אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי, והקהל הרחב בעם.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות, למוסד אישור מס הכנסה לפי סעיף 46 לפקודה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
*****************************************************
להלן קישורים למיזם "יום הזכרון 7.10 בתיכון אהל שם בשיתוף החברה לחקר המקרא".כדאי לפתוח!.
קישור לצפייה בשיח בתיכון אהל שם ד׳׳ר עליזה בלוך והאלוף מיל אמיר אשלקישור לצפייה בשיח בתיכון אהל שם בהשתתפות הרבנית עדינה בר שלום (ביתו של הרב עובדיה יוסף וכלת פרס ישראל) ותת אלוף במיל׳ צביקה פייראייזן קצין חינוך ראשי ומנכ׳׳ל יד ושם
***************************************************************************************
תובנות חדשות בכתובים ישנים- הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מתוך הספר: "מועדים לשיחה"-"קריאות חדשות בחגי ישראל". "באדיבות ובהוצאת קורן-מגיד-מורשת הרב זקס"2019, בתרגומו של צור ארליך עמודים 56-62 (ספר מומלץ מאד ללימוד בחגי ישראל- ניתן להשיג באתר ההוצאה לאור).
שלושה קטעים בתפילות יום כיפור עוררו ספקולציות רבות. בפרק זה אציע פרשנות חדשה לכל אחד מהם כותב הרב לורד יונתן זקס. הראשון הוא "כל נדרי", התפילה שאינה תפילה הפותחת את יום כיפור. השני הוא עבודת הכוהן הגדול במשכן ולימים במקדש, ובייחוד טקס שליחת השעיר לעזאזל. מה פשר ההליך המשונה הזה? ולבסוף אדון בפיוט המושר בליל יום כיפור, "כי הנה כחומר ביד היוצר", שמפרשים ומתרגמים רבים הבינו שלא כשורה.
א. כל נדרי
אין כ "כל נדרי" לעורר את הלבבות - ואין מועמד מוזר יותר ממנו לעשות זאת. ראשית, אין זו תפילה בכלל. אפילו לא וידוי. זהו נוסח משפטי יבש להתרת נדרים. הוא כתוב ארמית. אין הוא מזכיר את א-לוהים כלל. הוא איננו חלק מהתפילה. אין צורך לאומרו בבית הכנסת דווקא. ודורות של פוסקי הלכה דחו אותו או לפחות תמהו עליו.
לראשונה הוא נזכר בספרות ההלכתית במאה התשיעית לספירה, וכבר אז זהו אזכור המתנגד לו: רב נטרונאי גאון הוא ראשון בשורה ארוכה של חכמים שסברו שהוא בעייתי 20 לדעתם, אדם אחד אינו יכול להתיר כך את נדריה של קהילה שלמה. וגם אם הדבר אפשרי הוא אינו רצוי, שכן הוא עלול לגרום לאנשים לזלזל בנדרים ובשבועות שלהם. נוסף על כך, הרי כבר בערב ראש השנה, בתפילת שחרית, עורכים התרת נדרים. דבר זה נזכר במפורש בתלמוד.21 אין שם אזכור להתרת נדרים ביום כיפור.
רבנו תם, נכדו של רש"י, בלט בעמידתו על כך שהתרת נדרים מהסוג שישנו ב"כל נדרי" אינה יכולה להיות רטרואקטיבית. היא אינה יכולה לחול על נדרים שכבר נעשו. היא יכולה לשמש רק סיוג מניעתי לנדרים עתידיים, לכן תבע לשנות את נוסח "כל נדרי" כך שיתייחס לשנה הבאה ולא לשנה שחלפה 22 ובכל זאת התפתח המנהג לכלול בנוסח את זו וגם את זו - פשרה הבאה על חשבון העקביות. דבר אחד הוא לבטל נדרים שכבר נעשו, דבר אחר לגמרי הוא לנטרל מראש נדרים עתידיים.
"כל נדרי" אף עורר עוינות מצידם של גויים שטענו שהוא מוכיח כי היהודים
אינם רואים את עצמם מחויבים לכבד את ההבטחות שלהם, שהרי בלילה הקדוש בשנה היהודית הם מבטלים אותן. לשווא הודגש שוב ושוב כי "כל נדרי" חל רק על נדרים שבין אדם לאלוהיו, לא על התחייבויות בין-אישיות. לאורך ימי הביניים, ובכמה מקומות עד המאה השמונה-עשרה, הוכרחו יהודים להישבע משום כך בדיונים משפטיים שבועה מיוחדת, "שבועת היהודים".
היו אפוא טעמים הלכתיים וקהילתיים כאחד שלא לומר "כל נדרי" - אך למרות כל הדאגות והספקות הוא שרד. הוא אף נחשב, כאז כן עתה, לביטוי העילאי ליראה ולחומרה של היום. עוצמתו שלא קהתה חזקה מכל ההסברים המתבקשים לה. דומה שהיא מסמלת דבר מה גדול ממנה עצמה; אולי בהיסטוריה היהודית ואולי בדופק הסמוי של הלב היהודי.
היו מן ההיסטוריונים שטענו ש"כל נדרי" זכה למעמדו הרגשי בימי השמד, המרת הדת הכפויה, לנצרות ולאסלאם, בימי הביניים - ובייחוד בספרד ובפורטוגל במאות הארבע-עשרה והחמש עשרה. בכמה וכמה מקומות וזמנים הועמדה בפני היהודים הברירה: המירו את דתכם או שתהיו נתונים לרדיפות. לפעמים הברירה הייתה: השתמדו או שתגורשו. ולפעמים: השתמדו או שתושמדו. היו מן היהודים שהמירו את דתם. הם ידועים בשם אנוסים. בספרד הם כונו "קונברסוס" (מומרים), או בשם הגנאי "מראנוס" (חזירים). רבים מהם נשארו יהודים בחשאי, ואחת בשנה, בליל יום כיפור, היו מתגנבים אל בית הכנסת, להתיר את הנדרים שנדרו בקבלם על עצמם את הדת האחרת, באשר עשו זאת בכפייה. הגעה זו לבית הכנסת הייתה בשבילם תשובה במלוא מובן המילה, גם במובנה המקורי: שיבה הביתה.
על השערה זו יש כמה קושיות מתבקשות. ראשית, "כל נדרי" היה קיים מאות שנים לפני תקופות השמד. ההיסטוריון יוסף בלוך שיער, משום כך, ששורשי המנהג ברדיפות היהודים בידי הנוצרים בספרד הוויזיגותית: בשנת 613, כמעט 900 שנה לפני גירוש ספרד הידוע, הוציא המלך הוויזיגותי סיסבוט צו דומה מאוד, שדרש מהיהודים לבחור בין התנצרות לגירוש. אך בכל מקרה, לא סביר שהקונברסוס הסתכנו בהגעה לבית הכנסת בתאריך קבוע בשנות האינקוויזיציה, שכן לכידתם שם בידי הרשויות הייתה עולה להם בעינויים, במשפט ובמוות.
ובכל זאת, קשה להתעלם מהזיקה בין "כל נדרי" לבין היהודים שיצאו מהקהילה; ואולי זיקה זו היא ההסבר לנוסחת המבוא ל"כל נדרי" שיצר המהר"ם מרוטנבורג במאה השלוש־עשרה: "על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים". זוהי הסרה פורמלית של חרם, והיא הייתה דרך לקדם בברכה את פניהם של אלה שפרשו מהקהילה. אך עם כל זאת, בנוסח "כל נדרי" אין שום אזכור להמרת דת, וגם לא לתשובה, לשינוי זהות או לכפרה. "כל נדרי" הוא מה שהוא: התרת נדרים כפשוטה.
הסבר אחר שניתן נעוץ לא במילים של התרת הנדרים אלא במנגינה: אותה
נעימה נושנה ומרטיטה המטילה בקהל אימה דרוכה עם פתיחת תפילות החג. נעימת "כל נדרי" היא מאותן נעימות תפילה שאומרים עליהן שהן איתנו עוד "מסיני", אף כי קרוב לוודאי שהיא נוצרה בעמק הריין בימי הצלבנים. אכן, זאת מוזיקה החודרת אל מעמקי הנפש. בטהובן שיבץ את תווי הפתיחה שלה בפרק השישי ברביעיית המיתרים בדו דיאז מינור שלו (אופוס 131), מן הנשגבות ביצירותיו. ידוע לנו מן הכתובים כי עוד במאה החמש עשרה ביקשו רבנים לתקן את נוסח "כל נדרי" אך ניסיונם נהדף משום שהשינוי קלקל את המנגינה.
יש כוח רב בנעימה זו של יהודי אשכנז, אשר בשלוש חזרותיה על נוסח "כל נדרי" עולה מדימינואנדו מהוסה לפורטיסימו רב עוצמה. עוד מיציאת מצרים, עת שוררו פדויי השעבוד את שירת הים בהכרת תודה לגואלם, המוזיקה היא שפת הנשמה המבטאת את שאין לו מילים. ועדיין, התשובה הזו אינה פותרת את הבעיה, אלא רק מעמיקה אותה. למה בכלל להצמיד נעימה, קל וחומר נעימה מרגשת כל כך, לטקסט שאיננו תפילה אלא הליך משפטי?
אין די אפוא בתיאוריות הללו.כדי להבין את "כל נדרי" עלינו לשוב את תכונה ייחודית במקראמ שאין לה אח ורע בדתות אחרות. שוב ושוב אנו מוצאים בתנ"ך דיאלוגים בין א-לוהים לנביאיו העשויים בדמות קרב משפטי. לפעמים, בפרט בספרי הושע ומיכה, התובע הוא א-לוהים והנאשמים הם בני ישראל. במקרים אחרים, כגון בוויכוחו של אברהם עם ה' על גורל סדום, או במחאותיהם של ירמיהו, חבקוק ואיוב על סבלם של החפים מחטא, התפקידים הפוכים. הנושא הוא תמיד צדק, וההקשר הוא הברית בין א-לוהים לישראל. סוגה זו - הדיאלוג בין א-לוהים לאדם הבנוי כדרמת בית משפט - מכונה "ריב", והיא ערך מרכזי ביהדות.
הריב עם א-לוהים הוא תוצר של הברית, רעיון היסוד של היהדות. ברית היא
הסכם בין שני צדדים או יותר, המבטיחים זה לזה נאמנות הדדית מתוך כיבוד הנבדלות והחופש של כל צד. הנישואים הם דוגמה טובה לברית בין יחידים. בזירה הבינלאומית, ברית נכרתת בין מדינות. אבל רק ביהדות מואצל לרעיון הזה הוד דתי (הנצרות שאלה את רעיון הברית מן היהדות, אך נתנה לו פרשנות אחרת). בברית זו, ה', ששחרר את בני ישראל מעבדות במצרים, מאמץ אותם כעם סגולה, עם שהוא אוצרו היקר, ואילו בני ישראל מקבלים עליהם את ה' כריבון, את התורה כחוקתם הכתובה, ואת השליחות להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו), או, כניסוחו של ישעיהו, להיות עדי ה' כלפי העולם (פרקים מג-מד).
הברית מאצילה על האדם הוד שאין דוגמתו. היהדות גורסת, כמוה כרוב
האמונות, שא-לוהים הוא אינסופי ואנו סופיים, שא-לוהים נצחי ואנו בני חלוף,
שא-לוהים הוא הכול ואנחנו רק מעט יותר מלא כלום. אבל היהדות גם מעלה טיעון רב רושם בכיוון ההפוך: שאנחנו "שותפים לקב"ה במעשה בראשית".23 איננו מוכתמים בחטא קדמון. איננו מנועי גדולה. אנחנו חלקו של ה' בעולם. התנ"ך מספר סיפור אהבה מפליא: סיפור על אהבתו של א-לוהים לעם שהוא קשור עמו בברית; ברית שהוא אינו מפר, אינו מבטל ואינו משנה לעולם - יבגוד בה העם הזה כאשר יבגוד. זו ברית אהבה ואמונים - העשויה ממצוות וחוקים.
זה מקורו של מודל דרמת בית המשפט, הצץ בכל פעם שאחד השותפים בברית מרגיש שהשני לא מילא את תנאי החוזה. אל נוכח כס השופטים הבלתי מאויש, א-לוהים מאשים לפעמים את ישראל על שעזבו אותו - ולפעמים התפקידים מתהפכים והנביאים מוכיחים את א-לוהים על מה שבעיניהם הוא חוסר צדק בעולם. זוהי תֵּמָה עקבית בתנ"ך ואף בספרות חז"ל. הייתה לה גם השפעה מעשית ניכרת על חיי בית הכנסת - במנהג "עיכוב קריאה" שרווח בקהילות ישראל.
כל יהודי שהרגיש כי נעשה לו עוול רשאי היה לקטוע את קריאת התורה ולהעלות את עניינו באוזני הקהל. המתלונן היה עולה אל הבימה, חובט בה שלוש פעמים ומכריז על "עיכוב קריאה". הוא הסביר מדוע בחר לדבר ישירות אל הציבור ולא אל בית הדין, ולבסוף היה אומר למתפללים כי רק בעזרתם יזכה לאמת וצדק. הגבאי היה מזמן שלושה בוררים שישמעו את הצדדים, ומכריז על מועד ליישוב המחלוקת. בדרך כלל היה הדבר מתקבל על דעתו של מעכב הקריאה, אך אם סבר שעדיין לא קיבל יחס הוגן היה יכול להמשיך בעיכוב. יפה אליאך, שתיארה את ההליך הזה בספרה היה היה עולם על חיי עיירה יהודית בפולין בין מלחמות העולם, כותבת שם כי ההליך "התגלה כנשק חברתי רב כוח, שפעמים רבות סיפק לקהילה פתרונות מהירים ומשביעי רצון לבעיות סבוכות ביותר".24
בית הכנסת עשוי היה אפוא להפוך לבית משפט.וזהו תפקידו של "כל נדרי".דווקא מפני שאיננו תפילה אלא הליך משפטי, הוא מאותת על כך שב־25 השעות הבאות עומד להתחולל בבית הכנסת דבר שהוא יותר מתפילה במובן המקובל של המילה, וְאַחֵר ממנה.
תפילות יום כיפור שונות מהתפילות של יתר המועדים. יש בהן פעולה משפטית, וידוי, הודאה באשמה שמקומה בדרך כלל בבית המשפט. בית הכנסת נראה כפי שהוא נראה תמיד, אבל מבחינה תפקודית הוא משתנה. הוא הופך לבית דין. אל כס המשפט יושב הקב"ה בכבודו ובעצמו, ואנו יושבים בדוכן הנאשמים. המשפט שהחל בראש השנה הגיע ליומו האחרון. אנחנו הנאשמים, ואנו עומדים להישפט; חומר הראיות: חיינו. "כל נדרי", התפילה שאינה תפילה, הופך אפוא את בית התפילה לבית משפט, ומכין את הקרקע ואת האווירה לדרמה הייחודית שתגיע לשיאה בתפילת נעילה - כאשר הכול יקומו על רגליהם, השופט יהיה מוכן לעזוב, ופסק הדין הכתוב יהיה על סף חתימה.
זהו הממד הראשון של "כל נדרי". אבל אפשר גם לדבר עליו ברובד עמוק יותר. איך, בעצם, פועלת התשובה? אנחנו מתוודים על חטאינו, מביעים חרטה
וגומרים בדעתנו שלא לחזור על המעשה - אבל איך אנחנו יכולים לבטל את העבר? הרי מה שהיה היה. הזמן הוא א-סימטרי: אנחנו יכולים להשפיע על העתיד, לא על העבר. אך מתברר שאין זה מדויק. התרת הנדרים ב"כל נדרי" היא תקדים משפטי - התקדים היחיד - למה שאנחנו שואפים שיקרה לחטאינו באמצעות התשובה. הבסיס להתרת הנדרים הוא החרטה. העובדה שעכשיו אנחנו מתחרטים על כך שנדרנו היא המאפשרת לחכמינו לומר שמלכתחילה חסרה הייתה בנדר כוונה מלאה, שהיא רכיב מהותי בנדר בעל תוקף.
אך זהו בדיוק הדבר שאנו עושים כשאנו מתוודים על חטאינו ומביעים את חרטתנו עליהם. במעשה זה אנו מאותתים בדיעבד שחטאינו נעדרו כוונה מלאה. אילו ידענו אז מה שאנחנו יודעים עכשיו, לא היינו עושים מה שעשינו. ואם כן, לא באמת התכוונו למה שעשינו. לכך התכוון ריש לקיש כשאמר שהתשובה הופכת זדונות לשגגות25 - והשגגות יכולות להימחל. וזהו גם הטעם לכך שמיד לאחר "כל נדרי" אומרים החזן והקהל: "וְנַסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגַר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה" (במדבר טו, כו). התרת הנדרים והתשובה נסמכות אפוא שתיהן על כוחה של החרטה לשנות את העבר או להמתיקו ולשחרר אותנו מכבלינו.
זה הרובד השני של הבנת "כל נדרי"; וישנו רובד שלישי, עמוק אף יותר. כזכור, יום כיפור קיים רק בזכות העובדה שביום הזה, ביורדו מהר סיני עם הלוחות השניים, הבטיח משה את מחילתו של ה' לבני ישראל על חטא העגל. איך עשה זאת משה? לתחינתו זו של משה מקדימה התורה את המילים "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר" (שמות לב, יא). הפועל "וַיְחַל", צורת העתיד המהופך של "לְחַלּוֹת", מבואר בדרך כלל כ"הפציר", "התחנן", "ניסה לפייס". אך מדרש חז"ל מזהה אותו עם "יחל" שמובנו בתורה הוא הפרת נדר: "אִישׁ כִּי יִדּר נדר לה' אוֹ הַשָּׁבַע שְׁבְעָה לָאָסר אִסר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל, ג). על סמך זאת יוצר המדרש פרשנות מפליאה:
"וַיָּחַל משה" - מהו כן? אמר ר' ברכיה בשם ר' חלבו בשם ר' יצחק: שהתיר נדרו של יוצרו. כיצד? אלא, בשעה שעשו ישראל העגל, עמד משה מפייס הא-לוהים שימחול להם. אמר הא-לוהים, "משה! כבר נשבעתי 'זבֵחַ לֶאֱ-לֹהִים יָחֵרֶם' (שמות כב, יט) (כלומר, זובח לא-לוהים אחרים ייענשן, ודבר שבועה שיצא מפי איני מחזירו!" אמר משה, "ריבון העולם! ולא נתת לי הפרה של נדרים? ואמרת, אִישׁ כִּי יִדּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבְעָה לָאסר אִסר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ': הוא אינו מוחל, אבל חכם מוחל את נדרו בעת שישאל עליו, וכל זקן שמורה הוראה, אם ירצה שיקבלו אחרים הוראתו, צריך הוא לקיימה תחילה, ואתה ציוויתני על הפרת נדרים: דין הוא שתתיר את נדרך, כאשר ציוויתני להתיר לאחרים!" מיד נתעטף (משה) בטליתו וישב לו כזקן, והקב"ה עומד כשואל נדרו.26
על פי המדרש, הפעולה הראשונית של הסליחה מאת ה', שיום כיפור מיוסד עליה, נולדה מהתרת נדר - כאשר משה התיר את נדרו של ה'. ואם כך הוא, מובן לנו היטב מדוע נבחר "כל נדרי" לפתוח את תפילות יום כיפור:
1. הוא הופך את בית הכנסת לבית דין ואת התפילה למשפט.
2. הוא מבסס את הגיונה של התשובה על כוחה של החרטה לבטל בדיעבד את
הכוונה שמאחורי המעשה, וכך להפוך זדונות לשגגות הניתנות למחילה.
3. על פי מדרש חז"ל, מעשה של התרת נדר (של משה לה') הוא שיצר את
התקדים ההיסטורי של יום כיפור.
לאורך ההיסטוריה הואשמה היהדות שהיא דת של דין ולא של אהבה. ההפך הגמור הוא הנכון. היהדות היא דת של דין ושל אהבה, מפני שבלי דין אין צדק, וגם כשיש דין (ובעצם: רק כשיש דין), ישנם רחמים, חמלה ומחילה. מתת האהבה הגדולה של א-לוהים הייתה הדין: הדין המבסס את הזכויות ואת החובות של האדם, הנוהג בעשירים ובעניים באותו אופן, המאפשר לא-לוהים לתבוע את האדם אך גם לאדם לתבוע את א-לוהים, הדין שכל ילד יהודי לומד, הדין הכתוב באותיות של אש שחורה על אש לבנה ובוער בלבבותינו, הדין שגרם ליהודים להיות מן הנלהבים שבלוחמי הצדק בעולם.
דין בלי אהבה הוא נוקשה, אבל אהבה בלי דין היא אנרכיה שסופה להתגלגל לשנאה. בשמה של אהבת הדין, בשמו של דין האהבה, אנו מבקשים מא-לוהים לשחרר אותנו מנדרינו ומחטאינו - מאותה סיבה: משום שאנו מתחרטים על שניהם. סוד כוחו של "כל נדרי" איננו שנות השמד וגם לא הניגון, אלא דרמת בית המשפט, הייחודית ליהדות, שבה אנו עומדים לתת דין וחשבון על חיינו ומפקידים את גורלנו בידי הצדק והרחמים של הקב"ה.
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל שיהיה ב"ה מליץ יושר עבור כל עם ישראל ועבור חיילנו הגיבורים שיחזרו בשלום ממלחמת המצווה בה הם נמצאים,הקב"ה ישמור ויגן עליהם. וכל אחינו בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה המקום ירחם עליהם ויציאם בריאים ושלמים בגופם ובנפשם משיעבוד לגאולה ונאמר אמן.ולכל עם ישראל באשר הם בשורות טובות ושנה טובה.
מאחלת החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
ישראל קריסטל.
ב"ה נשמע ונתבשר
Yaffa Eliach, There Once Was a World, New York: Little, Brown and Company, 1998, pp.
23. שבתי ע"א; קיט ע"ב.
21. נדרים כג ע"ב.
22. ספר הישר, ק.
57
20. שו"ת רב נטרונאי גאון, חלק א, סימן קפה.
