אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
******************************
צירפתי כאן מונלוג שלי כפתיח לקראת הרצאתו של פרופסור רובינשטיין המשנה לנשיאה בדימוס בבית המשפט העליון בגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב. מעלה גם הקלטה של יום השיא בתנ"ך בגימנסיה.
ישראל קריסטל -מנכ"ל החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
******************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה היום יום רביעי יד' שבט תשפ"ה -12.2.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. בפרשת "יתרו" תשפ"ה
מרצה: הרבנית שלומית פיאמנטה- רמי"ת מדרשת עין הנציב-מנכל"ת ארגון בית הלל.
הנושא:מסעות הזהב וחן האדמה.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
******************************
ניתן להרשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org
*****************************
לצפייה ברשימת המרצים לספר שמות: https://sacks.hamikra.org/lp/
******************************
הקלטה של פרשת השבוע ביום רביעי האחרון עם:
הרבנית אושרה קורן-שירת התקוה של מרים- מקורות כאן בהמשך.
******************************
בברכת ברוכים המשתתפים
ישראל קריסטל- מנכ"ל החברה לחקר המקרא.
בבקשה שתפו.
כמו כן, רבני קהילות המעונינים להשתתף בתוכנית בבקשה התקשרו אלי.
כמו השבוע, כך בהמשך כל השנה אנחנו מבקשים לכבד ולעלות את זכרם של הקדושים הטהורים שנפלו במלחמת "חרבות הברזל ובחג שמחת תורה",ולהקדיש את השיעור על שמם,
בני משפחה וחברים המבקשים להצטרף למיזם ולספר בתחילת השיעור עליו/ה בבקשה תתקשרו אלי.
ישראל קריסטל - בוואטסאפ -0543973801 -או במייל - info@hamikra.org
*********************************************************
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, 'מחביון תורתך' ('תבונות'), מכללת הרצוג, כרך א', עמ' 13, לפרשת 'בשלח', בה נזכר ציווי שבת הראשון בתורה;
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים,
בתפילה לשמירת חיי לוחמינו בכל החזיתות,
בזעקה להשבת כל חטופינו ולשחרורם, לחיים או לכבוד!
ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה' עם האור שיוסיף וילך!
שיטת רבי עקיבא במדרשי התורה
מקוצר
רבי עקיבא חידש שיטה מיוחדת בלימוד התורה, אשר בנויה על פסוקים מקבילים-משלימים במקומות שונים בתורה ובמקרא כולו – המקרא מפרש את עצמו בדרך של פרשיות מקבילות, אשר משלימות זו את זו ומלמדות זו על זו.
בשיטה זו דרש רבי עקיבא דרשות רבות, בהלכה ובאגדה, והלכות אחדות מוגדרות אצלו כהלכות 'דאורייתא' על סמך דרשות כאלה. פעמים אחדות מצאנו את חבריו של רבי עקיבא חלוקים עליו דווקא בעניין זה.
תחום שבת בתורה – "אל יצא איש ממקֹמו ביום השביעי":
רבי עקיבא קובע שתחום שבת להליכה מחוץ לעיר הוא 'אלפיים אמה', בדיוק כמו התחום שמודדים מחוץ לעיר, והוא חלק מן העיר בפרשת ערי הלויים (במדבר לה, ה). גם כאן, הבסיס הוא הקבלת פסוקים בשלוש פרשיות:
בפרשת המָן, באיסור לצאת כדי ללקוט מן בשבת, נאמר: "שבו איש תחתיו, אל יֵצא איש מִמקֹמו ביום השביעי" (שמות טז, כט). לדעת חכמים, מדובר שם ביציאה עם סל, כדי ללקוט מָן (עירובין יז, ב, וראו שם בתוספות שבסוף הפרק, וגם בתוספות לשבת ב, א), ואילו לדעת רבי עקיבא מדובר גם באיסור יציאה בלי טלטול.
אולם איך התורה מגדירה מהי 'יציאה מן המקום'?
(ראו פירוט מדוקדק של הלימוד בעירובין נא, א).
התשובה ברורה – בפרשת משפטים, בדין רוצח בשגגה, נאמר "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (שמות כא, יג), ובספר במדבר (לה), בפרשת 'ערי לויים וערי מקלט' לרוצח בשגגה, מוגדר ה'מקום' של העיר כ'אלפיים אמה' מחוץ לעיר. לדעת רבי עקיבא, התורה היא שהגדירה את ה'מקום' לדיני שבת, לפי ה'מקום' של רוצח בשגגה, שהתפרש ב'ערי הלויים'.
חכמים הרי מסכימים שתחום שבת הוא אלפיים אמה, והוא מפורש ב'ערי לויים וערי מקלט', ומדוע הם קבעו שזהו דין 'דרבנן', ולא 'דאורייתא'? ככל הנראה חכמים ראו דרשה כזאת כחשיבה אנושית יוצרת, כי החכמים הם אשר מגלים במקרא רמזים כאלה, ודין 'דאורייתא' צריך להיות מפורש בתורה מפי ה' אל משה. בעוד רבי עקיבא ראה הקבלה זו שבין הגדרת ה'מקום' ב'ערי הלויים והמקלט', ובין הגדרת ה'מקום' של תחום שבת, כקביעה ברורה של התורה עצמה – לשיטת רבי עקיבא, התורה דורשת מאיתנו לפרש אותה כך! – לדעת חכמים, חכמי ישראל הם שדורשים כך בתורה.
קביעת המועדים, לפי האמת השמימית, או לפי קביעת בית הדין:
דוגמה נוספת להארה זו מבית מדרשו של רבי עקיבא, שביסס את הבנת התורה על העיקרון של 'מקרא המפרש את עצמו' בעזרת הקבלות לשוניות וענייניות, עולה מסיפור המחלוקת על קידוש החודש בין רבן גמליאל, ובין רבי יהושע ורבי דוסא בן הרכינס, שפסלו את העדים שקיבל רבן גמליאל, בטענה שהם עדי שקר. רבן גמליאל דרש מרבי יהושע לבוא אליו במקלו ובמעותיו ביום הכיפורים שלפי חשבונו, כדי לקבוע הלכה לדורות, שאין מערערים על קביעת בית הדין. במשנה שם נאמר:
הלך רבי עקיבא ומצאו לרבי יהושע כשהוא מיצר (...), אמר לו רבי עקיבא]: יש לי ללמוד, שכל מה שעשה רבן גמליאל, עשוי, שנאמר: "אלה מועדי ה' מקראי קֹדש, אשר תקראו אֹתם..." – בין בזמנן, בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו...
(משנה ראש-השנה ב, ט; ובגמרא כה, א)
ההסבר המקובל, לפי רש"י שם, שיש לקרוא את המילה "אֹתם" כאילו כתוב 'אַתֶּם', עומד בסתירה ברורה עם סוגיה אחרת, שבה מפורש כי רבי עקיבא דורש 'אֵם למקרא' (סנהדרין ד, א), כלומר, דורש לפי הקריאה ולא לפי הכתיב.
כאשר אנו שומעים מפי רבי עקיבא את המילים "יש לי ללמוד", ברור שיש לו פסוק במקרא; אבל בפסוק המובא במשנה חסרה המילה האחרונה – "במועדם", ודווקא ממנה לומדים הלכה (ראש-השנה כא, ב; רמב"ם הלכות קידוש החודש ג, ב-ד), שמחללים אפילו שבת כדי לקיים את קידוש החודש בראיית העדים, ואת המועדות בזמנם האמיתי – והרי זאת הסיבה שרבי יהושע היה מיצר! איך יכול רבי עקיבא להפוך משמעו של פסוק בתורה, ולומר "בין בזמנן, בין שלא בזמנן", כאשר הפסוק אומר "במועדם"?
את כיוון התשובה הקורא כבר מבין – יש עוד פסוק (שלישי בפרשה) בסוף פרשיית המועדות, שקריאתו במקביל לפסוק ההוא מביאה את רבי עקיבא למסקנתו המפתיעה:
אלה מועדי ה' מקראי קֹדש, אשר תקראו אֹתם, במועדם (ויקרא כג, ד).
אלה מועדי ה' אשר תקראו אֹתם מקראי קֹדש –
להקריב אשה לה', עלה ומנחה, זבח ונסכים דבר יום ביומו (שם, לז).
הפסוק הראשון של מועדי הלוח מדגיש "במועדם" דווקא (בניגוד לפסוק הפותח, פסוק ב, שאחריו שבת), וזו הייתה סיבת המחלוקת והצער. אבל בפסוק האחרון (הדומה לפתיחה) המילה "במועדם" איננה, ופירושו לפי ההקבלה – "בין בזמנן, בין שלא בזמנן" – "אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש, להקריב אשה לה'..." – כלומר, "אין לי מועדות אלא אלו".
קריאת הפסוקים בהקבלה מפרשת את כוונת התורה, ומאששת את ההלכה – "מה שעשה רבן גמליאל עשוי". יש בה גם תרופה מפתיעה לצער העמוק של רבי יהושע: יום הכיפורים האמיתי איננו יום הכיפורים האמיתי שבשמים, אלא יום הכיפורים שהחכמים בארץ קוראים אותו קודש. לכן רבי יהושע כלל לא חילל את יום הכיפורים למען השלום בין החכמים ואחדות האומה בלוח המועדים שלה (כפי שמובן מדברי רבי דוסא במשנה שם), אלא קיים את יום הכיפורים האמיתי שבארץ, כי התורה בעצמה חזרה בסיום וקבעה שהמועד אשר יקראו אותו החכמים קודש הוא המועד "להקריב אשה לה'", ו"אין לי מועדות אלא אלו".
בקביעת המועדים נראית שיטת רבי עקיבא לכאורה, בכיוון הפוך לסוגיית תחום שבת מבחינה רעיונית – שם הוא קבע שלימוד המקבילות בתורה קובע הלכה 'מדאורייתא, ואילו כאן הוא חיזק את הכרעתו של רבן גמליאל לפי קביעת בית הדין, ולא לפי האמת השמימית – אבל הרעיון מבוסס על פסוק מפורש בתורה, שרבי עקיבא קרא אותו בהקבלה לפסוק קודם – התורה היא שקבעה, שקביעת המועדים על ידי בית הדין היא 'אמת התורה'.
עיקרון זה דומה לדברי רבי יהושע עצמו במחלוקת מול רבי אליעזר בתנורו של עכנאי (בבא-מציעא נט, ב), כשעמד על רגליו, וקבע – "לא בשמים היא..." (דברים ל, יב), על הכרעת המחלוקות בין החכמים בארץ, אלא שאין אנו יודעים איזה מעשה מבין השניים קדם. הרב ד"ר יואל בן-נון.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד-לפרשת בשלח תשפ"ה -עבדות תודעתית- המנוס מהחופש.
"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה " (בשלח, יג ,יז).
פסוק זה מתאר את תסמונת העבדות התודעתית. עם עבדים השתחרר מעבדות קשה במצרים, אך לא השתחרר ממנטליות נפשית של עבד. הוא עלול לרצות לשוב למצרים, על כן מאריך הא-ל את דרכו דרך המדבר וים סוף. תסמונת העבד האומר: "אהבתי את אדוני לא אצא לחופשי".
מול הסכנה הראשונה הניצבת בפניהם, חיל פרעה הרודף אחריהם על שפת ים סוף הם אומרים: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם: הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר " (שמות יד,י-יב).
גם בשירת הים לאחר שחיל פרעה טבע בים אין הם מודים לה' על יציאת מצרים אלא על הטבעת חיל פרעה. משה מנסה להמיר את תודעת העבדות למצרים בתודעת עבדות לה'. " ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן ". הם לא נדרשים לעשות דבר. הם אמורים להיות פסיביים.
"וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר". מדוע היה משה צריך להסיעם? מדוע לא המשיכו בדרכם מעצמם? אלא שעל פי חז"ל, ים סוף פלט אוצרות, אבני חן בהם קושטו סוסי מצרים, והם היו עסוקים בלאסוף אותם. לא אצה להם הדרך.
בני ישראל במצרים, אינם מכירים את ה'. "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה: ". הם אינם זועקים אל ה'. גם בהתגלות ה' למשה בסנה שואל משה: " וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם " (שמות ג, יג). אם כן מדוע מוציא ה' את ישראל ממצרים? ראשית כדי לקיים את הבטחת ה' לאברהם: " וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יג - יד ). יש סיבה נוספת. הכתוב אומר לנו במפורש: " וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: " (שמות ו ,ז). אלוקים מחפש את האדם, במקרה זה את עם ישראל, לא ישראל מחפש את ה'.
לאורך כל המסע במדבר יש רק גילוי אחד של שמחה והודיה בקרב העם והוא קשור לטביעת חיל פרעה בים סוף. אז שרים משה ובני ישראל ומצטרפות מרים ובנות ישראל לשירת הים. " עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ: ". בכל פעם שמתעורר קושי, יש ערגה לשוב למצרים. הם מתגעגעים לסיר הבשר, לדגה, לקישואים, לאבטיחים לבצלים ולשומים שהיו במצרים. הם אינם זוכרים את קשיי השעבוד.
בשוב המרגלים מלתור את הארץ בשנה השנייה לצאתם ממצרים, הם אינם מתייחסים לפירות שהביאו איתם המרגלים ולדיווח שלהם כי הארץ "זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ " (במדבר יג, כז), הם מתמקדים בחלק השני של דברי המרגלים: " אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם". ומה תגובתם? בכי בלילה ההוא ותלונה המונית למשה: "וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ: וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה: " (במדבר יד, א-ה).
ב-1941 פרסם אריך פרום את ספרו "מנוס מחופש". (אריך פרום היה פסיכולוג חברתי, פסיכואנליטיקאי ופילוסוף גרמני יהודי שחי בשנים 1900-1980). בספרו הוא מנסה להסביר מה גרם למיליוני אנשים בגרמניה, ספרד ואיטליה ללכת שבי אחר שליטים טוטליטריים. מדוע ויתרו בני אדם על חופש ועצמאות והתמסרו לשליטים נוראים כמו היטלר, מוסוליני ופרנקו?
העולם המערבי עבר ממשטרים מונרכיים וטוטליטריים למשטרים דמוקרטיים, בהם נדרש השליט למסור דין וחשבון לאזרח. הדת איבדה מכוחה, וכל אדם רשאי היה לבחור במה להאמין ובאילו ערכים לדגול. כלומר, האדם נעשה אחראי לגורלו כפי שלא היה מעולם, ומצא עצמו מנוכר מסביבתו ובבדידות קיומית. הוא חש כי החופש מאיים עליו. לכן העדיף לברוח ממנו ולהפקיד את חייו בידי כוח גדול וחזק ממנו.
האדם עושה זאת בשלוש דרכים.
1.סמכותיות. הוא מוותר על חירותו על ידי התמזגות עם אנשים אחרים הנתפסים בעיניו כחזקים. יש כאן הפחתה מהנטל של האדם להיות אדון לעצמו.
2.הרסנות. כך מבקש האדם להימנע מתחושה של חולשה ובדידות על ידי ביטויי הרס עצמי, כמו התמכרויות למיניהן. מקור ההרסנות הוא בטנטוס כלומר ביצר המוות שלפי פרויד הוא מניע בסיסי (לצד הארוס) בהתנהגות האדם.
כלומר ההנחה כי האדם שואף תמיד להיות בן חורין ולבטא את רצונותיו ושאיפותיו, אינה מדויקת. יש אנשים שחופש זה מאיים עליהם, הם חשים בדידות ואחריות רבה מדי כשעליהם לנווט את חייהם בעצמם, ומעדיפים שמישהו חזק, סמכותני, יחליט עבורם.רק כאשר הופיע הדור השני של יוצאי מצרים, אלה שנולדו במדבר ולא חוו את השעבוד, ולאחר העברת ההנהגה ממשה ליהושע, נפרדו בני ישראל מהשגחת הא-ל המיוחדת שליוותה אותם במדבר בעמוד ענן ובעמוד אש, במן ובשלו, והם נטלו אחריות על חייהם. הם ידעו שעתה עליהם להילחם, לחרוש ולזרוע כפי שעושים בני אדם, ואומות אחרות. תופעה זו של תודעה עבדותית, מנוס מחופש, ידועה בהיסטוריה. תהליך דומה עבר על האוכלוסייה השחורה בארה"ב. הם שוחררו מעבדות וקבלו שוויון זכויות אזרחי בשני תיקונים לחוקה (13 ו-14), בשנות ה-60 של המאה ה-19. זכויות האזרח לא מומשו בפועל. למרות היותם ציבור גדול הם היו אזרחים פסיביים. "האגודה לשוויון זכויות לצבעונים" שהוקמה ב-1910 לחמה עבור זכויותיהם, בהצלחה מסוימת. רק בשנות ה-50 של המאה ה-20, החל המאבק האקטיבי שלהם. "תנועת המרי האזרחי" בראשות הכומר ד"ר מרטין לותר קינג הביאה את הבשורה החדשה, שסיימה את תודעת העבדות. היא אמרה שעל האדם ליטול אחריות על חייו ולהילחם על זכויותיו, לא לסמוך על אף גורם אחר. יש להשתמש בכל כלי הדמוקרטיה על מנת להגשים חלום זה. בשנות ה-60 קיבל המאבק תפנית אלימה עם הופעת הפלג המוסלמי "המוסלמים השחורים" ששלל את הדת הנוצרית בהיותה דתו של האדם המשעבד הלבן. ה"כוח השחור" שהופיע בשנות ה-60 העניק שם חדש לאוכלוסייה השחורה: אפרו-אמריקנים. שם זה ביטא את הרצון לשוב אל שורשיהם ולהתגאות בתרבותם. הם נפרדו סופית מתודעת העבדות והיו לבני חורין. ו' בשבט תשפ"ה -בלומה דיכטוולד. & מעדנים לשולחן שבת 328 פרשת בשלח תשפ"ה מחיים קופליום רביעי לפרשת בשלח תשפ"ה-מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 328המילה והתודעה1) התורה מתארת את תגובת פרעה, על יציאת בני ישראל ממצרים. " וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם, וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם, וַיֹּאמרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ " (י"ד-ה). צריך להבין, מה גרם לפרעה " לַהֲפֹךְ אֶת לְבָבוֹ ", להתחרט על ששלח את בני ישראל, ואף להחליט לרדוף אחריהם על מנת להחזירם למצרים? הרי אך בפרשתנו, ובפרשת בא, אחרי כל אחת מהמכות המוזכרות: ארבה, חושך, ומכת בכורות, הוא אישר להם ללכת?2) בְּפָרָשָׁתֵנוּ, יש לכך אף ביטוי נוסף, " מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל " בנין פיעל, כאילו המצרים דחפו אותם החוצה-כך הם מודים בעצמם. כך שפרעה אינו יכול לבוא בטענות אלא לעצמו.3) נראה, שיש הסבר פְּסִיכוֹלוֹגִי לעניין, ונקדים: עשו מחקר שבדק מה משפיע על תּוֹדַעְתּוֹ וְזִכְרוֹנוֹ של אדם מאירוע מסוים. לקחו שתי קבוצות אנשים והראו להם סרטון זהה, המתעד תאונת דרכים, מכונית נִזּוֹקָה קשה כתוצאה מהתנגשות בעמוד בטון. לקבוצה אחת הציגו את השאלה כך:מה הייתה מהירות הרכב בשעה שפגע בעמוד? לקבוצה השנייה שינו קצת, ושאלו: מה הייתה מהירות הרכב בשעה שדהר אל תוך העמוד?4) התוצאה הראתה התאמה מובהקת בין " הַצָּגָה מִינוֹרִית " של נסיעת הרכב, ובין הַחֻמְרָה וְהָרַשְׁלָנוּת שבו הציגו לקבוצה השניה. (הרכב דהר", "אל תוך העמוד"). התברר, שככל שההצגה הייתה יותר קשה, והמעשה נראה יותר חָמוּר ועבריני , כך הדיווח על מהירות הרכב עלתה, וְהָאֵרוּעַ נִצְרָב יוֹתֵר בְּתוֹדַעַת הַשּׁוֹמֵעַ.5) מסתבר, שמילים גם משדרות פרוש מעבר לתרגום הפשוט שלהן, יש בהן תֹּכֶן-מִשְׁנִי, שֶׁמֻּחְבָּא בֵּין הַשּׁוּרוֹת ואמור להשפיע על תודעת השומע, והחלטתו. השומע רואה לפניו מציאות שונה, ולפיה הוא מעדכן את החלטתו.6) פרעה, יחד עם עבדיו הבינו, בגלל עוצמת המכות, שכדאי להם לתת לבני ישראל לצאת ממצרים, הם אף חשבו לְשַׁלֵּחַ אוֹתָם בְּעַצְמָם, בכדי לזרז את יציאתם. אך ברגע שאחד מעבדי פרעה, דיווח לו " כי ברחהעם", המילה בנתה בתודעתו מציאות חדשה, לא הוא שִׁחְרֵר אֶת הָעָם, אלא הם מיוזמתם ברחו ללא הסכמתו. זה מתורגם אצל פרעה, כפגיעה בשלטונו ובזלזול בו. הרי לפני כן, לא יצא אף לא עבד אחד ממצרים, והנה רבבות עבדים בורחים ויוצאים לחרות, כאן הוא שכח באחת את כל הַשִּׁקּוּלִים הַהֶגְיוֹנִיִּים שהיו לו ,למה כדאי לשחררם, "הָפַךְ אֶת לְבָבוֹ ", והחל לרדוף אחרי בני ישראל על מנת להחזירם.7) מסתבר שמילים יכולות להציג אירוע שונה, השומע מפרש אותו כפי שֶׁהַמְּסַפֵּר הִתְכַּוֵּן, הפרוש " מְעֻבָּד" ברגש, והתגובה שונה בהתאם. כך אפשר לשנות את התנהגות הציבור, לא באמצעות כוח, אלא באמצעות מילים שלכאורה מתארות מציאות, אך הן מחביאות בתוכן מסר אחר לגמרי. (בכתיבה נעזרתי במאמר שכתב הרב עופרן). 8) תשובות לפרשת באא) אנו אומרים בתפילת שבת, "לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם ". אבל הרי לא נאמר בתורה שהבכורות הזיקו, אדרבא הבכורות עצמם הומתו במכת הבכורות?תשובה:1) בכורות מצרים חששו שימותו במכת בכורות, לכן דרשו מאבותם שֶׁיְּשַׁלְּחוּ אֶת יִשְׂרָאֵל, ומשסירבו הרגו אותם הבכורות. לכן "למכה מצרים בבכורותיהם" (ע"י הבכורות שלהם, כך בילקוט שמעוני).:2) בית הלוי מסביר שבמכת בכורות השתתפו שני גורמים: ראשית הקב"ה שהרג את בכורי מצרים, בהמשך היות שגופות הבכורות ,לא פונו, הן הִוּוּ מִפְגָּע תַּבְרוּאָתִי וגרמו למגיפה ממנה מתו רבים מהמצרים, גם לא בכורות. למזיק זה, שגרמו הבכורות אחרי מיתתם, קוראת התורה "המשחית".ב) שתי מילות שאלה זהות משמשות את משה ואהרון, ואת עבדי פרעה, אלו הן?תשובה: המילים הן "עד מתי"1) עבדי פרעה: "עד מתי יהיה זה לנו למוקש" (י-ז).2) משה ואהרון: "עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי" (י-ג) 9) שאלות לפרשת בשלחא) מילה בפרשה שכתובה שלוש פעמים בפסוק אחד, ומה אנו נוהגים עד היום עקב כך?ב) מְנֵה שֵׁמוֹת של ארבעה ספרים תורניים, (כולל שם המחבר, והתקופה בה הוא חי) בהפטרה של פרשת השבוע? שבת שלוםמחיים קופל- מעדנים 328 פרשת בשלח תשפ"ה -תגובות/הערות/הארות, כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com - או בווטסאפ 052-3604905 & לע"נ יונה יונתן ב"ר יצחק נלב"ע ח' בשבט ז"ל ולע"נ האשה גולדה ובנה משהב"ר נתן נטע מאיר הלוי ז"ל שנרצחו בשבת שירה. הי"דב"ה, לפרשת בשלח תשפ"ה א. -שתי שִירות -אריה דיכטוולד.השבת נקראת "שבת שירה" על שם השירה המתחילה במילים "אז ישיר משה"לה' ". למעשה לפנינו שתי שירות שירת הגברים ושירת הנשים(א) אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם:(ב) עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ:(ג) ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ:ומיד אחריה:(כ) וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת:(כא) וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: (שמות פרק טו ) יש לשים לב שהנשים ובראשן מרים הנביאה ראו עצמן שוות ערך לגברים בתגובה על הנס הגדול.השאלות: 2. מדוע לא אמרו שירה מיד בשיא ההתרגשות בצאתם מהים?
"מכילתא דרבי ישמעאל" שם ליבו לשאלה הראשונה וקובע תהליך מעניין בפרשת השירה:אז ישיר משה ובני ישראל, ר' נחמיה אומר כל המקבל עליו מצווה אחת באמנה =באמונה] כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקדש שכן מצינו באבותינו שבשכר אמנה שהאמינו אבותינו בה' זכו ושרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה שנאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" ונאמר "אז ישיר משה ובני ישראל". וכן את מוצא שלא ירש אברהם אבינו העולם הזה והעולם הבא אלא בזכות אמנה שהאמין בה' שנ' והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה ו )מוסיף רבי שלמה אפרים לונטיץ' (שנת ש' 1540 -שע"ט 1619). בפירושו על התורה, "כלי יקר":מה שלא שָר תיכף בצאתם ממצרים, לפי שידע משה שעדיין בני ישראל מפקפקין באמונה עד שראה על הים שהאמינו בה' ובמשה עבדו - אז ישיר,כלומר, התפעלות מהנס ובעקבותיה ההתלהבות, הייתה איטית – תהליכית. התלהבות מביאה את רוח הקודש והיא בניגוד לנבואה המגיעה באיטיות תוך עבודה על האמונה בה' ובמשה נביאו המביאה בשיאה לאמירת שירה.אבל, הנשים באו מוכנות וערוכות לנס, כפי שמסבירה לנו המכילתא פרקי דרבי אליעזר פרק מב:..... מִרְיָם הִתְחִילָה מְשׁוֹרֶרֶת וּמְזַמֶּרֶת, וְהָלְכוּ כָּל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר שם כ] וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה וְגוֹ'. וּמִנַּיִן הָיוּ לָהֶם תֻּפִּים וּמְחוֹלוֹת בַּמִּדְבָּר?, אֶלָּא לְעוֹלָם הַצַּדִּיקִים יוֹדְעִים וּמֻבְטָחִים שֶׁהַמָּקוֹם עוֹשֶׂה לָהֶם נִסִּים וּגְבוּרוֹת, עֵת יְצִיאָתָן מִמִּצְרַיִם הִתְקִינוּ לָהֶם תֻּפִּים וּמְחוֹלוֹת...והסבר לכך נותן לנו, שוב, "כלי יקר":(כ) ותקח מרים הנביאה וגו'. עכשיו נעשית נביאה כי במעמד זה זכו גם הנשים לראות פני השכינה עד שאמרו כולם "זה א-לי", כמו שאמרו חז"ל (מכילתא בשלח פרשה ג) ראתה שפחה על הים וכו', לכך נאמר "ותצאנן כל הנשים אחריה", כי הנבואה התחילה במרים וכל הנשים יצאו בעקבותיה במעמד זה כי כולם זכו לנבואה, ולפי שאין השכינה שורה כי אם מתוך שמחה והנשים יש להם צער לידה =צער הלידה מעציב ומקשה על קבלת השכינה] על כן לקחה את התוף בידה =כדי לשמחן] "ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות" כדי שתחול עליהם רוח הקודש מתוך שמחה: .......ומה שאמר ותען להם מרים, "להן" מבעי ליה למימר,(="להן" ולא "להם" היה צריך לכתוב) אלא לפי שעל הים באו הנשים למדרגת האנשים בהשגת הנבואה על כן נאמר להם כמדברים לזכרים, וכן לעתיד נאמר (ירמיה לא כב) : : עַד־מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה כִּי־בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר.תזמורת השבח לבורא עולםתהלים פרק קנ: (א) הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ: (ב) הַלְלוּהוּ בִגְבוּרֹתָיו הַלְלוּהוּ כְּרֹב גֻּדְלוֹ:(ג) הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר:(ד) הַלְלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעוּגָב:תהלים פרק קמט :א) הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים: (ב) יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם:(ג) יְהַלְלוּ שְׁמוֹ בְמָחוֹל בְּתֹף וְכִנּוֹר יְזַמְּרוּ לוֹ: # המחול אף הוא כלי נגינה, כנראה, כלי נשיפה. מחול-שורש ח.ל.ל (חליל) צא ולמד: שתי שירות נאמרו על הנס בים, שירת משה וגברֵי ישראל ושירת מרים ובנות ישראל. שירת משה מתחילה ב"אז ישיר" , היגד שניתן לאומרו כלשון עבר וכלשון עתיד. ההמשך מורה על לשון עתיד, " אשירה לה'. "אז" מורה גם על הווה המסביר סיבה ומסובב " אז=אזי". זו הסיבה מדוע לומדים המדרשים ששירת הגברים הייתה תהליך מתמשך שהגיע לשיאו כתוצאה מהתפעלות על הנס הגדול. התפעלות=התלהבות יכולה לבוא בחטף או בעליה איטית עד לפסגה והתרשמות עמוקה מהנוף עוצר הנשימה. התפעלות רוחנית מחייבת מאמץ קשה מתמשך. התפעלות היא התוצאה של פעילות שמטרתה להביא שינוי אצל הנפעל .בחסידות ההתפעלות היא התוצאה של שהיית החסיד בצלו של הצדיק. על פי רמב"ם ההתפעלות היא חלק מתהליך המביא לידי נבואה. לכן אומרים חז"ל ששירת משה היא לעתיד לבוא. השיא עוד לפנינו - זו היא משמעות שירת הגברים.הנשים לא נצרכו להתלהבות ולהתפעלות כדי לומר שירה ולהגיע לידי שירת הנבואה. הנשים היו מוכנות כבר מראשית הגאולה. "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור - נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה יא עמוד ב ). התוף והחליל היו חלק בלתי נפרד מֵהַכְּבוּדָה שלקחו עמם בצאתם ממצרים. הם התכוננו לנס. הנשים מייצגות אמונה תמימה. בה'התוף משמש לקביעת הקצב בשירה ובריקוד. התוף לעצמו אינו כלי מלודי אלא כלי מלווה ומכווין. התוף מצעיד גייסות. החליל יכול להפיק צלילים ושירים. החליל הוא גם הכלי שבאמצעותו הרועה מנהיג את הצאן. התוף והחליל מובילים. כך מרים הנביאה, מנהיגה בזכות עצמה הנותנת את הקצב וקובעת את הטון של מנגינת הקיום הפיזי של עם ישראל. שפרה ופועה-המיילדות - אילו הן ,על פי חז"ל, יוכבד ומרים. מרים היא גם האחות העומדת מרחוק וצופיה הליכות. שירת הנשים היא שירת קיומו הפיזי של הבית.הנשים עומדות במדבר בכל המבחנים. הן מייצגות את החוסן הפנימי, את ההתלהבות וההתפעלות הרצופה והמתמדת, לכן שירת הנשים הייתה יצירה הרמונית: וַתִּקַּח מִרְיָם ... אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ" והתגובה:ַ "ותֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת" ובעקבות כך: "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה'" כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: המקהלה והתזמורת היו ערוכות ללא חזרה קודמת.ה' שבט, תשפ"ה -אריה דיכטוולד.א .כל הזכויות שמורות. נועד ללימוד ועיון בלבד. לא הלכה למעשה - אין לעשות שימוש מסחרי.& סרטון על הפרשה - קפוץ למים- הרב עמיהוד סולומון רב בית הכנסת המרכזי כפר גנים ב' פתח תקוהhttps://youtu.be/mvrBfHM8c7Q& רעיונות לפרשת ״בשלח״ מכונה ״שבת שירה״-יגאל גור אריהפרשת בת מצווה של אחותי היקרה אילה ברכות ושמחות.הפרשה מתארת את קריעת ים סוף ואת השירה הגדולה ששרו אז בני ישראל אחרי נס קריעת ים סוף וטביעת רודפיהם המצרים בים הגועש. לכן השבת הנוכחית מכונה "שבת שירה" בשבוע הבא אנו חוגגים את ט"ו בשבט.צמיחת העשבים מכונה גם שירה –"שירת העשבים".-נעמי שמר ורבי נחמן מברסלב:וּכִּי דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם, כִּי כָל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה יֵשׁ לָהּ עֵשֶׂב מְיֻחָד, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְאָכְלוֹ. גַּם אֵינוֹ רוֹעֶה תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד. וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן. כִּי כָּל עֵשֶׂב ועֵשֶׂב יֵש לוֹ שִׁירה שֶׁאוֹמֵר, שזה....בחושך במעבה האדמה, כבר שרים העשבים. בט"ו בשבת הוא מועד החָנְטָה. (הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ;") למרות שעל פני השטח אין כל סימן המעיד על כך שהפרי מתחיל להיווצר. חנטה, ולפניה פריחה הם תהליכים נראים לעין.רואים ניצן, רואים התפתחות דל הפרח, ובהמשך רואים אותו נובל ופרי שמתפתח ממנו. אולם ישנה גם האינדיקציה להתמיינות לפריחה, שמתרחשת חודשים קודם לכן והינה תהליך ביו-כימי פנימי שתוצאותיו, חיוביות או שליליות מתגלות רק בתחילת האביב, קרי אם העץ מתחיל לפרוח או רק לגדל ענפונים חדשים ט"ו בשבט הוא ההבנה שאפילו אם הכל נראה חסר תזוזה בחייך אין זה נכון – איזשהו תהליך קורם עור וגידים. אין המתנה שהיא לשווא: האהבה בדרך ,הפרנסה בדרך, הבריאות בדרך. גם אם נראה לך שמזלך רדום הוא עומד להתעורר...נהיה מרוצים מהחיים ונגיד תודה על מה שיש כל בוקר.״ וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֮ אֶת־הָעָם֒ וְלֹא־נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י ׀אָמַ֣ראֱלֹהִ֗ים פֶּֽן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה׃ויסב ה׳ את העם דרך ים סוף...״למדים מכאן דבר מרתק, ה׳ מחליט להוריד את ״הרף״ למען עם ישראל. ה׳ מבין כי לאחר שהעם שיצא משנים ארוכות של שיעבוד/עבדות אינו יכול אינו בשל אינו מוכן ללכת באופן ישיר עד המטרה– לארץ ישראל .כי אם בדרך סיבובית וארוכה עד לכניסה לארץ ישראל.נותן התורה התחשב בנסיבות האנושיות וביכולות שלנו כבני אדם לקבל שינויים ולהכילם.אנו למדים מתחילת הפרשה את כללי הדרך המובילה בסופו של דבר למטרה. לא ניתן לדלג ישר ליעד הסופי, חייבת להיות הכרה כי מתקדמים לאט לאט. לא בבת אחת קופצים ליעד המלא/הסופי.צריכים כך לנהוג, הורים ביחס לילדיהם, מורים לתלמידיהם, רבנים ביחס לשומעי דברם, מעסיקים ביחס לעובדיהם, פוליטיקאים ביחס לשולחם. כאשר הפער בין ההווה לבין היעד נראה בלתי ניתן לגישור, לא דופקים את הראש בקיר, אלא מציבים יעדי ביניים, נעזרים בהרבה הרבה סבלנותתתתת.ניתן להסתכל על יצאת מצרים כעניין אקטואלי ולא היסטורי, כלומר, הפיכת הים ליבשה היא תהליך שכל אחד צריך לעבור, תהליך שבו מגלים את מה שמכוסה וחושפים את מה שלא רואים ביום יום. זה תהליך חיובי שבו האדם רואה את מה שסמוי ונסתר בדרך כלל. "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם". כולנו צריכים לבקוע את הים סוף הפרטי שלנו! שבת שלום! שבת שלווה וענוגה!! -*יגאל גור אריה*.& שירת התקווה במנהיגותה של מרים- מקורות לשיעור פרשת השבוע בזום במסגרת "פרשת השבוע בזום חינם בחסות החברה לחקר המקרא,שניתן ע"י הרבנית אושרה קורן- ראשת בית מדרש לנשים "מתן-רעננה.לע"נ סמ"ל שיראל מור בת עדנה תמרה ויהודה-תצפיתנית שנהרגה בחג שמחת תורה -תשפ"ד השם יקום דמה.
(א) וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי: (ב) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים: (ג) וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר: (ד) וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ: (ה) וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ: (ו) וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה: (ז) וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד: (ח) וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד: (ט) וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ: (י) וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ:
(יא) וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: (יב) וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל: (יג) וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ: (יד) וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר: (טו) וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר: (טז) וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן: (יז) וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם: (יח) וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם: (יט) וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן: (כ) וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם: (כא) וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה: (כב) וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה: פ
(יא) ויגדל משה - והלא כבר כתיב ויגדל הילד (פסוק י) אמר רבי יהודה ברבי אלעאי הראשון לקומה והשני לגדולה, שמינהו פרעה על ביתו:וירא בסבלתם - נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם:
שמדקדק ברש''י שכתיב פעמים ויגדל וזה הרמז על גדולת משה להיות מיצר עם בני ישראל, ועורר גם כן הכח שלמעלה בצרתם לו צר.ברש''י נתן עליהם לב ולא העלים עיניו זה גרם אולי משה רבינו עליו השלום ע"י מסירת נפשו ע' כלל ישראל וזה הלימוד הגדול לכלל ישראל הוא המשיך בדרך אחותו ואמו. הבה נתחכמה לו וקראו את המילדות להמית את בנ"י, והם עשו להיפך שמסרו נפשם לחיות את הילדים ובדרך הזה המשיך משה רבינו עליו השלום
אמר רב נחמן אמר רב: מלמד, שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל; וכיון שנולד משה, נתמלא כל הבית כולה אור, עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי, נתקיימה נבואתיך! וכיון שהטילוהו ליאור, עמד אביה וטפחה על ראשה, אמר לה: בתי, היכן נבואתיך! והיינו דכתיב: (שמות ב) ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו, לידע מה יהא בסוף נבואתה.
וילך איש מבית לוי - להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון שראה שאמר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר: לשוא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות! פרעה לא גזר אלא בעוה"ז (בעולם הזה), ואתה בעוה"ז ולעוה"ב! פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת, ... עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן.
(כ) וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת:(כא) וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה’ כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: ס
(כ) ותקח מרים הנביאה - היכן נתנבאה כשהיתה אחות אהרן, קודם שנולד משה, אמרה עתידה אמי שתלד בן וכו', כדאיתא בסוטה (דף יג א). דבר אחר אחות אהרן לפי שמסר נפשו עליה כשנצטרעה, נקראת על שמו:את התף - כלי של מיני זמר:בתפים ובמחלת - מובטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים:(כא) ותען להם מרים - משה אמר שירה לאנשים, הוא אומר והם עונין אחריו, ומרים אמרה שירה לנשים:
(א) אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַידֹוָד וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַידֹוָד כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם:
(א) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח:(ב) וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה’ הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה’: (ג) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: ס (ד) וַיֹּאמֶר ה’ פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם: (ה) וַיֵּרֶד ה’ בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם: (ו) וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה’ בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ: (ז) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: (ח) פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה’ יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה: (ט) וַיִּחַר אַף ה’ בָּם וַיֵּלַךְ: (י) וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת: ... (יג) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְדֹוָד לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ: ... (טו) וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם:
ולמה אמר תחלה מרים ואח"כ אהרן אלא שהיא פתחה בדבר תחלה, ולפיכך הקדימה הכתוב... ומנין היתה יודעת מרים שפירש משה מן האשה, רבי נתן אומר מרים היתה בצד צפורה כשאמרו למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה וכיון ששמעה צפורה אמרה אוי להם לנשותיהם של אלו... הן נזקקין לנבואה שיהו פורשין מנשותיהם כמו שפירש בעלי הימני, ומשם ידעה מרים והגידה לאהרן ומה מרים שלא נתכוונה לגנותו של משה נענשה ק"ו למספר בגנותו של חבירו ובלשון הרע ...
וכן לענין הטובה, מרים המתינה למשה שעה אחת, שנאמר: "(שמות ב) ותתצב אחותו מרחוק", לפיכך נתעכבו לה ישראל ז' ימים במדבר, שנאמר: "(במדבר יב) והעם לא נסע עד האסף מרים".
(א) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם:(ב) וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן: 14.תלמוד בבלי מסכת תענית דף ט עמוד ארבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה, ואהרן, ומרים. ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר, וענן, ומן. באר - בזכות מרים, עמוד ענן - בזכות אהרן, מן - בזכות משה. מתה מרים - נסתלק הבאר. שנאמר (במדבר כ') ותמת שם מרים, וכתיב בתריה ולא היה מים לעדה, וחזרה בזכות שניהן ... 15. מיכה פרק ו(ד) כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם:15א. תרגום יונתן על מיכה פרק ו(ד)... וּשְלָחֵית קֳדָמָךְ תְלָתָא נְבִיִין משה לְאַלָפָא מְסִירַת דִינִין אהרן לְכַפָרָא עַל עַמָא ומרים לְאוֹרָאָה לִנְשַיָא:
ודע, שמי שיכול לעשות אלו הנגונים, דהינו ללקט הנקדות טובות שנמצא בכל אחד מישראל, אפילו בהפושעי ישראל כנ"ל, הוא יכול להתפלל לפני העמוד, כי המתפלל לפני העמוד, הוא נקרא שליח צבור, וצריך שיהיה נשלח מכל הצבור, דהינו שצריך שיקבץ כל נקודה טובה שנמצא בכל אחד מהמתפללין, וכל הנקודות טובות יהיו נכללין בו, והוא יעמד ויתפלל עם כל הטוב הזה, וזהו שליח צבור .
א. "אש קודש"- קטעים מתוך הדרשה לפרשת חקת תש"ב:"ותמת שם מרים וכו" ולא היה מים לעדה, כי הבאר בזכות מרים, ונבין נא למה דוקא בזכותה?...ואפשר כי רש"י פירש אף היא בנשיקה מתה, ומפני מה לא נאמר בה על פי ד' שאינו דרך כבוד של מעלה, ומה זה מרמז לנו, כי על פי פשוט מה אין דרך כבוד של מעלה, הלא אין נשיקה זו ח"ו נשיקה גופנית? ואפשר כי שהאיש ישראלי צריך לדעת שגם בשעה שהוא מתעורר באתערותא דלתתא ג"כ הוא יתברך נותן בו דעת ורצון ממעלה כדי שיתעורר מלמטה, ובשאר ספרים קדושים איתא ע"ז רמז מהפסוק בתהלים, ולך ד' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, שבאמת הוא יתברך המעוררו ונותן בו כח ורצון כנזכר לעיל לעשות מעשה הטוב, ואם כן לא היה מגיע לאיש שכר כי עיקר הוא ד' העושה, אבל זהו חסד ד' שמשלם לאיש שכר כאילו האיש הי' העושה, ולך ד' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כאילו הוא היה העושה. עד כאן לשונו הקדושה. נמצא לפי זה שאשה הנעשה צדקת ולומדת תורה ומקיימת המצוות, זאת היא מעשה שלה, כיון שאינה מצווה ועושה, ואם כן לא עוררו אותה כל כך ממרום לזה. וזה אף היא בנשיקה מתה, ומפני מה לא נאמר בה על פי ד' שאינו דרך כבוד של מעלה, היינו הא שבאה למדרגה גדולה כזו לא היה בהתעוררות של מעלה ורק באתערותא דלתתא לכן לא שייך לומר על פי-ד' וכיון שמקור עבודתה בה הוא, וממנה נובע, לכן הבאר מקור הנובע מים חיים קדושים, היתה בזכותה" "...היוצא לנו מדברינו שאין עוד מלבדו והכל הארת אלוקות ...], וכן כל זמן שחיה מרים, וכנזכר לעיל כיום שלא היתה מצווה ועושה סימן הוא שעלייתה שעלתה לרום צדקתה היתה בתשוקה יותר חזקה ממנה, לכן היתה יכולה גם להאיר לישראל תשוקה שישתוקקו לד', ושיהיו זוכים שאורות העליונים שהמשיך להם משה רבינו יזכו לקבל ...] אבל משנסתלקה מרים לא היתה להם תשוקה כל כך, לכן לא זכו לקבל אורו של משה ממרום... ב. אזכרה שכתב האדמו"ר לרעייתו בשלהי שנת תש"ב:"אזכרה. לזכר עולם תהי' הצדקת זוגתי הרבנית הצנועה, חסידה ועדינה שלשלת היוחסין וכו' מרת רחל חיה מרים ז"ל בת כ"ק הרב הצדיק הקדוש צי"ע שלשלת היוחסין וכו' כקש"ת מוה"ר ירחמיאל משה זצוקללה"ה אב"ד ומ"מ בקאזניץ וריקה.צדיקת מצויינת היתה, מדותיה תרומיות, עשות צדקה וחסד בכל עת יותר הרבה מכפי יכולתה היו שעשועי נפשה, וכאם רחמניה היתה למרי נפש בכלל ולחסידים בני תורה בפרט. בתורה עסקה יום ויום, גם בספרי חסידות עיינה, בכדי להכיר את צור מחצבתה, ולהתקרב אל קדושתו ית'. דעת והתרגשות מח ולב התמזגו בה יחד. וגם לי בכל פעולותי היתה לעזר.בדמי ימיה עלתה נשמתה בקדושה למרום.בשב"ק לסדר ותמת שם מרים =חקת] י' לחודש תמוז תרצ"ז ובי"א בו הובלה לקבר ישראל בווארשא.בעל הרחמים יסתירה בסתר כנפיו לעולמים ויצרור בצרור החיים את נשמתה.ד' הוא נחלתה ותנוח בשלום על משכבה, אמן." הרבנית אושרה קורן ראשת בית מדרש מתן רעננה
