תיאור תמונה
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
******************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי כו' אדר תשפ"ה -26.3.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. לפרשת "פקודי-פרשת החודש" תשפ"ה
מרצה: הרבנית אילה פרידמן - מכון תורני לנשים-מתן.
הנושא:"מה קרה ביום חנוכת המשכן, בשלושה מוקדי התרחשות
השיעור יהיה לזכרו:?
ולזכרם של חללי מערכות ישראל-הגיבורים הקדושים ה' יקום דמם.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
******************************
ניתן להרשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org
*****************************
לצפייה ברשימת המרצים לספר שמות: https://sacks.hamikra.org/lp/
******************************
בברכת ברוכים המשתתפים
בבקשה שתפו והזמינו חברות וחברים השיעורים בהחלט מענינים, התגובות נהדרות.
כמו כן, רבני קהילות המעונינים להשתתף בתוכנית בבקשה התקשרו אלי.
כמו השבוע, כך בהמשך כל השנה אנחנו מבקשים לכבד ולעלות את זכרם של הקדושים הטהורים שנפלו במלחמת "חרבות הברזל ובחג שמחת תורה",ולהקדיש את השיעור על שמם,
בני משפחה וחברים המבקשים להצטרף למיזם ולספר בתחילת השיעור עליו/ה בבקשה תתקשרו אלי.
ישראל קריסטל - בוואטסאפ -0543973801 -או במייל - info@hamikra.org
*********************************************************************
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד.
פרשת פקודי תשפ"ה
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מתוך הפרשה -"חניות ומסעות"
ממש בסוף ספר שמות יש קושי טקסטואלי זעיר כל כך שקל להחמיצו, אבל על פי פירושו של רש"י יש בו עדות מרגשת למהות האתגר הייחודי הקרוי "להיות יהודי".
תחילה, רקע. בניית המשכן אך-זה נשלמה. היא תוארה על פני פרקים רבים. אין עוד מאורע בשנות המדבר המתואר בתורה בפירוט כזה. עכשיו, בא' בניסן, בדיוק שנה לאחר שמשה הורה לעם להתחיל בהכנות ליציאה ממצרים, משה מרכיב את היריעות והווים ומציב את הרהיטים והכלים במקומם. בולטת לעין ההקבלה בין לשון התורה בתיאור השלמת המשכן בידי משה לבין לשונה בְּסַפְּרָהּ על היום השביעי לבריאת העולם:
וַיְכַל אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה (בראשית ב, ב).
וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה (שמות מ, לג).
הפסוק הבא בפרשת פקודי מציג את התוצאה:
וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן (שמות מ, לד).
המשמעות ברורה – ומהפכנית. יצירת המשכן בידי בני ישראל מכוונת להיות מקבילה אנושית לבריאת העולם בידי אלוהים. בבריאת העולם יצר אלוהים בית לבני האדם. בעשיית המשכן, יצר האדם בית לאלוהים.
מנקודת מבט אנושית, אלוהים ממלא את החלל שאנחנו יוצרים לשכינתו. כבודו ממלא את המקום שבו אנו מוותרים על כבודנו. הפירוט הרב בתיאור בניית המשכן נועד לומר לנו שבני ישראל מילאו את הוראות ה' ולא אלתרו כאוות נפשם. התחום המוגדר הקרוי "קדוש" הוא המקום שבו אנו פוגשים את ה' על פי תנאיו, לא על פי תנאינו. אך תנאים אלה הם דרכו של ה' להאציל כבוד על בני האדם. אנחנו בונים את ביתו כדי שהוא ימלא את אשר יצרנו. כבמילותיו הידועות של הסרט 'שדה החלומות': "אם תבנה אותו, הוא יבוא".
ספר בראשית נפתח בבריאת העולם בידי אלוהים. ספר שמות נחתם ביצירת עולם סמלי, עולם בזעיר-אנפין, בידי האדם. וכך, כל הרצף בראשית-שמות הוא מהלך אחד גדול, המתחיל ונגמר ברעיון של מרחב שאלוהים ממלא, בהבדל אחד: בהתחלה, העבודה נעשית בידי אלוהים-כבורא. בסוף, היא נעשית בידי האדם-כיוצר. כל ההיסטוריה הנפתלת הכרוכה בצמד החומשים הזה מתגלה כבעלת נושא-על: העברת הכוח והאחריות על הבריאה מהשמיים לארץ, מאלוהים לצלם-אלוהים הקרוי אדם.
עד כאן הרקע. אלא שפסוקי הסיום של הספר ממשיכים ומספרים לנו על היחס בין ענן הכבוד לבין המשכן. המשכן, כזכור, לא היה מבנה קבע. הוא נועד להיות נייד. הוא מתפרק בקלות וחלקיו נישאים כאשר בני ישראל יוצאים לשלב נוסף במסעם. כשהיה מגיע זמנם של בני ישראל לנוע, היה הענן נע ממקום מנוחתו באוהל מועד אל מקום מחוץ למחנה, ועל ידי כך מצביע על כיוון תנועתם של בני ישראל. כך מתארת זאת התורה:
וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן, וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ, לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם (שמות מ, לו-לח).
יש הבדל קטן אבל חשוב בין שתי היקרויות הצירוף "בכל מסעיהם" בפסוקים אלה. בפעם הראשונה, יש להבין את המילים כפשוטן: כאשר הענן עלה ונע, ידעו בני ישראל לאיזה כיוון לנסוע. אבל את הופעתו השנייה של הביטוי, בשתי המילים האחרונות בחומש, אי אפשר להבין כפשוטה, שהרי כאן מתואר מצב המנוחה של הענן, "על המשכן" – מצבו בזמן החניות, לא בזמן המסעות! רש"י הבחין בכך והסביר:
מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע... לפי שממקום החנייה חזרו ונסעו; לכך נקראו כולן מסעות.
הדיון לשוני לכאורה, אבל המסר חורג מכך. במילים ספורות, "מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע", כָּמַס רש"י אמיתה הנמצאת בגלעין הזהות היהודית. כל עוד לא הגענו ליעדנו, גם מקום מנוחה נחשב למסע, מפני שאנחנו יודעים שלא נישאר בו לתמיד. עוד ארוכה הדרך. כבשירו הידוע של רוברט פרוֹסט:
הַיַּעַר נָאֶה וְאָפֵל וְעָמוּם.
אַךְ הִבְטַחְתִּי דְּבָרִים וְנָתְנוּ בִּי אֵמוּן,
וְעָלַי עוֹד לָלֶכֶת בְּטֶרֶם אָנוּם.א.
להיות יהודי פירושו לנסוע, ולדעת שמקום הימצאנו הוא רק מקום מנוחה, עדיין לא בית. המצב-היהודי מוגדר לא על ידי העובדה שאנחנו כאן, אלא על ידי הידיעה שבסופו של דבר – בעוד יום, שבוע, שנה, מאה, אלף אפילו – נצטרך להמשיך הלאה. משום כך, המשכן הנייד נעשה סמל לחיים היהודיים אפילו יותר מבית המקדש בירושלים.
מדוע? משום שאלֵי העולם העתיק היו אלים של מקום: שוּמֵר, מוֹף, מואב, אדום. היה להם תחום שליטה מוגדר. התאולוגיה הייתה קשורה בגאוגרפיה. במקום קדוש מסוים, שפואר בזיקוראת או במקדש, שלטו אלי השבט או המדינה ושָׂררו על העיר או האימפריה. כאשר פרעה אומר למשה "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל? לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה', וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (שמות ה, ב), כוונתו לומר "כאן אני השליט. למצרים יש אלים משלה. בגבולות ממלכתם שולטים הם לבדם, והם מסרו לי את הסמכות כנציגם עלי אדמות. אולי יש אלוהים בישראל, אך סמכותו ושלטונו אינם חלים על מצרים". ריבונות אלוהית היא כמו ריבונות פוליטית. יש לה גבולות. יש לה מיקום במרחב. היא מוגבלת למקום על המפה.
עִם עַם ישראל שב ונולד רעיון חדש-ישן (אפשר למצוא אותו כבר אצל אדם, קין, אברהם ויעקב, שכולם חוו גלות): שאלוהים מצוי בכל מקום, ולכן בכל מקום ימצאוהו מחפשיו. הוא מה שמוריס ברמן מכנה "האל הנודד".ב. כשם שענן הכבוד ליווה את בני ישראל במסעם הארוך והנפתל במדבר – כך, כמאמר ר' שמעון בר יוחאי, "כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגָלו שְְכינה עמהן"ג. אי אפשר להגביל את ה' לתחומו של מקום מסוים. אפילו בארץ ישראל, שכינתו בקרב העם תלויה בכך שהעם יקיים את דברו. לפיכך, איננו יכולים לחיות בוודאות של "אני כאן וכאן אני נשאר". כמאמר דוד בתהילים:
וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי
בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם...
הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ,
הָיִיתִי נִבְהָל (תהילים ל, ז-ח).
הביטחון שייך לא למקום אלא לאדם; לא למרחב פיזי על פני כדור הארץ אלא למרחב רוחני בלב האדם.
הגורם החשוב ביותר לתופעה הייחודית של התמדת הזהות היהודית לאורך אלפי שנות פזורה כמיעוט בארבע כנפות תבל, בלי להיטמע באוכלוסייה השלטת, בדתה ובתרבותה, הוא מה שהיהודים כינו "גלות". הם לא ראו במקומות שהוּתם בית, אלא תחנה. "השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל", אמרו כל שנה בתחילת ליל הסדר: השנה אנחנו כאן, אך בשנה הבאה בארץ ישראל.
ההלכה מחייבת את השוכר בית מחוץ לארץ לקבוע מזוזה רק אחרי שלושים יום.ד.עד אז הבית אינו נחשב לביתו, למקום מגוריו; בתום שלושים יום, זהו בית דה-פקטו. בארץ ישראל, לעומת זאת, חובת קביעת המזוזה חלה מייד עם שכירת הבית, "משום יישוב ארץ ישראל". בחוץ לארץ החיים היהודיים הם דרך, שביל, מסלול. גם חניה במקום מסוים נחשבת מסע.
בהקשר זה מתבלט פרט אחד ברשימת ההנחיות הארוכה לבניית המשכן. הוא נוגע לארון, מקום שמירתם של לוחות האבן שמשה הוריד מן ההר – מזכרת קבע לברית ה' עם ישראל. בצידי הארון הותקנו טבעות זהב, שתיים בכל צלע, לשם השחלת מוטות נשיאה, "בדים", במסעות בני ישראל (שמות כה, יב-יד). כאן מוסיפה התורה עוד דרישה:
בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים, לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ (שמות כה, טו).
הדבר מיוחד לארון; גם לשולחן לחם הפנים ולמזבח הזהב מצווה ה' לעשות טבעות ובדים, אך שם לא נאמר שאסור להסירם. במה נתייחד הארון שעליו להיות תמיד מוכן לנשיאה מיידית – ולנסיעה מיידית? רש"ר הירש שואל על כך ועונה: כדי להדגיש שהתורה אינה מוגבלת למקום אחד ה. ואכן כך היה. התורה נעשתה, כביטויו המפורסם של המשורר היינריך היינה, "מולדתו הניידת של היהודי". בשנות הגלות מצאו היהודים את עצמם מפוזרים ומפורדים בין העמים, ואף פעם לא ידעו אם לא יאולצו לעזוב ולמצוא מקום חדש. במאה החמש-עשרה לבדה גורשו היהודים מווינה ומלינץ ב-1421, מקֶלן ב-1424, מאאוגסבורג ב-1439, מבוואריה ב-1442, ממורביה ב-1454, מפרוג'ה ב-1485, מוויצ'נזה ב-1486, מפארמה ב-1488, ממילאנו ומלוּקה ב-1489, מספרד ב-1492 ומפורטוגל ב-1497ו.
איך הם הצליחו לשמור בתנאים כאלה על זהותם ועל אמונתם שאוימו שוב ושוב? מפני שהאמינו שה' איתם אפילו בגלות. מפני שהם זכרו את דברי משורר תהילים, "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי" (תהילים כג, ד). מפני שהייתה להם התורה, בריתם בל-תופר עם ה', ובה ההבטחה "וְאַף גַּם זֹאת, בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם" (ויקרא כו, מד). כי הם היו עם למוד מסעות, וידעו כי גם חניה היא רק דירת עראי.
התאולוג הדגול אמיל פקנהיים היה ניצול השואה. הוא נולד בהאלֶה שבגרמניה ב-1916, נעצר בליל הבדולח ונאסר במחנה הריכוז זקסנהאוזן. הוא שוחרר משם ונמלט מגרמניה לפני פרוץ המלחמה. הוא זכר תמונה שהייתה תלויה בבית ילדותו:
לא היה זה ציור מהסוג שלנו... כי מה שהציג לא היה חוויה יהודית-גרמנית: נראו בו יהודים בורחים מפוגרום. אף על פי כן הוא נגע בי עמוקות, ואני זוכר אותו היטב. היהודים הנמלטים בתמונה הם ישישים מזוקנים, מבועתים, אך לא עד כדי כך שיעזבו מאחוריהם את היקר להם מכול: הם נשאו איתם חפצים גדולים. אנטישמים ודאי היו מדמים לראות בהם שקי זהב. למעשה, כל אחד מהם נשא ספר תורה ז.
אין בהיסטוריה דבר דומה ליכולתם זו של היהודים לנדוד ולנוע ועימם רק דבר האל: ההבטחה, הקריאה, האמונה כי יש לסיבובים הללו יעד סופי. כך החלה ההיסטוריה היהודית, בקריאת האל לאברהם ללכת מארצו, ממולדתו ומבית אביו (בראשית יב, א). כך נמשכה ההיסטוריה היהודית לאורך רוב ארבעת אלפים שנותיה. מחוץ לארץ ישראל, מבטחם היחיד של היהודים היה האמונה עצמה והתיעוד הנצחי שלה בתורה – מכתב האהבה של אלוהים לעם ישראל, התקשרותו הבלתי-שבירה איתם. ובמשך כל אותן שנים, אף כי "היהודי הנודד" היה לשם גנאי ומשטמה כלפיהם בפי שכניהם ח.הם היו עדות חיה לאפשרות להאמין בתוך אי-ודאות, ולאל שאִפשר אמונה זאת: אלוהי כל המקומות שסמלו הוא המשכּן, ביתו הנייד.
וכאשר הגיע זמנו של מסע אחד נוסף, אל הארץ שהובטחה לאברהם ואשר משה הוליך אליה את בני ישראל כל שנות מנהיגותו, הם עשו זאת בלי היסוס או פקפוק. מחזות פרֵדה חזרו ונשנו בשנים 1948–1951, עת עזבו הקהילות היהודיות בארצות ערב – המגרב, עיראק, תימן – את בתיהן שחיו בהם מאות שנים ועלו לישראל. גם הם ידעו שהבתים הללו היו רק חניות, תחנות בדרך שלא בָּזֶה סוֹפה.
הדלאי לאמה, שגלה מטיבט לצפון הודו ב-1951, הזמין קבוצה של חוקרים יהודים לבקרו. בהבינו כי הוא וחסידיו עלולים לבלות שנים רבות בגולה עד שיורשו לשוב, הוא הרהר בשאלה כיצד שומרים על צורת-חיים ייחודית הרחק מהמולדת. הוא הבין שקבוצה אחת התמודדה עם בעיה זו יותר מכל קבוצה אחרת ופתרה אותה: היהודים. לכן ביקש לשאול מהם עצה. ט.
ספק אם התשובה היהודית, שעניָינה אמונה באלוהי ההיסטוריה, ישימה גם לבודהיזם. אבל המפגש היה מרתק בכל מקרה, כי הוא הראה שגם הדלאי לאמה, מנהיג קבוצה הרחוקה מאוד מן היהדות, מכיר בכך שאין שנייה ליכולתם של היהודים לשמור אמונים לקיומם הייחודי למרות פיזורם בעולם ולא לאבד את האמונה שיום יבוא והם ישובו לארצם.
ההסבר כיצד ומדוע קרה הדבר טמון באותן מילים פשוטות של רש"י בסוף ספר שמות. גם כשנחו וחנו ידעו היהודים שיום אחד יצטרכו לקפל את אוהליהם, לפרק את המשכן ולהמשיך הלאה. "מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע". עם שאינו חדל לנוע הוא עם שאינו מזדקן או מתנוון או מזדחח. הוא חי בכאן ובעכשיו, אבל תמיד מודע לעבר הרחוק ולעתיד שעודנו שולח אלינו איתותי אור.
אַךְ הִבְטַחְתִּי דְּבָרִים וְנָתְנוּ בִּי אֵמוּן,
וְעָלַי עוֹד לָלֶכֶת בְּטֶרֶם אָנוּם.
סביב שולחן שבת
א. “Stopping by Woods on a Snowy Evening,” in The Poetry of Robert Frost, London: Vintage, 2001, p. 224-225. תרגם צור ארליך.
ב. Morris Berman, Wandering God: A Study in Nomadic Spirituality, State University of New York Press, 2000.
ג. מגילה כט ע"א; ובדומה לכך מכילתא דרבי ישמעאל, מס' דפסחא, יד.
ד. יורה דעה רפו, כב.
ה. בתרגומו-ביאורו לתורה בגרמנית.
ו. פול ג'ונסון, היסטוריה של היהודים, מאנגלית: גיא הרלינג, ירושלים: שיבולת, תשפ"ב, עמ' 222–223.
ז. Emil Fackenheim, What Is Judaism?, New York: Macmillan, 1987, p. 60.
ח. ראו Galit Hasan-Rokem and Alan Dundes, The Wandering Jew: Essays in the Interpretation of a Christian Legend, Bloomington: Indiana University Press, 1986.
ט. הסיפור המלא מופיע בספרו של רוג'ר קמיניץ Roger Kamenetz, The Jew in the Lotus, HarperOne, 2007.
אפשר לצרף גם קטע טקסט ללא כל תמונות. מומלץ לעשות זאת כאשר באמת רוצים לכתוב טקסטים בנימה מאוד אישית. טקטס ללא תמונה נתפס כמכתב, ודומה יותר למסרים שאנחנו מקבלים ממשפחה וחברים.
