אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
******************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי ג' כסליו תשפ"ה -4.12.2024 בשעה 20.30 (8.30) בערב.פרשת ויצא.
מרצה השבוע: הרב עקיבא צוקרמן
רב קהילה "עין הנציב"
הנושא : " יעקב בורח מעצמו"
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
******************************
השיעור מוקדש לעילוי נשמתו של הגיבור הקדוש שי פיזם הי"ד .
שי ז"ל נולד באלון שבות, ההורים שלו היו אברכים במגדל עז ובהר עציון.
הוא גדל בעין הנצי"ב, שם ההורים שלו, הרב שמעון וכרמית, לימדו במדרשה.
למד בנווה שמואל באפרת, ובהר עציון, התחתן עם מעיין, בת עין הנצי"ב, והם הקימו את ביתם באלון שבות, בישיבת הר עציון ומתוך קשר של מעיין עם מגדל עז שם למדה.
שי ז"ל היה מט"ק מוערך מאוד בגדוד 9.
בתחילת חודש כסלו נולדה ביתם הבכורה, ירדן אורי, ושלושה שבועות אחר כך, בנר שמיני של חנוכה, שי נפל בקרב ברצועת עזה.
שי זצק"ל היה תלמיד חכם ואיש חינוך, איש עמק המעיינות והר עציון, אוהב אדמה וחקלאות, ושטותניק מצחיק.יהי זכרו ברוך.
כתב הרב צוקרמן.
******************************
ניתן להרשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org
*****************************
לצפייה ברשימת המרצים לספר בראשית: https://sacks.hamikra.org/lp/
******************************
בברכת ברוכים המשתתפים
ישראל קריסטל- מנכ"ל החברה לחקר המקרא.
בבקשה העבירו הלאה.
כמו כן, רבני קהילות המעונינים להשתתף בתוכנית בבקשה התקשרו אלי.
כמו השבוע, כך בהמשך כל השנה אנחנו מבקשים לכבד ולעלות את זכרם של הקדושים הטהורים שנפלו במלחמת "חרבות הברזל ובחג שמחת תורה",ולהקדיש את השיעור על שמם,
בני משפחה וחברים המבקשים להצטרף למיזם ולספר בתחילת השיעור עליו/ה בבקשה תתקשרו אלי.
ישראל קריסטל - בוואטסאפ -0543973801 -או במייל - info@hamikra.org
******************************
מצורפת ההקלטה מיום רביעי האחרון: בחסות החברה לחקר המקרא - דר' זאב(ווה) פרידמן-ויהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת
******************************
מבזקס לשבת פרשת תולדות -תשפ"ה מאת הרב יונתן זקס זצ"ל - מביא הרב אמיר דדון.
******************************
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בספרו "לא בשם האל"-אל מול אלימות דתית-בהוצאת קורן-מגיד פרק א' עמודים 13-14מסביר:
לקראת סוף המאה העשרים כבר הגיעו רוב החילונים למסקנה שהדת, גם אם אינה מופרכת, היא מיותרת. איננו זקוקים עוד לתנ"ך כדי להסביר את העולם. במקומו יש לנו מדע. איננו צריכים טקסים מקודשים שינווטו את ספינת חיינו. במקומם יש לנו טכנולוגיה. כשאנחנו חולים, אין לנו צורך בתפילה. יש לנו רופאים, בתי חולים וניתוחים. אם אנחנו מדוכאים, יש לנו חלופה לנחמה שבדת: תרופות נוגדות דיכאון. כשאנו נתקפים רגשי אשמה, אנו יכולים לבחור בטיפול פסיכולוגי במקום בתא הווידויים. שוחרי התעלות הנפש ימצאו את מבוקשם בהופעות רוק ובתחרויות ספורט. אשר להיותנו בני תמותה - הדבר הטוב ביותר, על פי מדורי הייעוץ בעיתונים, הוא לא לחשוב על כך יותר מדי. אנשים רבים אינם בטוחים אם יש אלוהים או אין, אך ברור להם שאם לא נטריד אותו הוא לא יטריד אותנו.
אלא שחילונים אלו שכחו דבר חשוב: שהאדם, ההומו ספיינס, הוא החיה המחפשת משמעות. אם יש דבר אחד שהמוסדות הגדולים של העולם המודרני אינם עושים, הרי זה מתן משמעות. המדע מספר לנו איך הדברים פועלים, אבל אינו אומר מדוע. הטכנולוגיה נותנת לנו כוח אבל איננה יודעת להדריכנו מה לעשות בו. השוק נותן לנו אפשרויות בחירה אך מותיר אותנו תוהים כיצד לבחור. המדינה הדמוקרטית הליברלית נותנת לנו חופש לחיות באופן שנרצה, אך מסרבת סירוב עקרוני להדריכנו במה לרצות.
המדע, הטכנולוגיה, השוק החופשי והמדינה הדמוקרטית־ ליברלית אפשרו לנו להגיע להישגים חסרי תקדים של ידע, חופש, תוחלת חיים ועושר. כולם הם מן ההישגים הגדולים ביותר של האנושות, ויש להוקירם ולשמרם. אבל אין בכוחם לענות לשלוש השאלות שכל אדם בעל הכרה עצמית ישאל בשלב זה או אחר בחייו: מי אני? למה אני פה? איך ראוי אפוא שאחיה? אלו הן שאלות שהתשובה להן היא הנחיה ולא תיאור, תוכן ולא טכניקה. התוצאה היא שהמאה העשרים ואחת מציידת אותנו בהכי הרבה בחירה אך בהכי מעט משמעות.
הדת חזרה מפני שקשה לחיות בלי משמעות. זו הסיבה לכך ששום חברה לא שרדה לאורך ימים בלי דת או תחליף דת. המאה העשרים הראתה ביד חזקה ובזרוע נטויה שהחלופות המודרניות הגדולות לדת - הלאום, הגזע והאידיאולוגיה הפוליטית - נוטות לא פחות מהדת להקריב קרבנות אדם לחלופות האל שלהן.
הדת שחזרה איננה הדת שהתרגלנו לצפות לה במערב, דת מהורהרת, עדינה, פתוחה ושוחרת שלום. זו הדת במלוא נטייתה למדון ולתוקפנות, הדת הנכונה להילחם באויבי האל, לזרז את קץ הימים, להביא לסוף הניוון המוסרי ולנצחונם הסופי של האל, האמת הגדולה וההתמסרות לרצון העליון.
לא כל הזרמים הדתיים האנטי־מודרניים אלימים. להפך: היהודים החרדים הם שוחרי שלווה בדרך כלל, וכך גם קבוצות נוצריות כגון המנוניטים והאמיש, וקבוצות מוסלמיות כגון הסופים. כל רצונם הוא לחיות פרושים מן העולם, לבנות קהילות לאורם של ערכים מסוימים, ולהתקרב אל האלוהים בתודעה וברגש. בדרכיהם השונות, הם מעידים על חסד האל.
אך אין לכחד: האיום החמור ביותר על החופש בעולם הפוסטי מודרני הוא הדת הרדיקלית בגילומה הפוליטי. אלה הם פני הרוע האלטרואיסטי בזמננו.
למה זה קרה עכשיו? (המשך בעמוד21-22) מפני שהעולם משתנה בקצב מהיר מאי פעם, והיות ששינויים הם דבר מבלבל, הם גורמים לתחושות של אבדן ושל פחד העלולות להידרדר במהירות לכדי שנאה. עולמנו שטוף שנאה. האינטרנט, לצד הברכה הרבה הגלומה בו, יודע להפוך את השנאה למגפה. באמצעות הרשתות החברתיות יכול אדם להפיץ את ארס שנאתו על פני תבל ומלואה. באמצעות יוטיוב יכול ארגון לזעזע עולם שלם בסרטונים של התזת ראשים ושריפת אנשים חיים.
ריבוי ערוצי התקשורת משמעו שמקור החדשות שלנו איננו עוד העיתונים הממוסדים ותחנות הרדיו והטלוויזיה. תקשורת ההמונים מתחלפת בתקשורת הכָּמוֹנים: מפנייה אל קהל מגוון הנחשף לטווח רחב של דעות – לפנייה אל קהל של אנשים "כמוני", קהל ממוקד, גם אם מפוזר מבחינה גיאוגרפית, של חברים ברשת חברתית הקרובים זה לזה ברקע ובדעות ומחפשים מידע שיאשש את עמדותיהם הקיימות.
כך מתפוררת החברה לכדי מערך של קבוצות דעה.
האינטרנט גם הופך את השנאה לגלובלית. אירועים שבעבר הייתה להם השפעה מקומית בלבד שולחים עתה גלי הלם סביב העולם. פרובוקציה שנעשית במקום אחד יכולה לעורר זעם במקום אחר. מעולם לא היה קל יותר ליצור פרנויה ולהפיצה. מי שמתקשר עם אנשים הרחוקים ממנו אלפי מילין ואינם יכולים לבדוק עובדות, יכול בנקל להפוך עכבר להר והערת אגב פעוטה לעלבון מכוון. הרב יונתן זקס זצ"ל.
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן-מגיד.
פרשת ויצא תשפ"ה
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מתוך הפרשה:
"הולדתה של השנאה העתיקה בעולם"
"צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכול". מדרש זה המובא בהגדה של פסח, ושיסודו בסיפור לבן ויעקב שבפרשתנו, מעורר קשיים גדולים.
ראשית, המדרש בהגדה מבוסס על פרשת מקרא ביכורים בספר דברים, הפותחת במילים "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי". רוב רובם של המפרשים גורסים כי שיעור הפסוק הוא "ארמי אובד היה אבי", כלומר המילה "ארמי" מתארת את האב – ושהאב הוא יעקב, שברח לחרן שבארם, או אברהם שעזב את חרן בצו ה' והלך לארץ כנען. אמנם יש מפרשים מעטים הסבורים ששיעור הדברים הוא "ארמי ניסה לאבד את אבי", כלומר לבן הארמי ניסה להאביד את יעקב מן העולם; אך קרוב לוודאי שהמדרש שבהגדה הוא המקור לפירושם זה, שאינו על דרך הפשט.
אך גם אם זה שיעור הכתוב – האומנם כך היה? בסיפור יעקב ולבן בפרשתנו אין שום סימן לכך שלבן רצה להאביד את יעקב. הוא רימה אותו, הוא ניסה לנצל אותו, והוא גם רדף אחריו לאחר שברח. כשהדביק את יעקב נראה אליו אלוהים בחלום הלילה ואמר לו "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע" (בראשית לא, כד). כשלבן נזף ביעקב על ניסיונות הבריחה שלו, יעקב ענה: "זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ – אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ – וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים!" (לא, מא). טענותיו של יעקב נסובו על כי לבן נהג בו באופן מחפיר, וניצל אותו כמעט עד כדי הפיכתו לעבד, אך לא על כי ניסה "להאביד אותו", להורגו כמו שפרעה גזר על כל בני ישראל הזכרים.
וקושיה אחרונה – ההגדה, ליל הסדר, חג הפסח כולו, עניינם ההצלה ממצרים: משעבוד נורא, עד כדי רצח-עם איטי. מדוע להקטין את כל זה ולומר שפרעה לא היה נורא כל כך, שלבן היה רע ממנו? דומה שהדבר אינו מתיישב לא עם המסר של ההגדה, וגם לא עם המסופר בתורה.
מהו אפוא פשר המדרש הזה? הנה תשובה אפשרית. התנהגותו של לבן היא הפרדיגמה להתנהגותם של האנטישמים שבכל דור ודור. ההגדה מתעניינת פחות בלבן האיש ובמעשיו, ויותר במה שצמח ממנו כאב-טיפוס.
מהי הפרדיגמה של לבן? לבן הִתראה תחילה כחבר. הוא הציע ליעקב מקלט במנוסתו מפני אחיו עשו שגמר אומר להורגו. אך עם הזמן התברר שהתנהגותו אינה נדיבה אלא מתוחבלת ואינטרסנטית. יעקב עבד שבע שנים בשביל רחל. בליל החתונה החליף לבן את רחל בלאה, ועל כן נאלץ יעקב לעבוד עוד שבע שנים ברחל. כשיוסף נולד לרחל ניסה יעקב לעזוב. לבן מחה על כך. יעקב עבד עוד שש שנים, ואז הבין שהמצב אינו יכול להימשך. בניו של לבן האשימו את יעקב כי הוא מתעשר על חשבון אביהם. יעקב הבין שהאיבה מדביקה גם את לבן. רחל ולאה חשו כך אף הן: "הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ? הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ, כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ!" (לא, יד-טו).
יעקב הבין ששום דבר שיעשה או יאמר לא ישכנע את לבן לשחרר אותו. לא נותרה לו ברירה כי אם לברוח. לבן רדף אחריו, ואלמלא הזהירו ה' בחלומו, ודאי היה מכריח את יעקב לחזור לחרן ולחיות את שארית חייו כפועל-חינם. למחרת אמר ליעקב: "הַבָּנוֹת בְּנֹתַי! וְהַבָּנִים בָּנַי! וְהַצֹּאן צֹאנִי! וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא!" (לא, מג). מתברר שכל מה שלבן נתן לכאורה ליעקב, מבחינתו היה ונותר שלו.
לבן נוהג ביעקב כאילו היה רכושו, כאילו היה עבדו. כאילו אינו אדם. לדידו, ליעקב אין זכויות וגם לא קיום עצמאי. הוא נתן ליעקב את בנותיו ככלות, ואף זכה במוהר עצום תמורתן, ובכל זאת הוא טוען שהן ובניהן שייכים לו ולא ליעקב. הוא הגיע עם יעקב להסכם בדבר קבלת חלק ממקנהו כשכר עבודה, ועדיין הוא טוען "הצאן צאני".
מה מצית את חמתו של לבן? ניסיונותיו של יעקב לשמור על כבודו ועל עצמאותו. יעקב הלכוד בשלשלאות חותנו מוצא שוב ושוב דרך להמשיך הלאה. לבן רימה אותו ולא נתן לו את רחל – והוא נושך שפתיים ועובד עוד שבע שנים כדי לקבל אותה. לבן אילץ אותו לעבוד תמורת לא-כלום – והוא משתמש בידע שצבר על רביית בעלי חיים כדי להציע ללבן עסקה שתאפשר לו להקים עדר משלו ולקיים את משפחתו הגדלה. יעקב מסרב לתבוסה. צרותיו צרות עליו סביב-סביב – והוא מוצא מנהרות מילוט. זוהי גדולתו של יעקב. השיטות שהוא נוקט אינן אלו שהוא היה בוחר בנסיבות אחרות. הוא מוכרח לטכס תחכומי-תחכומים כי חמיו החמדן הוא חד-מוח מאוד. אך הוא מסרב להיכנע, להימעך ולהתייאש. במציאות הנראית חסרת-מוצא הוא מצליח לשמור על כבודו, על עצמאותו ועל חירותו. יעקב הוא סרבן-עבדוּת.
לבן הוא למעשה האנטישמי הראשון. עידן אחר עידן חיפשו היהודים מפלט מפני הנשבעים כעשָׂו להרגם. העמים שנתנו להם מקלט נדמו תחילה כמיטיביהם. אבל הם תבעו תמורה. הם ציפו שהיהודים יהפכו אותם לעשירים. כי אכן, בכל מקום שהיהודים באו אליו הם הביאו ברכה למארחיהם. אך היהודים סירבו להיות נכסים של העמים המארחים. הם מיאנו להיות קניין. יש להם זהות משלהם ואורחות חיים משלהם, והם עמדו על זכותם להיות חופשיים. וכך, בכל ארץ מארחת, היחס ליהודים התהפך עם הזמן. הגויים, הנהנים מתרומתם הרבה של היהודים לשגשוג הכלכלי של ארצם, היו טוענים שהיהודים מנצלים אותם, אף כי ההפך היה הנכון. כשהיהודים הצליחו, הם הואשמו בגנבה: "הצאן צאני! כל אשר אתה רואה לי הוא!". הצלחתם של היהודים לשמור על מידת מה של כבוד עצמי ועצמאות, וליהנות אף הם מהשגשוג שנוצר בזכותם, גרמה לגויים לקנא בהם ואף לזעום. ואז היה מגיע השלב שמסוכן בו להיות יהודי.
לבן היה הראשון שביטא את התסמונת הזאת, אבל לא האחרון. זה קרה שוב במצרים אחרי מות יוסף. זה קרה אצל היוונים והרומאים, ובאימפריות הנוצריות והמוסלמיות של ימי הביניים, ובמדינות אירופה במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, ובברית המועצות.
בספרה המרתק 'עולם בלהבות' טוענת איימי צ'ואה כי שנאה אתנית מצידה של חֶברה מארחת כלפי מיעוט שהצלחתו בולטת תתקיים תמיד, בהינתן כל שלושת התנאים:
היהודים התאימו בדרך כלל לכל שלושת התנאים. לכן הם נשנאו. וזה התחיל אצל יעקב בימי שהותו עם לבן. הוא היה מיעוט קטן לעומת משפחת לבן. הוא הצליח בעבודתו, והדבר בלט: כל מי שהביט בעדריו ראה זאת.
דברי חכמים בהגדה מתבהרים עכשיו. פרעה היה אויב היהודים בתקופה מסוימת בעבר, ואילו לבן חי וקיים, בצורה זו או אחרת, מזה עידן ועידנים. התסמונת קיימת גם כיום. כפי שמציינת איימי צ'ואה, ישראל במזרח התיכון היא מיעוט מצליחן שהצלחתו בולטת. זו מדינה קטנה, מיעוט בין מדינות ערביות ומוסלמיות רבות וגדולות. והצלחתה בולטת לכל עין. איכשהו, בארץ זערורית וענייה במשאבי טבע, זוהרת אומה המאפילה בזוהרה על שכנותיה. התוצאה היא קנאה הנעשית לכעס הנעשה לשנאה. איפה זה התחיל? אצל לבן.
מתוך כך, אנו רואים עכשיו את יעקב באור חדש. הוא נציגם של מיעוטים ואומות קטנות בכל מקום. יעקב הוא הסירוב לתת לכוח גדול למחוץ את המעט, את החלש, את הפליט. יעקב מסרב להגדיר את עצמו כעבד, כרכושו של אדם אָחר. הוא שומר על כבודו העצמי ועל חירותו. הוא תורם לשגשוגם של אנשים אחרים, אבל הודף כל ניסיון לנצל אותו. יעקב הוא הקול האומר: גם אני אדם. גם לי יש זכויות. גם אני חופשי.
אם לבן הוא הפרדיגמה הנצחית לשנאת מיעוטים שהצלחתם בולטת, הינה יעקב הוא הפרדיגמה הנצחית ליכולתם של בני אדם לשרוד גם בהיותם שנואים. בדרך המשונה הזאת, יעקב נעשה לקולה של התקווה בשיחתה של האנושות. להוכחה החיה לכך ששנאה לְעולם אינה נוחלת ניצחון סופי; בטווח הארוך, החופש הוא המנצח.
סביב שולחן השבת
