הוספנו את המאמר של ד"ר זאב(ווה)פרידמן:
"תן לנו כוח, לילדים ולהורים, להבין שהעולם לא שייך רק לצעירים"
.........................................................................
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד
פרשת חוקת תשפ"ג
ריפוי טראומת האובדן- הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
שנתיים נדרשו לי להתאושש ממות אבי זיכרונו לברכה. כמעט עשרים שנה עברו, ועדיין קשה לי להסביר למה. הוא לא נפטר בפתאומיות ולא בדמי ימיו. הוא הגיע אל עומק העשור התשיעי לחייו. בשנותיו האחרונות הוא עבר חמישה ניתוחים, וכל אחד מהם גרע מכוחותיו. ומעבר לכך, הרי בתפקידי כרב הִרְבֵּיתִי לערוך לוויות ולנחם אבלים. חשבתי שאני יודע איך נראה אֵבֶל מקרוב.
חכמינו לא עודדו התבוססות ארוכה באבל. חז"ל אמרו שהקב"ה שואל אדם שמאריך באבלו יתר על המידה, "אי אתם רחמנים בו יותר ממני?"הרמב"ם פוסק, "אל יתקשה אדם על מתו יתר מדי, שנאמר 'אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ' (ירמיהו כב, י) – כלומר יתר מדי. שזה המוות] הוא מנהגו של עולם; והמצער עצמו על מנהג העולם, הרי זה טיפש". לבד מחריגים נדירים ביותר, תקופת האבל המרבית בהלכה היא שנה אחת.
אלא שידיעת העובדות הללו לא עזרה. לא תמיד אנחנו אדונים לרגשותינו. ולא תמיד ביקורי תנחומים אצל אחרים מכינים אותך לחוויית האובדן האישית שלך. ההלכה מווסתת את ההתנהגות שלנו כלפי חוץ, אך לא את הרגשות שבלבנו פנימה; וכשהיא מדברת בכל זאת על רגשות, למשל כשהתורה מצווה לאהוב ולא לשנוא, ההלכה מתרגמת זאת בדרך כלל למונחיה ההתנהגותיים, מתוך הנחה כי "אחרי המעשים נמשכים הלבבות".
הרגשתי חור-שחור קיומי; ריקנות בלב הישות שלי, שהקהתה את תחושותיי והקשתה עליי לישון ולהתרכז. חייתי כאילו החיים מתרחשים הרחק ממני ואני רק צופה בהם כבסרט המוקרן במטושטש ובלי קול. זה עבר לי בסוף, אך בתקופה שהרגשתי כך עשיתי כמה מהטעויות החמורות ביותר שעשיתי בחיי.
אני מספר על כך מפני שזהו החוט המקשר שאירועי פרשת חוקת נשזרים בו. המטלטל מכולם הוא אירוע מי מריבה (במדבר כ, א-ג). העם התלונן על מחסור במים. משה פעל שלא כשורה. ה' הוציא בכל זאת מים מן הסלע, אך דן את משה ואת אהרן לעונש כמעט בלתי-נסבל: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (שם, יב). מה עשה משה שלא כשורה? על כך חלוקים הפרשנים. האם היציאה מהכלים והטחת הדברים הקשים בעם ("שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" שם, י])? האם ההכאה בסלע במקום הדיבור אליו? האם הרמיזה העולה מדבריו לעם, כאילו לא ה' מוציא את המים מן הסלע, אלא הוא ואהרן ("הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם" שם])?
תמוה אפילו יותר למה איבד משה את עשתונותיו ברגע ההוא. הוא כבר התמודד עם אותה בעיה בכמה מקרים קודמים, אך מעולם לא איבד שליטה. במרה (שמות טו) בני ישראל התלוננו שהמים מרים ואי אפשר לשתות אותם. במסה ומריבה (שמות יז) הם התלוננו שאין מים. ה' אמר אז למשה לקחת את מטהו ולהכות בסלע, והמים יצאו מהסלע. לכן, כאשר בפרשה שלנו ה' מצווה על משה "קַח אֶת הַמַּטֶּה ... וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו", מתקבל על הדעת שמשה, בהשפעת הפעם הקודמת, טעה מעט וחשב שגם הפעם צריך להכות בסלע. משה הלך בעקבות התקדים. והרי אם ה' לא התכוון שהוא יכה בסלע, מדוע ציווה עליו לקחת את מטהו?
עוד קשה להבין את סדר האירועים. ה' כבר אמר למשה מה בדיוק לעשות. הקהל את העם. דבר אל הסלע, והמים ייצאו. זה היה לפני דבריו הזועמים של משה לעם, שהחלו במילים "שמעו נא המורים". אפשר להבין שאדם מאבד את קור רוחו כשהוא נתקל בבעיה הנראית בלתי-פתירה. זה קרה למשה בפרשת בהעלותך, כשהעם התלונן שאין לו די בשר. אבל מה הבעיה הקשה הפעם? למה לאבד את העשתונות אם ה' מבטיח לך במפורש, "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם"? הפתרון כבר היה בידי משה. מדוע גרמה לו הבעיה להיות כה נסער?
רק אחרי שהתייתמתי מאבי הבנתי. הרי מה קרה מייד לפני מי מריבה? הפסוק הראשון בפרק כ מסַפֵּר: "וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ. וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם". מיד אחריו מספרת התורה על כי לא היו שם מים. מדרש אגדה מפורסם מסביר שבזכות מרים ליוותה באר פלאית את בני ישראל בנדודיהם במדבר. כשמתה מרים פסקו המים לנבוע.הנה לנו קשר סיבתי ברור בין פסוק א, המספר על מות מרים, לפסוק ב המספר על המחסור במים. אבל נראה לי שיש בין הפסוק הראשון לבין מה שבא אחריו גם קשר עמוק יותר: הקשר שבין מות מרים לבין התערערות האיזון הרגשי של משה.
מרים הייתה אחותו הגדולה. בינקותו, כשנשלח לגורלו בתיבה על היאור, תפקידה של מרים היה להשגיח ולראות מה ייעשה לו. למרים היו האומץ והתושייה לפנות לבת פרעה ולהציע לה שתיקח לתינוק מיילדת מן העבריות, להמליץ על אמה, וכך להחזיר את משה הקטן לאימו ולהבטיח כי גם כאשר יגדל בארמון פרעה יידע לאיזה עם הוא שייך. משה חב למרים את עצם ידיעת זהותו ואת כל מסלול חייו. בלי מרים לא היה נעשה נביא אלוהים ונציגו בקרב בני ישראל, לא היה נותן להם את התורה, לא היה מוציאם ממצרים ומובילם במדבר. עכשיו, כאשר אבדה לו, לא רק אחות הוא איבד. הוא איבד את העוגן האנושי של חייו.
האדם האבל מאבד את השליטה ברגשותיו. הוא מוצא את עצמו כועס גם כשהמצב מזמין רוגַע. הוא מכה כשעליו לדבר, ומדבר כשעליו לשתוק. אפילו כאשר אלוהים אומר לו מה לעשות, הוא מקשיב רק בחצי אוזן. הוא שומע את המילים, אך הן יוצאות מהאוזן השנייה. הרמב"ם שואל איך ייתכן שיעקב, שהיה נביא, לא ידע שעוד יוסף חי. תשובתו: יעקב היה אבל, והשכינה אינה שורה על אבלים. כשמשה עמד מול הסלע הוא היה פחות נביא ויותר אח שכּוּל. הוא עוד לא התנחם, ושליטתו העצמית לא הייתה מלאה. משה היה גדול הנביאים – אבל הוא היה אדם, ובמי מריבה הוא היה אנושי מִתָּמיד.
פרשת חוקת עניינה היותנו בני תמותה. אל הנקודה הזו מתנקזים אירועיה. ה' הוא נצחי, ואנו בני חלוף. כפי שאנו אומרים בראש השנה וביום כיפור בפיוט 'ונתנה תוקף', האדם "משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף". מעפר אנחנו ואל עפר נשוב – ואילו אלוהים נצחי, חַי עוֹלָמים.
ברובד אחד, גלוי, סיפור מי מריבה הוא סיפור על חטא ועונש: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם". אולי איננו בטוחים מה בדיוק היה החטא הזה, או מדוע הוא הִצְדִּיק עונש חמור כל כך, אבל לפחות ברור לנו לאיזה תחום הסיפור הזה שייך.
ואף אל פי כן נראה לי שכאן, כמו בעוד מקומות רבים בתורה, יש סיפור שמתחת לסיפור, וזהו סיפור אחר לגמרי. פרשת חוקת עוסקת במוות, באובדן ובאבל. מרים מתה. אהרן ומשה שומעים מהקב"ה שהם לא יזכו להיכנס בחייהם לארץ המובטחת. אהרן מת, והעם מתאבל עליו שלושים יום. שלישיית האחים הזאת היא צוות ההנהגה הדגול ביותר בתולדות ישראל. משה אדון הנביאים, אהרן הכוהן הגדול הראשון, ומרים, על פי המדרשים הרבים המתארים את גודל אמונתה, את האומץ שלה ואת ראיית-הנולד שלה, אולי גדולה אף מהם. הפרשה מבקשת לומר לנו שלכל אחד מאתנו יש ירדן שהוא לא יזכה לחצות, ארץ מובטחת שהוא לא ייכנס אליה. "לא עליך המלאכה לגמור". גם הגדולים שבגדולים אינם חיים לנֶצח.
משום כך נפתחת פרשת חוקת בפרשיית פרה אדומה (יט, א-כב). אפר הפרה, מעורב בעֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת ומהול במַיִם חַיִּים, מוזֶה על אדם שבא במגע עם מת, מטהר אותו ומאפשר לו להיכנס למשכן. לפנינו אחד מעקרונות היסוד ביהדות. המוות מטמא. רוב הדתות, לכל אורך ההיסטוריה, גרסו שהחיים שלאחר המוות אמיתיים יותר מהחיים עצמם. בעולם המתים, חשבו המצרים, חיים האלים. בעולם שלאחר המוות חיים אבותינו – כך האמינו היוונים והרומאים ושבטים פרימיטיביים רבים. בעולמם של המתים נמצא הצדק, מאמינים רבים מן הנוצרים. שם, בעולם הבא, נמצא גן העדן, מלמדת המסורת המוסלמית.
גם אצלנו, היהודים, החיים שלאחר המוות ותחיית המתים, הם יסודות אמונה שאינם נתונים לוויכוח, אבל התנ"ך כמעט שאינו אומר עליהם דבר. הוא מתמקד בדרישת ה' בחיינו, על האדמה הזאת, למרות היותנו בני תמותה. "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ", אומר משורר תהלים (קטו, יז). אנו מבקשים את ה' בעולם הזה עם כל סכנותיו ואיומיו, אובדניו ויגוניו. אולי אנחנו, כלשונו של אברהם אבינו, רק "עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז), אבל החיים עצמם הם זרימה שאיננה חדלה, "מַיִם חַיִּים", ואת זאת מסמלים האפר והמים בטקס הפרה האדומה.
התורה מוהלת בעדינות רבה חוקים וסיפורים – והחוק בא לפני הסיפור, כי ה' מקדים לנו תרופה למכה. מרים מתה. משה ואהרן הלומי צער. משה, לרגע קט, מאבד שליטה, והוא ואהרן מקבלים תזכורת שגם הם בני תמותה, ושהם ימותו קודם הכניסה לארץ. אך, כלשונו של הרמב"ם, זו דרכו של עולם. אנחנו נשמות מגולמות בגוף. אנחנו בשר ודם. אנחנו מזדקנים. אנחנו מאבדים את מי שאהבנו. כלפי חוץ אנחנו מתאמצים לשמור על חזותנו היציבה, אך פנימה אנחנו בוכים. ובכל זאת החיים נמשכים, ואת מה שהתחלנו ישלימו אחרים.
יקירינו שאהבנו ושָכַלנו מוסיפים לחיות בתוכנו, וגם אנו נוסיף ונחיה בליבם של אהובינו. כי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, והטוב שעשינו בחיינו לא ימות במותנו.
שאלות לשולחן השבת
מועד קטן כז ע"ב.
רמב"ם, משנה תורה, הלכות אבל יג, יא.
ספר החינוך, מצווה טז.
תלמוד בבלי, תענית ט ע"א.
רמב"ם, שמונה פרקים, פרק שביעי. מבוסס על פסחים קיז ע"א.
שיר השירים ו, ח; וראו משלי י, ב ומשלי יא, ד.
&תן לנו כוח, לילדים ולהורים, להבין שהעולם לא שייך רק לצעירים
ליום הבינלאומי להעלאת המודעות לתופעת ההתעללות וההזנחה של זקנים
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן חבר הנהלת החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון ומנכ"ל עמותת מלב"ב
האו"ם הכריז שה-15 ביוני בכל שנה יצוין כיום מיוחד, להעלאת המודעות לתופעת ההתעללות וההזנחה של זקנים. 1 מתוך 6 אנשים זקנים חווים סוג של התעללות והשפעה בלתי הוגנת- פיזית, רגשית, נפשית, מינית וכספית.
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, צפוי מספרם של בני ה-65 ומעלה בישראל, להוות בשנת 2025 , כ-15 אחוז מהאוכלוסייה. אם עד כה ידענו לאפיין את אוכלוסיית הזקנים כמייצגים את הגיל השלישי, הרי כיום כבר מאפיינים את הישישים גילאי 80+, כבני הגיל הרביעי, כנאמר בתנ"ך בספר איוב:" בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה " . לצערנו אנו עדים לזקנים החשופים לסכנה ולסיכון, הנתונים בעוני ובמצוקה כלכלית, חלקם סובל מאי ביטחון תזונתי, גלמודות, ערירות ובדידות. חלקם, קורבן לאלימות וניצול. חלקם, סובלים מבעיות רפואיות ונתונים במצוקה נפשית. הם קוראים לחברה ולרשויות המדינה את הקריאה התנ"כית בספר תהילים: "אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי, לְעֵת זִקְנָה; כִּכְלוֹת כֹּחִי, אַל-תַּעַזְבֵנִי " .
כיבוד הורים והדאגה לזקן, מקבלת ביטוי נרחב בתנ"ך ובארון הספרים היהודי, בהטלת חובות על הילדים, המשפחה, הקהילה , החברה ורשויות המדינה, בטיפולם בזקנים. הטיפול בזקן, מחייב רגישות יתירה ומעורבות יום יומית, בהגנה ושמירה על כבודם, מעמדם, צרכיהם וזכויותיהם של הזקנים.
כך התנ"ך בספר ויקרא מצוונו :"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי, ד' אֱלֹהֵיכֶם"
מפרש רש"י : וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן, איזהו הדור? לא ישב במקומו ולא יסתור את דבריו. יכול יעצום עיניו כמי שלא ראהו, לכך נאמר ויראת מאלוקיך, שהרי דבר זה מסור לליבו של עושהו...וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלוקיך".
המבחן איננו רק במה אתה עושה למען הזקן, אלא לא פחות מכך- איך אתה עושה? איך אתה מעניק כבוד והדר להוריך ולזקניך.
הנה למדנו בתלמוד במסכת קידושין: " יֵשׁ מַאֲכִיל אֶת אָבִיו פְּטוּמוֹת וְיוֹרֵשׁ גֵּיהִנֹּם וְיֵשׁ מַטְחִינוֹ בְּרֵחַיִם וְיוֹרֵשׁ גַּן עֵדֶן. כֵּיצַד מַאֲכִיל אֶת אָבִיו פְּטוּמוֹת וְיוֹרֵשׁ גֵּיהִנֹּם? מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה מַאֲכִיל לְאָבִיו תַּרְנְגֹלִים פְּטוּמִים. פַּעַם אַחַת אָמַר לוֹ אָבִיו: בְּנִי, הַלָּלוּ מִנַּיִן לְךָ? אָמַר לוֹ: זָקֵן, זָקֵן, אֱכֹל וּשְׁתֹק, שֶׁהַכְּלָבִים אוֹכְלִים וְשׁוֹתְקִים. נִמְצָא מַאֲכִיל אֶת אָבִיו פְּטוּמוֹת וְיוֹרֵשׁ גֵּיהִנֹּם"
עלינו לומר לא – ליחס המנוכר לזקן, של המה בלבד ולומר כן- ליחס האנושי של האיך, כלפי הורינו וזקנינו.
מחקרים מראים, כי יחס והתייחסות סטריאוטיפית ובלתי אישית לזקנים, בדמות – גילנות ואג'יזם, עלולה לפגוע הן בבריאותם והן בירידה בתפקודם הקוגניטיבי וגורמת לירידה בביצועים שלהם ובמצבם הבריאותי. ההשפעה החמורה של הסטריאוטיפים השליליים מדגישה את הצורך בהתערבות אשר תכלול הטמעה של סטריאוטיפים חיוביים כלפי זקנה. הייחודיות של סטריאוטיפ הזקנה, נובעת מכך שהצעירים שמחזיקים בו ולעיתים אף מזלזלים בגינו באוכלוסיית הזקנים, יהפכו גם הם יום אחד להיות הנפגעים.
כך נאיר באור יקרות את תפילת השר לאזרחים ותיקים- אורי אורבך ז"ל, שכתב בשנה האחרונה לחייו: " ריבונו של עולם, אלוהי הזקנים,בקשה מהשר לאזרחים ותיקים,שתקבל תפילתי כתפילת זקן ורגיל, אפילו שעוד לא הגעתי לגיל: יהי רצון מלפניך ...שתהיה שנה טובה יותר לזקנים הלא בריאים, שתמצא אהבה לכל הבודדים והבודדות, ...והכי חשוב: שנחזיר לגיל הזהב את הכבוד ... שתהיה שנה יותר עשירה לזקנים החיים מלחם צר...ושישמחו בילדים ובנכדים, ואם אפשר בנינים. כי בגיל הזה הדברים הגדולים הם הדברים הקטנים. אבינו שבשמים, היושב במרומים, חמול השנה על אהוביך, הבאים בשנים, וסליחה אם אני נשמע קצת מוטרד,אבל ככה זה כשצריך לנהל משרד, שדואג לוותיקים, בלי תקציבים ובלי רוב טקס,כל השבוע וגם ב"שלישי בשלייקס".
תן לנו כוח, לילדים ולהורים, להבין שהעולם לא שייך רק לצעירים ". ד"ר זאב (ווה) פרידמן.
חודש מבורך בבריאות ובשורות טובות מאחלת החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
