www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.org
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
................................................
בבקשה המשיכו את המייל החשוב הזה,שִׁלְּחוּ הלאה ובקשו גם ממקבלי המייל להמשיך ולהפיץ.
................................................
ולרפואת חיילי צה"ל ולהצלחת חיילי צה"ל באשר הם "העומדים על משמר ארצנו וערי א-לוהינו", אמן.
כותב הרב זקס בספר רעיונות משני-חיים, בפרשת חיי שרה (עמ'22) במסר לתקופה זו. ואם ניסיון זה אינו שובר לב די צורכו, הנה את בנו היחיד משרה אשתו, יצחק, זה שה' אמר עליו שיהיה יורשו הרוחני וממשיך בריתו בדורות הבאים, הוא נצטווה להעלות לעולה. שבע פעמים הובטחה לו ארץ, אך במות שרה לא היו לו אפילו ארבע אמות של קרקע לקבור אותה, והוא נאלץ להפציר בחיתים למכור לו חלקת שדה ומערת קבר. אלה הם חיים של תקוות נכזבות והתגשמויות מושעות. על איזה מין אדם שחייו היו כאלה יכולה התורה לומר שמת "בשיבה טובה, זקן ושבע"?
את התשובה למדתי מסדרת מפגשים משני חיים שהיו לי עם ניצולי שואה. הם היו מן האנשים החזקים ומאשרי החיים שפגשתי מימיי. שנים רבות השתוממתי איך הם הצליחו בכלל להיאחז בחיים לאחר שראו מה שראו ולמדו מה שלמדו. הם חיו בגיא הצלמוות האפל ביותר שתרבות מן התרבויות ירדה אליו.
עד שהבנתי מה הם עשו. משתמה המלחמה, כולם כמעט בלי יוצא מן הכלל התמקדו בכל כוחם בעתיד. בארצותיהם החדשות, הזרות להם, הם בנו בתים וקריירות, נישאו והולידו ילדים והביאו לעולם חיים חדשים. רבים מהם לא דיברו כלל על זיכרונותיהם מן השואה, גם לא עם בני זוגם, ילדיהם וחבריהם הקרובים. אצל רבים מהם השתיקה נמשכה חמישים שנה. רק אז, כשהעתיד שקוממו הסתמן כעתיד בטוח, הם הרשו לעצמם להביט לאחור ולהעיד על המוראות ועל המראות. כמה מהם כתבו ספרים. רבים מהם נסעו בין בתי ספר וסיפרו את סיפוריהם כדי שלא יהיה אפשר להכחיש את השואה. הם בנו תחילה עתיד, ורק אז ראו לנכון לזכור את העבר...
וכאן מגיע המסר של הרב זקס זצ"ל אלינו בימים קשים אלה:
כך עשה גם עם ישראל כולו. שלוש שנים בלבד אחרי שעיני מלאך המוות ניבטו אלינו באושוויץ הוכרזה מדינת ישראל בארצו העתיקה של עם ישראל. לו ישבה יהדות העולם כל השנים מתום השואה ועד עתה באפס מעשה ורק ביכתה את המיליונים שנרצחו, הייתה זו תגובה מובנת. אך עם ישראל בחר בדרך אחרת. הוא כמו שאג פֶּה אחד את דברי משורר תהלים, "לֹא אָמוּת כִּי אחיה" (קיח, יז) – ובזאת העיד כי ה' הוא אלוהי החיים. ומשום הרגלו זה של עם ישראל, למהר לקום מאסונות ולבנות לו עתיד, עם זה, העתיק מכל העמים במערב, הוא עדיין צעיר ותוסס, ובעל מעמד מוביל בעולם כולו בתחומי הרפואה מצילת החיים, ההתמודדות עם אסונות גדולי היקף, והטכנולוגיות משפרות החיים.
הנה לנו שוב, גם מן הפרשה הזאת, רעיון שבכוחו לשנות חיים ולב. כדי להמשיך קדימה לאחר טראומה וטרגדיה יש לבנות תחילה את העתיד – ורק אז לגשת אל זיכרון העבר. מסר מאת הרב לורד יונתן זקס בספר "רעיונות משני-חיים" לפרשת חיי שרה בהוצאת קורן מגיד.
........................................................................
ובנוסף :
ליום פטירתו של מורנו הרב לורד יונתן זקס זצ"ל כ' בחשון- תשפ"א, שחל השבוע, העלתה הוצאת קורן מגיד את ההרצאה הבאה של הרב זקס זצ"ל לזכרו, באדיבותם של הוצאת קורן מגיד אני מעלה כאן את ההרצאה באנגלית עם תרגום לעברית "אלגוריתם יהודי" כפי שמופיעה ביוטיוב.(למי שלא שמע-מדהים)
https://youtu.be/J4I87IB4bfk?si=-MrzWmSl_5ksfDP5
..........................................................................................................
וכרגיל :באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד.
פרשת חיי שרה תשפ"ד
אברהם: חיים של אמונה - במסר מאת הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
אברהם, סברו חכמינו, היה גדול באמונתו מִנוח. תפיסתם זו ניכרת במחלוקת מפורסמת על השאלה מה מלמדת המילה "בדורותיו" בפסוק "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (בראשית ו, ט). רש"י מצטט מחלוקת זו בפירושו לפסוק:
"בְּדֹרֹתָיו" – יש מרבותינו דורשים אותו לשבח: כל שכּן שאילוּ היה בדור צדיקים, היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי: לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום.
כלומר, על פי דעה אחת לוּ חי נוח בדור שיש בו צדיקים גדולים, היה מושפע מהם; ועל פי דעה אחרת, המזהה במפורש דור זה שיש בו צדיקים עם דורו של אברהם, נוח היה נשאר כפי שהוא ולא היה נחשב צדיק. הנחת היסוד היא שאברהם היה הגדול בין השניים.
את המשכו של הפסוק שציטטנו קל אף יותר להכניס להשוואה עם אברהם. "אֶת הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ", אומר הפסוק, כלומר נוח התהלך עם האלוהים; ואילו לאברהם, מספרת התורה, אמר ה' "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי" (בראשית יז, א), ואברהם עצמו מצוטט כאומר "ה' אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו" (בראשית כד, מ). גם דברי חז"ל בעניין זה מובאים בפירוש רש"י לפסוקנו:
"אֶת הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" – ובאברהם הוא אומר "אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו": נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו.
כך אם כן העריכו חז"ל. אבל, האם בדברי התורה עצמה יש איזו עדות לעדיפותו של אברהם על פני נוח? אפשר כמובן להבחין בשוני בין תגובותיהם כאשר נתבשׂרו כי ה' מתכנן להמית אוכלוסייה גדולה. אברהם התמקח עם ה' כדי להציל את סדום ועמורה – ואילו נוח קיבל את בשׂורת המבול כעובדה מוגמרת. אבל על כך אפשר לענות שה' הוא שעורר את אברהם להתווכח איתו. שכן, מייד לפני ויכוח-המיקוח הזה, התורה מספרת:
וַָה' אָמָר, "הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה? וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם, וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית יח, יז-יט)
זו כמעט הזמנה גלויה למחות על גזר דינה של סדום. לְנוח ה' לא שיגר אותות כאלה. על כן אין להתלונן על נוח שלא מחה למשמע ההודעה על המבול.
למען האמת, אם התורה מציגה אחד מן השניים, אברהם ונוח, כגדול מחברו, הרי זהו דווקא נוח. היא אומרת עליו "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'" (בראשית ו, ח). היא מתארת אותו פעמיים כ"צדיק": (1) "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (ו, ט); (2) "וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ, 'בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה, כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה" (ז, א). נוח הוא היחיד בתנ"ך כולו הקרוי "צדיק". איך אפשר לטעון שאברהם היה צדיק מנוח?
תשובה חשובה לכך אפשר למצוא בהשוואה בין תגובותיהם של השניים לאסון ולשכול. מה עשה נוח אחרי המבול?
וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה (ט, כ-כא).
איזו נפילה! היה "איש צדיק", והנה הוא "איש האדמה". האיש שעליו נאמר "זֶה יְנַחֲמֵנוּ" (ה, כט) חפש נחמה באלכוהול. מה קרה?
נוח באמת היה איש צדיק, אבל הוא היה צדיק שראה עולם נחרב. הרושם הוא שלפנינו אדם שהיגון שיתק אותו, ועתה הוא מבקש מפלט בַּשִכחה. כמו אשת לוט, שהביטה לאחור כדי לראות את חורבן עירה, גם נוח מגלה שאין הוא יכול להמשיך. הוא המום ומוכה צער. ליבו שבור. הוא מחוץ מתחת למשקלו של העבר, ועל כן אינו מצליח להביט אל העתיד.
חשבו עתה על אברהם, כפי שהוא בתחילת פרשת חיי שרה. הוא עבר לא מכבר את הניסיון הגדול בחייו. האלוהים ביקש ממנו להקריב לו את בנו, אותו בן יחיד שאברהם חיכה לו שנים רבות כל כך. הוא נתבקש להתמודד עם הקרָבה ואובדן של הדבר היקר ביותר שיש לו בחייו. קשה לדמיין את מצבו הנפשי בשעת הניסיון.
כשכבר עמד להניף את המאכלת על צוואר בנו באה קריאת ה"חדל" מן השמיים, ולכאורה סוף טוב הכול טוב. אבל העלילה עוד טומנת פיתול נורא. אברהם שחזר אל ביתו בהקלה על שחיֵי בנו ניצלו גילה כי בניסיון הזה היה קורבן אנושי בכל זאת. שכן סמוך לאחר סיפור עקידת יצחק, בתחילת פרשתנו, אנו קוראים על מות שרה; וחז"ל דרשו כי שני הדברים אירעו באותה שעה. מסביר רש"י (לבראשית כד, ב):
נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה ממנה ומתה.
בימינו היו אומרים שהיא לקתה בהתקף לב למשמע הידיעה.
נסו עכשיו לשים את עצמכם במקומו של אברהם. הוא כמעט הקריב את ילדו, ועכשיו, כתוצאה עקיפה של ניסיון זה, הידיעה על אודותיו הרגה את אשת נעוריו, את מי שהלכה איתו בכל תלאותיו וטלטלותיו, ושהצילה את חייו פעמיים, ואשר בשמחת-שׂחוק ילדה לו את יצחק בזקנתה. לוּ שקע אברהם באֵבל לכל שארית ימיו היינו ודאי מבינים אותו, כפי שאנו מבינים את תוגתו של נוח. אך לא. כי כך:
וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ. וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ (בראשית כד ב-ג).
אברהם סופד ובוכה, ואז קם – ועושה שני דברים להבטחת העתיד העברי, שני מעשים שאת תוצאותיהם אנו מרגישים עד היום הזה. הוא קונה אחוזת קרקע ראשונה בארץ ישראל, את מערת המכפלה והשדה שסביבה. ואז הוא פונה למצוא אישה ליצחק בנו, כדי שיהיו לו נכדים ותתקיים בו ההבטחה שיהיה לגוי גדול; במושגי זמננו: מבטיח את ההמשכיות היהודית. נוח מתאבל והאובדן מכריע אותו. אברהם מתאבל ביודעו מה הוא איבד. אבל הוא קם ובונה את העתיד היהודי. יש גבול לאבל. ואת זאת אברהם יודע ונוח לא.
את המתנה המיוחדת הזאת הנחיל אברהם לצאצאיו. עם ישראל עבר אסונות הרסניים שעמים אחרים לא היו מתאוששים מהם. חורבן בית ראשון וגלות בבל. חורבן בית שני וקץ הריבונות היהודית. הגירושים, מעשי הטבח, כפיית המרת הדת והאינקוויזיציה בימי הביניים, הפוגרומים במאה ה-17 ובמאה ה-19, ולבסוף השואה. אבל, איכשהו, עם ישראל ספד ובכה ואז קם ובנה את עתידו. זו עוצמתו הייחודית, והיא באה לו מאברהם, כמונצח בתחילת פרשתנו.
הפילוסוף סרן קירקגור כתב ביומנו משפט עמוק: "צריך אומץ מוסרי כדי להתאבל; צריך אומץ דתי כדי לשמוח".
אולי זה ההבדל בין נוח הצדיק לבין אברהם איש האמונה. נוח התאבל, אבל אברהם ידע שלאבל חייב לבוא קץ. מוכרחים להמשיך לנגן. לקום מאובדן האתמול אל קריאתו של המחר. לעזור לעצמנו להיוולד שוב.
שאלות לשולחן השבת
