החברה לחקר המקראיוצאת בסדרת הרצאות בזום מיוחדת לימי המלחמהבהשראת כתביו שלהרב, הלורד יונתן זקס ז"ל:"לרפא עולם שבור - לאן ממשיכים מכאן?"בימי חמישי בשעה 20.30
השבוע יום חמישי ט' בטבת תשפ"ד -21.12.23
שעה 20.30 בזום
פרופסור אריה רייך-בר אילן
מאיפה השנאה הזאת? עיונים במשנתם של הרב זקס והרמב"ם.
הרשמה ולקבלת קוד לזום באתר החברה לחקר המקרא. www.hamikra.org
.................................................................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
.....................................................................................................
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מתוך ספרו המתורגם לעברית החדש:
"שיעורים במנהיגות- קריאות חדשות בפרשת השבוע"
בהוצאת קורן מגיד (2023) ע"י צור ארליך, לפרשת "ויגש" (עמ.42)
הרב בחזונו לרחוק :
מנהיגים טועים. זה סיכון מקצועי המובנה בתפקידם. מנהלים מצייתים לחוקים, אבל מנהיגים מוצאים את עצמם במצבים שאין חוקים המנחים כיצד לפעול בהם. האם להכריז מלחמה, שברור שאנשים ימותו בה, או להימנע מזה ולהסתכן בכך שהאויב יצבור כוח ויצא לבסוף למלחמה שימותו בה אנשים רבים יותר?
בדילמה הזו התחבט צ'מברליין ב־1939, ורק לאחר זמן אפשר היה לקבוע בבירור שהוא טעה וצ'רצ'יל צדק.
אבל מנהיגים הם גם בני אדם, והם עושים גם טעויות שאינן קשורות להיותם מנהיגים, אלא לחולשות אנושיות ולפיתויים אנושיים. התנהגותם המינית של ג'ון קנדי, ביל קלינטון ועוד מנהיגים רבים הייתה רחוקה משלמות. האם צריך הדבר להשפיע על האופן שבו אנו שופטים אותם כמנהיגים? היהדות גורסת שכן. נתן הנביא לא חס על המלך דוד כשחטא באשת איש. ועם זאת, היהדות מחשיבה גם את אשר קרה אחר כך.
החטא אינו חזות הכל, השאלה הקובעת על פי התורה, היא אם חזרת בתשובה; אם הכרת בחטא והודית בו והשתנית. כפי שכתב הרב סולוביצ'יק, שני מלכי ישראל הראשונים, שאול ודוד, חטאו. בשניהם נזף נביא. שניהם אמרו "חָטָאתִי" (שמואל א' טו, כד; שמואל ב' יב, יג). אך גורלם היה שונה בתכלית. שאול איבד את הכתר, דוד לא. הסיבה, כתב הרב, היא שדוד הודה מייד. שאול הסתבך בתירוצים לפני שהודה בחטאו.
סיפוריהם של יהודה ושל צאצאו דוד מלמדים אותנו שהדבר המציין מנהיג אינו בהכרח צדיקות גמורה - אלא היכולת להודות בטעות, ללמוד ממנה ולצמוח מתוכה. יהודה שאנו פוגשים בתחילת הסיפור אינו יהודה שאנו פוגשים בסופו, כשם שמשה שאנו פוגשים בסנה הבוער, משה המגמגם, ההססן, איננו הגיבור החיוני שאנו פוגשים בסוף, משה אשר "לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לַחה" (דברים לד, ז).
מנהיג הוא אדם שעלול למעוד ואף ליפול, אך בקומו הוא נעשה ישר יותר, צנוע יותר ואמיץ יותר ממה שהיה לפני שמעד.
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל מתוך הספר "שיעורים במנהיגות- קריאות חדשות בפרשת השבוע", הוצאת קורן מגיד 2023 (מאד מומלץ!)
..................................................................................... ..............................
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן-מגיד.
פרשת ויגש תשפ"ד
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מתוך הפרשה - להתרחק ולגשת
"מה עושים קיפודים בחורף?" שאל הפילוסוף ארתור שופנהאואר. איך הם מתחממים? הרי אם יתקרבו זה לזה יותר מדי, ידקרו קיפוד את רעהו. ואם לא – יקפאו. חייהם של קיפודים הם איזון עדין בין קרבה למרחק. קשה למצוא את האיזון הנכון, ומסוכן לא למצוא אותו. כאלה הם גם חיינו. וזה גם כוחה של המילה שנתנה לפרשתנו את שמה: ויגש.
וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר: 'בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ, כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה'" (בראשית מד, יח).
יהודה ניגש אל אחיו יוסף, התקרב אליו, אולי בפעם הראשונה בחייו. האירוניה היא כמובן שהוא לא ידע שזהו יוסף. אבל יוסף ידע מיהו הניגש אליו. ומעשה זה של התקרבות המיס את כל ההתנגדות של יוסף, את כל ההגנות שלו. בתום דבריו של יהודה הוא אינו יכול להתאפק עוד, והוא מסגיר את זהותו: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: 'אֲנִי יוֹסֵף! הַעוֹד אָבִי חָי?'" (מה, ג).
למה ברור לי שהמילה "ויגש" היא מילת המפתח כאן, וההתקרבות של יהודה פעלה על יוסף? כי מילה זו מנגידה את הפסוק לפסוק אחר, פרקים רבים לאחור, שנים רבות לאחור:
וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק, וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ (לז, יח).
ממש בתחילת הסיפור, כשיוסף הלך בשליחות אביו לראות מה שלום אֶחיו הרועים את הצאן, הם ראו אותו מרחוק. נסו לדמיין את המראה. ממרחק, הם אינם יכולים לראות את תווי פניו. הם כנראה מזהים אותו על פי כותונת הפסים שלו, זו שהרגיזה אותם כל כך. הכותונת פעלה כתזכורת מתמדת לכך שהוא, ולא איש מהם, הבן האהוב ביותר על יעקב.
מרחוק, איננו רואים אנשים כבני אדם. וכשאנחנו מפסיקים לראות אנשים כבני אדם, והם נעשים בעינינו סמלים למשהו, מושאים לקנאה או לשנאה, אנו עלולים לעשות להם דברים רעים. כל הטרגדיה של יוסף ואחיו טמונה בעניין המרחק. הם היו מרוחקים זה מזה, מכל בחינה שהיא.
לכן, רק כאשר יהודה ניגש אל יוסף הַצינה שביניהם הפשירה והם נעשו אחים, לא זרים זה לזה.
ריחוק רב מדי – ואנחנו קופאים. אבל אם אנחנו מתקרבים יותר מדי, אנחנו עלולים לפגוע איש ברעהו. את זאת אנו רואים בסיפור-אחים אחר בספר בראשית: סיפורם של יעקב ועשו. שוב ושוב נגע יעקב בגבול בין הזהויות, בקו המפריד בינו לבין תאומו. הוא קנה מעשו את הבכורה. הוא גנב את ברכתו. הוא לבש את בגדי עשו. הוא שאל את זהותו. הוא התקרב יותר מדי: כבר כשהם נולדו, יעקב אחז בעקב עשו.
רק כאשר נוצר מרחק ביניהם, ולאורך עשרים ושתיים שנה שהה יעקב הרחק מאחיו, אצל לבן בחרן, התרפאה מערכת היחסים. וכשהם שבו ונפגשו, חששותיו הכבדים של יעקב נמוגו: עשו חיבק אותו ונשק לו ונהג בו כבאח ורֵע.
קרובים מדי – ואנו מכאיבים. רחוקים מדי – ואנו קופאים.
איך, אם כך, אפשר ליצור מערכות יחסים ולתחזק אותן, אם האיזון הוא כה עדין וקל כל כך לשבש אותו? תשובתה של התורה נמצאת כבר בפרק הראשון שלה. היפרדו תחילה, ואז הצטרפו זה לזה. הפועל "להבדיל" מופיע חמש פעמים בסיפור הבריאה בבראשית א. אלוהים מבדיל בין אור לחושך, בין המים שמעל לרקיע למים שמתחת לרקיע, בין ים ליבשה ועוד. ההבדלה נמצאת בליבת מערכת המצוות היהודית: בין קודש לחול, בין טמא לטהור, בין מותר לאסור.
גם המילה "קדוש" מציינת הבדלה. לקדש הוא להבדיל. מדוע? כי כאשר אנחנו מבדילים, אנחנו יוצרים סדר. אנחנו מגרשים את הכאוס. אנחנו נותנים לכל דבר ולכל אדם מקום משלהם. אני הנני אני, ואינני אתה. אתה הינך אתה, ואינך אני. רק לאחר שכיבדנו את ההבדלים ואת המרחק שבינינו, אנחנו יכולים לחבור יחדיו בלי להזיק זה לזה.
היפרדו תחילה, ואז התחברו. זוהי, כך נראה, הדרך היהודית.
פרידות מכמירות-לב מופיעות בשני קצות סיפורו של אברהם. בתחילת דרכו הוא נקרא להיפרד מאביו, לעזוב את ביתו וללכת לארץ חדשה ורחוקה. בזקנתו הוא נדרש להיפרד משני בניו: ישמעאל שמגורש ויצחק שנעקד. אירועים מעציבים אלה הם צירי הלידה המייסרים של דרך חשיבה חדשה על האדם. שתי הפרידות התגלו כפרידות לא סופיות, כהכנה לחיבור חדש. שני הבנים, מספרת התורה, עוד נפגשו. אברהם עצמו יישר את ההדורים עם כל אחד מהם.
כך ברא אלוהים את העולם, וכך יכולים אנחנו ליצור מערכות יחסים אישיות בחיינו: תחילה להיבדל ולפַנות מקום לאדם האחר. הורים צריכים להימנע מניסיון לשלוט בילדיהם. בני זוג צריכים אף הם להימנע מניסיון לשלוט זה בזה. מציאת המרחק הנכון היא המאפשרת לכל צד במערכת יחסים לצמוח ולהתפתח כאדם שלם. כדי שנראה את פני הזולת, עלינו ללכת פסיעות אחדות לאחור. אבל לא פסיעות רבות מדי.
הסמל היפה ביותר לבעיה ולפתרונה הוא טקס ההבדלה בצאת השבת – ובמיוחד נר ההבדלה. פתיליו נפרדים זה מזה, אבל הלהבות שלהם מצטרפות לשלהבת אחת. כך הוא בין בעל לאשתו. כך הוא בין הורה לילד. וכך הוא, או כך צריך להיות, בין אחים. הריחוק קלקל את היחסים בין יהודה ליוסף. ההתקרבות, ה"גישה" של יהודה אל אחיו, שיקמה אותם.
שאלות לשולחן שבת
מתי חוויתם אתם את שאלת האיזון בין קרבה לריחוק ביחסיכם עם בני משפחה או חברים?איך להערכתם היה סיפור יוסף ואחיו משתנה אם הם היו קרובים זה לזה מן ההתחלה? האם, במקרה זה, הם היו צריכים גם להתרחק כדי לשמר את היחסים?איפה עוד בתנ"ך עולה שאלת הקִרבה והריחוק?
