הרב לורד יונתן זקס בספר "רעיונות משני-חיים-קריאות חדשות בפרשת השבוע", לפרשת אמור (עמ.147-148) מעזבונו של הרב יונתן זקס ובהוצאת קורן מגיד2021 ובתרגומו של צור ארליך. "יומן המשימות השנתי" במסר מדהים-"כמה ניהול הזמן הוא יותר מניהול"
אנחנו מצייתים לכללים. אנחנו הולכים אחר הלוח העברי, המעלה רבות מן החשובות שבאמיתות חיינו ובמקום לשבץ אותן ברשימת מטלות כותב לנו אותן ביומן. מה קורה כשאין לנו יומן מהסוג הזה? החברה המערבית החילונית של זמננו היא מקרה מבחן לכך. הבריות חדלו לספר את סיפורן הלאומי. מתוך כך, בעיקר באירופה, הזהויות הלאומיות מוצגות כשרידים היסטוריים. וזו אחת הסיבות לשובו של הימין הקיצוני במדינות כגון אוסטריה, הולנד וצרפת. הבריות חדלו גם לחלוק קוד מוסרי משותף - ומן הטעם הזה מנסים היום סטודנטים בקמפוסים לאסור על הופעתם של דוברים בעלי דעות שאינן שלהם. כאשר אין קוד מוסרי משותף לא יכול להתקיים דיון מושכל, ועוברים לנחת הזרוע ולסתימת הפה. אשר לזכירת קוצר החיים, הוגה הדעות בן זמננו רומן קְרְזְנָרִיק מציין שהחברה המודרנית "מכוונת להסחת הדעת מהמוות. הפרסומות יוצרות עולם שכולם בו צעירים לנצח. את הקשישים אנו מסלקים למוסדות סיעודיים, רחוק מן העין ורחוק מן הלב".
המוות, הוא כותב, נעשה "נושא טאבו, כפי שהיה המין בתקופה הוויקטוריאנית". הכפרה והסליחה הושעו מהחיים הציבוריים, ומחליפן, באדיבות הרשתות החברתיות, הוא הביוש הפומבי, השיימינג. ואשר לשַׁבָּת, כמעט בכל מקום במערב הומר יום המנוחה ביום קדושת הקניות, ואת המנוחה עצמה החליפה רודנותו הבלתי נלאית של הסמארטפון.
לפני חמישים שנה רווחה התחזית שבימינו הכול יהיה אוטומטי. שבוע העבודה יתכווץ לכדי עשרים שעות, והבעיה הגדולה ביותר שלנו תהיה מה לעשות עם כל הפנאי. אך לא כך קרה. רובם של בני זמננו מוצאים עצמם עובדים קשה יותר מבעבר, וברשותם פחות ופחות זמן לעסוק בדברים המקנים לחיים משמעות. כניסוחו של ליאון קאס בפתח ספרו החדש, אנשים "עדיין מקווים למצוא משמעות בחייהם", אך הם נבוכים במידה גוברת והולכת "באשר לשאלות מָהם חיים ראויים וכיצד נצליח לזכות בהם".
זהו הפלא משנה החיים של הלוח העברי. הפילוסופיה מבקשת אמיתות נצחיות העומדות מעל לזמן. היהדות, לעומת זאת, נוטלת אמיתות ומתרגמת אותן לשפת הזמן, ביוצרה רגעים קדושים משותפים שאנו חיים בהם את האמיתות הללו. נמצאנו למדים: אם אתם רוצים להשיג משהו, קבעו לכם תאריך לעשותו וכתבו ביומן - אחרת הוא לא יקרה. ואם רצונכם לחוות את הדברים הנותנים לחיים משמעות, ולא רק לחשוב עליהם באורח מזדמן, חיו את חגיה ומועדיה ושבתותיה של השנה העברית. הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בספר רעיונות משני חיים. בהוצאת קורן מגיד 2021.
................................................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
...................................................
החברה לחקר המקרא מיסודו של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, מבקשת להחזיר לתנ"ך את מקומו הראוי בבתי הספר ובחברה הישראלית ולהוכיח שלימוד התנ"ך, וְהַדִּיּוּן בַּעֲרָכָיו רֵלֵוַנְטִי וחשוב מאי פעם.
יש לי חלום: (בשנה כמו זו קשה לחלום, אך בהחלט יש לנו חלום!.)
**********************************************
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד
פרשת אמור תשפ"ד
הרב לורד יונתן זקס במסר מתוך הפרשה, "אישיותו הכפולה של הזמן היהודי"
ספר ויקרא עסק בקדושת ה', בקדושת המקום ובקדושתם של בני אדם – ועתה, בפרק כג, הוא פונה לעסוק בקדושת הזמן: ברשימת מועדים ומקראי קודש, רשימה פשוטה למראית עין בלבד.
הזמן, וקדושת הזמן, מרכזיים בתורה כולה, גם בחומשים הראשונים שלה. הדבר הראשון שאלוהים הכריז עליו כקדוש היה יום: יום השבת, היום שהשלים את בריאת העולם. גם המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל כאומה, עוד לפני יציאת מצרים, היא מצווה של קידוש הזמן: מצוות קידוש החודש, המעמידה את לוח השנה היהודי (שמות יב, א-ב).
הנביאים, בתורם, היו הראשונים בתולדות האנושות שראו את יד אלוהים בהיסטוריה, ואת הזמן עצמו כזירת המפגש בין אלוהים ואדם. עד אז, וגם מאז, הדתות והתרבויות השונות זיהו בדרך כלל את אלוהים, את המציאות ואת האמת עם על-זמניות. הפילוסוף ישעיה ברלין אהב לצטט את דברי ההוגה והמהפכן הרוסי אלכסנדר הרצן כי לסלאבים אין היסטוריה אלא רק גיאוגרפיה, ולהוסיף שאצל היהודים המצב היה הפוך: הרבה מאוד היסטוריה, אך הרבה פחות מדי גיאוגרפיה. זמן רב, אך מרחב זעום.
חיי הרוח של היהודי מתנהלים אפוא במידה רבה על ממד הזמן. אבל בתפיסת הזמן היהודית יש היבט שלא זכה לתשומת הלב הראויה לו: הכפילות השוררת במערכת הזמן היהודית על כל אגפיה.
הביטו תחילה בשְניוּת השוררת בלוח השנה העברי כמכלול: לנוצרים יש לוח שנה שמשי, למוסלמים לוח ירחי – ואילו היהדות נזקקת ללוח שהוא גם וגם. אנו מונים את החודשים על פי מחזורו החודשי של הירח, אך מתקנים את מחזור השנים על פי מחזור העונות של סיבוב כדור הארץ סביב השמש.
כך הוא גם בהגדרת היממה. עמי העולם מגדירים נקודת התחלה מובהקת שלה: ברדת הלילה, או בעלות היום, או, כמקובל במערב, בנקודה מסוימת באמצע, שעת חצות. ביהדות, שוב, יש כפילות. לענייני תאריך, היממה היהודית מתחילה ברדת הלילה ("וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד": בראשית א, ה). אך על פי מערכת התפילות, היממה מתחילה בתחילת היום; שכן מקובלנו שאברהם תיקן את תפילת שחרית, יצחק תיקן את מנחה ויעקב את תפילת ערבית. כלומר, במובן מסוים, יום עבודת האלוהים היהודי מתחיל בבוקר, לא בלילה שלפניו, ונגמר בסוף הלילה.
גם לשנים יש אצל עמים אחרים נקודת התחלה ברורה – אך לא כן אצל עם ישראל. גם מבחינה זו הזמן היהודי חומק מצו האחידות. על פי המשנה יש ארבעה ראשי שנים, לא פחות (ראש השנה א, א). א' באלול הוא ראש השנה למעשר בהמה. ט"ו בשבט (או א' בשבט, על פי בית שמאי) הוא ראש השנה לאילנות. אומנם, על שני אלה אפשר לומר שהם ראשי שנה לעניינים מיוחדים, תופעה המוכרת לא רק מהלוח היהודי; הרי יש תחילת שנת הלימודים, ותחילת שנת הלימודים האקדמית, ותחילת שנת המס, ועוד. אלא שאת שני ראשי השנה הנוספים אי אפשר לפתור בתירוץ הזה. א' בניסן וא' בתשרי נחשבים, כל אחד מבחינה אחרת, כתחילת השנה ממש. המשנה מציינת את א' בתשרי כראש השנה "למלכים ולרגלים" ואת א' בניסן כראש השנה לשנים.
על פי התורה, החודש הראשון בשנה הוא חודש ניסן. בא' בניסן יבשה הארץ אחרי המבול (בראשית ח, יג).1] ביום זה גם קיבלו בני ישראל את המצווה הראשונה שלהם, מצוות קידוש החודש שהזכרנו. בא' בניסן שלאחר מכן המִשכּן נחנך והכוהנים הוקדשו לעבודתם (שמות מ, ב). אלא שהחג שאנו מכנים ראש השנה, ומונים על פיו את מניין השנים, חל בדיוק בצידו האחר של מעגל השנה: בא' בתשרי.
גם לקדושת הזמן יש ביהדות כפל צורות – ועל כך מעיד בבירור הפרק שאנו מעיינים בו, ויקרא כג. ישנן אפילו כמה כפילויות כאלו. ראשית, ישנה ההבחנה בין שבת לבין שאר המועדים. הפרק מכריז על השבת ועל מקראי הקודש בנפרד. בתחילת הפרק מופיעה הכותרת "מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ; אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי" (כג, ב), ואחריה באה מצוות השבת. אחריה מופיעה שוב כותרת דומה, "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (שם ד) – ואז בא פירוט החגים. יש שוני מהותי בין קדושת השבת לקדושת המועדים. את השבת קידש אלוהים בראשית כל הזמנים; ואילו את המועדים מקדש עם ישראל, שניתנו לו הסמכות והאחריות לקבוע את לוח השנה.
מכאן נובע הבדל בברכות הנאמרות בתפילת עמידה ובקידוש. בשבת אנו חותמים "ברוך אתה ה' מקַדֵש השבת", ובמועדים – "ברוך אתה ה' מקדֵש ישראל והזמנים"; רצה לומר, קידוש הזמנים נעשה דרך קידוש עם ישראל, המקדש בתורו את הזמנים המקודשים בקובעו מתי יחולו.
במעגל מקראֵי הקודש הנמנים בפרקנו יש כפילות נוספת. המעגל הזה עשוי לאמיתו של דבר משני מעגלים. האחד כולל את שלושת הרגָלים: פסח, שבועות וסוכות. מועדים אלה מציינים אירועי מַפתח היסטוריים בהולדתה של האומה: יציאת מצרים, מתן תורה ושנות הנדודים במדבר. ואילו המעגל השני מיוסד על המספר שבע ועל רעיון הקדושה. נכללים בו שבת, היום השביעי; תשרי, החודש השביעי, ובו חגי ראש השנה, יום כיפור, וסוכות (המועד היחיד השייך לשני המעגלים גם יחד); וגם שנים שלמות: השנה השביעית, שנת השמיטה – ושנת היובל, המציינת השלמת שבעה מחזורים בני שבע שנים.
מועדי המעגל השני נוגעים פחות להיסטוריה של עם ישראל ויותר אל מה שאפשר לכנות, באין מילים קולעות יותר, מטפיזיקה ומשפט; מלוכת אלוהים בעולם, וטבעם של הבריאה ושל חיי האדם. אחדים מהמועדים הללו קשורים ישירות לבריאת העולם: שבת מעידה על הבריאה, וראש השנה מציין את מועדה. יום כיפור עניינו הצדק האלוהי, החטא והכפרה. בסוכות אנו מבטאים את זיקתנו לטבע (ארבעת המינים היא המצווה היחידה הנעשית בעצמים טבעיים לא מעובָּדים) וקוראים במגילת קהלת המעמיקה בהגיגיה על מהות האדם ועל המוסר (כאמור, סוכות שייך גם למעגל שלושת הרגלים, ותכף נאמר על כך משהו). ובשמיני עצרת אנו מתפללים על הגשם ושמחים בתורה. בשנות השמיטה והיובל אנו מאשררים את הכרתנו כי ריבונם העליון של ארץ ישראל ושל בני ישראל הוא ה'. לכן אנו משחררים בשנים אלו עבדים, מוחלים על חובות, מניחים לאדמה לשבות, ומחזירים נחלות לבעליהן המקוריים. כל הדברים האלה קשורים לא להתערבותו של אלוהים בהיסטוריה, אלא להיותו בורא עולם ואדון עולם.
דרך מעניינת לעמוד על ההבדל בין המעגל הראשון למעגל השני היא להשוות בין תפילות שלושת הרגלים לתפילות ימים נוראים – ראש השנה ויום כיפור. ברכת קדושת היום בתפילת העמידה בשלושת הרגלים פותחת במילים "אתה בחרתנו מכל העמים". הדגש ניתן בייחודו של עם ישראל. בימים הנוראים ברכה זו אמנם נאמרת, אבל קודמת לה תוספת ארוכה המוצמדת לברכה שלפניה, ברכת קדושת השם, המבקשת בין היתר "ובכן, תן פחדך ה' אלוהינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת, וייראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים". נוסף כאן אפוא דגש אוניברסלי.
סוכות, כאמור, שייך לשני המעגלים. הדבר מסביר מדוע, להבדיל מחגים אחדים, בחג הסוכות נמנות בפרקנו שתי מצוות שונות (לבד מאלו הנוגעות לעבודת המקדש): מצוות הסוכה ומצוות ארבעת המינים. הסוכה היא זכר ליציאת מצרים הלאומית, ואילו מצוות ארבעת המינים, הקשורה לטבע ולבקשת הגשמים, נוגעת להקשר האוניברסלי.2] ההיבט האוניברסלי של חג הסוכות מתבטא בין היתר בהקרבת שבעים פרים המייצגים על פי חז"ל את שבעים האומות (עניין שאינו נזכר בפרקנו, אלא בפרשיית המועדות שבספר במדבר). יתרה מכך, סוכות הוא החג שהנביא זכריה התנבא כי יום יבוא ואומות העולם יצטוו לחגוג אותו בירושלים (זכריה יד, טז-כא).
מדוע דרושה הכפילות הזו? לשם מה שני מעגלי חגים? מפני שה' הוא אלוהי הטבע – ואלוהי התרבות. הוא אלוהי כל הנבראים בכלל, והוא אלוהיו של עם-הברית בפרט. הוא יוצרם של חוקי הטבע – וגם של החוקים הדתיים-מוסריים. של המציאות ושל המצווָה. אנו פוגשים את אלוהים בשני מערכי זמן. בזמן המעגלי, המתגלם בתנועתם המחזורית של כוכבי הלכת, ובזמן הליניארי, ההיסטורי, המתגלם בקורותיה ובהתפתחותה של האומה שאנו חלק ממנה. השניוּת הזאת מצריכה שני סוגים של מנהיגות דתית: הכוהן והנביא, על שתי תודעות-הזמן השונות שהם מייצגים. הכוהן מבצע את עבודת השגרה הקבועה, החוזרת על עצמה במדויק מדי יום ומדי שנה, ואילו הנביא פועל בתוך ההיסטוריה, מביט אל העבר ואל העתיד, חותר אל שינוי הלבבות.
מימי יוון העתיקה ואילך חיפשו בני האדם עיקרון יחיד שיסביר הכול, או את הנקודה הארכימדית שממנה אפשר להזיז את העולם כולו, או את "התצפית משום-מקום", פרספקטיבה ייחודית המאפשרת לראות את האמת האובייקטיבית כולה. היהדות מלמדת אותנו שאין נקודה כזו. המציאות מורכבת מכדי שזה יתאפשר. אין אפילו מושג יחידי של זמן. כדי לראות מראה תלת-ממדי נדרשות שתי נקודות מבט לפחות – והכלל הזה, הנכון לגבי המרחב, נכון גם לגבי הזמן. הזמן היהודי פועם בשני מקצבים גם יחד.
היהדות היא לָרוּחַ מה שתיאוריית המשלימוּת של נילס בוהר היא לפיזיקה הקוונטית. בפיזיקה, האור הוא גם גל וגם חלקיקים. ביהדות, הזמן הוא גם היסטורי וגם טבעי. זה בלתי-צפוי. זה ודאי מנוגד לאינטואיציה. אבל מה נשגב הוא סירוב זה לפשֵט את מורכבותו העשירה של הזמן; את פעולתו השונה של הזמן אצל השעון המתקתק, הגבעול הצומח, הגוף המזדקן והנפש המעמיקה והולכת.
סביב שולחן השבת
1] אם כי גם עניין זה שנוי במחלוקת חכמים. בגמרא במסכת ראש השנה (יא ע"ב; מצוטטת אצל רש"י בפירושו לבראשית ח, יג) ר' יהושע אומר שהדבר קרה בניסן, ואילו ר' אליעזר סבור שהוא קרה בתשרי.
2] עוד נרמזת השתייכותו הכפולה של סוכות באמצעות חריגוּת במבנה הפרק שלנו. סוכות, ושמיני עצרת הנגרר אחריו, מופיעים אחרונים ברשימה (ויקרא כג, לג-לו), ואז מופיעה נוסחה שלכאורה חותמת את פרשיית המועדות: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ..." (פסוקים לז-לח); אך לאחר הנעילה הזו, במפתיע, נפתחת הפרשה מחדש וחג הסוכות פעם נוספת, בדגשים אחרים (פסוקים לט-מד)
