הוצאת קורן העלתה לאויר השבוע פרק ה מתוך הספר הנהדר של הרב יונתן זקס "רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו- מורשת הדת העתיקה בעולם. בהוצאת קורן-מגיד.(לדעתי ספר חובה בכל בית יהודי)
ברשותכם ובאדיבות הוצאת קורן מגיד, אני מבקש לעלות מתוך הספר הזה בתרגומו של מנשה ארבל בהוצאת קורן 2016, את הדפים (באותיות רומיות -4 עד 10)
את הקדמת המחבר למהדורה העברית של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בספר הזה , יש בהקדמה הזו מבט מדהים לעתיד, ולדוגמה עם השאלה:
כיצד נוכל לקיים את יהודיותה של מדינה יהודית, אם שאיפתנו הראשונה במעלה היא להידמות לכל מדינה אחרת?
הרב יונתן זקס כותב:
להיות יהודי בעת החדשה פירוש הדבר לשאול את השאלה: מה זה להיות יהודי? אף לא עם אחד בעולם הטיל ספק בזהותו הוא לעתים תכופות כל כך; אף לא אחד מהם השיב עליה תשובות שונות רבות כל כך, ואם, כפי שהציע הסוציולוג פיטר ברגר, להיות מודרני פירושו להיות במצב של משבר זהות תמידי, הרי שהיהודים הם אב-טיפוס העם המודרני.
במובן מסוים, כך אמנם צריכים להיות פני הדברים. הומו ספיינס היא צורת החיים היחידה הידועה לנו שמסוגלת לשאול שאלות – והיהדות היא דוגמת המופת של עולמנו לעם של שאלות. שוב ושוב אנו קוראים בתורה על ילדים השואלים שאלות. העלילה המופלאה של זהותנו הלאומית, הלוא היא ההגדה של פסח, מובאת בצורה של תשובות לשאלות מפיו של ילד. על סוקרטס, הפילוסוף הדגול של אתונה, נגזר פסק דין מוות על ידי עמיתיו האזרחים בעוון "השחתת הנוער", משום שלימד אותם לשאול שאלות. ביהדות, לימוד ילדים לשאול שאלות הוא מעלה ולא מידה מגונה. "ושאינו יודע לשאול, את פתח לו". היהדות היא אמונה של התעמקות, מחשבה וביקורת עצמית.
הצגת השאלות מי אנו, מה אנו ומהי סיבת קיומנו היא חלק מן המסורת העתיקה והמכובדת שלנו.
ועם זאת, יש דבר מה חסר תקדים בזהות היהודית בעולם המודרני שהוא טורד מנוחה מאוד. כוונתי לכך שזה כמה וכמה דורות אנו מבקשים להתכחש למה שבעבר היה לאבותינו מקור לגאווה מוצהרת. במשך ארבעת אלפים שנה כמעט חשו היהודים שהם שונים מן האחרים. הם נקראו למלא תפקיד מיוחד בתולדות המין האנושי. היהודים התבקשו למלא שליחות לבצע משימה להגשים ייעוד. הם היו שגריריו של א-לוהים בעולם. הם היו "עדיו", כדבריו של הנביא ישעיהו. הם היו החלוצים של חברה מסוג חדש, חברה המבוססת על צדק במקום כוח, על חמלה לחסרי האונים במקום שררה, חברה המושתתת על הרעיון המהפכני של כבוד האדם הנברא בצלמו של א-לוהים. הם האמינו בצורה של מונותיאיזם שלא היה לה אח ורע לפני היותם וגם אחר כך. הם האמינו באלוהי האנושות כולה, אך לא האמינו שיש לכפות את דרך חייהם על כלל האנושות. הם האמינו כי "חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא". קיצורו של דבר, היהודים האמינו כי להיות שונה פירושו להיות בעל זכות, כבוד ואחריות. הם הפרטיקולריסטים. אנשים שבירכו על השוני.
ועם זאת, מאז המאה התשע-עשרה, יהודים נמנו עם מנהיגי המגמה האוניברסליסטית בעולם. הם טענו, בין שהיו ציונים ובין לאו, הן בישראל הן בתפוצן שהיהודים הם ככל אדם אחר, רק יותר מהאחרים. הם תרמו לעולם, מעל ומעבר ליחסם המספרי באוכלוסייה. שורה של הוגי דעות משפינוזה עד מרקס ועד פרויד, שביקשו לשים קץ להבדלי הדת בין בני האדם. יהודים החל באיינשטיין וכלה בשנברג יצרו שפות חדשות ומופשטות מאוד בתחומי המתמטיקה והמוסיקה. קשת של הוגים יהודים מלודוויג ויטגנשטיין עד קלוד לוי-שטראוס ועד נועם חומסקי תרו אחר תבניות החשיבה המאחדות את כל התרבויות כאשר הן. לא מפתיע שדווקא יהודי - ד"ר לודוויג זמנהוף (המוכר גם בשם לאזאר מרקוביץ) - הוא שהמציא את האספרנט, הלשון ה"אוניברסלית". הם התכחשו למה שזכה לברכת אבותיהם: הדעה כי הזהות אינה אלא צורה של שוני, וכי ההבדלים בינינו הם שמעשירים את העולם.
כך נוצרה דו־ערכיות עמוקה כלפי הזהות היהודית,
וזו מסכנת את עצם עתידו של עמנו.
כיצד נוכל להעביר אל ילדינו את התשוקה להיות יהודי, אם אנו מתנערים מכך שיש בכלל משהו מיוחד בעובדת היותנו יהודים? כיצד נוכל לקיים את יהודיותה של מדינה יהודית, אם שאיפתנו הראשונה במעלה היא להידמות לכל מדינה אחרת? אחד מהישגיהם של היהודים בעולם המודרני הוא הצלחתם להוכיח את יכולתם להיות מצויים בכל תרבות למעט תרבותם שלהם. בדומה לזליג בסרטו של וודי אלן, ההופך להיות כל אדם שעמו הוא משוחח,
היהודים הפכו לזיקיות, למראנוס חילוניים, לאמני ההסתרה. למומחי הסוואה ותחפושת.
אירוני הדבר שאך לעתים רחוקות היינו זקוקים לערכים שלנו יותר מכפי שאנו זקוקים להם היום – לא רק למען עצמנו אלא גם למען העולם – ולא אחת אנו האחרונים המודעים לעובדה זו. בשנת 2000 הציע מכון מחקר אנגלי-יהודי להגדיר את יהודי אנגליה כקבוצה אתנית, ולא כקהילה דתית. במאמר רב־תובנה העיר עיתונאי לא־יהודי, אנדרו מאר: "כל הגישה הזאת היא שטחית ורדודה, וככל שמרבים לדשדש בה כך היא נעשית שטחית ורדודה יותר". גדולתם של היהודים טען מאר, נעוצה במורשתם הדתית. היהודים "שונים באמת ובתמים", הוסיף "הם העשירו את העולם וקראו עליו תיגר"?
מכאן נגזר הפרדוקס של הזהות היהודית בעולם המודרני: בעוד יהודים מתכחשים לכך שיש בכלל משהו מיוחד בהיותו של אדם יהודי. לא-יהודים גורסים ההפך מזה, ומבטאים זאת במילים נחרצות. הנה, לדוגמה, דבריו של גדול הסופרים, לב טולסטוי:
היהודי הוא אותה ברייה מקודשת שהורידה מן השמים את השלהבת הנצחית, והאירה בה את העולם כולו. היהודי הוא המקור, המעיין וכור המחצבת שמהם שאבו שאר הבריות את אמונותיהם ואת דתותיהם.
או, למשל, דבריו של הנשיא האמריקני מן המאה התשע־עשרה, ג'ון אדמס:
אני עומד על דעתי שהעברים עשו למען תרבותו של האדם יותר מכל אומה אחרת. גם אילו הייתי אתיאיסט והייתי מאמין בגורל נצחי עיוור, עדיין היה עליי להאמין כי הגורל הועיד ליהודים לשמש כמכשיר ההכרחי ביותר לתרבותן של אומות העולם. אילו הייתי אתיאיסט הנמנה עם הפלג השני, שאנשיו מאמינים או מתיימרים להאמין שהכול מוכתב ביד המקרה, היה עליי להאמין כי המקרה ציווה על היהודים לשמר ולהפיץ את התורה בדבר קיומו של ריבון עולם עליון חכם וכול-יכול, שהיא, כך אני מאמין, העיקרון המהותי שעליו מתבסס המוסר כולו, וכפועל יוצא מזה – הציביליזציה כולה.4
והנה מה שכותב ההיסטוריון הקתולי פול ג'ונסון:
כל התגליות התפיסתיות שהניב שכלו של האדם נראות מובנות מאליהן ובלתי נמנעות לאחר שהתגלו, אלא שנדרשה גאוניות מיוחדת כדי לגבשן ולנסחן בפעם הראשונה. היהודים ניחנו באותה מתת של גאונות. להם אנו חבים כמה וכמה רעיונות: השוויון בפני החוק, החוק האלוהי והאנושי כאחד; קדושת החיים וכבוד האדם; המצפון האישי ומכאן הגאולה האישית; המצפן הקולקטיבי האחריות החברתית: השלום כרעיון מופשט והאהבה כיסוד הצדק; ועוד רעיונות נוספים המהווים את עיקר התוכן המוסרי של רוח האדם. בלעדי היהודים, מן הסתם היה עולמנו מקום ריקני הרבה יותר!
אלה הם דברי הלל מעוררי תדהמה, ואנו מדברים, כמובן, על קולותיהם של אוהדי היהדות. אולם למרבה האירוניה הקולות הלא- אוהדים - קולותיהם של אנטישמים - ייחסו עוצמה רבה אף יותר ליהודים, שאותם ראו כבעלי השפעה כמעט טוטלית על אמצעי התקשורת הכלכלה והפוליטיקה של המערב.
כאשר אנו בוחנים אפוא את הזהות היהודית, אנו ניצבים בפני שתי תעלומות: מי היה והנו העם הזה המפעיל השפעה רבה כל כך על הציביליזציה המערבית? ומה פשרה של הסתירה המוזרה שבין לא-יהודים ליהודים בכל הנוגע לדברים שיש להם לומר על בני העם הזה? מה הסיבה לכך שבעוד שלא יהודים רואים ביהודים וביהדות דבר מה יוצא מגדר הרגיל, היהודים עצמם טורחים ומתאמצים כל כך להתכחש להערכה זו, להתייחס לרגילות כאל הישג מיוחד במינו?
יש אפוא בלבול ודמורליזציה בלב לבה של הזהות היהודית בתקופתנו.
עם זאת, מבצבץ מתוכה דבר מה עצום ורב רושם. בזיכרוני עולה ציטוט נוסף, הפעם מפרי עטו של הסופר היהודי-אמריקני מילטון הימלפרב: "כל יהודי בפני עצמו יודע שהוא רגיל בתכלית. אולם בהסתכלות כוללת, דומה שאנו מעורבים בדברים מופלאים וחסרי פשר... מספר היהודים בעולם קטן מטעות סטטיסטית במפקד האוכלוסין הסיני. ואף על פי כן, אנו ממשיכים לחרוג מגודלנו המספרי.דברים גדולים, כך נדמה, קורים סביבנו ולנו".6 מה יש בו בעם ה"רגיל בתכלית הזה המניף אותו אל גבהים של ״דברים מופלאים וחסרי פשר"? ומדוע יהודים כה רבים אינם מודעים לכך?
אלו הן שתיים מן השאלות המפליאות ביותר על אודות הקיום היהודי, בעבר ובהווה כאחד. לעתים קרובות מדי מתקשים יהודים לומר מדוע הם יהודים, ומדוע הם חפצים בהמשכו של הסיפור היהודי.
זו הסיבה שהניעה אותי לצאת למסע של גילוי עצמי שאותו אני מגולל בספר זה.
שואלים אותי מדוע אני יהודי". במילים אלו פתח הסופר הצרפתי, אדמונד פלג את ספרו מדוע אני יהודי? שיצא לאור בשנת- 1927.י פלג כתב את הספר הזה בתקופה שבה נטשו יהודים רבים את היהדות, ובתקופה כזאת כותב גם אני את ספרי. בתקופות רבות לא היה כל צורך להציג שאלה זו. אבותינו היו יהודים משום שאבותיהם היו יהודים, וכך אבות אבותיהם, במהלך הדורות הקודמים עד לעת העתיקה. באופן זה שרדו היהדות והעם היהודי. במידה לא־מועטה זוהי המהות של היות האדם יהודי –
לרשת אמונה מאלה שהיו לפנינו, לחיות אותה ולהוריש אותה הלאה לאלה שיבואו אחרינו. להיות יהודי פירושו להיות חוליה בשרשרת הדורות.
אלא שיש תקופות שבהן השרשרת מתחילה להינתק, שבהן אין עוד אפשרות להתייחס אל המשכיותם של היהדות ושל העם היהודי כאל דבר מובן מאליו. כך היה בזמנו של פלג, וכך גם בימינו.
ברגעים כאלה, אי־אפשר להימנע מהצגת שאלות: מי אנחנו? מה הסיפור שאנו מהווים חלק ממנו? מה פשר נחישותם של אבותינו לדאוג להמשכיותו? האם מה שדיבר אל לבם מדבר גם אל לבנו?
לפני יותר משלושת אלפי שנים ביקש משה מעמו בקשה שהדהדה במשך הדורות אחריו. בדברו אל בני ישראל שעמדו על ספה של הארץ המובטחת, אמר משה:...
"ושננתם לבניך, ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". משה היה מנהיגו של עם קטן ופגוע. בני עמו היו קודם עבדים ועתה היו בני־חורין. הם יצאו למסע ארוך ומייסר במדבר, ועדיין לא הגיעו אל מחוז חפצם.
בני העם הזה לא היו אנשים מעוררי אמון. הם היו שוחרי ריב ומדון, כפויי טובה, לא החלטיים ולעתים לא נאמנים. ואף על פי כן, משה חש שדבר מה מופלא התחולל בקרבם, דבר מה שמשמעותו חרגה מעל ומעבר לאותו זמן, לאותו מקום ולאותו עם. הוא האמין – מוטב לומר ידע –
כי העם הזה יהיה מפיצו של מסר נצחי, מסר שישפיע לא רק עליו עצמו, אלא גם על הציביליזציה של העולם. אך הדבר יקרה רק אם דורות רצופים של יהודים יקבלו על עצמם להעביר את אמונותיהם אל ילדיהם ואל ילדי ילדיהם. רגע לפני שמשה אמר את הדברים האלה, הוא הגה בקשה נוקבת אף יותר: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך..." הפרשן מן המאה השש-עשרה, רבי משה אלשיך, לבטח צדק באמרו ששני הפסוקים הללו כרוכים זה בזה.
אין אנו יכולים להעביר אל ילדינו אלא את מה שאנו אוהבים בעצמנו.10 איננו יכולים לצוות על בנינו להיות יהודים. איננו יכולים לשלול מהם את זכות הבחירה. אף לא ליצור מהם העתקים משוכפלים שלנו. כל שיש בידינו לעשות הוא להראות להם במה אנו מאמינים ולהניח להם להבחין בעצמם ביופייה של דרך חיינו. כדברי המשורר האנגלי וורדסוורת:
"מה שאנו אוהבים יאהבו אחרים, ואנו נראה להם כיצד" 11
*ממשיך הרב לורד יונתן זקס זצ"ל ואומר (מעין צוואה לכל העם היהודי באשר הוא)
אינני יכול לומר לילדיי ולנכדיי מה עליהם להיות הבחירה נתונה בידיהם בלבד, ואני מאחל להם להתברך בכל החלטה שיקבלו. אך יכול אני לומר להם מניין באנו, לאן היו מועדות פניהם של אבותינו ומדוע חשוב היה להם שילדיהם ימשיכו במסע. זהו סיפורנו, סיפור שעדיין לא תם. ויש בו בסיפור הזה פרק שרק הם לבדם יוכלו לכתוב.
יונתן זקס
לונדון
אדר התשס"ז / מרס 2007
.......................................................................................
נהנתם המשיכו בבקשה את השרשרת, הזמינו חברים וידידים להרשם לקבלת המייל באתר שלנו:
בואו להיות שגרירים של החברה לחקר המקרא!
הפיצו בבקשה הלאה בקבוצות ביחידים וברשתות את המייל הזה.
...................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
...............................................................................
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד.
פרשת וַיֵּרָא תשפ"ד
עקדת יצחק: פירוש חדש-במסר מאת הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
זו הפרשייה הקשה מכולן. דומה שהיא מסרבת לכל הבנה. אברהם ושרה חיכו שנים רבות לילד. ה' הבטיח להם שוב ושוב שצאצאיהם יהיו רבים ככוכבי השמיים וכעפר הארץ וכחול על שפת הים. הם חיכו. וילד לא נולד.
שרה, בייאושה המר, מציעה שאברהם יוליד ילד עם השפחה שלה, הגר. הוא שומע בקולה. ישמעאל נולד. ועדיין, ה' אומר לאברהם: לא זה הילד. שרה כבר זקנה, חדל להיות לה אורַח כנשים, ועל פי הטבע אין היא יכולה עוד להרות.
מלאכים באים ושוב מבטיחים ילד. שרה צוחקת. אבל כעבור שנה נולד יצחק. שמחתה של שרה שוברת-לב כמעט:
וַתֹּאמֶר שָׂרָה, "צְחֹק עָשָׂה לִי אֱ-לֹהִים; כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי". וַתֹּאמֶר, "מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם 'הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה'? כִּי יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו" (בראשית כא, ו-ז).
אך כעבור שנים לא רבות נשמעות המילים הרות הגורל:
"קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (בראשית כב, ב).
המשך הסיפור מוכר. אברהם לוקח את יצחק. הם הולכים יחדיו שלושה ימים על ההר. אברהם בונה מזבח, אוסף עצים, עוקד את בנו ומניף את המאכלת. ובאותו רגע –
וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, "אַבְרָהָם! אַבְרָהָם!"
וַיֹּאמֶר, "הִנֵּנִי".
וַיֹּאמֶר, "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה. כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (בראשית כב, יא-יב).
הניסיון נגמר. זהו שיאם של חיי אברהם, מבחן האמונה העליון, רגע מפתח בזיכרון היהודי ובהגדרה היהודית העצמית.
אך הדבר מטריד מאוד. למה כמעט-כמעט לקח א-לוהים את אשר נתן? מדוע הוא העמיד את שני ההורים הזקנים האלה, אברהם ושרה, בפני ניסיון נורא כל כך? ואברהם, אשר קודם לכן התווכח עם א-לוהים למען אנשי סדום, והטיח בו "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?", מדוע לא מחה נגד מעשה אכזרי זה בילד תם?
המפרשים כולם, קלאסיים ומודרניים, יהודים ושאינם, סבורים שאברהם מפגין את אהבתו המוחלטת לא-לוהים בנכונותו להקריב לו את הדבר היקר לו ביותר בחייו, את הבן שלהולדתו חיכה עשרות שנים.
הפילוסוף והתאולוג הנוצרי סרן קירקגור כתב על כך ספר רב רושם, 'חִיל ורעדה', שבו הוא טָבע רעיונות כגון "השעיה תאולוגית של האֶתי" – כלומר, אהבת האל עשויה לגרום לנו לעשות דברים שבדרך כלל נראים רעים מבחינה מוסרית – ו"האמונה היא האבסורד" – כלומר, אברהם בָּטח בא-לוהים שהבלתי-אפשרי ייעשה לאפשרי. הוא האמין שהוא יוכל לאבד את יצחק ובאותה עת גם לשמור עליו. האמונה, בעיני קירקגור, מתעלה מעל התבונה.i]
הרב יוסף דב סולוביצ'יק ראה את העקדה כהמחשה לכך שאיננו צריכים לצפות תמיד להיות המנצחים. "האדם נברא, על פי היהדות, הן לניצחון והן למַפָּלה – הוא מלך וחסיד כאחד. הוא חייב לדעת כיצד להילחם ולכבוש, ואף כיצד לשׂאת מפּלה". וכך, לפעמים אלוהים אומר לאדם לוותר דווקא על מה שהוא רוצה ביותר.ii]
הדברים ודאי נכונים. הם חלק מהמסורת שלנו. אבל אני רוצה להציע קריאה שונה למדי, וזאת מסיבה אחת. הקרבת ילדים היא חטא שהמקרא רואה בחומרה קיצונית, ונאבק בו לכל אורכו. התורה והנביאים מנאצים שוב ושוב בסלידה את הנוהג הנורא הזה, שרווח בקרב עובדי האלילים. כך התבטא לגביו ירמיהו: "וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" (ירמיהו יט, ה). וכך מיכה, בשאלה רטורית: "הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי ככפרה על] פִּשְׁעִי? פְּרִי בִטְנִי – חַטַּאת נַפְשִׁי?" (מיכה ו, ז). אבל את המעשה הזה ממש עשה מישע מלך מואב כשרצה שאלוהיו יעזור לו לנצח את בני ישראל:
וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה, וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְלֹא יָכֹלוּ. וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה. וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל; וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ (מל"ב ג, כו-כז).
הייתכן שהתורה מחשיבה להישגו העילאי של אברהם את הסכמתו לבצע את המעשה המזעזע ביותר שעושים עובדי האלילים?
אם נבחן את הסכמתו זו של אברהם מנקודת מבטו של המקרא כמכלול, נצטרך לומר שזו הידרדרות לרמתם של עובדי הבעל והמולך ושל המלך המואבי האלילי. חלילה! מוכרח להיות פירוש נוסף.
ואכן, יש דרך חלופית לראות את הניסיון שאברהם הועמד בו. לשם כך, עלינו להתוודע לנושא השוזר את התורה לאורכה. נאסוף נא את הראיות.
עיקרון ראשון: ארץ ישראל שייכת לה', ואנו רק מעין דיירים בה. מתוך כך הוא יכול, בין היתר, לצוות על החזרת הנחלות לבעליהן המקוריים בשנת היובל:
וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ. כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי (ויקרא כה, כג).
עיקרון שני: בני ישראל שייכים לה', שהרי הוא פדה אותם מעבדות. לכך התכוונה בני ישראל כאשר שרו על ים סוף "עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ, ה', עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ" (שמות טו, טז). משום כך, הם אינם יכולים להיות עבדים לצמיתות:
כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד (ויקרא כה, מב).
עיקרון שלישי: כל מה שקיים שייך בחשבון אחרון לה'. על כן עלינו לברך אותו על כל הנאה מן העולם:
אמר רב יהודה, אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקָדשֵי שמַים, שנאמר "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" (תהילים כד, א). ר' לוי רמי =מציג סתירה לכאורה בין פסוקים:] כתיב "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" וכתיב "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהלים קטו, טז)! – לא קשיא: כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה (ברכות לה ע"א-ע"ב).
כל הדברים, הארץ ומלואה, שייכים לה', ורק לאחר שהכרנו בכך אנו רשאים להשתמש בהם. זו היא הברכה שאנו מברכים, ברכת הנהנין: ההכרה בכך שכל הנאותינו באות מאת ה'.
זהו העיקרון המכונן של ההלכה כולה. ה' הוא מלך העולם בזכות ולא בכוח. הוא ברא את העולם, ועל כן הוא בעליו הבכיר. במינוח משפטי, הוא בעל זכות ההפקעה. עומדת לו משום כך הזכות להכתיב את התנאים שבהם נוכל ליהנות מן העולם ולהפיק ממנו ברכה ורווח. סיפור בריאת העולם מוצב בפתח התורה לא כדי לתת לנו שיעור בקוסמולוגיה, אלא כדי לכונן עובדה משפטית זו.
עומק והד מיוחדים יש לכך במקרה של עם ישראל, שכן לגביו ה' איננו רק בורא היקום ומקיימו; ליהודים, ה' הוא גם אל ההיסטוריה, אשר פדה אותם מעבדות ונתן להם ארץ שישבו בה עמים אחרים, שבעת עמי כנען. ה' הוא ריבון העולם, אבל במובן מיוחד הוא מלכו העליון היחיד של עם ישראל, והמקור היחיד לחוקים שלו. זוהי משמעותו של ספר שמות. סיפורי היסוד של התורה נועדו ללמדנו שה' הוא הבעלים הסופי של הכול – ושלנו בפרט.
בעולם העתיק, עד לאימפריה הרומית ועד בכלל, הילדים נחשבו קניינם החוקי של הוריהם. לא היו להם זכויות. הם לא היו ישויות משפטיות. על פי הכלל המשפטי הרומי "פַּטְרִיָה פּוֹטֶסְטַס" ("הילדים הם רכוש האב"), אב יכול לעשות בילדו ככל העולה על רוחו, ובכלל זה להורגו. רצח ילדים היה תופעה מוכרת בעולם העתיק (ולמעשה הוא זוכה גם כיום להגנה במקרים מסוימים: האתיקן פיטר סינגר מצדד בזכותם של הורים להמית סמוך לאחר הלידה תינוקות שנולדו עם נכות חמורה המאיימת על אושרם). כך, למשל, מתחיל סיפורו של אדיפוס: כשאביו לאיוס נטש אותו והשאירו למוּת.
עיקרון זה שימש תשתית לנוהג הקרבת הילדים, שהיה נפוץ ברחבי העולם האלילי. התורה, כאמור, מתעבת נוהג זה ונחרדת ממנו. היא רואה בו את החמור שבחטאים. על כן היא מבקשת לכונן, לגבי הילדים, את מה שכוננה לגבי העולם כולו, לגבי ארץ ישראל ולגבי עם ישראל: את ההכרה בכך שהם אינם שייכים לאיש, אלא רק לה'. ילדינו אינם רכושנו. הם קניין האל. אנחנו רק שומרים עליהם מטעמו.
רק מאורע דרמטי ביותר יכול לכונן רעיון שבעיני העולם הסובב הוא כה מהפכני, חסר תקדים ואפילו בלתי-מובן. וזה עניינו של סיפור עקדת יצחק. יצחק אינו שייך לאברהם ולשרה. יצחק שייך לא-לוהים. כל הילדים שייכים לא-לוהים. הורים אינם הבעלים של ילדיהם. יחסי הורה-ילד הם רק יחסי שמירה. ה' איננו רוצה שאברהם יקריב את ילדו. ה' רוצה שהוא יוותר על הבעלות על ילדו. לכך כיוון המלאך כשקרא לאברהם לא לשלוח ידו אל הנער והוסיף והסביר: "וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי".
עקדת יצחק היא פולמוס לפסילת עיקרון "פטריה פוטסטס", הילדים כרכוש ההורים, שהיה מקובל בכל התרבויות האליליות.
לאור זאת, עקדת יצחק מתיישבת עם שאר סיפורי היסוד בתורה – בריאת העולם וגאולת ישראל ממצרים. גם הקשרו של הסיפור מתיישב כך. ה' רצה להראות לאברהם ולשרה שילדם אינו שלהם מדרך הטבע, ולכן גם לידתו לא הייתה טבעית. שרה הרתה וילדה כאשר כבר לא יכלה להרות.
סיפורו של הילד הראשון בעמנו מכונן עיקרון החל על כל ילדי ישראל. ה' בורא מרחב בין ההורה לילד, כי רק כאשר ישנו מרחב כזה יכולים הילדים לגדול כבני אדם עצמאיים.
התורה שואפת לביטול כל יחסי השליטה והשעבוד. על כן היא שונאת את העבדות והופכת אותה, בתוך עם ישראל, מגורל תמידי למצב זמני. על כן היא חותרת להגנת הילדים מפני הורים שתלטנים או גרועים מכך.
בשיחתנו לפרשה הקודמת טענּו שאברהם נבחר לשמש מופת על-זמני להורוּת. עכשיו אנו רואים שעקדת יצחק היא מימוש שיא של הדבר. הורה הוא אדם היודע שילדו אינו רכושו.
שאלות לשולחן השבת
i] סרן קירקגור, חיל ורעדה: ליריקה דיאלקטית, מדנית: איל לוין, ירושלים, מאגנס: תשמ"ו.
ii] יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, "גאון וענווה", בתוך ספרו דברי הגות והערכה, ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית, המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה, תשמ"ב, עמ' 211–222. הציטוט מעמ' 221.
