כותב הרב יונתן זקס בספרו רעיונות משני-חיים: המצווה הנוגעת יותר מכל יתר המצוות לכוחה של האמפתיה ולחשיבותה נמצאת בפרשתנו: "וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם אֶת נֶפֶשׁ הַגָּר כִּי גְרִים הייתם בארץ מצרים" (שמות כג, ט). מדוע במצווה הזו דווקא מצוינת ידיעת נפשו של הזולת, האמפתיה כלפיו? הצורך באמפתיה ודאי חורג מהיחס לגרים. נדרשת אמפתיה גם בין בני זוג, בין הורים וילדים, בין שכנים, בין עמיתים וכן הלאה. האמפתיה חיונית ביחסים בין-אישיים
באופן כללי. למה דווקא לגבי הגר, הזר, מדברת התורה על ידיעת־נפש האחר? התשובה:
הפחד מפני אלה שאינם כמונו מסוגל לנטרל את יכולת התגובה האמפתית. ומן הסיבה הזו, המצווה שציינו היא מצווה המשנה חיים. היא אומרת לנו לגלות אמפתיה כלפי הגר מפני שאנו מכירים את ההרגשה של מי שנמצא במצבו; יתרה מזו, היא אפילו רומזת לנו כי פיתוח היכולת האמפתית כלפי זרים היה מלכתחילה אחת המטרות של הגלות במצרים. ה' כמו אומר לנו: סבלותיכם לימדו אתכם דבר שחשיבותו עצומה. במצרים לחצו אתכם, נגשו בכם, ועל כן אתם תבואו לעזרתם של הנלחצים והנדכאים בכל מקום. אתם סבלתם, ולכן אתם תצטיינו בהושטת עזרה לזולת הסובל.
וכך אכן היה. יהודים עזרו לגנדי במאבקו לעצמאות הודו; למרטין לותר קינג במאמציו להשיג זכויות אזרח לאפרו-אמריקנים; לנלסון מנדלה במסעו למיגור האפרטהייד בדרום אפריקה. באסונות טבע קשים בעולם, הצוותים הישראליים הם מן הראשונים שמגיעים למקום ומהמובילים בהגשת סיוע החירום. המענה הדתי לסבל הוא להיעזר בו לצורך כניסה אל הלך הנפש של סובלים אחרים. ואכן, בקרב קהילתי נוכחתי לא פעם שבני הקהילה ניצולי השואה גילו את ההזדהות החזקה ביותר עם קורבנות המלחמות האתניות בבוסניה, ברואנדה, בקוסובו ובדארפוד, כתב הרב יונתן זקס בספר רעיונות משני-חיים, פרשת משפטים.
אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ולהמשיך ולפתח את "הפודזקס"
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
......................................................................................
פודזקס- פרק 12 , הרב ד"ר עידו פכטר בשיחה עם הרב גיא אלאלוף, רב קהילת"דת ותבונה" בראש העין,"הדיאלוג הבין דתי על פי עולמו של הרב זקס", הרב גיא- מומחה ליחסי יהדות ונצרות,מרצה לתנ"ך ותאולוגיה יהודית במוסדות נוצריים מגוונים, כל דת, ובכלל זה היהדות מאמינה שהיא דת האמת. כיצד אפשר לנהל כך דיאלוג?,האם יהדות יכולה להיתרם מדתות אחרות?,בעקבות מבטו היחודי של הרב יונתן זקס זצ"ל, על האפשרות והחובה בדיאלוג בין דתי!.
חפשו בגוגל "פודזקס"האזינו ושתפו אחרים..
....................................................................................
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד
פרשת משפטים תשפ"ג
עשייה ושמיעה- הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
אחד הביטויים המפורסמים ביותר בתורה נטבע בפרשתנו. רבים מאפיינים בו את אמונת ישראל בכללותה. יש בו רק שתי מילים: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז). מה פשרן, ומדוע הן חשובות כל כך?
נתבונן בשני פירושים ידועים שניתנו לביטוי הזה, האחד עתיק והשני מאוחר יחסית. הראשון מופיע בגמרא.i] על פיו, האמירה "נעשה ונשמע" ממחישה את התלהבותם של בני ישראל ואת נכונותם המוחלטת לבוא בברית עם ה' בהר סיני. אמירתם למשה "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" באה לפני ששמעו מצווה כלשהי והייתה הצהרה של מוכנות מראש: מה שיאמר – מקובל עלינו. המילה "נשמע" מלמדת שהם עדיין לא שמעו – לא את עשרת הדיברות, ולא את פרטי המצוות המופיעים בפרשת משפטים. הם הסכימו לדרישות עוד לפני שהועלו באוזניהם. עד כדי כך נלהבים היו מעלייתם הרוחנית הצפויה.ii]
קריאה זו, שגם רש"י בפירושו אימץ אותה, היא קשה, מפני שהיא מחייבת להבין שסדר הזמנים היה שונה מסדר הופעת האירועים בתורה (תוך שימוש בעיקרון "אין מוקדם ומאוחר בתורה"). אירועי פרק כד התרחשו על פי פירוש זה לפני מעמד הר סיני ושמיעת עשרת הדיברות המתוארים בפרק כ. אבן-עזרא, רשב"ם ורמב"ן חולקים על הבנה זו, ורואים את סדר הדברים בתורה כמבטא את סדר האירועים. לדידם, "נעשה ונשמע" אין פירושו נעשה לפני שנשמע, אלא פשוט נעשה ונשמע בקול ה' שכבר שמענו; נעשה ונציית.
הפירוש השני חורג ממובנה השכיח של המילה "נשמע". בכל זאת הוא פירוש חשוב. הוא שכיח למדי בהגות היהודית של העת החדשה. על פיו, "נשמע" פירושו "נבין".iii] נעשה ונשמע – כלומר נעשה ואז נבין. מכאן נובע שאפשר להבין את תורת ישראל רק מתוך עשייתה, מתוך שמירת המצוות ואורח החיים היהודי. סוף מחשבה במעשה תחילה. אחרי המעשים נמשכים הלבבות, ומתוך המעשים באות ההבנה, התובנה והבינה.
ראוי להתעכב על כך. התודעה המערבית המודרנית נוטה לסֵדר ההפוך. אנחנו רוצים להבין למה אנחנו מתחייבים לפני שנתחייב. זו גישה נכונה כשעל הפרק עומדת חתימה על חוזה, קנייה של טלפון נייד חדש או רכישת מנוי למשהו – אך היא שגויה כשמדובר בקבלת מחויבות קיומית עמוקה.
הדרך היחידה להבין מנהיגות היא להנהיג. הדרך היחידה להבין נישואים היא להתחתן. הדרך היחידה להבין אם מסלול מקצועי מסוים מתאים לך היא לעלות עליו ולצעוד בו תקופה ממושכת.
אלה היושבים על הגדר ומתקשים להחליט כל עוד לא פרוסות לפניהם כל העובדות, יגלו בסוף שהחיים עברו והם לא החליטו.iv] הדרך היחידה להבין אורח חיים היא להתחיל לחיות בו, אף שההחלטה נעשית בתנאי חוסר ודאות.v] "נעשה ונשמע" פירושו אם כך: "נעשה, ובסוף, על סמך ניסיון ממושך והיחשפות ארוכה, נבין".
בהקדמתי לסדרה זו של שיחותינו על רוחניות בפרשיות השבועvi] הצעתי פירוש שלישי, שונה למדי, המתבסס על כך שבספר שמות מתוארים בני ישראל מאשרים את הברית שלוש פעמים: פעם אחת לפני ששמעו את הדיברות, ופעמיים אחר כך. יש הבדל מרתק בין שני התיאורים הראשונים לבין התיאור השלישי:
וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה (יט, ח).
וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ: כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה (כד, ג).
וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם, וַיֹּאמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (כד, ז).
שני המַעֲנות הראשונים, שיש בהם "נעשה" ואין בהם "נשמע", נאמרו פה אחד על ידי כל העם. העם הגיב "יַחְדָּו". הוא ענה "קוֹל אֶחָד". והנה, בפעם השלישית, זו שיש בה גם "נשמע", באופן יוצא דופן בשלישייה שלנו, אין אזכור מפורש לכך שהעם כולו אמר זאת. לפועל "נשמע" יש כאן מובנים רבים. יש לו מובן מעשי, של שמיעה-בקול וציות, שכבר רמוזה במילה "נעשה" – אך יש לו גם מובנים נוספים, חשובים לא פחות, שאינם כלולים ב"נעשה", אלא מתחדשים לנו מן הפועל "נשמע": להאזין, לשים לב, להבין, לקלוט, להפנים, להיענוֹת. הפועל "נשמע" בא אפוא להוסיף לצד המימד המעשי של היהדות את הממד הרוחני והפנימי שלה.
המסקנה הנובעת מכך חשובה. היהדות, כקהילה, היא קהילה של עשייה, לא של שמיעה. היא כפופה כולה לקוד סמכותי, הלא הוא ההלכה. בכל הנוגע להלכה – ה"עשייה" על פי היהדות – אנו שואפים לקול אחד, ליחד, לקונסנזוס.
לעומת זאת, אף שגם לאמונה היהודית יש עקרונות בלתי מעורערים, בכל הנוגע לרוחניות אין ביהדות גישה נורמטיבית יחידה. יש ביהדות כוהנים ויש בה נביאים. יש בה רציונליסטים – ומיסטיקנים. פילוסופים – ופייטנים. התנ"ך מדבר בריבוי קולות. ישעיהו איננו יחזקאל. ספר משלי מבטא תפיסה רוחנית אחרת מזו העולה מנבואות עמוס והושע. בתורה יש מצוות וסיפורים, היסטוריה וחזון מיסטי, טקס ותפילה. היא מציבה נורמות רבות הקובעות מה צריכים יהודים לעשות – אך מעטות בה הנורמות הקובעות איך יהודים צריכים לחשוב ולהרגיש.
אנחנו חווים את א-לוהים בדרכים שונות. יש הפוגשים אותו בטבע, מתוך מה שהמשורר ויליאם וורדסוורת תיאר כ"רֶגֶשׁ נַעֲלֶה / שֶׁל מַשֶּׁהוּ הַמִּתְמַזֵּג עָמוֹק יוֹתֵר / וּמִשְׁכָּנוֹ בְּאוֹר חַמָּה שׁוֹקַעַת, / בְּמֶרְחֲבֵי הַיָּם וּבָאֲוִיר הָחַי".vii] אחרים מוצאים אותו ברגש הבין-אישי, בחוויית האהבה והנאהבוּת – ולכך כיווֵן רבי עקיבא באומרו שאם זכו הבעל והאישה, "שכינה ביניהם".
יש המגלים את א-לוהים בקריאה הנבואית: "וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן" (עמוס ה, כד). אחרים מוצאים אותו בלימוד, כמאמר הברכה "ונשמח בדברי תלמוד תורתך ... כי הם חיינו ואורך ימינו, ובהם נהגה יומם ולילה". עוד אחרים פוגשים את ה' בתפילה, ומגלים כי קרוב ה' לכל אשר יקראוהו באמת.
יש המוצאים את ה' בשמחה, בריקוד ובשירה, כדוד המלך בהעלותו את ארון הברית לירושלים. אחרים – או אותם אנשים עצמם בזמנים אחרים – מוצאים אותו במעמקים, בדמעות ובחרטה ובלב השבור. איינשטיין מצא את א-לוהם ב"סימטריה המבהילה" ובמורכבות המובנֵית של היקום. הרב קוק מצא אותו בהרמוניה של הרבגוניות. הרב סולובייצ'יק מצאוֹ בבדידותה של ההוויה האנושית, הכמהה אל ההוויה האלוהית האחת והיחידה.
יש דרך נורמטיבית של עשיית המעשה הקדוש, אבל יש דרכים רבות לשמוע את הקול הקדוש, לפגוש את הנוכחות הקדושה, להרגיש בעת ובעונה אחת כמה גדול וכמה קטן הוא היקום שאנחנו חיים בו: כמה זניחים אנחנו ודאי נראים לעומת המרחב הכביר של החלל וריבואות הכוכבים – ועם זאת כמה עצומה היא המשמעות הגלומה בנו, העשויים בצלם א-לוהים וכדמותו והיודעים שהוא אשר החליט לקיים אותנו כאן, במקום הזה, בזמן הזה, עם הכישורים שיש לנו, בנסיבות שאנו חיים בהן, עם משימה שעלינו לבצע אם רק נצליח לזהות אותה. אנחנו יכולים למצוא את אלוהים בפסגות ובתהומות, בַּבדידות ובַצוותא, באהבה וביראה, בהודיה ובהיזקקות, באור המסחרר ובלב המאפליה. אנחנו יכולים למצוא את א-לוהים בדורשנו אותו, אך לפעמים הוא אשר מוצא אותנו כאשר איננו מצפים לכך כלל.
זה ההבדל בין נעשה לנשמע. את המעשים שה' מצווה עלינו לעשות אנחנו עושים "יחדיו". אנחנו נענים לפקודותיו "קול אחד". אך את קולו ואת נוכחותו אנחנו שומעים בדרכים רבות. כי אף שה' הוא אחד, אנחנו שונים זה מזה, ואנו פוגשים אותו איש איש בדרכו שלו.
שאלות לשולחן שבת
i] תלמוד בבלי, שבת פח ע"א–ע"ב.
ii] אומנם, יש דעות שונות באשר לאופן הסכמתם של בני ישראל. בגמרא במסכת שבת (שם) מובאים דבריו של רב אבדימי בר חמא כי הקב"ה "כפה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם, אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם".
iii] לפירוש זה יש יסוד גם בלשון הפשט של התורה במקום אחר. בסיפור מגדל בבל, אלוהים אומר "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ" (בראשית יא, ז). האנשים ישמעו כמובן את הצלילים של דברי רעיהם, אך לא יבינו אותם.
iv] ברנרד ויליאמס עוסק בכך במסתו המפורסמת "מזל מוּסרי" (Moral Luck). החלטתו של הצייר פול גוגן לעזוב קריירה ומשפחה ולנסוע לטהיטי כדי לצייר שם משמשת לוויליאמס דוגמה להבהרת הרעיון שבהחלטות גדולות בחיים אפשר לדעת אם ההחלטה נכונה רק לאחר שהחלטנו וביצענו. כל החלטה קיומית כרוכה בסיכון ובהליכה אל הלא-נודע.
v] כזו היא גם גישת ה"פֶרְשְׁטֶהֶן" (Verstehen; בגרמנית: להבין) בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה – הגישה הגורסת שאי אפשר להבין תרבות הבנה מלאה מבחוץ, והחוקר צריך לחוות אותה מבפנים. זהו אחד הבדלים החשובים בין מדעי החברה למדעי הטבע.
vi] ההקדמה קיימת בינתיים באנגלית בלבד: http://www.rabbisacks.org/introduction-to-5776-covenant-and-conversation-on-spirituality/
vii] מתוך "טינטֶרְן אֶבִּי", בתרגומו של אריה סתיו. בתוך סתיו, שבעה שערי שירה, תל אביב: תמוז, 2005, כרך ג, עמ' 220.
שבת מבורכת בבריאות ובשורות טובות מאחלת החברה לחקר המקרא -ישראל קריסטל - מנכ"ל.
