אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר לחיים בספר רעיונות משני-חיים בפרשת ניצבים (דף 243/4) הוצאת קורן מגיד:
תרגמו זאת למונחים אנושיים כותב הרב זקס ותראו כי הדבר יכול לשנות את חייכם. לפני שנים רבות, בתחילת עבודתי כרב קהילה, נשאתי עיניי למילה של עידוד מאישיות רבנית בכירה. עבדתי קשה, ניסיתי גישות חדשניות, חיפשתי דרכים חדשות לקרב יהודים למורשת אבותיהם. רב צעיר זקוק לתמיכה בזמנים כאלה. הוא נוטל סיכונים, סופג ביקורת בלתי נמנעת, ומשאביו הרגשיים מידלדלים. חיכיתי וחיכיתי אבל העידוד לא הגיע. הדומייה הכאיבה. היא איכלה את ליבי כחומצה.
עד שעברה בי כברק התובנה:
מה יהיה אם אהפוך את התרחיש על פניו? מה אם במקום לחכות שהרב פלוני יעודד אותי, אני אעודד אותו? מה אם אעשה למענו את מה שאני מייחל שהוא יעשה למעני?
זה היה רגע משנה־חיים. הוא נסך בי כוחות שלא הכרתי.
התחלתי לנסח זאת ככללים לחיים. אל תחכה שישבחו אותך: שבַּח אחרים. אל תחכה שיכבדו אותך: כבד אחרים. אל תעמוד ביציע ותבקר את אלה שעושים: עשה בעצמך משהו שישנה את פני הדברים לטובה. אל תחכה שהעולם ישתנה: התחל בתהליך בעצמך, וכך תגייס אליו אחרים. יש משפט המיוחס למהטמה גנדי (הוא מעולם לא אמר אותו, אבל בעולם מקביל ייתכן בהחלט שאמר): "היה אתה עצמך השינוי שאתה רוצה שיקרה בעולם". קח את היוזמה.
את זאת עשה משה בחודש האחרון של חייו, בסדרת הנאומים הארוכה שאנו מכירים כספר דברים, ובייחוד בטקס הגדול של חידוש הברית שבפרשתנו. ספר דברים מציין את קץ ילדותו של עם ישראל. מכאן ואילך, היהדות תהיה קריאתו של אלוהים לאחריות אנושית.
אצלנו האמונה איננה הַמְתָּנָה לאלוהים; אצלנו האמונה היא ההבנה שאלוהים מחכה לנו.
בכל פעם שאתם מוטרדים מכך שמישהו לא עשה בשבילכם את מה שצריך היה לדעתכם לעשות, הפכו את המחשבה הזו על פיה – ועשו אתם למען אותו אדם. אל תחכו שהעולם ישתפר. טלו את היוזמה. העולם מחכה לכם.
כותב הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר לחיים.
.............................................................................
החברה לחקר המקרא ממליצה על הספר האחרון שתורגם מאנגלית ויצא עכשיו לאור
"שיעורים במנהיגות" קריאות חדשות בפרשת השבוע
בהוצאת קורן מגיד
...........................................................................
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד
פרשת השבוע - ניצבים וילך תשפ"ג
לְחַדֵּשׁ יָמֵינוּ- מסר מאת הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
הרגע הגיע. משה עומד למות. הוא כבר ראה במות מרים אחותו ואהרן אחיו. הוא כבר התפלל לה', התחנן אליו – לא לחיות לנצח, אפילו לא לחיות יותר ממה שנקצב לו, אלא פשוט "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" (דברים ג, כה). תן לי להשלים את המסע. תן לי להגיע אל היעד. אבל ה' אמר לו לא: "רַב לָךְ. אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (שם כו). כמעט לכל תחינה אחרת של משה נעתר ה', אך לזו סירב.i]
מה עושה אפוא משה בימים האחרונים לחייו? הוא מוסר שתי מצוות, האחרונות בתרי"ג, שיש להן השלכות מרחיקות לכת על עתיד אמונת ישראל ועם ישראל. האחת היא מצוות הקהֵל:
מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, בְּחַג הַסֻּכּוֹת, בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם – הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ – לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ (דברים לא, י-יג).
בספרי הנביאים והכתובים אין אזכור ישיר לקיום מצווה זו, אך יש תיעוד של אספות דומות מאוד: מעמדים של חידוש הברית, שבהם המלך או המנהיג מקהיל את העם, קורא בתורה או מזכיר לעם את סיפור תולדותיו, וקורא לנאספים לאשרר את בריתם הלאומית עם ה'.
זה בעצם מה שעשה משה עצמו בחודש האחרון לחייו. ספר דברים כולו הוא הכרזה מחודשת על הברית, כמעט ארבעים שנה לאחר הברית המקורית בהר סיני, לאחר חילוף מלא של הדורות. דוגמה נוספת לכך נמצאת בפרק האחרון בספר יהושע, פרק כד. יהושע סיים למלא את המשימה שהוטלה עליו כממשיכו של משה: הוא חצה עם בני ישראל את הירדן, פיקד עליהם בקרבות, הוריש עמם את הארץ ויישב אותם בה.
מעמד דומה התרחש כעבור מאות שנים, בשלהי ימי בית ראשון, בהנהגתו של המלך יאשיהו. סבו של המלך, מנשה, שמלך חמישים וחמש שנה, היה מן הגרועים במלכי יהודה. הוא הנהיג בה שלל מיני עבודה זרה, ובתוכם הקרבת ילדים למולך. יאשיהו רצה להחזיר את העם לאמונת אבותיו, ובין היתר ציווה לטהר את בית המקדש ולשפץ אותו. במהלך השיפוץ נתגלה במקדש ספר תורה,ii] שנטמן במקום מחבוא לבל יושחת בשנות האלילות ושכחת התורה. המלך התרגש מהתגלית וכינס את העם למעין מעמד הקהל:
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ, וַיַּאַסְפוּ אֵלָיו כָּל זִקְנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם. וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית ה' וְכָל אִישׁ יְהוּדָה וְכָל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִתּוֹ וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל הָעָם לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל, וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית ה'. וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל הָעַמּוּד וַיִּכְרֹת אֶת הַבְּרִית לִפְנֵי ה' לָלֶכֶת אַחַר ה' וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְאֶת עֵדְוֹתָיו וְאֶת חֻקֹּתָיו בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ, לְהָקִים אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה. וַיַּעֲמֹד כָּל הָעָם בַּבְּרִית (מלכים ב' כג, א-ג).
הידוע בכל מעמדי המעֵין-הקהֵל הוא הכינוס שהקהילו עזרא ונחמיה לאחר גל העלייה השני של שיבת ציון מבבל (נחמיה, פרקים ח-י). עזרא עמד על מגדל עץ ליד אחד משערי העיר וקרא באוזני העם מספר התורה. חבורה של לויים התפזרה בקהל כדי להסביר לציבור את הנאמר. הכינוס החל בראש השנה, והגיע לשיאו לאחר סוכות, כשמנהיגי העם חתמו על אמנה ללכת בדרכי ה', והעם כולו "מַחֲזִיקִים עַל אֲחֵיהֶם אַדִּירֵיהֶם וּבָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱ-לֹהִים וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹת ה' אֲדֹנֵינוּ וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקָּיו" (נחמיה י, ל).
המצווה השנייה, האחרונה שניתנה למשה, גלומה במילים "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם, לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, יט). חז"ל הבינו פסוק זה כמצווה לכתוב ספר תורה, או לפחות להשתתף בכתיבתו. מדוע דווקא שתי המצוות הללו בעיתוי הזה?
משהו עמוק קורה כאן. ניזכר שוב בתשובתו החותכת של הקב"ה למשה כשהתחנן לעבור את הירדן. "רַב לָךְ. אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה". זו תורה וזה שכרה? זה הגמול שמשלם ה' לגדול נביאיו? ברור שלא. בשתי מצוות אחרונות אלו לימד ה' את משה, ודרכו את היהודים שבכל הדורות, מהו אלמוות; אלמוות על פני האדמה, לא רק בשמיים. אנחנו בני תמותה מפני שאנחנו גשמיים, ושום אורגניזם גשמי אינו יכול לחיות לנצח. אנחנו גדלים, אנחנו מזדקנים, אנחנו נחלשים, אנחנו מתים. אבל אנחנו לא רק גשמיים. אנחנו גם רוחניים. בשתי מצוות אחרונות אלו אנחנו למדים כיצד להיות חלק מרוח שאיננה מתה זה ארבעת אלפים שנה, ולא תמות כל עוד מאירים השמש, הירח והכוכבים.iii]
ה' הראה למשה, ודרכו לכולנו, איך להיעשות חלק מתרבות שלעולם אינה מזדקנת. היא נשארת צעירה מפני שהיא מתחדשת שוב ושוב. שתי המצוות האחרונות בתורה עניינן התחדשות – התחדשות קולקטיבית והתחדשות אישית.
מצוות הקהל מבטיחה שהעם ישוב ויתקדש לשליחותו, פעם אחר פעם. בימינו, יש רק מקום אחד בעולם שבו מתקיים טקס של חידוש ברית: ארצות הברית של אמריקה. רעיון הברית מילא תפקיד מכריע בפוליטיקה האירופית במאות ה-16 וה-17, בייחוד בז'נבה הקלוויניסטית, בסקוטלנד, בהולנד ובאנגליה. במקומות אלה השתנתה מאז התרבות הפוליטית. אולם המתיישבים הפוריטנים שיצאו משם בימים ההם לאמריקה הביאו איתם את רעיון הברית, וכוננו על פיו את ארצות הברית, ועל כן שם היא חלק מהתרבות הפוליטית עד היום. כמעט כל נאום השבעה נשיאותי, אחת לארבע שנים, מאז 1789, הוא טקס חידוש ברית, אם במפורש אם במשתמע; הקהַל בן זמננו.
בשנת 1987, בנאום לרגל מלאת מאתיים שנה לחוקת ארצות הברית, תיאר הנשיא דאז רונלד רייגן את החוקה כ"ברית שכרתנו לא רק בינינו אלא עם האנושות כולה... זוהי ברית אנושית, ויותר מכך: היא ברית עם ההוויה העליונה, זו שאבותינו המייסדים פנו תמיד לעזרתה". תפקידה של ארצות הברית, אמר, הוא "לחדש תמיד את בריתם של אבותינו עם האנושות... להשלים את המלאכה שהחלה לפני מאתיים שנה, המלאכה הנאצלה והגדולה המוטלת על שכמה של אמריקה – ניצחון החופש של האדם, החופש של האדם בריבונות האל".iv]
הקהל הוא מצווה של התחדשות לאומית – והמצווה להשתתף בכתיבת ספר תורה חדש היא מצווה של התחדשות אישית. זו דרכו של משה לומר לכל דורות העתיד: לא די שתאמרו קיבלתי את התורה מאבותיי. כל דור ודור צריך ליטול אותה ולחדש אותה.
מישראל ועד לפאלו-אלטו, היהודים הם מן הנלהבים שבמשתמשי טכנולוגיית המידע, ותרומתם להתפתחותה גדולה עשרות מונים מחלקם באוכלוסיית העולם (די אם נזכיר את גוגל, את פייסבוק ואת ווייז);
והנה, היהודים עדיין כותבים את התורה בדיוק כפי שהיו כותבים אותה לפני אלפי שנים – ביד, בקולמוס, על גבי מגילת קלף. אין זה פרדוקס, ולא סתירה, אלא אמת-חיים עמוקה. עם הנושא עִמו את עבָרו יכול לבנות את העתיד בלי חשש.
התחדשות היא מאמץ תובעני. לפני כמה שנים ישבתי עם האיש שעמד להיכנס לתפקיד ראש ממשלת בריטניה. במהלך שיחתנו אמר לי, "יותר מכול אני מתפלל שאחרי שנגיע לשם (הוא התכוון למשכן ראש הממשלה ברחוב דאונינג 10) לא אשכח אף פעם למה הגעתי לשם". אני משער שהוא חשב על דבריו המפורסמים של הרולד מקמילן, ראש ממשלת בריטניה בשנים 1957–1963, שכאשר נשאל מה הדבר המפחיד אותו ביותר בפוליטיקה ענה "אירועים, נערי החביב, אירועים".
דברים קורים. רוחות חולפות מכות על פנינו, בעיות שלא אנו יצרנו ניתכות בנו, ואנחנו נסחפים. אנחנו – כיחידים, כמוסדות וגם כעמים. וככל שהדברים קורים לנו ונעשים בנו, אנחנו מזדקנים. אנחנו שוכחים מי אנחנו ולמה. לבסוף מכריעים אותנו אנשים (או ארגונים או תרבויות) צעירים מאתנו, רעבים או נחושים מאתנו. הדרך היחידה להישאר צעיר, רעב ונחוש היא לקיים התחדשות תקופתית ובה להזכיר לעצמנו מאין באנו ולאן אנו הולכים ומה מוליך אותנו. לאילו אידיאלים אנחנו מחויבים? מהו המסע שנקראנו להמשיכו? חלק מאיזה סיפור אנחנו?
כמה יפה הוא אפוא התזמון, וכמה מדויק:
בשעה שגדול הנביאים מעומת עם היותו בן תמותה, אלוהים נותן לו ולנו את סוד האלמוות שעל פני האדמה. אם אנו נאמנים לבריתנו, ומחדשים אותה בחיינו, אנו עתידים לחיות גם לאחר מותנו בקרב אלה הבאים אחרינו – צאצאינו, תלמידינו, אלה שנעזרו בנו ואלה שהושפעו מאתנו. אנחנו מחדשים ימינו כקדם. משה מת, אך תורתו וחזונו חיים אחריו.
שאלות לשולחן שבת
i] יש כאן לקח חשוב: התפילות שאנחנו מתפללים על אחרים, ושאחרים מתפללים עלינו, נענות; אך התפילות שאנו מתפללים על עצמנו – לא תמיד. ובהרחבה, טוב יותר להתפלל על הכלל ולא על הפרט; משום כך, כאשר מתפללים לרפואת חולה או מנחמים את האבל, מוסיפים "בתוך שאר חולי ישראל" ו"בתוך שאר אבלי ציון וירושלים". כפי שציין רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, האינטרסים של יחידים עלולים להתנגש זה בזה, ולכן מתפללים בציבור על הכלל – על הטוב המשותף.
ii] כך הבינו רד"ק ורלב"ג. אברבנאל, לעומת זאת, כתב שלא מתקבל על הדעת שלא נשמרו עותקים נוספים של התורה, ולדעתו הספר שנמצא הוא ספר התורה שמשה כתב במו ידיו.
iii] על פי ירמיה לא.
iv]Public Papers of the Presidents of the United States, Ronald Reagan, 1987, 1040-1043 .
