אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
******************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה מחר יום רביעי ה' אדר תשפ"ה -5.3.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. לפרשת "תצוה-זכור" תשפ"ה
מרצה: הרב ידידיה לאו רב קהילת ישוב קהילתי -אלון
הנושא:"פורים וכיפורים - שני תמידים כהלכתם"
נרצה להקדיש את השיעור:
לע"נ: הקדוש והטהור קצין צה"ל אלוף משנה אסף חממי-השם יקום דמו- מפקד החטיבה הדרומית באוגדת עזה שנפל ביום שמחת תורה תשפ"ד בשעה הראשונה, בקרב על הגנת קיבוץ נירים, וגופו הטהור נחטף בידי המרצחים הארורים החמאס ימח שמם וזכרם לעזה ועדיין לא הוחזר." אחינו כל בית ישראל העומדים בצרה ובשביה הקב"ה ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה ויביא את החללים שבהם לקבר ישראל בקרוב ממש, אמן.
ולזכרם של חללי מערכות ישראל-הגיבורים הקדושים ה' יקום דמם.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
******************************
ניתן להרשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org
*****************************
לצפייה ברשימת המרצים לספר שמות: https://sacks.hamikra.org/lp/
******************************
בברכת ברוכים המשתתפים
בבקשה שתפו והזמינו חברות וחברים השיעורים בהחלט מענינים, התגובות נהדרות.
כמו כן, רבני קהילות המעונינים להשתתף בתוכנית בבקשה התקשרו אלי.
כמו השבוע, כך בהמשך כל השנה אנחנו מבקשים לכבד ולעלות את זכרם של הקדושים הטהורים שנפלו במלחמת "חרבות הברזל ובחג שמחת תורה",ולהקדיש את השיעור על שמם,
בני משפחה וחברים המבקשים להצטרף למיזם ולספר בתחילת השיעור עליו/ה בבקשה תתקשרו אלי.
ישראל קריסטל - בוואטסאפ -0543973801 -או במייל - info@hamikra.org
**************************************************************
בספרו של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל "שיעורים במנהיגות-קריאות חדשות בפרשת השבוע" ספרים אותם אני קונה ומחלק במסגרת ימי שיא בתנ"ך בבתי הספר הממלכתים לרכזי התנ"ך ומורים המובילים באהבה את לימוד וקידום התנ"ך בבית הספר (מי שמעוניין לתרום את מחירי הספרים למטרה זו,עם הקדשה. יבורך) ומתקבלים ברצון.
לפרשת תצוה עמוד 80-81 מביא הרב זקס את המסר הבא:
הפוליטיזציה והשחיתות אכלו בכהונה בכל פה בתקופה ההלניסטית, ובייחוד בימי השלטון הסלווקי במאה השנייה לפני הספירה. כוהנים גדולים מתייוונים, כגון יאסון ומנלאוס, אימצו דרכי פולחן אליליות, ובשלב מסוים אף העמידו פסל של זאוס במקדש. מעשים אלה הציתו את אש המרד החשמונאי.
אולם אף על פי שיוזם המרד, מתתיהו, היה כוהן ישר דרך ושומר תורה, ההשחתה שָׁבָה והרימה את ראשה בימי המלכים החשמונאים. כת קומראן, הידועה לנו ממגילות ים המלח, הייתה ביקורתית במיוחד כלפי הכוהנים בירושלים. אך גם חז"ל לא חסכו מהם ביקורת. במשנה הראשונה במסכת אבות מתוארת שרשרת מסירת התורה. לנוכח דברינו לעיל על תפקידם של הכוהנים כמורי ההוראה אולי מתבקש היה שהכוהנים ייכללו ברשימה - אך לא: התורה נמסרה, על פי משנה זו, "מזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה".
הכוהנים היו יסוד מוסד בחייה של ישראל הקדומה. הם סיפקו לחיים הדתיים מבנה והמשכיות, טקסים ומנהגים, חגים וחגיגות. משימתם הייתה להבטיח שעם ישראל יישאר עם קדוש שאלוהים בקרבו. אבל הם היו ממסד, וכמו כל ממסד היו להם שעות יפות יותר ויפות פחות. בשעתם היפה הם היו נוצרי הערכים הנעלים של האומה, אך בשעות השפל הם שיחתו את דרכם, ניצלו את כוחם ואת מעמדם ועסקו בפוליטיקה פנימית למען רווח אישי. זה גורלם של ממסדים, בייחוד כאלה שההשתייכות להם באה לאדם מלידה.
משום כך נדרשו נביאים. הם היו המבקרים החברתיים הראשונים בעולם, וא-לוהים ייפה את כוחם לומר אמת לבעלי השררה. עד היום, לטוב ולמוטב, הממסדים הדתיים בעם ישראל דומים לממסד הכוהני הקדום. אם כן, מי יקומו ויהיו הנביאים של זמננו?
המסר המרכזי של התורה בענייני מנהיגות הוא שאסור להותירה כולה בידי מעמד אחד או בעל תפקיד אחד. היא חייבת תמיד להיות מחולקת ומבוזרת. בישראל הקדומה, המלכים היו אמונים על הכוח, הכוהנים על הקדושה, והנביאים על יושרתה ונאמנותה של החברה בכללותה. ביהדות, המנהיגות היא פחות פונקציה ויותר שדה של מתחים בין תפקידים שונים, שלכל אחד קול וזווית ראייה משלו.
ביהדות המנהיגות היא קוֹנְטְרְפוּנְקט, הטכניקה המוזיקלית המאפשרת "התאמה בין שני קווים מלודיים או יותר, באופן היוצר יחס הרמוני ביניהם אך שומר על נבדלותם הליניארית".
" מורכבות פנימית זו היא הנוסכת חיות במנהיגות היהודית והמצילה אותה מאנטרופיה, אובדן האנרגיה במהלך הזמן".
אני מאמין שמנהיגות צריכה תמיד להיות כזו. כל צוות של הנהגה צריך להיות מורכב מאנשים בעלי תפקידים שונים, נקודות חוזקה שונות, מזג אישי שונה ונקודות מבט שונות. חברי הצוות חייבים כולם להיות פתוחים לביקורת, ולהישמר בלי הרף מפני היסחפות לחשיבה קבוצתית אחידה. תפארתה של היהדות היא על התעקשותה כי קול מצווה אחד קיים רק בשמיים. כאן, על פני האדמה, אסור שיהיה אף פעם לאדם יחיד מונופול על ההנהגה.
מההתנגשות בין נקודות ההשקפה - אלו של המלך, של הכוהן ושל הנביא - נולד דבר גדול יותר מכל מה שאדם יחיד או תפקיד יחיד יכולים להניב. הרב לורד יונתן זקס זצ"ל.-"שיעורים במנהיגות"
***********************************************************************
באדיבות מורשת הרב זקס זצ"ל והוצאת קורן מגיד.
פרשת תצווה תשפ"ה
הרב לורד יונתן זקס במסר מתוך הפרשה "האסתטיקה ביהדות"
"וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ: חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט. וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי" (שמות כח, ד). כך אומרת התורה בפרשתנו, ופותחת בתיאור מפורט ומובלט של בגדי הכוהן הגדול ושאר הכוהנים. מדוע? מה לתורה ולאופנה עילית?
בדרך כלל מקורותינו אינם מתלהבים מהופעה חיצונית. שאול, הראשון במלכי ישראל, היה בעל חזות מלכותית. הוא היה גבוה "מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה" מכל העם (שמ"א ט, ב). אך למרות גובהו הגופני, הוא היה אדם קטן למדי. הוא הלך אחר העם במקום לומר "אחריי". כאשר אמר ה' לשמואל שהוא מאס בשאול, והורה לו למשוח למלוכה אחד מבני ישי, הלך שמואל לביתו של ישי וראה שם את בנו, אליאב, שהיה בעל מראה מרשים. הוא חשב שאליו התכוון ה'. אך ה' אמר לו שהוא טעה:
אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתו,ֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ. כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם. כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם, וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב (שמ"א טז, ז).
ההופעה מטעה. המלבוש מוליך שולל. והבגדים – אין צורך לומר: הלוא בגדים ובגידות נגזרים בעברית מאותו שורש. יעקב השתמש בבגדי עשו אחיו כדי לרמות. אחי יוסף נהגו בצורה דומה בכותונת הפסים שלו, כשטבלוה בדם עֵז כדי שיעקב יחשוב שהוא נטרף. בספר בראשית לבדו ישנן שש דוגמאות להטעיה באמצעות בגדים. מדוע אם כן מצווה ה' שהכוהנים ילבשו בגדים מיוחדים כחלק משירותם במשכן ובמקדש?
קצה החוט הוא ביטוי בן שתי מילים המופיע בפרשתנו פעמיים, ואשר מגדיר מה מייצגים בגדים יפים אלה: "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת". אלו הן מילים נדירות למדי בתורה, במיוחד בהקשר אנושי. המילה "תפארת" מופיעה בכל התורה שלוש פעמים בלבד: פעמיים כאמור בפרשתנו (שמות כח, ב; כח, מ), ופעם אחת, בהקשר פיוטי ובמובן שונה מעט, בעניין בחירת ישראל (דברים כו, יט). המילה "כבוד" אומנם מופיעה בתורה שש-עשרה פעמים, אבל רק פעמיים, בפרשתנו, ביחס לאדם; ארבע-עשרה האחרות, פעמיים שֶבע ולא במקרה, עניינן כבוד ה'. דבר-מה עקרוני מתחיל להסתמן פה: עניין אלוהי בכבוד ובתפארת, עניין של קדושה.
הבגדים מייצגים את הממד האסתטי, ממד שכאמור אינו מובלט בדרך כלל ביהדות. אנחנו נוטים לקשור אותו עם תרבויות הרחוקות מהתורה ת"ק פרסאות. האימפריות הגדולות – בבל, מצרים, אשור, יוון ורומא – בנו היכלות ומקדשים מונומנטליים. בחצרות המלכים התהלכו אנשים בגלימות פאר ונשים בשמלות רקמה ושש, נסיכים עטו כתרים ונסיכות התנאו בנזר ועטרת, ולכל דרגה ומעמד הותאמו מדים ועדיים. לעומת כל אלה, היהדות נראית פוריטנית כמעט בהתנזרותה מהרהב והגנדרנות. מאמיני האל הבלתי-נראה נטו להעדיף את הנשמע והמדובר על פני הנראה לעין.
לא כן במשכן ובמקדש. כאן ניתנה חשיבות גם להופעה, להדר, ליופי. מדוע? מסביר הרמב"ם ב'מורה הנבוכים':
כדי לרומם את הבית רוממה מעלת עובדיו, ויוחדו הכוהנים והלויים, ונעשו לכוהנים המלבושים המכובדים והיפים והנאים ביותר: "בִגְדֵי קֹדֶשׁ... לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת"... כי מה שמגדיל אדם בעיני ההמון אינו צורתו האמיתית אלא שלמות אבריו ויפי לבושו, והמטרה היא שתהיה לבית הזה רוממות וכבוד בעיני הכול.א.
בספרו 'גוף האמונה' מפתח מיכאל וישוגרוד טיעון משכנע בזכות הממד האסתטי ביהדות.ב. לדבריו, לאורך ההיסטוריה היו האומנות והפולחן כרוכים יחדיו, והיהדות לא הייתה יוצאת דופן בעניין זה:
הארכיטקטורה של המקדש ותכניו תבעה חשיבה מרחבית המעוררת בראש ובראשונה את האומנויות הוויזואליות. עלינו לזכור שבין שכיות החמדה שתרבויות קדומות הותירו אחריהן, אלה שנועדו לשימוש פולחני הן כמעט תמיד המהודרות ביותר והבולטות ביותר ביופיין.
וישוגרוד אומר שהיהדות שלאחר תקופת המקרא לא תרמה בדרך כלל תרומות יוצאות דופן לאומנות ולמוזיקה. אפילו כיום, עולמה של היהדות הדתית רחוק מהסופרים, הציירים, המשוררים והמחזאים הגדולים. כמובן, יש עושר של מוזיקה דתית פופולרית. אבל בסך הכול, הוא אומר בספרו (משנת 1983), "האומנים הגדלים ביהדות הדתית נוטים לעזוב אותה". ודבר זה, הוא סבור, מבטא משבר רוחני:
דמיונו של המשורר הוא שיקוף לחייו הרוחניים. המיתוס והמטפורה הם המטבע העובר לסוחר בדת ובשירה כאחד. השירה היא אחת הזירות המרכזיות והעמוקות שבהן מתגלמת ההבעה הדתית. ודבר דומה נכון גם לגבי מוזיקה, דרמה, ציור וריקוד.
הראי"ה קוק קיווה שהשיבה לציון תחולל רנסנס באומנות היהודית. בחיינו הדתיים יש מקום נכבד ליופי, במיוחד ב"עבודה" – עבודת המקדש, ובימינו התפילה.
גוף מחקרים עצום ועדכני במדעי המוח, בפסיכולוגיה האבולוציונית ובכלכלה ההתנהגותית מוכיח מעל לכל ספק שהאדם, בדרך כלל, אינו חיה רציונלית. אין זה אומר שאנו נטולי היגיון, אבל ההיגיון לבדו אינו מניע אותנו לפעולה. לשם כך אנחנו צריכים רגש – והרגש מתרגש עלינו לאו דווקא בקורטקס הקדם-מצחי, מרכז החשיבה המודעת במוח, אלא באזורים עמוקים וקדומים ממנו, מקום שם תפקידם של גירויים ויזואליים רב מתפקידה של המודעות. האומנות מניעה אותנו בנתיבים עוקפי מילים.
באומנות גדולה יש לפיכך רוחניות היכולה להתבטא רק באמצעות אומנות – והדבר נכון גם באשר ליופי החזותי ולתפארת הטקסים של עבודת המשכן והמקדש, ובכלל זה המלבושים והקישוטים של הכוהנים. פיוט ידוע הנאמר בסדר העבודה בתפילת מוסף של יום הכיפורים מתאר בשרשרת דימויים מרהיבה את יופיו של הכוהן הגדול בצאתו מקודש הקודשים בשלום:
כְּאֹהֶל הַנִּמְתַּח בְּדָרֵי מַעְלָה – מַרְאֵה כֹהֵן;
כִּבְרָקִים הַיּוֹצְאִים מִזִּיו הַחַיּוֹת – מַרְאֵה כֹהֵן;
כְּגֹדֶל גְּדִילִים בְּאַרְבַּע קְצָווֹת – מַרְאֵה כֹהֵן;
כִּדְמוּת הַקֶּשֶׁת בְּתוֹךְ הֶעָנָן – מַרְאֵה כֹהֵן;
כְּהוֹד אֲשֶׁר הִלְבִּישׁ צוּר לִיצוּרִים – מַרְאֵה כֹהֵן;
כְּוֶרֶד הַנָּתוּן בְּתוֹךְ גִּנַּת חֶמֶד – מַרְאֵה כֹהֵן;
כְּזֵר הַנָּתוּן עַל מֵצַח מֶלֶךְ – מַרְאֵה כֹהֵן;
כְּחֶסֶד הַנִּתָּן עַל פְּנֵי חָתָן – מַרְאֵה כֹהֵן;
כְּטֹהַר הַנָּתוּן בְּצָנִיף טָהוֹר – מַרְאֵה כֹהֵן;
כְּיוֹשֵׁב בְּסֵתֶר לְחַלּוֹת פְּנֵי מֶלֶךְ – מַרְאֵה כֹהֵן;
כְּכוֹכַב הַנֹּגַהּ בִּגְבוּל מִזְרָח – מַרְאֵה כֹהֵן;
וכן הלאה, עד סוף האלפבית. עכשיו נוכל להגדיר את מהות האסתטיקה ביהדות. זוהי אומנות המוקדשת לכבודו של האל. את זאת אנו יכולים להסיק מכך שהמילה "כבוד" מיוחסת בתורה רק לאלוהים – ולכוהן המשרת בבית האלוהים.
היהדות אינה מאמינה באומנות לשם אומנות, אלא באומנות בעבודת האלוהים; כזאת המחזירה לאל, כמנחת תודה, מעט מן היופי שהוא ברא בעולם הזה. בפשטנות-מה, אפשר לנסח את ההבדל בין ישראל הקדומה ליוון העתיקה כך: היוונים האמינו בקדושתו של היופי, ואילו היהודים האמינו ביופייה של הקדושה, "בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ". לאסתטיקה יש מקום בעבודת ה'. במילות שירת הים: "זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ". כי היופי מעורר אהבה, ומן האהבה שופעת עבודת הלב.
סביב שולחן שבת
א. מורה הנבוכים ג, מה, מערבית: הלל גרשוני, קדומים: מפעל משנה תורה, תשפ"א, כרך ג, עמ' 311 (פסקה 16).
ב.Michael Wyschogrod, The Body of Faith: God and the People Israel, San Francisco: Jason Aronson, 1983.
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.org
