אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
*****************************************************************
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד
פרשת קורח תשפ"ד
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מתוך הפרשה "זה לא אישי"
בקוראנו בפרשת קורח, אנו נוטים להתמקד במורדים. קשב פחוּת אנו מקדישים לתגובתו של משה. האם היא הייתה נכונה? שגויה? זהו סיפור מסובך. כפי שמסביר הרמב"ן, אין זה מקרה שמרד קורח פרץ לאחר פרשת המרגלים. כל עוד ציפה העם להיכנס לארץ, הוא הרגיש שבערעור על מנהיגותו של משה יש לו מה להפסיד יותר משיש לו מה להרוויח. אבל עכשיו, דור שלם נידון למות במדבר. אין להם מה להפסיד. כשאין לאנשים מה להפסיד, הם עלולים לצאת למרד.
גם הרכבו של מחנה המורדים הוא עניין מסובך. מן הכתובים ברור שזו לא הייתה קבוצה אחידה או מאוחדת. המלבי"ם מסביר שהיו שלוש קבוצות שונות, ולכל אחת סיבות משלה למרמור. ראשון היה קורח עצמו, בן דודו של משה. משה היה בנו של עמרם, בנו הבכור של קהת. קורח, בן בנו השני של קהת, יצהר, הרגיש שמגיע לו התפקיד השני בחשיבותו, תפקיד הכוהן הגדול.
קבוצה שנייה היא דתן ואבירם, שראו עצמם זכאים לתפקידי מפתח מתוקף היותם צאצאיו של ראובן, בנו הבכור של יעקב.
קבוצה שלישית היא מאתיים וחמישים האחרים, שהתורה מתארת כ"נְשִׂיאֵי עֵדָה, קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי שֵׁם". הם כנראה ראו את עצמם ראויים להנהגה על סמך סגולותיהם האישיות, או, כהצעת אבן-עזרא, היו כולם בכורות וכעסו על כך שתפקיד המשמשים-בקודש נלקח אחרי חטא העגל מן הבכורות וניתן ללויים. קואליציה של ממורמרים מטעמים שונים: כך מתחילות מרידות.
מה הייתה תגובתו של משה למרד שלהם? תגובתו הראשונה היית להציע מבחן פשוט ומכריע: יקטיר כל אחד מנחת קטורת על מַחְתָּה, ונראה למִנחתו של מי יִשעֶה האל. אך תשובתם הלעגנית והמתריסה של דתן ואבירם הרגיזה אותו כנראה. הוא פונה אל ה' ואומר: "אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם. לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (במדבר טז, טו). אלא שדתן ואבירם כלל לא טענו שהוא לקח ממי מהם חמור או הרע להם. זהו התו הצורם הראשון.
בשלב זה ה' מאיים להעניש את כל העדה. משה ואהרן מתחננים להצלתה, וה' אומר למשה לבדל את קבוצת המורדים מן העדה, כדי שלא תיספה כולה בעונש. משה עושה כן. אך אז הוא עושה דבר שאין לו תקדים. הוא אומר:
"בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה, כִּי לֹא מִלִּבִּי. אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה, וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם – לֹא ה' שְׁלָחָנִי. וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה', וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ, וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה – וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה'" (במדבר טז, כח-ל).
זו הפעם היחידה שמשה ביקש מה' להעניש מישהו – והפעם היחידה שהוא ביקש מה' לעשות נס.
ה' ממלא את בקשתו. אפשר היה לצפות שנס מרשים כזה ישים קץ למרד: ה' שלח סימן חד-משמעי לצדקתו של משה ולטעותם של המורדים. אבל לא כך קורה. לא רק שהמרד אינו שוכך, הוא אף מסלים:
וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר: "אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'!" (במדבר יז, ו).
העדה נקהלת סביב משה ואהרן, ודומה שהיא עומדת לתקוף אותם. ה' מתחיל להכות את העדה במגפה. משה אומר לאהרן לכפר על העדה, והמגפה נעצרת. אבל עד שהיא נעצרת, 14,700 איש מתים בה. המרד אינו נרגע עד שמבחן מסוג חדש יוצא לפועל: משה לוקח שנים-עשר מקלות, המייצגים את שנים-עשר השבטים, ומטהו של אהרן מלבלב וגומל שקדים.
קשה לנוס מן המסקנה שהתערבותו של משה, שאילץ את ה' לעשות נס ולגרום לאדמה לפתוח את פיה ולבלוע את יריביו, הייתה שגיאה טרגית. ואם כך, שגיאה מאיזה סוג?
חוקר המנהיגות רונלד חפץ מאוניברסיטת הרווארד ועמיתו מרטי לינסקי מדברים על חשיבותה של האבחנה שעושה מנהיג בין תפקידו לבין עצמו. תפקיד הוא עמדה שאנו מחזיקים בה. העצמי הוא מי שהננו. מנהיגות היא תפקיד. היא איננה זהות. היא איננה מי שאנחנו. לכן, אל לו למנהיג לראות מתקפה על מנהיגותו כמתקפה אישית:
זו תחבולה מקובלת – להעביר את הוויכוח על סוגיה מסוימת לפסים אישיים כאסטרטגיה שמטרתה להוציא אתכם מכלל פעולה. אתם רוצים להגיב בשעה שאתם מותקפים. אתם רוצים להגיב כשמתארים אתכם בצורה מעוותת... כשתוקפים אתכם אישית, התגובה המיידית תשקף התייחסות אישית... ספיגת ביקורת מפי אלה היקרים לכם היא בדרך כלל חלק בלתי נפרד מהפעלת מנהיגות... כשאתם מתייחסים להתקפות "אישיות" באופן אישי, אתם מסייעים שלא מדעת למזימה להוציא אתכם מכלל פעולה באחת הדרכים הנפוצות ביותר – אתם הופכים את עצמכם לבעיה שצריך לפתור.i]
משה טועה בכך פעמיים. בפעם הראשונה, הוא מתגונן בפני ה' לאחר העלבונות שהטיחו בו דתן ואבירם. בפעם השנייה הוא מבקש מה' שיראה בנחרצות ובאורח נס שהוא, משה, הינו המנהיג שה' בחר. אבל משה איננו הנושא כאן. הוא כבר בחר בדרך הפעולה הנכונה כשהציע את מבחן מחתות הקטורת. מבחן זה היה מיישב את המחלוקת. אשר לסיבה שאפשרה את המרד מלכתחילה, הלוא היא תסכולו של העם מן הידיעה שלא יזכה להיכנס לארץ – בעניינה משה לא יכול היה לעשות דבר.
משה הרשה לעצמו להיפגע מטענתו של קורח "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?" ומאמירתם המעליבה של דתן ואבירם "כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר". אלו היו התקפות אישיות מאוד, אבל בהתייחסוֹ אליהן ככאלו אפשר משה ליריביו להגדיר את תחומי הגזרה של המחלוקת. כתוצאה מכך, העימות החריף במקום להתפוגג.
קשה שלא לראות זאת כסימן ראשון לכשל שעתיד היה לעלות למשה במחיר ההזדמנות להכניס את העם לארץ. כאשר אמר למתלוננים על מחסור במים, כעבור כמעט ארבעים שנה, "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים: הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?" (במדבר כ, י), הוא הפגין אותה נטייה לתפוס את הטענות כאישיות ("...נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?); והלוא התלונה הזאת ודומותיה לא כוונו כלפיו, אלא כלפי ה'.
התורה כנה עד כאב לגבי משה, כדרכה בכל גיבוריה. בני אדם הם רק בני אדם. גם הגדולים שבהם טועים. במקרה של משה, הגדולה בסגולותיו הייתה גם הגדולה בחולשותיו. הכעס שלו על עוולות העמיד אותו כמנהיג מן המעלה הראשונה. אבל הוא אִפשר לכעס שלו להתעורר בגלל האנשים שהוא הנהיג – ודבר זה הוא שגרם לו, לדעת הרמב"ם (שמונה פרקים, פרק ד), להפסיד את ההזדמנות להיכנס לארץ. "ספיגת כעסים", כותבים חפץ ולינסקי, היא "משימה מקודשת... ספיגת ביקורת באורך רוח מצביעה על מתן כבוד לייסורי השינוי".ii]
אחרי פרשיית המרגלים, משה עמד בפני משימה כמעט בלתי אפשרית. איך אפשר להנהיג אנשים היודעים שהם לא יגיעו בימי חייהם ליעדם? בסופו של משבר, המרד דעך למראה מטה אהרן, פיסת עץ יבש, מתעורר לחיים חדשים, ומניב פרחים ופירות. אולי לא רק על אהרן אנו למדים מכך, אלא על בני ישראל עצמם. הם חשבו על עצמם כמי שנידונו למות במדבר; עתה אולי הבינו שגם הם יניבו פרי: ילדיהם, ממשיכיהם, ישלימו את המסע וייכנסו אל הארץ. והייתה זו נחמתם.
מכל אתגריה של המנהיגות, אפשר שהקשה ביותר הוא לשמוע ביקורת ולא לראות אותה כאישית, ולהישאר רגועים כאשר המונהגים מטיחים בך את זעמם. אולי משום כך אומרת התורה מה שהיא אומרת על משה, גדול המנהיגים אי פעם. זו דרך להזהיר את דורות העתיד: אם הכעס של עמכם מכאיב לכם לפעמים, נסו להירגע. משה שילם מחיר כבד על כך שלא הצליח לנתק רגשית את עצמיותו מתפקידו.
אף כי אין זה נראה כך, הכעס המופנה כלפיכם אינו נוגע לכם עצמכם אלא לעמדה שאתם מייצגים ולתפקיד שאתם מגלמים. נטרול הרכיב האישי הוא הדרך הטובה ביותר להתמודד עם ביקורת. אנשים מתרגזים כאשר מנהיגיהם אינם יכולים לסלק מציאות קשה כבמטה קסמים. בנסיבות כאלה, מנהיגים נקראים לספוג את הזעם באורך רוח. אכן, זאת משימה מקודשת.
סביב שולחן השבת
i] רונלד חפץ ומרטי לינסקי, מנהיגות במבחן: להוביל שינוי ולהישאר בחיים, מאנגלית: דרורה בלישה, תל-אביב: ידיעות ספרים, 2010, עמ' 148, 205–206.
ii] שם, עמ' 161–162.
