יום רביעי בערב שעה 8.30 מחר חוזרת סידרת השיעורים בפרשת השבוע בזום חינם ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא.
ניתן להרשם באתר www.hamikra.org
כתובת להרשמה למיזם פרשת השבוע של החברה לחקר המקרא:
ובפנים רשימת המרצים בספר בראשית.
מרצה השבוע: פרופסור חנוך בן פזי-ראש החוג לפילוסופיה יהודית ומחשבת ישראל-אוניברסיטת בר אילן.
הנושא : "צא מן התבה" - היום שאחרי המבול.
מצורף כאן קוד הכניסה לזום חינם: לכניסה לחץ כאן
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
******************************************************
הקטע הבא מתוך ספרו של הרב לורד יונתן זקס :"שיעורים במנהיגות-קריאות חדשות בפרשת השבוע" הוצאת קורן -מגיד2023 בתרגומו הנפלא של צור ארליך, מתוך המבוא-"להעז בגדול עמ' יב :
לאורך עשרים ושתיים השנים ששימשתי רב ראשי של הקהילות העבריות המאוחדות בחבר העמים הבריטי... בהן התוודעתי למנהיגים רבים, בתחומים רבים:
פוליטיקאים, אנשי עסקים, מנהיגים דתיים אחרים, וכן הלאה. עד מהרה גיליתי את ההבדל בין הפנים שמנהיגים אלה מוכרחים להראות תמיד כלפי חוץ - נועזים, בוטחים ואיתנים - לבין פניהם בדל"ת אמותיהם, כשאור הזרקורים והמצלמות אינו מוטח בהם, והם יכולים לחלוק את רגשותיהם עם חברים. ברגעים האלה אתה נמצא למד שגם לגדולים שבמנהיגים יש ספקות ולבטים משלהם. גם להם יש רגעי דיכאון וסף ייאוש - ואנושיותם מתגלה במיוחד ברגעים הללו.
אל תתפתו אף פעם לחשוב שהמנהיגים שונים מיתר האנשים. הם אינם שונים. כולנו זקוקים לאומץ לחיות עם האתגרים, הטעויות והתקלות ולהמשיך לצעוד.
אחת המימרות האמיתיות ובו בזמן המשעשעות ביותר שאני מכיר היא זו המיוחסת לווינסטון צ'רצ'יל: "הצלחה היא ללכת מכישלון לכישלון בלי לאבד את ההתלהבות". לא ניצחונותיהם של אנשים הם שהופכים אותם למנהיגים - אלא הדרך שבה הם מתמודדים עם הפסדים: היכולת שלהם ללמוד מהכישלון, להתאושש ולצמוח.
ומעל לכול, התחלתי להבין שכולנו מזומנים להיות מנהיגים בחוג ההשפעה שלנו - במשפחה, בקהילה, בעבודה בקרב עמיתינו, במשחק עם בני גילנו. הדבר המבחין בין מנהיג לשאינו מנהיג אינו מעמד, משרה או תפקיד, אלא הגישה הבסיסית לחיים. אנשים אחרים מחכים שמשהו יקרה; מנהיגים עוזרים לדברים לקרות. כשאחרים מתלוננים על החושך, מנהיג מדליק אור. חכמינו אמרו שהמילה "ויהי" בתורה מבשרת תמיד על אסון. מנהיגים אינם מחכים שהדברים יהיו. הם אומרים לא "וַיְהִי" אֶלָּא "יְהִי!" במילה הזאת ברא א-לוהים את העולם. זו גם המילה שבה אנו יכולים לברוא חיים של משמעות, חיים העושים את העולם למעט טוב יותר.
כתב הרב לורד יונתן זקס זצ"ל .ניתן לקנות באתר ההוצאה לאור של קורן מגיד
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
********************************************************************************
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד
פרשת נח תשפ"ה
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מהפרשה "אחריות אישית ואחריות קולקטיבית"
התגלגלה לידי פעם הזדמנות לשאול את ההיסטוריון הקתולי פול ג'ונסון איזה דבר ביהדות הרשים אותו ביותר בתקופת עבודתו על מחקרו המונומנטלי 'היסטוריה של היהודים'. וכך השיב, בערך: "היו לאורך ההיסטוריה חברות שהתמקדו ביחיד, למשל המערב החילוני בזמננו. היו חברות אחרות שהעדיפו את הקולקטיב – כגון המדינות הקומוניסטיות. היהדות היא הדוגמה המוצלחת ביותר שאני מכיר לאיזון עדין בין השניים. היא נותנת ליחיד ולכלל משקל שווה. היא הצליחה להיות דת של יחידים חזקים ושל קהילות חזקות. זה הישג נדיר וגדול".
ספק אם ג'ונסון ידע שאבחנה מדויקת זו שלו התנסחה עוד בפי הלל הזקן: "אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני?"; כלומר, אחריות אישית, של אדם כלפי עצמו, ואחריות קולקטיבית, ערבות הדדית – שתיהן חיוניות. תובנה זו תסייע לנו לפענח את המסר של פרשת נוח, מסר שאולי היינו מחמיצים בלעדיה.
הפרשה מתחילה ונגמרת בשני אירועים גדולים, המבול ומגדל בבל. לכאורה, אין קשר בין השניים. חטאיו של דור המבול מפורשים. "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" (בראשית ו, יא-יב). השחתה וחמס הן מילים של כשל מוסרי שיטתי, פרוורסיה ואלימות וגזל. בבל, לעומת זאת, נראית כמעט אידילית: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (יא, א). פניהם של האנשים בבבל היו לבנייה, לא להרס. אין זה ברור כלל מה היה חטאם. אולם ברור שמנקודת ראותה של התורה גם בבל מגלמת תפנית שלילית חמורה, לא רק מפני שה' העניש את תושביה בבוללו את לשונם ובהפיצו אותם בכל הארץ, אלא מפני שמייד לאחר סיפור מגדל בבל ממהרת התורה לספר על בחירתו של ה' באברהם. א-לוהים כמו נואש מן האנושות בשנית. העונש על מגדל בבל לא היה מבול או משהו מסוגו, כי א-לוהים נשבע לאחר המבול שלא ישחית עוד את העולם בגלל חטאי האדם שיצרו רע מנעוריו – אך הוא מצא דרך אחרת להתחיל מחדש: בחירה באדם אחד, מתוך שאיפה שילמד את יתר בני האדם את דרכי החסד והרחמים, הצדק והמשפט.
סיפורי המבול ומגדל בבל מעוגנים במחקר הארכיאולוגי ובמקורות היסטוריים חיצוניים, גם אם לא בדיוק על פי תיאורם בתורה. במסופוטמיה התהלכו מיתוסים רבים על מבול קדום, והדבר מעיד על זיכרונות עמומים של שיטפונות הרי-אסון, בייחוד באגן המישורי של הפרת והחידקל (ראו פירושו של רד"ץ הופמן לבראשית ו', המשער שהמבול התחולל לא בכל כדור הארץ אלא באזורים המיושבים). בחפירות בערים האכדיות שורופּק, כּיש, ארכּ ואוּר, מקום הולדתו של אברהם, נמצאו משקעי חמר של שיטפונות. בסיס ארכיאולוגי יש גם לסיפור מגדל בבל. הרודוטוס מספר על המתחם המקודש בעיר בבל, שבמרכזו עמד זיקוראת, מגדל מדורג, שגובהו כתשעים מטרים ולו שבע קומות. שרידיהם של יותר משלושים זיקוראתים נתגלו באזור, בעיקר במסופוטמיה התחתית, ובספרות התקופה נמצאו אזכורים רבים למגדלים ש"ראשם שבשמיים".
אך התורה, כידוע, איננה ספר היסטוריה; הרי המילה "תורה" עצמה עניינה הוראה, הנחיה והכוונה. סיפורי המבול ומגדל בבל נמצאים בה כי היא מבקשת לבטא בעזרתם אמת מוסרית-חברתית-פוליטית-רוחנית עמוקה על טבע האדם והחברה. שני סיפורים אלה מגלמים את שני הכשלים שנרמזו בדברי פול ג'ונסון, ועוד לפניו במימרתו של הלל. סיפור המבול מלמד אותנו מה קורה לציוויליזציה שכל עניינה ביחידים ואין בה קולקטיב. סיפור מגדל בבל מראה לנו מה קורה כשהקולקטיב הוא חזות הכול.
תומאס הובס (1588–1679), ההוגה שהתווה את יסודות הפוליטיקה המודרנית בספרו הקלאסי 'לווייתן' (1651), היטיב להסביר זאת בלי לומר כלל את המילה "מבול". לפני היות המוסדות הפוליטיים, אומר הובס, בני האדם היו ב"מצב הטבעי". הם היו יחידים, להקות, חבורות. באין שליט קבוע, ממשל אפקטיבי וחוקים אכיפים, ומתוך התחרות הטבעית ביניהם על המשאבים המצויים בצמצום, היו חייהם למלחמה בלתי-פוסקת שבה "כל אדם אויב לכל אדם". בעולם כזה, אומר הובס, מתקיימים בני האדם ב"פחד מתמיד וסכנה מתמדת מפני מוות אלים; וחייו של אדם הם חיי בדידות דלים, מאוסים, חייתיים וקצרים".1 כזאת היא המציאות גם בימינו בכמה וכמה מדינות כושלות. כך בדיוק גם מתארת התורה את החיים לפני המבול. כשאין שלטון-חוק המגביל את היחיד, הארץ נמלאת חמס.
בבל היא ההפך מכך. מן הידע ההיסטורי המצוי בידינו עולה פירוש חדש לפסוק "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים". אין מדובר באיזו אנושות קדמונית שלפני התפצלות הלשונות. הרי כבר בפרק הקודם אמרה התורה "מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם" (בראשית י, ה). בתלמוד הירושלמי (מגילה א, יא) מופיעה מחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יוחנן בשאלה אם התפצלות האנושות לשבעים לשון הייתה לפני המבול או אחריו. השלטת שפה אחת על הארץ הייתה שיטת הפעולה של האימפריה הניאו-אשורית בארצות שכבשה. כתובת מן התקופה מספרת כי אשורבניפל השני "שם שפה אחת בפי כל העמים". כתובת-גליל של סרגון השני אומרת "גויי ארבע כנפות תבל, כבדי פה ועילגי שפה ... שלקחתי לשלל בפקודת אשור אדוני ובכוח שרביטי, את כולם אילצתי לדבר בקול אחד". הניאו-אשורים ביטאו את עליונותם על העמים והאוכלוסיות שהם ניצחו בכך שהכריחו אותם לדבר אך ורק בשפה האשורית. על פי קריאה זו, סיפור מגדל בבל הוא ביקורת על האימפריאליזם.
לשון התורה רומזת לכך ביוצרה מקבילות בין בוני מגדל בבל לבין פרעה מלך מצרים ששעבד את בני ישראל. בבבל אמרו, "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (יא, ד). במצרים אמר פרעה, "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שמות א, י). החזרה על נוסחת "הבה... פן... הארץ" מודגשת מכדי שתהיה מקרית. בבל ומצרים שתיהן אימפריות ששעבדו אוכלוסיות שלמות ושללו מהן את חירותן ואת זהותן.
אם נכונים דברינו, עלינו להבין את מהלך הדברים כך: בפרק י מתוארת התפלגות האנושות לשבעים אומות ולשבעים לשונות. משלמדנו על התפצלות זו בא פרק יא ומספר איך, לאחר מכן, מעצמה אימפריאליסטית אחת כבשה אומות קטנות וכפתה עליהן את שפתה ואת תרבותה – מתוך הפרה בוטה של רצון א-לוהים כי בני האדם יכבדו את ייחודיותם של כל אומה וכל יחיד. כאשר, בסוף הסיפור, אלוהים בולל את לשונותיהם של בוני המגדל, הוא אינו יוצר מצב עניינים חדש, של ריבוי שפות ותרבויות, אלא מחזיר את הסדר הישן.
על פי פירושנו, סיפור מגדל בבל הוא ביקורת על כוחו של הקולקטיב המוחץ את היחידיות – את יחידיותן של שבעים תרבויות המתוארות בפרק הקודם, פרק י (אולי זה המקום לאנקדוטה אישית: באוגוסט 2000 הייתה לי הזכות לנאום בפני 2,000 מנהיגים מכל דתות העולם בוועידת שלום בין-דתית שארגן האו"ם לרגל המילניום החדש. התברר שהנציגים שנכחו שם השתייכו לשבעים מסורות בדיוק, שבעים תרבויות-יסוד – כמובן, כל אחת מהן על פלגיה ותת-חלוקותיה). כאשר שלטון החוק משמש לדיכוי הפרט ולרמיסת ייחודיותן של תרבויות ולשונות, רע הדבר בעיני ה'. הנס שבמונותיאיזם הוא שהאחדות שבשמיים יוצרת רבגוניות על פני האדמה. א-לוהים מבקש מאתנו (במגבלות המתבקשות) לכבד את הרבגוניות הזו.
המבול ומגדל בבל הם אפוא קטבים מנוגדים של ציר אחד, ופרשת נוח המכילה את שניהם היא מחקר מרתק של טבע האדם. יש תרבויות אינדיבידואליסטיות ויש תרבויות קולקטיביסטיות, ואלו אף אלו נכשלות – הראשונות כי הן יוצרות אנרכיה ואלימות, האחרונות כי הן מחוללות דיכוי ועריצות. תובנתו של פול ג'ונסון מתגלה אפוא כאמיתית ועמוקה. אחרי שני הכישלונות הגדולים של המבול והמגדל, נקרא אברהם להקים סדר חברתי מסוג חדש, שיכבד את הפרט וגם את הכלל, את האחריות האישית ואת הטוב המשותף. זוהי מתנתם המיוחדת של היהודים והיהדות לעולם.
סביב שולחן השבת
