תיאור תמונה
החברה לחקר המקראיוצאת בסדרת הרצאות בזום מיוחדת לימי המלחמהבהשראת כתביו של הרב, הלורד יונתן זקס ז"ל:"לרפא עולם שבור - לאן ממשיכים מכאן?"בימי חמישי בשעה 20.30
השבוע יום חמישי כג' בטבת תשפ"ד -04.01.24
שעה 20.30 בזום
והשבוע מרצה:פרופסור חנוך בן-פזי-ראש החוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר אילן,
בנושא: "ציונות חדשה ? לשוב ולדבר בלשון עתיד"
לכניסה לזום בבקשה ללחוץ כאן:https://zoom.us/j/99767804505?pwd=OVViQ1VNaGpSRGtlZll2TGdLbE1ZUT09
Meeting ID: 997 6780 4505Passcode: 37144
להצטרפות לקבוצת עדכונים שקטה מבית החברה לחקר המקרא
לחץ כאן בבקשה:https://chat.whatsapp.com/DL5OVogHuaI7Ad1A9lXIox
.....................................................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
............................................................................
באדיבות מורשת הרב לורד יונתן זקס זצ"ל והוצאת קורן-מגיד.
פרשת שמות תשפ"ד
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מתוך פרשת השבוע
"קשה להנהיג יהודים"
אני אוהב לומר בחצי-צחוק – אבל רק חצי – שההוכחה לכך שמשה היה גדול הנביאים היא שכאשר ה' ביקש ממנו להנהיג את עם ישראל, הוא סירב ארבע פעמים: מי אנוכי? הן לא יאמינו בי. לא איש דברים אנוכי. שלח נא ביד תשלח. דומה כי משה – בחוש נבואי – ידע בדיוק מבהיל לְמה הוא מכניס את עצמו. איכשהו, הוא הרגיש מראש שאולי קשה להיות יהודי, אבל להיות מנהיג של יהודים זה כבר על סף הבלתי-אפשרי.
איך ידע זאת משה? לאו דווקא מנבואה. הוא ידע זאת מניסיונו הטרום-מנהיגותי. בצעירותו, שנים רבות לפני שהטיל עליו ה' את עול ההנהגה, הוא יצא לראשונה לראות את בני עמו. הוא ראה אותם משועבדים, כפויים לעבודת פרך. הוא ראה איש מצרי מכה איש עברי, מבני עמו. הוא התערב, והציל את חייו. למוחרת ראה שני עברים מתקוטטים, ושוב התערב. הפעם, אחד מהאנשים שהוא בלם הטיח בו: "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ?"
משה הצעיר עוד לא מעלה על דעתו שיהיה מנהיג – אך הנה, כבר עכשיו מערערים על מנהיגותו. שאלת "מי שׂמךָ" היא המילים הראשונות בתורה שאדם מבני ישראל אומר למשה. זה היה הגמול שקיבל מבני ישראל על הצלת אחד מהם.
ואף כי ה' הוא ששכנע את משה, או ציווה עליו, להיות למנהיג, המנהיגות לא חדלה אף פעם להיות דבר קשה ולפעמים אף מערער. ארבעים שנה עברו על משה בהנהגת קבוצת אנשים הנוטים להתלונן ולהתאונן, לחטוא ולמרוד, ולהתווכח אלו עם אלו.
שוב ושוב אנו פוגשים את בני ישראל, לאורך ספר שמות, במפגן מזעזע של כפיות טובה: ניסים ונפלאות נעשים להם מאת ה', על ידי משה נביאו, והם רואים – ומתלוננים. במרה הם מתמרמרים על כך שהמים מרים. אחר כך, בתוקפנות יתרה, הם מוחים על מחסור במזון ("מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע, כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב!" – שמות טז, ג). בהמשך, ברפידים, הם מתאוננים על מחסור במים, וגורמים למשה לצעוק אל ה' "מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה? עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי!" (יז, ד).
בתחילת ספר דברים, משה מספר איך אמר לה', כשעוד חנו בחורב, "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם?" (דברים א, יב). אחר כך, כמסופר בפרשת בהעלותך, משה חווה, להבנתי, התמוטטות רגשית:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה', "לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ? וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי 'שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו'?... לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי – הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי" (במדבר יא, יא-טו).
ואת זה אומר, בל נשכח, גדול המנהיגים בעם ישראל בכל הזמנים.
"למה קשה כל כך להנהיג יהודים?"
את התשובה נתן גדול המורדים נגד מנהיגותו של משה: קורח. הקשיבו היטב לְמה שאומרים הוא ועדתו:
וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם: "רַב לָכֶם! כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה' – וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?" (במדבר טז, ג).
המניעים של קורח היו מפוקפקים. הוא דיבר כמו דמוקרט, אבל רצה להיות אוטוקרט, שליט יחיד. הוא רצה להיות המנהיג במקום משה. אבל בנוסח דבריו יש רמז לבעיה שעל הפרק. עם ישראל הוא עם של יחידים חזקים. "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים", כל כולם, כל אחד ואחד. כאלה היו תמיד, וכאלה עודם. בזה כוחם – ובזה גם חולשתם. מפעם לפעם הפגינו קושי לעבוד את ה'. אבל הם לא אהבו לעבוד אף אחד. הם היו "עם קשה עורף", ואנשים קשי עורף מתקשים לכרוע ולהשתחוות.
הנביאים לא השתחוו למלכים. מרדכי לא כרע ולא השתחווה להמן. המכבים סירבו להשתחוות ליוונים. ממשיכי דרכם מיאנו להשתחוות לרומאים. היהודים הם אינדיבידואליסטים מובהקים. משום כך, קשה לשעבד אותם. אבל משום כך גם קשה, קשה מאוד, למשול בהם ולהנהיגם.
משה גילה זאת בצעירותו, כשניסה לעזור לבני עמו ותגובתם הראשונה הייתה "מי שמך לאיש שר ושופט?". לכן הוא היסס כל כך לקבל על עצמו את הנהגת העם הזה, וארבע פעמים ניסה לסרב.
בעת כתיבת הדברים האלה (שלהי 2010, תחילת תשע"א) מתנהל בקֶרב יהדות ארה"ב ובריטניה פולמוס סוער בשאלה אם ראוי שהקהילה היהודית תשמיע קול צלול של תמיכה במדינת ישראל ובממשלתה, או שראוי שחילוקי הדעות העמוקים שיש בתוכה בנושא זה ישתקפו גם בתגובתה הפומבית.
דעתי היא שישראל זקוקה לתמיכתנו בשעה גורלית זו. אבל הפולמוס מיותר. עם ישראל הוא עם חזק של יחידים, שלאורך ההיסטוריה כמעט אף פעם לא הסכימו ביניהם על שום דבר. קשה, משום כך, להנהיג אותם; אבל קשה משום כך גם להביס אותם. אלו הם שני צדדיו של אותו מטבע. ואם, כפי שאנו מאמינים, ה' אוהב את עמו תמיד למרות כל פגמיו, הנוכל אנחנו לאהוב את עמֵנו-עצמֵנו פחות?
שאלות לשולחן שבת
איך עיצבו החוויות שעבר משה בצעירותו את גישתו למנהיגות?חשבו על מנהיגים אחרים בתנ"ך. אילו קווי דמיון, ואילו הבדלים, יש בין משה לבין מנהיגים אחרים כגון דוד המלך או יהושע?מה אפשר ללמוד היום מניסיונו המנהיגותי של משה על המורכבות והאחריות הכרוכות בהנהגת קבוצה מגוונת ודעתנית? & .....................................................................
בנוסף באופן חריג אני מבקש לעלות כאן פרק נוסף מתורתו של הרב לורד יונתן זקס, פורסם כך נאמר לי בחוברת ונשלח לחיילינו הגיבורים והקשר ברור.
למה להיות יהודי? פרשת: ניצבים - וילךCOVENANT & CONVERSATION מתוך הספר "שיג ושיח-קריאות חדשות בפרשת השבוע" - בהוצאת קורן מגיד, תרגום צור ארליך (2018)
בימי חייו האחרונים מחדש משה את הברית בין ה' לישראל. ספר דברים ברובו הוא סיפורה של ברית זו – איך היא נולדה, מהם תנאיה וסעיפיה, מדוע היא מצויה בגלעין זהותו של עם ישראל כעם קדוש, ועוד. והנה מגיע רגע החידוש עצמו: סוג של משאל עם, אם תרצו.
אולם משה נזהר שלא להגביל את תוקף דבריו רק לנוכחים במקום. ערב מותו הוא רוצה לוודא ששום דור עתידי לא יוכל לומר "משה כרת ברית עם אבותינו ולא איתנו. לא נתנו את הסכמתנו. לכן אנחנו לא מחויבים". על כן הוא אומר, בשם ה':
"וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם".
דברים כט, יג–ידכפי שציינו המפרשים, המילים "אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה" אינן יכולות לכוון לבני ישראל שחיו באותו זמן אך נמצאו במקום אחר, שכן כל בני ישראל כולם נמצאו שם. הפירוש היחידי האפשרי הוא "הדורות שטרם נולדו". הברית מחייבת את כל עם ישראל מאז ועד היום. כמאמר התלמוד, כל אדם מישראל "מושבע ועומד מהר סיני".i] בהסכימם להיות עמו של ה', הכפוף למצוותיו, חייבו אבותינו גם אותנו.
מכאן אחד המאפיינים החשובים ביותר של היהדות: היהודי אינו בוחר להיות יהודי (למעט גרים). הוא נולד יהודי. בהגיענו לגיל מצוות אנו נעשים בוגרים מבחינה הלכתית, חייבים במצוות ואחראים למעשינו – אבל אנחנו שייכים לברית כבר מלידתנו. טקס בר ובת המצווה איננו המקבילה היהודית לקונפירמציה הנוצרית; אין הם קבלה מרצון של זהות יהודית. הבחירה נעשתה לפני יותר משלושת אלפים שנה, כאשר משה אמר "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּהעִמָּנוּ הַיּוֹם" – ובכלל זה אנחנו.
אבל – הייתכן דבר כזה? עיקרון יסודי הוא ביהדות שאין חיוב בלי הסכמה. איך אפשר להיות מחויבים להסכם שלא היינו צד בו? איך אנו יכולים להיות כפופים לברית על סמך החלטה שנתקבלה לפני עידן ועידנים בידי אבות אבותינו הרחוקים?
חז"ל שאלו שאלה דומה על מקרה קל יותר: על בני דור המדבר עצמם, שהיו במעמד הר סיני ונתנו את הסכמתם. לדברי האמורא רב אבדימי בר חמא, בגמרא במסכת שבת, לא ניתן להם חופש מוחלט לומר לא: "שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה, מוטב; ואם לאו, שם תהא קבורתכם". רב אחא בר יעקב אמר על כך: "מכאן מודעא רבה לאורייתא"; בלשוננו, יש כאן סדק חמור בלגיטימיות של הברית. רבא השיב על כך באומרו שגם אם ההסכמה לברית לא הייתה חופשית לגמרי, בני ישראל "הדרו (חזרו) וקיבלוה בימי אחשוורוש" מרצונם החופשי.ii]
הנחת היסוד של הסוגיה הזו ברורה: הסכם כפוי איננו מחייב. והנה אנו לא הסכמנו. רובנו נולדנו יהודים. לא היינו בימי משה ולא בימי אחשוורוש. מדוע הברית מחייבת אותנו?
אין זו שאלה צדדית. זוהי שאלת השאלות. הכול נבנה עליה. איך יכולה הזהות היהודית לעבור מהורה לילדו? אם הזהות היהודית הייתה רק אתנית או גזעית, אפשר היה להבין זאת. הרי אנו יורשים דברים רבים מהורינו, ובראשם, בלי ספק, המטען הגנטי. אבל להיות יהודי איננו מצב גנטי. זוהי מערכת של חובות דתיות. יש עיקרון הלכתי הקובע כי "זָכין לאדם שלא בפניו": אפשר לזַכּות אדם בהטבה גם שלא בידיעתו או בלי לבקש את הסכמתו. היות יהודי היא בוודאי זכייה וברכה – אך היא כרוכה גם באחריות רבה, ובמגבלות על טווח הבחירות הלגיטימיות של האדם. אלמלא היינו יהודים יכולנו לעבוד בשבת, לאכול את כל העולה על רוחנו, ועוד ועוד. אפשר לזכות אדם שלא בפניו בהטבה, אבל לא בנטל ובאחריות.
בספרי 'רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו'iii] עמדתי על מסעה המרתק של שאלת היסוד הזו – מדוע אנו מחויבים כיהודים ללא הסכמתנו. הראיתי כי אף על פי שכל יהדותנו עומדת על השאלה הזו, לא תמיד היא נשאלה. בדרך כלל, היהודים לא שאלו למה להיות יהודי. התשובה הייתה ברורה: הוריי היו יהודים. הוריהם היו יהודים. אז גם אני יהודי. זהות היא דבר שרוב האנשים מקבלים כנתון.
השאלה צצה בימי גלות בבל. הנביא יחזקאל אמר, "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן" (יחזקאל כ, לב). זו ההתייחסות הראשונה הידועה לנו ליהודים המנסים באופן פעיל לנטוש את זהותם.
זה קרה שוב בימי בית שני ובתקופת חז"ל. במאה השנייה לפני הספירה רווחה ההתייוונות, ניסיונם של יהודים להיות יותר יוונים מיהודים. תופעה מקבילה נפוצה בשנות הכיבוש הרומי. היו אפילו שעברו ניתוח, שנודע בשם אפיספאזמה, להשבת מה שפגמה ברית המילה, כך שיהדותם לא תהיה ניכרת בהם; חז"ל כינו אותם "מושכי עורלתם".[iv]
בפעם השלישית עלה העניין על הפרק בספרד של המאה ה-15. שני מפרשי מקרא שחיו במקום ובזמן ההם, דון יצחק אברבנאל ורבי יצחק עראמה, העלו את שאלתנו: כיצד מחויבים היהודים בברית שלא הם כרתו. אלו היו שנות רדיפת היהודים בספרד – מפרעות קנ"א (1391) עד הגירוש ב-1492. לחץ כבד הוטל על היהודים להתנצר, וכשליש מהם אכן עשו כן; מראנוס, חזירים, כינו אותם הנוצרים; והאינקוויזיציה הקתולית, לפני הגירוש וגם לאורך שנים רבות אחריו, הופעלה לאיתור, אמיתי או כוזב, של אנוסים: מתנצרים שהוסיפו לשמור את היהדות בסתר. השאלה "למה להישאר יהודי" הייתה שאלה ממשית.
התשובות שניתנו לשאלה הזו השתנו על פי תנאי התקופות. תשובתו של יחזקאל הנביא הייתה נוקבת:
"חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָ-י ה' אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם".כ, לג
כלומר, היהודים לא יצליחו לברוח מייעודם גם אם ירצו. הם יישארו יהודים למרות רצונם. כך אכן קרה, לגודל האסון, בשתי תקופות שיא של התבוללות: בספרד במאה ה-15, ובמרכז אירופה בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים. בשני המקרים האנטישמיות הייתה גזענית ולכן רודפי היהודים לא הרפו מהם גם משהמירו את דתם.
לעומת זאת, תשובתם של חז"ל לשאלה הייתה מיסטית. הם אמרו שנשמות כל בני הדורות העתידיים היו בהר סיני ונתנו את הסכמתן לברית.v] כלומר, כל יהודי בכל זמן כבר התחייב בימי משה, אף שטרם נולד. אם ננסה להסיר מהתשובה את הצעיף המיסטי, אולי נבין את כוונת חז"ל כך: גם היהודי המתבולל, בסתר חדרי לבו יודע שהוא עדיין יהודי. כך אכן היה, כנראה, אצל אישים כהיינריך היינה ובנג'מין דישראלי, שחיו כנוצרים אך פעמים רבות כתבו וחשבו כיהודים.
בעיני הפרשנים בני המאה ה-15, תשובה זו הייתה בעייתית. הרב עראמה, בדבריו לפרשת ניצבים בספרו 'עקדת יצחק', כותב שאי אפשר לראות את האדם כנשמה בלבד. האדם הוא צירוף של נשמה וגוף. גם אם הנשמה נכחה במעמד הר סיני, איך היא יכולה לחייב את הגוף שלא היה שם? קל להבין מדוע תחפוץ הנשמה לבוא בברית עם אלוהים ולמה תקבל על עצמה ברצון את המחויבויות הכרוכות בכך. מבחינה רוחנית, הברית הזו היא רווח נקי, היא הטבה, וכזכור זכין לאדם שלא בפניו. אבל לגוף, הברית הזו היא נטל. היא כרוכה במגבלות רבות על ההנאות הגשמיות. לפיכך, אם נשמות הדורות העתידיים נכחו במעמד הר סיני, אין בכך לחייב את הגופים שנעדרו ממנו; הגופים לא הסכימו.
'רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו' מגולל את תשובתי המפורטת לשאלה הזו. אבל אולי יש פשוטה ממנה. לא לכל המחויבויות המוטלות עלינו נתנו את הסכמתנו החופשית. יש חובות הבאות עם הלידה. הדוגמה הקלאסית לכך היא כתר יורש העצר ברבות מהממלכות: אדם מוכרז ככזה בלידתו, רק משום שנולד להורים מסוימים בנסיבות מסוימות. מרגע הולדתו נכנס יורש העצר למערכת של מחויבויות ולחיים בשירותם של אחרים. הוא יכול להזניחם. בנסיבות קיצוניות הוא יכול גם לוותר על הכתר. אבל איש אינו בוחר להיות יורש העצר. זהו גורל, ייעוד, הבא מלידה.
העם שה' עצמו אמר עליו "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב) יודע שהוא נולד לתפקיד. אולי זו זכות. אולי זה נטל. אולי שניהם גם יחד. המחשבה שרק דברים שבחרנו בעצמנו יכולים להימנות עם הדברים החשובים בחיינו היא מחשבת-שווא מן העידן שלאחר הנאורות. האמת היא שכמה מהעובדות החשובות ביותר הנוגעות לנו הן כאלו שלא בחרנו בהן. לא בחרנו להיוולד. לא בחרנו את הורינו. לא בחרנו מתי להיוולד והיכן. אך כל הדברים הללו משפיעים במידה מכרעת על מהותנו ועל ייעודנו.
אנחנו חלק מסיפור שהתחיל דורות רבים לפני שנולדנו, ואשר יימשך עוד דורות רבים בלעדינו, והשאלה הניצבת בפני כל אחד מאתנו היא: האם נמשיך את הסיפור? תקוותיהם של מאה דורות אבותינו תלויות בנכונות שלנו לעשות זאת. עמוק בזיכרון הקולקטיבי שלנו, מילותיו של משה ממשיכות להדהד: "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת", אלא גם עם "אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". אנחנו חלק מהסיפור הזה. אנו חופשיים לחיות אותו או לנטוש אותו – אבל להחליט בין השניים אנחנו מוכרחים, ולהכרעתנו יש השלכות עצומות. עתיד הברית מונח על כתפינו.
1 תלמוד בבלי, יומא עג ע"ב ונדרים ח ע"א.
2תלמוד בבלי, שבת פח ע"ב.
3 יונתן זקס, רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו: מורשת הדת העתיקה בעולם, מאנגלית: מנשה ארבל, ירושלים: שלם, תשס"ז; מגיד, תשע"ו.
4 אליהם כיוון רבי אלעזר המודעי בדבריו על "המפר בריתו של אברהם אבינו" (משנה, אבות ג, יא).5 שמות רבה כח, ו.עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה - (הרב יהושע ויצמן) החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון שאמר "משקל הצדק עולה עם משקל הכוח המלווה אותו". מאחלת : "בשורות טובות"
