אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
בתאריך 15 למאי 2024 בשעות הבוקר (למחרת חג העצמאות) נקיים "יום שיא בתנ"ך" בבית הספר "אהל שם" ברמת גן לתלמידי שכבת יא' יב' עם צוות המורים, ההורים, משפחות שכולות ונציגי משרד החינוך, בו יציגו תלמידים עבודות על הקשר בן "גיבורים בתנ"ך וגיבורי צה"ל".
תלמידים מצטיינים הלומדים לקראת בחינת בגרות בתנ"ך 5 יחידות יקבלו מלגות "מהחברה לחקר המקרא"
והאלוף מיל. אליעזר שקדי מפקד חיל האויר לשעבר, ומנכ"ל אל-על לשעבר ירצה בנושא:"מנהיגות".(פרטים נוספים לקראת האירוע)
כמו כן בתאריך 9.6.24 נקיים יום שיא בתנ"ך בתיכון "קוגל" בחולון באותה מתכונת עם תא"ל מיל. אביגדור קהלני המעוטר באות הגבורה, ואות המופת בצה"ל ובאות הנשיא, נושא ההרצאה: "מנהיגות" (פרטים נוספים לקראת האירוע).
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
..............................
ההקלטה של כל ההרצאות "הרב זקס כפרשן מקרא" ניתן למצוא גם באתר של החברה לחקר המקרא. www.hamikra.org
לכניסה לתוכנת הספוטיפי כדי לשמוע את כל ההרצאות הקודמות לחצו כאן בבקשה
https://open.spotify.com/show/
..........................................................................................
האנטישמיות!
מתי העזו היהודים באלפי השנים האחרונות לקום ולעמוד על נפשם ! לקום ולהגיב!!
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל, היה מגדולי הלוחמים באנטישמיות בעולם, בספר שכתב "הגדה של פסח - פסח -על שום מה?" מצאתי את המאמר השישי (החל בעמוד 161)"שלא אחד בלבד"!
כל הזכויות שמורות למורשת הרב זקס-2003 ולהוצאת קורן-מגיד-2015, בספר יש 21 מאמרים של הרב לורד יונתן זקס, כל מאמר הוא עולם ומלואו בנושאים שונים,(מומלץ לרכוש את הספר באתר של קורן)
(ההדגשות הם שלי. ישראל קריסטל)
כיום, כאשר האנטישמיות מרימה שוב ראשה בעולם כדי לפגוע ולהסית נגד העם היהודי ברחבי העולם ונגד העם היושב בציון בזמן מלחמת הקיום שלו, מלחמת המצווה, אני תקווה שתוכלו להעזר במאמר בו הרב זקס מנתח את התופעה ומביא את מסקנותיו. המאמר ארוך ולכן, ברשותכם, נחלק אותו לקטעים ונשלח אותו במייל.
(חלק א' נשלח ביום חמישי חול המועד יז בניסן תשפ"ד 25.4.24)
כותרת: מאמר ו' "שלא אחד בלבד" - חלק ב'.
כבר בשלב מוקדם בהתפתחות הנאורות הופיעו סימנים מדאיגים. בשנות החמישים של המאה השמונה עשרה תיאר וולטיר, דוברה הגדול של החירות, את היהודים כ"עם בור וברברי, שבו מתאחדים מאז ומתמיד החמדנות המסואבת ביותר עִם האמונות התפלות הנתעבות ביותר", אם כי הואיל בטובו להוסיף: "יחד עם זאת, אל לנו לשרוף אותם". בשנת 1789, השנה שבה פרסמה האסיפה הלאומית הצרפתית את מגילת זכויות האדם, פרצו מהומות נגד
יהודים בחבל אלזס.
ההוגים הגדולים של העת החדשה אף הם לא הצטיינו ברוח נדיבה. עמנואל קאנט דיבר על היהודים כ"מוצצי הדם של החברה"
וקרא ל"המתת חסד" של היהדות. פיכטה טען שאין לתת ליהודים זכויות אזרח. הגל הציג את היהדות כמודל למוסר עבדים. שופנהאואר הגדיר את היהודים כ"לא טובים יותר מבקר". ניטשה האשים את היהודים ב"עיוות" הערכים. הלוגיקן הדגול גוטלוב פרגה כתב ב־1924 כי לצערו הרב "יש יהודים רבים כל כך בגרמניה". מרטין היידגר, הפילוסוף הגרמני הדגול ביותר במאה העשרים, היה חבר נלהב במפלגה הנאצית, וגם לאחר המלחמה לא התנצל על הערצתו להיטלר או על בגידתו בעמיתיו היהודים. לא ראיתי הסבר הולם אם כי ייתכן שהדבר מעיד על בורותי בספרות לכך שהפילוסופיה, שנשאה בכנפיה את התקוות הגדולות של עידן התבונה, לא הצליחה לעמוד מול האנטישמיות. אפילו ספרו של ז'אן פול סארטר, הרהורים בשאלה היהודית, שנכתב ב־1946, אחרי תום המלחמה, הוא יצירה פגומה ביותר שאינה מייחסת כבוד עצמאי לקיום היהודי (טענתו היא שהיהודים אינם יוצרים את האנטישמיות האנטישמיות היא שיוצרת את היהודים).
לאור ההיסטוריה הזאת עולה בבירור כי האנטישמיות איננה תופעה המהווה שלמות אחת, אמונה או אידיאולוגיה לכידה.
היהודים היו שנואים מפני שהיו עשירים ומפני שהיו עניים; מפני שהיו קפיטליסטים ומפני שהיו קומוניסטים; מפני שהאמינו במסורת ומפני שהיו קוסמופוליטיים חסרי שורשים; מפני שהסתגרו בתוך עצמם ומפני שחדרו לכל מקום.
האנטישמיות איננה אמונה אלא נגיף.
לגוף האדם יש מערכת חיסונית מתוחכמת להפליא המפתחת הגנות מפני נגיפים. אבל הנגיפים חודרים אליו מפני שהם יוצרים מוטציות.
האנטישמיות יוצרת מוטציות.
בזמנים שקדמו לנצרות נדרשה צורה פשוטה יחסית של עוינות כלפי זרים, התנכרות לנכדי. במאות הראשונות של הנצרות הפכה צורה זו לתופעה דתית: אנטי־יהודיות. בימי הביניים היא הייתה לשורה של מיתוסים שהמשותף לכולם היה התפיסה שהיהודים הם מקור כל רע. בעקבות הנאורות לא יכלו עוד להתקבל בשיח הציבורי החילוני הצדקות דתיות או מיתיות, וכך נולדה האנטישמיות הגזעית (המושג "אנטישמיות" עצמו נטבע רק ב־1879 בידי העיתונאי הגרמני וילהלם מאר). היוקרה שהעניקו כתבים מקודשים לדעה הקדומה הוחלפה בגורם החדש המבטיח אמת: המדע. כך בא לעולם פסבדו-מדע חדש, מדע הגזע, שנועד להוכיח כי היהודים הם מין נחות. עוד תחומי ידע מדעיים כביכול גויסו למשימה: אנתרופולוגיה שזיהתה את ה"ישן" עם ה"פרימיטיבי"; קריאה דרוויניסטית של ההיסטוריה שראתה את "הברירה הטבעית" כחיסול חסר רחמים של החלשים בידי החזקים; וגישה מדעית לחברה (הנדסה חברתית), שחלק ממנה היו האאוגניקה ורעיונות רפואיים אחרים, שסייעו להבניית הרעיון שאפשר לשפר את החברה באמצעות הרחקת פרטים וקבוצות "נגועים" באמצעות ניתוח. הפילוסופיה הכזיבה את היהודים, וכמוה גם המדע: מעט מדי מחאות נשמעו לנוכח הטירוף הזה. האנטישמיות הגזענית התגלתה, באופן בלתי נמנע, כצורה קטלנית יותר מכל קודמותיה, מפני שאמונות דתיות אפשר להוקיע, אבל גזעים אפשר רק להשמיד.
קשה לדעת מה לומר מול רוע שכזה, שכן מדובר ברוע, גם אם הוא מולבש במחלצות של קדושה או אידיאלים או מושגים פסבדוי מדעיים. אלוהים לבדו יודע אם היהודים היו טובים או רעים מאחרים,
אבל אין עם שראוי לשנאה כזאת ולרדיפות כאלה. וסופן טרם בא.
הערה אוטוביוגרפית: אני גדלתי בבריטניה הנוצרית ולמדתי בבתי ספר נוצריים (באותם ימים לא היו כמעט בתי ספר יהודיים). חוויתי בהם רק יחס טוב מצד מוריי וחבריי. אותם ימים הותירו בי רושם בל יימחה. הם נטעו בי הערצה כלפי דת שלא הייתה שלי ולעולם לא תהיה. הם לימדו אותי שסובלנות עמוקה ומתמשכת היא דבר אפשרי ויפה מאין כמוהו. בהמשך חיי הם עזרו לי לקשור קשרי חברות עם מנהיגים נוצרים ועם בני דתות אחרות – מוסלמים, הינדים, סיקים, בודהיסטים, ג'ייניסטים, זורואסטרים ובהאים – שאני מוקיר אותם עד היום. כילד, כשהגענו לקטע בהגדה המספר על שנאת ישראל לאורך הדורות – "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו" – הרגשתי בחוש שהמילים האלה מתייחסות לעידן שעבר מן העולם. הן תיארו אולי את חוויית הדור של הוריי, אבל לא את חוויית הדור שלי. ככל שהתבגרתי הלכה תחושה זו והתעצמה.
האמנתי כי השואה לימדה את האנושות את המילים "לעולם לא עוד". טעיתי.
האנטישמיות בלבוש חדש וארסי המתמקדת כיום בקיום היהודי הקיבוצי במדינת ישראל אך תוקפת יהודים ומבנים יהודיים גם בתפוצות שבה והרימה את ראשה. במהירות ובקלות מדהימות היא עקפה את מנגנוני החיסון שנבנו במערב במהלך יותר מחצי מאה של הוראת השואה, דיאלוג בין דתי וחקיקה אנטי גזענית.
כיצד קרה הדבר הזה?
נגיפים פועלים ביעילות כשהם משכנעים את המערכת החיסונית
של הגוף שהם חלק מהגוף עצמו. נגיפים מפתחים מוטציות כדי שייראו כאילו יש בהם תאים שאינם אויבים אלא ידידים. כה עצום היה הרושם של השואה עד שמיני רוע מסוימים נעשו טאבו: גזענות, טיהור אתני, פשעים נגד האנושות וניסיונות לרצח עם. הדרך היחידה שבה יכלה האנטישמיות לחדור דרך מנגנוני ההגנה הללו הייתה הפנייתם נגד היהודים. התהליך החל עם החלטת האו"ם הידועה לשמצה משנת 1975, שהשוותה את הציונות לגזענות, והגיע לשיאו בוועידת האו"ם נגד גזענות בדרבן בספטמבר 2001, שבה דווקא מדינת ישראל - הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון – היא שהואשמה בכל הרעות החולות הללו.
הניסיון נכשל אבל השפה והנראטיב התבססו כצורות מקובלות של שיח בזירה הציבורית. נולד מיתוס חדש, חזק לא פחות מהמיתוסים של ימי הביניים, מיתוס שעל פיו קיומה של מדינה יהודית, קטנה ככל שתהיה, הוא הגורם לכל שיבוש בסדר העולמי, מהרס מגדלי התאומים פחות משבוע לאחר ועידת דרבן ועד "התנגשות הציביליזציות" המסכנת את סיכויי השלום במאה העשרים ואחת.
האנטישמיות הגזענית יצרה אפוא את המוטציה של האנטי-ציונות המיתולוגית בתוספת נופך חדש שלפיו כל היהודים הם ציונים ולפיכך הם מטרה לגיטימית לאלימות. אל תוך התבנית החדשה הזאת נוצקו מחדש וניעורו לחיים חדשים כל הפנטזיות הישנות של השנאה, מעלילת הדם ועד הפרוטוקולים של זקני ציון, אותו זיוף משלהי המאה התשע־עשרה.
מועד אחד מקשר בין כל ביטויי העוינות - הימי ביניימית, המודרנית והפוסט-מודרנית: חג הפסח עצמו. בחג זה התמקדו תמיד עלילות הדם, כי ההמונים, לפחות, האמינו שהיהודים זקוקים לדם להכנת המצות. זהו גם המועד שהנאצים בחרו לחסל בו את גטו ורשה ב־1943 (הנאצים בחרו במכוון במועדי ישראל לביצוע רציחותיהם האכזריות ביותר: הדבר נודע בשם "לוח השנה של גבלס"). ב־2002 בחרו מחבלים לבצע בנתניה ביום זה מתקפת התאבדות שבה נהרגו 29 איש ונפצעו מאות, בעודם מתכוננים לחגוג את ליל הסדר. משהו בחג החירות המקראי מעורר את זעמם של אלה המאמינים - לפעמים בשם אלוהים, לפעמים בשם ציביליזציה נעלה יותר מבחינה מוסרית כי היהודים אינם רשאים להיות חלק מהחירות מעצם הגדרתה.
מדוע קיימת אנטישמיות? על כך הועלו תלי תלים של השערות.
היו שהסבירו זאת במונחים פסיכולוגיים: העתקת פחד, החצנת סכסוך פנימי, השלכת אשמה, יצירת שעיר לעזאזל. אחרים נתנו לכך הסבר סוציו־פוליטי: היהודים הם קבוצה שנוח להאשימה בבעיות כלכליות, בתסיסה חברתית, בסכסוכים מעמדיים או בשינוי מערער עולם. אבל היו גם שבחנו את האנטישמיות מבעד לעדשת התרבות והזהות: היהודים היו הגורם הזר הסטריאוטיפי שלעומתו יכולה קבוצה להגדיר את עצמה. בתוך המסורת היהודית נשמעו קולות שטענו כי השנאה
הזאת היא בלתי נמנעת: "עֵשָׂו שונא ליעקב" או "הר סיני, שמשם ירדה שנאה לעולם". אחרים, שהבחינו בריכוז האנטישמיות דווקא בדתות המתייחסות למונותיאיזם של אברהם – הנצרות והאיסלאם – מאמצים הסבר פרוידיאני הנתלה במיתוס של אדיפוס: אנו מבקשים להרוג את מולידנו. אכן, מוזר היה אילו תופעה מורכבת כמו האנטישמיות לא הייתה מולידה הסברים רבים.
השקפתי האישית,(הרב לורד יונתן זקס) שאינה סותרת במהותה אף אחת מההשערות הללו, היא שהיהודים נשנאו מפני שהיו שונים. אמנם ברור שכל עם, גזע ואמונה שונים זה מזה, אלא שאף אחד מאלה לא נצמד בדבקות שכזאת לזכות להיות שונה, לחובה להיות שונה. מקרב כל עמי האימפריה של אלכסנדר הגדול והאימפריה הרומית, רק היהודים התמרדו – לא על רקע פוליטי אלא פשוט להגנת זכותם לקיים את דתם. באירופה הנוצרית, הם לבדם (כמעט) סירבו להתנצר (היו שהתנצרו, אבל הרוב לא) למרות הלחצים העצומים שהופעלו עליהם, לפעמים במחיר חייהם ממש. באירופה שאחרי הנאורות הם נותרו מובחנים. הם התבוללו, השתלבו, אך לא נעלמו.
במזרח התיכון של ימינו, מדינת ישראל היא אי של חיים יהודיים בתוך ים איסלאמי.
היהודים היו שונים. זו כזכור הייתה הסיבה שהמן המליץ על רצח עם: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד, מִפְזָר וּמְפרָד בֵּין הָעַמִּים... וְדָתֵיהֶם שׁנוֹת מִכָּל עָם" (אסתר ג, ח). אפשר אולי להיות שונה אם אתה אימפריה, ציביליזציה, מעצמה עולמית, אבל קשה להיות שונה כשאתה מיעוט, אם מיעוט היושב על אדמתו אם מיעוט בתפוצות. הקיום היהודי מעלה את בעיית השונות במלוא חריפותה, וכך היה מאז ומתמיד.
בדת היהודית יש משהו בלתי רגיל, ואפילו ייחודי. זו הייתה הדת המונותיאיסטית הראשונה בעולם. אברהם, משה והנביאים היו הראשונים שהאמינו באל יחיד, בורא שמים וארץ, שריבונותו נשגבת מכל הגורמים הארציים. בדת היהודית גלומה התפיסה שאלוהים כרת ברית עם כל האנושות כולה (הברית עם נוח, אחרי המבול). הברית הזאת, העומדת על שלטון הצדק וקדושת החיים, היא הגילוי המוקדם ביותר של מה שמכונה היום זכויות אדם אוניברסליות (התורה עצמה מדברת על מצוות ואיסורים ולא על זכויות). אבל היהדות עצמה - דרך התורה איננה מערכת חוקים אוניברסלית, ומעולם לא נתפסה כך. היא נחקקה באמצעות שורה של בריתות עם האבות, ולימים עם עם ישראל כולו במעמד הר סיני; זה היה ספר החוקים של עם מסוים עם אחד, לא כולם. מכאן נובעת העובדה הידועה (והמרשימה) שהיהדות אינה רואה את עצמה כנתיב היחיד אל אלוהים. מלכיצדק, יתרו ובת פרעה שהצילה את משה הם חלק משורה של דמויות שחיו ופעלו מחוץ לברית התורה, ובכל זאת למדו להכיר את אלוהים ולירוא מפניו. "חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא", אמרו חכמינו. אפשר לבטא בפשטות את הפרדוקסי לכאורה: אלוהי ישראל הוא אלוהי האנושות כולה, אבל דת ישראל איננה דת האנושות כולה, וגם לא נועדה להיות דת כזאת. זוהי תופעה הטעונה הסבר. להבין זאת פירושו להגיע למסקנה תיאולוגית בדבר האנטישמיות. זהו גם מפתח חיוני להבנת מקומו של חג הפסח בהשקפת עולמה של היהדות.
התורה עוסקת בעם אחד, עם ישראל, באמונתו, בתולדותיו ובארצו. אך היא אינה מתחילה בעם אחד. היא פותחת באנושות בכללותה: אדם וחווה, קין והבל, נוח והמבול. כל אחד מאלה מייצג מסר אוניברסלי. סיפורם של אדם וחווה מגלה לנו, כדברי רבי עקיבא, כי "חביב אדם שנברא בצלם". סיפורו של קין מלמדנו על הסכנה האוניברסלית הטמונה ביריבות בין אחים, באלימות וברצח. נוח, אחרי המבול, מייצג את האנושות כולה בברית עם אלוהים. אלה הם הכללים האוניברסליים של המצב האנושי. מכאן מתפתח סיפור המציין את המעבר מן האוניברסלי (נוח) אל הפרטיקולרי (אברהם): סיפור מגדל בבל. הוא נפתח באמירה דרמטית: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׁפָה אֶחָת וּדְבָרִים אַחָדִים" (בראשית יא, א). בבל- רמז לערי המדינה הגדולות של ארם נהריים - היא סמל לאימפריה, ציביליזציה יחידה שנכפתה בכוח על המוני אנשים פרטיים. ההיסטוריונים של העת העתיקה נוהגים היום לכנות ציביליזציה מסוג זה "ציביליזציה קוסמולוגית", ופירוש הדבר שהיא משליכה את ההייררכיה הארצית שלה על השמים. היא מאמינה שהמבנה החברתי שלה משקף את הקוסמוס. התורה מספרת לנו, בלי להסביר מיד את הסיבה לכך, שבסדר מסוג זה היה משהו משובש מעצם הווייתו. אלוהים בולל את שפתם של בוני המגדל בבבל, ואז, בפרק הבא, קורא לאברהם לצאת למסעו הבודד אל עתיד לא נודע. מכאן ואילך, עד קיץ כל הימים, לא יהיו שפה אוניברסלית, תרבות אוניברסלית וציביליזציה אוניברסלית. אמנם יהיה תקנון מוסרי אוניברסלי, שבע מצוות בני נוח, אבל לא תהיה דת אוניברסלית.
קשה להפריז בחשיבות מקוריותו ועוצמתו של רעיון זה. אלוהים יצר את האנושות בצלמו וכרת ברית עם האנושות כולה, ואז פנה לאדם יחיד, למשפחה מורחבת אחת, לעם אחר, וביקש מהם להיות שונים ובכך לימד את האנושות כי יש לכבד את השונות. זהו בדיוק פירושה של המילה "קדוש" בתורה: שונה, מובחן, נבדל. הבעיה בציביליזציות אוניברסליות, הדיו של סיפור מגדל בבל לאורך הדורות, היא שהן מקריבות את הפרט לטובת הקולקטיב. הן מכפיפות את האדם למדינה במקום להכפיף את המדינה לאדם. הן כופות אחדות מלאכותית על שונות שנוצרה בידי שמים. אנושיותנו מתקיימת לא למרות ייחודיותנו האינדיבידואלית, אלא דווקא בזכותה. וכך נאמר במשנה באחת האמירות העמוקות ביותר של חז"ל, "להגיד גדולתו של הקב"ה: שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו" (סנהדרין ד, ו). היהדות היא ברית פרטיקולרית עם האל האוניברסלי, כי רק עם הפרטיקולריות הזאת ובאמצעותה אנחנו נעשים אנושיים לגמרי, ורק באמצעות מוסדותיה של הפרטיקולריות הזאת משפחות, קהילות, שפות ומסורות, כל אחת ואופייה המקומי - אנחנו מגנים על אנושיותנו ומקיימים אותה..... המשך יבוא.
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל,בספר שכתב
"הגדה של פסח - פסח -על שום מה?" המאמר השישי (החל בעמוד 161)"שלא אחד בלבד"!
כל הזכויות שמורות למורשת הרב זקס-2003 ולהוצאת קורן-מגיד-2015
