אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
&
פרשת "בא" –"וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם" – ניקיון, טיפול ושיקום במלחמת המצווה
ד"ר זאב (ווה) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
המלחמה היא מלחמת מצווה למחיית זכר עמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
מלחמת המצווה בה אנו נתונים, הציבה למנהיגינו באבחת חרבות ברזל, אתגרים מורכבים שיש בהם הכרח לקיומנו כעם חופשי בארצו האחת והיחידה.אנו נתונים בתהליך הדורש אורך רוח ונשימה, שראשיתו בגמילה מהתמכרות לקונספציה שהשתלטה עלינו עד ל 7 באוקטובר ושתשתרע על פני השלבים הבאים: א. ניקוי עזה מכוחות הרשע והחושך והשבת החטופים לביתם ב. טיפול בנפש הפצועה של האומה ג. שיקום וקימום פיזי וחברתי של הריסות חיינו.
הנה פרשתנו מאירה לנו, כיצד מתרחשת תכנית שלושה השלבים בגמילתו של עם העבדים, מהתמכרות פיזית ,נפשית ותפקודית חברתית, לעבדות מצרים, ולהובילו במסע המשתרע על פני שלושה שלבים- ניקוי ,טיפול ושיקום: "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ד', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. ְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ד'". (שמות, ו', ו'- ח')
דומה שהתסמונת ממנה סובלים בני ישראל במצרים, היא התמכרות לעבדות, שגורמת לאדם לאבד את כבודו וחירותו. העבדות גורמת לחיי הפקר , לאיבוד שליטה על החיים, להעדר גבולות, לשלילת החופש והעצמאות, לשלילת הזהות והאחריות העצמית על החיים. מודל הגמילה, הטיפול והשיקום של עם ישראל, ממצב של התמכרות לעבדות ,אל מצב של חירות ועצמאות, דומה למודל הגמילה , הטיפול והשיקום של נפגעי ההתמכרות לסמים קשים, המאבדים את זהותם, כבודם, עצמאותם וחירותם. המודל כולל את השלבים הבאים:
השלב הראשון: גמילה פיזית- ניקוי פיזי של הגוף מסמים ( תהליך הניקוי היזום קרוי "דה-טוקסיפיקציה", או בשמו העממי "דיטוקס" ) הדגש הוא על התערבות רפואית פיזית. שלב זה יחסית קצר מאד. השלב השני: הניקיון הנפשי והטיפול הפסיכוסוציאלי, הכולל: שיחות טיפוליות, קבוצות תמיכה ה NA (מכורים אנונימיים), חוגים, טכניקות טיפוליות משלימות .
השלב השלישי: השיקום- בהקניית כישורי חיים, בשליטה עצמית, במיומנויות, בהכשרה מקצועית ובתעסוקה. תהליך זה משתרע על פני שנה וחצי ובסופו – האדם חוזר פיזית ונפשית לעצמו, למשפחתו לחבריו. מצבו הגופני והנפשי משופרים.
הבה נבחן את יישום מודל הגמילה של עם ישראל , הטיפול והשיקום, כפי שמוצג בפרשתנו.
השלב הראשון: הגמילה הפיזית: " וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ, מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת: וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ד' מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות, יג', יד' ). התהליך הוא פיזי ומהיר.
היציאה הפיזית ממצרים היא שלב הגמילה והניקיון הפיזי . אך עדיין לא מתרחש התהליך הטיפולי, של - "יציאת מצרים מבני ישראל". עתה מתחיל שלב הטיפול, שמטרתו להוציא את מצרים מעם ישראל, במובן הנפשי הרוחני והתפקודי. השלב השני : שלב הטיפול : בשלב זה מתרחשים שני תהליכים חשובים בפרשתנו .
התהליך הראשון: מתן המצווה הראשונה לבני ישראל, שהיא מצוות קידוש החודש: " וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". (שמות, יב', א'-ב' ) .מהי המשמעות של מצוות החודש ?,התשובה לכך היא, שהקב"ה מעניק לעם ישראל, שעון. המסר במתן השעון ,הוא במתן האחריות והשליטה העצמית לעם ישראל על הזמן. הקב"ה העביר את האחריות על הזמן לעם ישראל- " מקדש ישראל והזמנים". כלומר, עד כה היית עבד שהתנתק מהאחריות על הזמן. לכן, נעניק לעם הנצח שאיננו מפחד מדרך ארוכה , את חוסן הזמן, בדמותה של מצוות קידוש החודש. הד לכך גם נמצא אצל הפילוסוף היהודי פרנץ רוזנצווייג ( 1886 – 1929) בספרו "כוכב הגאולה":" ישראל הוא עם הנצח, חיי עולם נטע בתוכנו, אין לזמן שליטה על ישראל, היוצר לו קטגוריה של זמן משלו. בשלשלת הדורות מתגשמת נצחיותו".
התהליך השני: מתן מצוות קורבן הפסח. פרשתנו מתארת זאת: וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח עֲדַת יִשְׂרָאֵל, יַעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל, לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה; וְעֶצֶם, לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" (שמות, יב',מג'-מו'). בעל ספר החינוך, פרשן שחי בסוף המאה ה-13, מסביר את טעם המצווה: ״דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו וליבו וכל מחשבותיו ,תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק, אם טוב ואם רע...כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות״. גם הרמב״ם בשמיני משמונה פרקיו מסביר:״ וראוי לו שירגיל עצמו במעשים הטובים עד שיגיעו לו המעלות ויתרחק מן המעשים הרעים, עד שיסורו ממנו הפחיתויות״. הנה לנו בפרשתנו במצוות קורבן הפסח, לידתה של התיאוריה ההתנהגותית הבהביוריסטית, תיאוריית הלמידה בפסיכולוגיה, שהייתה הזרם המשפיע ביותר בתיאוריות הפסיכולוגיות השונות באמצע המאה ה-20, שראשיה היו ווטסון וסקינר. תיאוריה שהביאה לטיפול ההכרתי הקוגניטיבי ההתנהגותי, המוכר כיום בשם: CBT cognitive behavioral therapy. פרשתנו מפרטת את פרטי המצווה וההתעסקות בה. ועצם לא תשברו בו- " כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות ".
עתה אנו מגיעים בפרשתנו לשלב השלישי והאחרון והוא שלב השיקום, בתכנית ההתמודדות עם ההתמכרות לעבדות מצרים. שלב השיקום מתחיל בפרשתנו, במצוות התפילין: " וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ד', בְּפִיךָ... וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת, לְמוֹעֲדָהּ, מִיָּמִים, יָמִימָה" (שמות, יג', ט'-י'). במצוות התפילין בפרשתנו, הסדר הוא שמניחים קודם את התפילין של יד ורק אחר כך את התפילין של ראש. יש כאן רציונל של פרקטיקה, שמתחילה במעשים בהתנסות של היד, ורק אחר כך תבוא ההבניה של התודעה, המחשבה, ההפנמה וההטמעה בראש. היהדות בניגוד לנצרות, איננה מעצבת את האדם המאמין , היודע את ייעודו והאחראי על גורלו, בתהליך עיצובי מההכרה למעשה, אלא הפוך, מהפרקטיקה של התעסקות במצוות ,לעבר ההכרה. הנצרות מטיפה ופונה ישר להבנה ואין בה פרקטיקה וקודקס של מצוות מעשיות, בניגוד ליהדות שהיא פרקטיקה עניפה של מצוות מעשיות ומשימות ברורות ומפורטות, בתורה שבכתב ובעל פה. עם ישראל עובר תהליך דרמטי שיש בו שלבים וצעדים במתווה סדור ושיטתי , של גמילה , טיפול ושיקום בפרויקט הלאומי שנגזר מהתכנית האלוקית, של המעבר מעבדות לחירות, משעבוד לגאולה, כיחידים וכעם, במסע ארוך מייגע ומפרך, ממצרים לארץ ישראל. זה מסע תרפויטי פסיכוסוציאלי ,שמתחיל בשלב הגמילה והניקיון הפיזי, בעשרת המכות, ביציאה החפוזה ממצרים, ממשיך לשלב הטיפול- בצעדים של פרקטיקה של התנסות פרואקטיבית בקיום מצוות של עם העבדים, במצוות החודש, בקבלת אחריות על הזמן, ובעבודת רגליים, בהתעסקות לפרטים בקורבן הפסח.
נאומו של נשיא ארה"ב ג'ון בייידן בטקס השבעתו מהדהד באוזנינו בימי מבחן אלו של מלחמת המצווה: ״בואו נתחיל מחדש כולנו, נכתוב יחד סיפור של תקווה, לא של פחד. נתחיל להקשיב אחד לשני, לראות אחד את השני, לכבד אחד את השני". את האתגר במסע הארוך של ניקוי עזה מכוחות הרשע והחושך והשבת החטופים לביתם , בטיפול בנפש האומה הפצועה ובשיקום והקימום הפיזי והחברתי של הריסות חיינו, נצלח בעזרת ד' בהארתה וחמימותה של השמש המלטפת , בשירו של יורם טהר לב ( 1938-2022):"הו אלי אלי רק תפילה אשא, שהשמש תעבור עלי ותיקח אותי אל המסע ".
עם ישראל חי – ביחד ננצח - שבת שלום -*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, 'מקראות בינה בתורה' לפרשת בֹּא:
לזכר הנופלים במלחמת העצמאות השמינית שפרצה בשמיני עצרת, למען הצלתם ושחרורם של חטופינו, ולזכות הלוחמים במערכה על קיומנו ועל עתידנו בעזרת ה'.
פסח וחג המצות
בניגוד לשגור על לשוננו, בתורה פסח וחג המצות הם לא חג אחד המתחיל בקרבן פסח, אלא שני חגים מחוברים. כך מפורש בלשון התורה בפרשת המועדות:
"בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַ-ה':
וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַ-ה' שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ"; (ויקרא כ"ג, ה-ו)
אולם, פסח מופיע בתורה ובנביאים גם בפני עצמו, בלי חג מצות. לעיתים הוא אף מופיע בלי תאריך בכלל, במשמעות של הצלה פלאית.
פסח בפני עצמו
אזכור אחד, בו מפורש וברור, שפסח נהג, וחג מצות לא נזכר, הוא פרשת 'פסח מדבר', שממנה גם 'פסח שני' (במדבר ט', א-יד); כידוע, 'פסח שני' עומד לבדו ואינו סמוך לחג מצות, אולם גם הפסח שעשו בני ישראל במדבר בחודש הראשון לא נסמך לחג מצות, כי חג מצות לא נזכר בפרשייה זו כלל.
מסתבר, לדעתי, שחג המצות נהג לראשונה ב"חֹדש האביב" (דברים ט"ז, א) של ארץ ישראל. אמנם, לדורות נקבע בהלכת חז"ל, שמצוות החגים חלות בכל מקום, ואינן תלויות בארץ ובחקלאות, ולכן, אנו עורכים ליל סדר-פסח אלפי שנים בכל העולם היהודי, אולם קרבן פסח, ועלייה לרגל, בוודאי לא נהגו אלא בארץ, במקום שהמוני עם ישראל יכולים היו להקריב פסח "לפני ה' ", ולעלות אליו לרגל.
אזכור שני לפסח ללא חג המצות מצוי ב'פסח גִּלגָּל', עם כניסת עם ישראל לארץ האבות בימי יהושע (ה', ב-יב); שם נזכרו רק ברית המילה והפסח, עם רמז לעומר מתבואת הארץ, "ממחרת הפסח מצות וקלוי", אבל חג המצות לא נזכר שם.
רמזים נוספים לפסח בפני עצמו כהצלה פלאית, אנו מוצאים במקרא במקומות אחדים. כבר בבראשית (י"ט) בולט מאד התיאור על הצלת לוט מסדום, בהוצאתו עם משפחתו הגרעינית על ידי מלאך ה' אל "מחוץ לעיר" אחרי משתה המצות בבית הסגור – משם נולדו שני עמים, מואב ועמון, וכל זה מכוח הכנסת האורחים שלמד לוט מאברהם. כמובן, שאין שם תאריך ואין שום רמז לחג מצות ולא לחג בכלל, וגם השם 'פסח' איננו, אבל ההקבלות לפסח מצרים מפתיעות בהיקפן ("קומו צאו", "ויתמהמה", עוד).
המקור הרביעי הוא בדברי ישעיהו הנביא, שמתאר את הצלת ירושלים בנבואתו במונחים של פסח. תיאורו את המצור האשורי על ירושלים מלא בביטויים הדומים לפסח מצרים, כי ירושלים הנצורה נדמתה לבתי ישראל הסגורים במצרים, עם הופעת המלאך המשחית בחצות הלילה:
"לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ, חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם; כִּי הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ לִפְקֹד עֲוֹן יֹשֵׁב הָאָרֶץ עָלָיו, וְגִלְּתָה הָאָרֶץ אֶת דָּמֶיהָ וְלֹא תְכַסֶּה עוֹד עַל הֲרוּגֶיהָ"; (ישעיהו כ"ו, כ-כא)
ליל הסדר – לילה של שני חגים
ליל הסדר הוא לילה של שני חגים, עובדה שהופכת אותו ללילה מיוחד כל כך. ליל הסדר מובדל בצורה בולטת מן הלילה הראשון של חג הסוכות, שהוא לילה ראשון נורמלי של חג נורמלי בן שבעה ימים (למרות הכפל "אסיף"-"סוכות").
לעומתו, ליל הסדר הוא מפגש של שני חגים שאחד מתחיל ב-י"ד והשני ב-ט"ו, ו"הלילה הזה" שייך לשניהם. אין עוד שום דוגמה לתופעה זו, וזה באמת ייחודו לדורות של "היום הזה"="הלילה הזה".
משמעם של שני החגים הנפגשים
נוכל לעמוד על משמעם של שני החגים הנפגשים, אם נתבונן בחמישה דברים: קרבן הפסח, המצות, איסורי החמץ, איסורי מלאכת-עבודה וחיוב עונש 'כרת'.
בחג הפסח העיקר הוא הקרבת הפסח ואכילתו על מצות ומרורים; המצות אינן עיקר, אלא נלוות לפסח עם המרורים. המצות של חג המצות, לעומת זאת, אינן מצות עם מרורים של הפסח, אלא הזיכרון של מצות היציאה; די לנו אם נזכור שהפסח "על מצות ומרורים" כבר נאכל כולו בבתים הסגורים לפני היציאה ממצרים, ואילו הבצק שלא החמיץ בחיפזון של יציאת מצרים, נאכל כמצות אחרי היציאה ממצרים (אולי עד חודש ימים, עד לפני ירידת המן ב-15 לחודש השני; ט"ז, א).
מצוות הפסח העיקרית היא מצוות עשה, ומי שמבטל אותה "וחדל לעשות הפסח... במֹעדו" (במדבר ט', יג), מתחייב 'כרת' – יש רק שתי מצוות 'עשה' בתורה שחייבים על ביטולן 'כרת', מפני שהן מגדירות את הזהות של בית ישראל: ברית מילה ופסח (משנה ותוספתא כריתות פרק א', א); ברית המילה מגדירה את הזהות המשפחתית של צאצאי משפחת האבות, והפסח מגדיר את שייכות כל המשפחות בישראל לזהות 'הלאומית' של עם בני ישראל היוצא ממצרים. על כן, לא ייפלא שפסח מותנה בברית מילה – לא רק ש"כל ערל לא יאכל" בפסח (י"ב, מד ו-מח), אלא שערל אחד בבית, אפילו עבד, מעכב את כל הבית מן הפסח (כדעת רבי יהושע במכילתא, רש"י (י"ב, מד) והרמב"ם (הלכות קרבן פסח פרק ט', ט).
אלה הם שני יסודות הזהות היהודית-ישראלית, הקשורים זה בזה: ברית המילה כברית המשפחה, ושחרור עַם המשפחות ממצרים לחירות עולם. אכן, כך מבינים רוב היהודים בכל הדורות, אפילו בתקופות של ריחוק וחילון. יעיד על כך אחוז הנימולים והמקיימים סדר פסח בחברה הישראלית בימינו, שהוא כפול ויותר לעומת האחוז של שומרי שבת כהלכה. א.
לעומת זאת, איסור החמץ בחג הפסח הוא איסור רגיל של "לא תעשה", ואין עליו עונש כרת. גם איסורי 'לא יֵרָאֶה ולא יִמָּצֵא' אינם חלים בחג הפסח, אלא בחג המצות בלבד. בכל המקומות שנזכר בהם הפסח בתורה, לא נאמר "מקרא קדש", ולא נזכרו בו איסורי מלאכת עבודה. גם בפרשת המועדות (ויקרא כ"ג) בה הוגדרו במפורש היום הראשון והיום השביעי של חג המצות כ'מקראי קדש', נשאר פסח כחג לעצמו, אין בו 'מקרא קדש' ולא נזכר בו איסור מלאכה.
כיוון שחג הפסח חל בפני עצמו רק כשש שעות, ובערב כבר חל עליו גם חג המצות, הרי ההבדלים האלה נראים חסרי חשיבות לאדם רגיל. אולם, הבדלים אלה מעמידים אותנו על המשמעות השונה של שני החגים המתחברים.
פסח הוא חג ההצלה הפלאית בחצי הלילה. קרבן הפסח במצרים הוגדר במפורש כציפיה מתוחה לקראת ההצלה הפלאית, שהתגלתה במציאות מחצות הלילה ואילך. לדורות, פסח הוא הזיכרון של ההצלה הפלאית הזאת על ידי הקרבן, הסעודה וההגדה. אולם, בחג המצות העיקר הוא לא באכילת המצה, שחובתה נקבעה ל'כזית' אחד בתחילת ליל הסדר, אלא העיקר הוא במניעת החמץ עד כדי 'לא יֵרָאֶה ולא יִמָּצֵא'; על ה'לאו' של איסור אכילת חמץ חל עונש כרת (בדומה לרוב עונשי כרת בתורה, שחלים על איסורי 'לאו').
מה משמעותה של האזהרה החמורה כל כך מפני כל פירור חמץ בחג המצות?
בחג השבועות חייבים להביא ל-ה' כקרבן ביכורים את שתי הלחם "חמץ תאפינה" (ויקרא כ"ג, יז). מכאן ברור, שעיקרו של חג המצות הוא באזהרה, שעדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה – יציאת מצרים היא רק ראשיתה של דרך ארוכה מאד, עד לתודה הגמורה בביכורי החמץ של חג השבועות, וחג זה מתקשר גם עם ביכורי הארץ וגם עם מתן תורה, שתי המטרות של יציאת מצרים.
א. ראו ממצאי סקר גוטמן, 'אמונות, שמירת מצוות ויחסים חברתיים בקרב היהודים בישראל'. הסקר הראשון, שנערך בתשנ"ב-נ"ג, פורסם בירושלים בתשנ"ד, הסקר השני משנת תש"ס (פורסם בתשס"ב) והסקר השלישי משנת תשס"ט (פורסם בתשע"ב). התוצאות העיקריות השתנו מעט בסקר השני בעקבות העלייה הגדולה מרוסיה, של מאות אלפי יהודים ומשפחות מעורבות, שרובן לא נהגו לא מילה ולא פסח. אולם, בסקר השלישי חזרו התוצאות להיות דומות לאלה של הסקר הראשון. אכן, זהו נס של קיבוץ גלויות מארבע כנפות הארץ, שמזכיר את יציאת מצרים, אבל גדול ממנו בהיקפו לאין שיעור.
הרב ד"ר יואל בן-נון
&
בלומה טיגר-דיכטוולד -פרשת בוא, שמות - לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו (דברים, כג ,ח)
לכאורה תמוה הפסוק מאוד. וכי חסרות סיבות לתעב את מצרים? החל מ"וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם: " וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס ", " וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ: וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ", וכלה ב" כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן ". (שמות, א, יא-יד, כב). מדוע אם כן צוותה התורה לא לתעב מצרי?
על מנת להתבונן בתמונה, יש צורך להתרחק ממנה. רק בזום אאוט נוכל לראותה בשלמות, בצורה הוליסטית על כל חלקיה. מערכת היחסים בין בני ישראל לבין מצרים מכילה כמובן את השעבוד ואת הגזירה על הבנים. אך האם אלו המרכיבים היחידים של מערכת זו? בני יעקב ירדו למצרים בימי הרעב כדי לשבור שבר. יוסף התמנה למשנה למלך. פרעה הזמינם לגור במצרים. " וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן: וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ: " (ויגש, מה, יז). הוא מושיבם בארץ גושן שבה יוכלו לגדל את מקנם. פרעה זוכה לברכת יעקב בפגישה ביניהם. משה ניצל על ידי בת פרעה, שנענית לפניית מרים להביא לה מינקֶת מן העבריות, מאפשרת לו לשוב אל אימו עד שייגמל, ומגדלת אותו כבנה. דברי בת פרעה בראותה את משה בתיבה: " וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה ", משמעותה אולי שתינוקות עבריים על היאור, לא היו תופעה יוצאת דופן, ונראה שהיו כאלה שנאספו על ידי מצרים וכך ניצלו.
רש"י אומר על הפסוק "לא תתעב מצרי", מה טעם? שהיו לכם אכסניה בשעת הדחק.
רבי יוסף בכור שור אומר: אף על פי ששיעבדו בכם, גרים הייתם בארצם, ומתחילה הטיבו לכם.
רמב"ן אומר: אבל לא יתעב אותם לעולם, בעבור שהיינו גרים בארצם, ונמלטנו עמהם בימי הרעב בכבוד שעשו לאבינו, והמליכו עליהם ממנו קצין ומושל.
האם העם המצרי היה שותף לגזרות פרעה? פרעה כמלך- אל, יכול לנהוג כרצונו והשעבוד לא חל רק על בני ישראל. היו לו גם עבדים אחרים.
על פי פשוטו של מקרא, נראה כי ניתן להפריד בין פרעה לבין חלק מעבדיו ביחס לתגובתם לדברי משה כשליח האל.
לאחר מכת כינים, אותה אין החרטומים מצליחים לעשות, הם אומרים לפרעה: " אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא ". זוהי הופעתם האחרונה של החרטומים בנושא מכות מצרים.
היו מעבדי פרעה שהקשיבו לאזהרת משה ערב מכת ברד. " הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים " (וארא ט, כא). לאחר אזהרת משה על הבאת מכת ברד, אומרים עבדי פרעה לפרעה: " עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם: " (בא, י, ז). לפנינו אמירה נועזת שמשמעותה נזיפה קשה בפרעה על המחיר שמצרים משלמת עקב התעקשותו לא לשלח את העם.
לאחר מכת החושך מופיע פסוק שהוא ייחודי במהותו, הקשור ליחסים בין ישראל לבין המצרים. ה' אומר למשה: " דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב: וַיִּתֵּן ה' אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם: " (בוא, יא, ב-ג). כלומר שתי סיבות לפנינו להשאלת הכלים: חן בני ישראל (שנתן ה') בעיני המצרים, ומעמדו הרם של משה. מיקום הפסוק הוא לאחר מכת חושך ולפני מכת בכורות שבעקבותיה יצאו ישראל ממצרים. המצרים משאילים דברי ערך, כלי זהב וכלי כסף לישראל. הביטוי וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה, מראה על יחסי שכנות טובים בין המצרים לבין ישראל. סביר להניח שגם בעת המכות נעזרו המצרים בשכניהם בני ישראל, בהם לא פגעו המכות.
המלאכים רצו לומר שירה בעת טביעת חיל פרעה בים סוף ברודפו אחר ישראל, "בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" (בבלי, מסכת מגילה, עב). גם המצרים בְּרוּאִים בצלם א-לוקים כמו כל אדם, והא-ל מצטער כאשר עליו לפגוע בברואיו גם אם הם מצרים.
לא תתעב מצרי, אינו רק משום הכרת הטוב שעשו עימנו המצרים בימי יוסף, אלא גם משום ששנאה (ותעוב שהוא חזק משנאה), מותירה את האדם בַּכֶּלֶא של עצמו. היא גוזלת ממנו אנרגיות שיכלו להיות מְתֹעָלוֹת לעשיית טוב. על כן מי שנרפא משנאה, נותן ראשית מתנה לעצמו, הוא בן חורין. הימנעות משנאה יכולה להיווצר בראייה הוליסטית. אין אדם שאין בו טוב כלל. עלינו להיות מסוגלים לראות תמונה שלימה, ואז נוכל לשפוט את האחרים בצורה מאוזנת והגונה יותר. הרווח יהיה של כולנו.
חודש טוב ובשורות טובות -בלומה דיכטוולד. ו' שבט תשפ"ד
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 270 - מכות בכורות - חיים קופל
א) הריגת בכורות מצרים שבוצעה ע"י הקב"ה בעצמו, וכמו שאנו אומרים בהגדה של פסח "ועברתי", אני ולא המלאך, ו"הכיתי" אני ולא השליח.
ב) כתוצאה ממיתת בכורי מצרים, ואי סילוק הגופות מהשטח, היה סירחון וּמִפְגָּע תַּבְרוּאָתִי קשה, שגרם למחלות ומיתה של מצרים רבים במצרים, לאו דווקא בכורות. ועל זה נאמר: "ולא יהיה בכם נגף למשחית" (י"ב-י"ג).
א) ביום א' בשבט תרל"ט נפטר מהר"ם שי"ק. מה שמו המלא, מי היה רבו, ומה המיוחד בשם משפחתו?
תשובה: שמו רב משה, רבו המובהק היה החתם סופר, המיוחד בשם משפחתו הוא שכשיצאה פקודת מלך אוסטריה, שגם לתושבים בני ישראל צריך להיות שם המשפחה. בדרך כלל נתנו שם כשם העיר שנקראה על שם ע"ז לכן בחר סבו בשם שי"ק שזה ראשי תיבות שם ישראל קודש. כנגד רצונם לקרוא ע"ש ע"ז.
ב) מה המכנה המשותף בין מעשה צפורה,לאליעזר בנה, המתואר בפרשתנו, לבין עדותו של משה על עצמו בפרשה?
תשובה: אצל שניהם מדובר על ערלה: צפורה כרתה את ערלת בנה (ד-ה). ומשה העיד על עצמו שהוא ערל שפתים (ו-י"ב).
א) פסוק בפרשה הכולל מילה אחת בעלת משמעות הפוכה מהמילה שאחריה?
ב) מצא רמז ליהושע בן-נון בפרשה?
שבת שלום - מחיים קופל.
&
פרשת בא – החופש להתחדש -
אורי סובוביץ- מנהל שותף בקרן הון סיכון
בין פטליזם לדטרמיניזם
ההבדל בין פטליזם לדטרמיניזם הוא שהראשון קובע כי גורלו של אדם ועתידו קבוע מראש ולכן הוא בלתי נמנע, ואילו השני קובע כי ההווה קבוע מראש ולא נתון לשליטה. בעוד שהפטליסטים מאמינים שהתוצאה הסופית זהה, ללא תלות בדרך, הדטרמיניסטים טוענים שבחירה בדרך אחרת מעולם לא הייתה אפשרות. המשותף לשתי השיטות הוא שאין לאדם בחירה חופשית.
היהדות, לעומת זאת, טוענת אחרת. הבחירה החופשית היא אחת מאבני היסוד של היהדות. מבלי בחירה חופשית אין טעם לצוות על האדם להתנהג בצורה מוסרית, לתקן את דרכיו ולשאוף להתקדם. כבר בתורה נאמר (דברים ל, יט): "הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה – וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" . לאור האמון באדם וביכולתו לבחור בטוב, הטיפו נביאי ישראל לאורך הדורות לתיקון העוולות ולחזרה בתשובה.
רבי חנינא כבר אמר כי "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים" (ברכות לג, ב), והתכוון כי כל נסיבות חיינו אינן תלויות בנו, אך בחירתנו - חופשית היא. הרמב"ם ניסח עקרון יסוד זה בספרו משנה תורה (הלכות תשובה ה, ה):
"אבל נודע בלא ספק, שמעשה האדם ביד האדם; ואין הקדוש ברוך הוא מושכו, ולא גוזר עליו לא לעשות כך ולא שלא לעשות כך. ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה, אלא בראיות ברורות מדברי החכמה. ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על כל מעשיו כפי מעשיו, אם טוב ואם רע. וזה העיקר (הבחירה החופשית), שכל דברי הנבואה תלויים בו".
עם זאת, אדם עלול לאבד את מרחב בחירתו החופשית. אדם המתרגל לחטוא עלול לאבד את הזעזוע הפנימי שהרגיש בפעם הראשונה שגנב, שיקר או עשה חטא אחר, ולכן ניתן לומר שהוא כבר לא אותו אדם שהיה עם אותה רמת בחירה חופשית כפי שהייתה לו לפני שחטא. הרמב"ם פירש שחטאו של פרעה היה כי סירב בתחילה בבחירתו החופשית (ובעקשנותו) לשחרר את עם ישראל מעבדותם, ועונשו (התוצאתי) היה אובדן הבחירה החופשית – הכבדת הלב (שם ו, ד–ה):
"ואפשר שיחטא האדם חטא גדול או חטאים הרבה, עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפירעון מזה החוטא על חטאיו אלו שעשה ברצונו ומדעתו, שמונעין ממנו דרך התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאים אלו שעשה... לפיכך כתוב בתורה "ואני אחזק את לב פרעה" לפי שחטא מעצמו תחילה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר "הבה נתחכמה לו" נתן הדין למנוע ממנו התשובה, עד שנפרעין ממנו. ולפיכך חיזק הקדוש ברוך הוא את ליבו".
עקשנותו של פרעה "מנעה" ממנו לראות את המציאות נכוחה. פרעה היה כה אובססיבי להשאיר את ישראל בעבדותם עד שלא ראה את מה שאפילו עבדיו ראו (שמות י, ז): "וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ? שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיהֶם, הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם?".
"עיוורונו" של פרעה אינו תופעה יוצאת דופן. גם בעידן המודרני אנו עדים למצבים של "ליקוי מאורות" ולהישענות על קונספציה פוליטית, ביטחונית או כלכלית על אף כל הסימנים המראים אחרת. תופעה זו עשויה לקרות לכולנו, כל זמן שאיננו ערניים לביקורת עצמית על מעשינו. במקרה של פרעה, עקשנותו וחטאו שלא לשחרר את ישראל הם שסימאו את עיניו מלראות שהוא "מטביע" את מצרים, כפי שבסוף קרה לצבאו בים סוף. על כך אמרו חז"ל כי עברה שאדם עובר וחוזר עליה לבסוף "נעשית לו כהיתר" (קידושין כ, א ועוד). כלומר, מעשי העברה, כשהם נעשים הרגל לאדם, ההרגל מטשטש את הזעזוע הפנימי ולעיתים גם את ההיגיון, עד שהאדם (גם אם מדובר במלך...) מוצא הצדקה למעשיו, זאת אף שכל בר דעת שאינו נוגע בדבר רואה זאת אחרת.
קידוש החודש
במהלך סיפור מכות מצרים, הבאות כל פעם לאחר סירובו העיקש של פרעה לשחרר את עם ישראל לחופשי, מופיעה באמצע פרשת בא, לכאורה ללא קשר לרצף האירועים, המצווה הראשונה שעם ישראל מצווה בה: "קידוש החודש". מהות המצווה היא לקבוע מדי חודשבחודשו את מועד ראש החודש, בעברעל פי עדות ראייהשל מולד הלבנה, וכיום על פי חישובים אסטרונומיים שנעשו בעבר.
בשונה מימות השבוע, שזמניהם קבועים ואינם ניתנים לשינוי, את החודש (מלשון התחדשות) עם ישראל קידש כאמור בעצמו, וכך השפיע אם חודש יתחיל ביום מסוים או למחרתו. כתוצאה מכך, זמני החגים הנחגגים לפי התאריך בלוח השנה הושפעו מהיום שבו עם ישראל קידש את הלבנה, ובלשון חז"ל (חולין קא, א): "שבת - קביעא וקיימא (=זמנה קבוע), ישראל קדשינהו (=מקדשים) לזמנים (=את החגים)".
ניתן לומר כי דווקא בשעה שבה פרעה, כאמור, איבד את חופש הבחירה ואת יכולתו לראות את המציאות נכוחה, עם ישראל, לעומתו, מצווה לתת תשומת לב לפרטי המציאות ולהתחדשותה. בתוך ה"חושך" של מצרים, העבדים העבריים מצווים להרים את הראש ולהתבונן בקווים הדקים שמתחילים להאיר ברקיע בעת התחדשות הלבנה בתחילת החודש. עם ישראל, שנמשל ללבנה, "שהם עתידים להתחדש כמותה" (סנהדרין מב, א), מקדשים בכל חודש את הלבנה, ומאירים את עצם היכולת להתחיל כל חודש מחדש על אף משקעי העבר. מסיבה זו, ראש חודש נקרא בתפילת מוסף של אותו היום "זמן כפרה" (כמבואר בחולין ס, ב), זמן שמיוחד להתחדשות מחטאי העבר ומחילה עליהם.
ברכת החודש
מדי חודש בחודשו, בשבת שלפני ראש החודש, מכריזים בבית הכנסת את זמן מולד הלבנה של אותו החודש ואת הימים שבהם יחול ראש חודש, ולאחר מכן אומרים את תפילת "ברכת החודש", תפילה שהאמורא רב א. נהג לומר לאחר שהיה מסיים את תפילתו (ברכות טז, ב):
"יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּחַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה, וְתִתֶּן לָנוּ חַיִּים אֲרוּכִים, חַיִּים שֶׁל שָׁלוֹם. חַיִּים שֶׁל טוֹבָה, חַיִּים שֶׁל בְּרָכָה, חַיִּים שֶׁל פַּרְנָסָה, חַיִּים שֶׁל חִלּוּץ עֲצָמוֹת. חַיִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יִרְאַת שָׁמַיִם וְיִרְאַת חֵטְא, חַיִּים שֶׁאֵין בָּהֶם בּוּשָׁה וּכְלִמָּה, חַיִּים שֶׁל עשֶׁר וְכָבוֹד, חַיִּים שֶׁתְּהֵא בָנוּ אַהֲבַת תּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם, חַיִּים שֶׁיְּמַלֵּא ה' מִשְׁאֲלוֹת לִבֵּנוּ לְטוֹבָה,אָמֵן סֶלָה".
בקריאה ראשונה נראה כאילו תפילה זו היא בקשה לקבלת השפע והברכה בכל חודש. הרב קוק, כדרכו, בחר לפרש תפילה זו לא רק כקבלה חיצונית אלא בעיקר כעבודה פנימית של האדם להתחדשות ולהתכווננות לקראת החודש הקרב. כותב הרב קוק (עין איה ברכות ב, לב):
חיים ארוכים – הוא הכלל, ואח"כ פירש תנאי החיים הראויים.
(=כלומר, אריכות החיים אינם מטרה בפני עצמה כפי שמבטאת האמרה העממית "העיקר הבריאות", אלא אמצעי, כדי שנזכה לחיות אותם על פי "תנאי החיים הראויים").
חיים של שלום – שלום פנימי בכוחותיו הגופניים והנפשיים, שלא יתנגד אצלו שום כח פנימי אל תכלית השלימות שראוי לבחור בה, לא מצד המידות ולא מצד הרהורי הלב ודרכי השכל, ולא מצד מזג הגוף.
(=בקשה זו היא שנזכה לחיות חיים הרמוניים, חיים של שלום פנימי והלימה בין תשוקות הגוף ותביעותיו לבין הבנת השכל והנשמה כיצד ראוי ונכון לנו לחיות ולהתנהל).
חיים של טובה – היינו שמצד המקרים החיצונים שמשפיעים עלינו, ישפיעו פעולתם לטובה זמנית ונצחית.
(=אנו נוטים להתמקד במעשינו ובבחירותינו בטובה שתצא לנו מכך בטווח הקצר. בקשה זו היא שכל מה שיקרה לנו ויפעל עלינו מבחוץ, ישפיע עלינו לטובה לטווח הקצר אך גם לטווח הארוך).
חיים של ברכה – היינו שנביא ברכה (=שנשפיע ונוסיף ברכה) לעולם בפעולותינו, שנאמץ נכשלים, ונחבוש לשבורי לב, ונזכה את הרבים לשוב מעוון, ממידות רעות ודעות רעות ומעשים רעים.
(=חיים של ברכה אינם חיים שזוכים לשפע וברכה אלא חיים שזוכים להביא ברכה, בעשיית חסד גשמי, גופני ורעיוני).
חיים של פרנסה – שיהיו מזומנים לנו במה לפרנס את כל מחסורינו, הגשמיים והנפשיים.
(=התפילה היא לא רק על פרנסה במובן הכספי, אלא גם על מילוי הצרכים הנפשיים שלנו, הזקוקים לא פחות ליחס ולהשקעה).
חיים של חילוץ עצמות – שנהיה מוכנים לפעול ולעבוד עבודת ה', ולא תהיה לנו למשא.
(=התפילה היא שעבודת ה', המבטאת את עבודת הנפש והמידות, לא תהיה עלינו למשא ולעול, אלא תתאים לנפשנו ואישיותנו).
חיים שיש בהם יראת חטא (=חשש מלחטוא) – שתהיה יראת החטא מעורבת עם החיים. ישנם אנשים שיש בהם יראת חטא אבל אינה חזקה אצלם על כן בהיותם מתרחקים מהמון החיים והמונם יהיו יראי חטא. וכיון שיבואו בחברת החיים, להתעסק במסחרים גדולים ובמדעים שונים, תסור מהם יראת חטא, מפני שאין יראת חטאם מגובלת יחד עם חייהם. על כן בקש על חלק טוב זה, חיים שיש בהם, בתוך החיים עצמם, יראת חטא. וכענין "אתהלך לפני ה' בארצות החיים" – זה מקום שווקים.
(=הרב קוק נגע בנקודה כואבת וציין כי ישנם אנשים שיראת החטא שלהם חזקה יותר כשהם פורשים מחיי ההמון, ואז הם חיים עולם רוחני ואצילי, אך ברגע שהם חוזרים להתערב עם הבריות, יראת החטא שלהם נפגמת. לדוגמה, כשהם עושים עסקים ומרשים לעצמם לא לנהוג ביושר. על כן אנו מתפללים שיראת החטא שלנו תהיה "מגובלת", דהיינו בתוך החיים, ולא רק בזמן פרישה מהם).
חיים שאין בהם בושה וכלימה – אם כי האדם יש לו חסרונות טבעיים מצד גופו (=חסרונות הקשורים לצד החומרי שבו) שראוי להתבושש בהם, אבל הפעולות יהיו כולם מצד השלימות ולא מצד חומריותו. על כן בתוך החיים שהם פעולותיו הבחיריות לא יהיו בהם בושה וכלימה, כי יהיו נעלות לצד היתרון שראוי להתפאר בהם.
(=תפילה על שנשכיל לפעול בחיים בצורה כזו שפעולותינו ינבעו מהצד הרוחני והשלם שבנו, ולא ינבעו מצד תאוותינו החומריות שאינן הולמת את פנימיותנו ואת מעלתנו הרוחנית).
חיים של עושר וכבוד – יש עושר שנוטל את הכבוד האמיתי מבעליו, כיון שמסיר ליבו משלימות האמיתית כי ירום לבבו. על כן יבקש שיהיה הכבוד שהוא שלימות הנפש דבק עם העושר.
(=יש עושר שמבלבל את בעליו משום שהוא הופך למטרה במקום לאמצעי. לכן אנו מתפללים שנזכה לעושר שהולם את "שלמות הנפש", כזה שלא מבלבל אותנו בין עיקר לטפל ובין תחושת עליונות לתחושת מחויבות).
חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים – כי בדרכיו יתברך העליונים, ישנם דרכים כאלה שאפשר לאדם להדמות קצת אליהם וכשישים האדם לבבו להדמות לדרכי השם יתברך, אז על ידי ההידמות תוולד האהבה וכפי רוב הדמיון יהיה רוב האהבה. אמנם יראת ה' תבוא מצד ההתבוננות בגודל הדרכים העליונים, שאין ערך ומבוא לאדם ללכת בהם מצד רוב שלמותם הרחוקה מחוקינו. על כן אהבת ה' היא אהבת תורה כי יסודה של תורה היא רק לעשות את האדם להולך בדרכי השם יתברך... ויראת ה' נקראת יראת שמיים, היינו יראת רוממותו, מצד הנשגב מהשגתינו ויכולותינו.
(=הרב קוק ביאר כי האהבה היא תולדה של דמיון בין דברים, ואילו היראה מבטאת את הפער והמרחק שמולידים יראת כבוד. כלפי התורה יש לנו אהבה, שכן מטרתה לחנך את האדם להידמות במידותיו לבוראו. לעומת זאת, יראת השמיים, יראת הכבוד כלפי ה', מבטאת את הפער שיש בין אפסות האדם החומרי, המדומה לגרגיר אבק חולף, לשלמות הבורא הנצחי, היינו יראת רוממותו, מצד הנשגב מהשגתינו ויכולתינו".
חיים שתמלא משאלות ליבנו לטובה – כי הלב שכוסף הנאות דמיוניות, אי אפשר למלא משאלותיו, כי מי שיש לו מנה (=מאה) רוצה מאתיים. על כן יבקש חיים שתמלא משאלות ליבנו, שלא יבקש כי אם לפי התכלית לטובה.
לסיכום
הבחירה החופשית היא תשתית המוסר והחינוך, ורק בזכותה ניתן לתבוע מהאדם להתקדם ולהתפתח. עם זאת, האדם בבחירתו החופשית עלול לבחור ברע, פעם אחר פעם, ובכך במו ידיו לגזול מעצמו את רמת הבחירה החופשית שהייתה לו עד שחטאיו, חולשותיו ונפילותיו המוסריות "נעשות לו כהיתר". כדי לא ליפול היכן שפרעה כשל, יש לשמור על ערנות, ביקורת עצמית ויושרה פנימית.
עקשנותו של פרעה להתמיד ולחזור על חטאיו וטעויותיו היא שסימאה את עיניו מלראות שהתנהלותו מביאה את מצרים לאבדון. לעומתו, ישראל מצווים מאז ולתמיד למבט כזה המזהה את התנועות העדינות שבמציאות, את "הקווים הדקים" שמעידים על מולד הלבנה. כך, בכל חודש, בכל ראש חודש, אנו מקדשים את הזמן, את היכולת להתחדש, ובזכות "ברכת החודש" אנו מתכווננים למבט פנימי ולהבאת ברכה למציאות.
שבת שלום! - אורי סובוביץ
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
א. מראשוני אמוראי בבל.
&
פרשת בא - והיה כי יביאך - מייקל אייזנברג -משקיע הון סיכון.
בסוף פרשת השבוע, פרשת בא, בני ישראל שחטו את קורבן הפסח במצרים בי"ד ניסן אחר הצהריים, ואכלו את בשרו בליל ט"ו ניסן, תוך שהם מסתגרים בבתים מפני מכת הבכורות שהכתה בכל בכורות מצרים. בעקבות המכה הקשה, סוף סוף גורשו בני ישראל ממצרים: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף… וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם" (שמות יב, לז - מא).
עם חתימת פרק זה של הסיפור, התורה מוסיפה שתי פרשיות הלכתיות-תודעתיות המעוצבות במבנה שזוקק הסבר. הפרשיה הראשונה, שהיא גם אחת מארבע הפרשיות שמונחות בתפילין, אומרת:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ. הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב. וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה'. מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ. וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם. וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה. (שמות יג, א-י)
מבחינת ההקשר הלשוני "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם" מתחבר לסוף הפרשה הקודמת: "וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" וגם הציווי לקדש את כל הבכורות מתחבר למכת הבכורות (וכפי שהפסוקים גם יפרשו בהמשך). מה שלא מובן זה שה' אמר למשה לקדש את הבכורות ואילו משה אומר לבני לישראל לשמור את דיני הפסח כשיגיעו בעתיד לארץ ישראל - בדגש על חמץ ומצה. הוא גם ממשיך למצוה חדשה לחלוטין - מצוות התפילין. התפילין יזכירו את היד החזקה של ה' ביציאת מצרים, מה שיעזור לשמירת חוקות הפסח לדורות.
רק בפרשה השניה, שאף היא אחת מארבע הפרשיות שנכתבות ומונחות בתוך התפילין, משה מצווה את העם על מצוות הבכורות ומסביר את הקשר בין מכת הבכורות, שהיא היד החזקה באמצעותה ה' הוציא אותנו ממצרים, לבין מצוות התפילין:
וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ. וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה' וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה'. וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה. וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה. וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם. (שמות יג, יא-טז)
גם פרשה זו מכוונת לעתיד וחוזרת על המילים "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי" וגם פרשה זו מתמקדת במסר "בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם", וחוזרת עליו אפילו פעמיים - פעם אחת כחלק מהזיכרון שמועבר מאב לבן במסגרת מצוות הקרבת הבכורות ופדיונם, ופעם שניה כסיבה למצוות התפילין שגם הפעם מוזכרת בסוף הפרשייה, למרות שכבר הוזכרה בסמוך. אם כן, למצוות התפילין יש שני תפקידים שהם אחד: הזכרת מכת הבכורות והזכרת מצוות הפסח, ששתיהן חותרות לשמירת הזיכרון "כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם" ולעיצוב התודעה שלנו גם בעתיד.
השאלה היא מדוע הפרשיות שולבו ונכרכו זו בזו, או בלשון אחר, מדוע משה אמר לבני ישראל את הציווי על פסח דורות לפני שקיים את דבר ה' לצוות על הקרבת הבכורות ופדיונם. כנראה שמשה רצה להדגיש מסר. מצוות הבכורות מדגישה את הפער העצום שבין האדם לא-ל. ה' מחייה את כולם ואף רשאי להרוג. האדם לא. בדומה לכך גם שאלת "מי בכור" איננה בשליטתו של אדם ומוכתבת מלמעלה. בפרפרזה על מה שאמר וורן באפט: אתה לא בוחר מתי, איפה ולמי להיוולד.
לעומת זאת, בתוך מסגרת החיים לאדם יש חופש בחירה ויכולת פעולה. לכן, למשה היה חשוב להקדים את חוקות הפסח שעלינו לשמור לדורות, וללמד, שגם כאשר ההצלה היתה בחוזק ידו של ה' עלינו להפוך היסטוריה שכבר חלפה לזיכרון חי שמביא לידי מעשה רלוונטי בהווה: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".
איפה שתי התובנות עתידות להתיישם בפועל? בארץ ישראל. בארץ שהיא גם מוכתבת מלמעלה: "אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ" וגם בעלת פוטנציאל כלכלי וערכי שעם ישראל יצטרך לעמול לממש: "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". ולכן התפילין, האות החיה על היד ועל הראש, שאנו מניחים מדי יום ביומו, מחברים את שני הנושאים. תזכורת לידו החזקה של הא-ל, שבאמצעות התודעה מכוונת את ידו המעשית של האדם, במטרה שהוא יצור מציאות חדשה ויממש בזכות חירותו את הפוטנציאל הייחודי שלו בהווה.
מקבלים תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
&
פרשת בא - תשפ"ד- דובי פרחצקי- קק"לסדרת בא היא יציאת מצרים, היא הסיפור שלנו. אחרי 210 שנים שכללו שפע ועבדות, רצח עם שקט. משה לא מדבר על החופש או על החירות כאן ועכשיו או מחר. הוא מדבר על חובת הסיפור לילדכם ,דורות קדימה. סיפור זה מספק את התשובה לשאלות: מי אני? למה אני כאן??איפה ראוי שאחיה? התשובה היהודית אומרת : אני בן או בת לעם שאלוקים פדה מעבדות לחירות, אני כאן לבנות חברה המכבדת את החופש של אחרים, ולא רק את החופש שלי. חובתי לחיות מתוך ידיעה פעילה שהחופש הוא מתת אלוקים והדרך לכבדו היא לשמור את ברית משפטיו ואהבתו. אנו יורשיו של סיפור שהדריך מאות דורות של אבותינו(3300 שנה) אשר שינה את העולם המערבי כולו. סיפור יציאת מצרים היא מתנה לדעת מי אנחנו? שאיננו גרגירי אבק הנישאים אנא ואנה על פי האופנה הרוחנית בת הרגע.(הרב זקס) עכשיו תגידו לי שזה לא רלוונטי לימינו אנו?
שבת שלום מאשקלון️. - דובי פריצקי.
&
פרשת בא-בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ד' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם-הרב אבי רזניקוב
יציאת מצרים הייתה בעבור זה שגם כאשר מגיעים ימים קשים לישראל, ורק מצה ומרור מונחים על השולחן ולא פסח, גם אז ישראל "מקיימים כל חוקות החג כהלכתו" (משך חוכמה),בפרשה מסופר על מכת ארבה, מכת חושך ומכת בכורות ובהמשך מסופר על יציאת מצרים.ישנם פסוקים בתורה שזכו "לתהילה" מיוחדת ונהפכו ל'נכס צאן ברזל' בעולם המושגים והסיסמאות של הציבור הישראלי, ולעיתים אף בעולם כולו. אחד מן הפסוקים הללו, חוזר על עצמו פעמים רבות בפרשתנו, כחלק מהשיח שמנהל משה עם פרעה בכדי לשחרר את בני ישראל ממצרים, שהוא חוזר ואומר- "שלח את עמי".
מילים אלו תורגמו למושג המפורסם - "Let my people go", וזכו להיתפס כסמל למאבק על שחרורם והצלתם של חלשים ונדכאים שכלואים תחת שלטונות נוקשים ורודנים. כך למשל, הושאלו מילים אלו לסיסמת המאבק למען היתרי יציאה ליהודי הגולה ממדינות ששללו אפשרות זו, ובעיקר – סיסמת מאבקם של יהודי ברית המועצות.
בבואנו אל פרשת השבוע, פרשת בא, אנחנו מצויים אפוא בין שתי תביעות שונות, לעתים נוגדות. אנחנו נתבעים להפנים את זיכרון העבר היהודי המסורתי, לראות את עצמנו כיוצאי מצרים, ולהנכיח מכוח ראייה זו את מצוות החירות בחיינו. אנחנו נקראים גם לכונן את חיינו ולבחון את יישומה של מצווה זו בתוכם בכלים החברתיים, ההיסטוריים והמוסריים שלנו היום, מתוך ההקשר של ההווה.הפילוסוף אמיל פקנהיים. ש כתב רבות אודות השואה, כינה את יציאת מצרים "חוויות מכוננות". במאמריו ובספרו אודות הקיום היהודי לאחר השואה דיבר אודות תיקון השבר. לדבריו המצווה העליונה ביותר של העם היהודי בעידן הנוכחי, לשמור ולטפח את עצם הקיום הלאומי, בוודאי זה הריבוני, אבל גם זה החי בתפוצות.
והארץ תשקוט. עין שמיים אודמתתעמעם לאיטה על גבולות עשניםואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמתלקבל את הנס האחד, אין שני
(נתן אלתרמן מגש הכסף)
דבריו הנוקבים של אלתרמן אודות נס הקמת המדינה שבו אומה לא רק חוזרת למולדתה ומחדשת בה יישות ריבונית אחרי קרוב ל-2,000 שנה, אלא עושה זאת שלוש שנים בלבד אחרי טבח ללא תקדים, שהשמיד שליש מבני עמה, והשאיר את בניה מצולקים לדורות רבים, מלמד שלא השאיפה התרבותית, הייתה הגורם המשמעותי ביותר לתקומת ישראל ולשיבתה לארצה, אלא האסון הנורא שפקד שליש מעמנו.
מאז הטבח שאירע ב7.10 דומני שנס תקומת ישראל וחשיבותה של המדינה היהודית לעם היושב בציון ולבני התפוצות רק הולכת ומתחזקת.
תיארו של אלתרמן על האומה קרועת הלב המקבלת מחדש את נס תקומת ישראל בארצו, וגבורת הבנים באותו יום מר ולאחריו על גבולות עשנים של יישובי וקיבוצי העוטף, הם מגש הכסף המחודש, אליו נשוב לא רק בימי הזיכרון והעצמאות אלא בכל השנה כולה
מסר גלום בתכשיטמשה רבינו פונה אל העם בבקשה "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" (שמות, י"א, ב'). הרד"ק מפרש, שבכך בני ישראל קיבלו פיצוי ותמורה על עבודתם הקשה במצרים. ה'חזקוני' יוצר הקבלה בין שילוח בני ישראל ממצרים כשהמצרים נותנים להם כלי כסף וכלי זהב, לבין שילוח עבד עברי המסיים את שנות עבודתו אצל אדונו, כשהאדון מעניק לו מצאנו, גרנו ויקבו.
משמעות ההקבלה הזאת שבין עבד עברי ויוצאי מצרים באה להסביר, שכאשר ד' הוציא את בני ישראל ממצרים, הוא ביקש להראות לעולם כולו כי הוא מנהיג את העולם הזה בצדק. בעולמו של ד' לא תיתכן מציאות של עבדים שלא יקבלו שכר על עבודתם. זו אמירה מאוד משמעותית לעולם כולו, וגם עבורנו.
הרב קוק בחיבורו "עין אי"ה" מסביר את הדברים מתוך הסתכלות אנושית לאומית רחבה ומפרש שהבקשה הא-לוקית מבני ישראל לקחת רכוש ממצרים, נועדה להוציא את ישראל מהאופי העבדותי. ד' לא רוצה שישראל יישארו עם של עבדים. הוא לא רוצה שישראל ימשיכו להתנהל בעולם מבלי שאיפות ובקשות גדולות.
אתם עם שנועד לגדולות, בקשו דברים גדולים!
ישראל יוצאים ברכוש גדול ממצרים כדי לסמן לעצמם כיוון דרך, אתם עם שנועד לגדולות, ומעמדכם בין האומות צריך להיות רם ונישא! בקשו דברים גדולים! אנחנו לא עם שולי. עלינו להיות עם בעל משמעות, "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מ"ג, כ"א), עשירים ומשמעותיים בכל המדדים.
המציאות הקשה שאליה נקלענו בחודשים החולפים הינה קומה נוספת בתהליך גאולת העם והארץ. היא מחייבת להפסיק להתייחס לישראל כאל מדינת מקלט שאליה בורחים יהודים החוששים מאנטישמיות, ולהפוך אותה למוקד משיכה כלכלי ורוחני אמיתי שיעדיו ושאיפותיו גדולות.
הרשב"ם מסביר שכלי הכסף והזהב שבני ישראל יצאו איתם במצרים, אלו תכשיטים. הרב עמיטל מבאר את האר"י הקדוש, שבני ישראל היו אמורים להוציא את ניצוצות הקדושה ממצרים. מצרים הייתה התרבות המפותחת ביותר באותה תקופה, ובני ישראל היו צריכים להוציא עימם את הדברים החיוביים שלמדו שם. בשל כך, ציווה ד' שישאלו – הוא רצה לוודא שבני ישראל ייקחו איתם את הערכים הללו מחד, ומאידך – לוודא שבני ישראל יידעו שאלו ערכים שאולים, שאינם שייכים במקורם ליהדות.
ישנם דברים רבים בעולם הכללי שיכולים לשפר את לימוד התורה ואת הלימוד בכל. אדם יכול ללמוד תורה באמצעות מחשב שהזיכרון שלו מכיל את כל התנ"ך, הגמרא וכו' ומבלי שיזדקק לפתוח ספר. עם זאת, יש לדעת שלימוד התורה נעשה קודם כל מפי סופרים ומפי ספרים. מהתרבות הכללית אנו לוקחים ב"השאלה", ועליה בונים עוד קומה.
שאילת כלים ממצרים- מוקלט-
https://youtu.be/IRvOxW_t4gM?si=kOTLpSx8gtTBuP_0
שבת שלום ובשורות טובות - הרב אבי רזניקוב
&
השבת פרשת ״בא״. יגאל גור אריה
פרשת בר מצווה של רפי שטרן -ברכות!!
נס הבחירה החופשית. מה שמתחולל בלבו של פרעה הוא אחד הנושאים המרכזים והסבוכים ביותר. האם לפרעה הייתה בכלל בחירה חופשית?
הבחירה החופשית הולכת ונעלמת ככל שאנחנו בוחרים ברוע. אם האדם מתמיד לבחור בחירות רעות, היכולת שלו לבחור אחרת מצטמצמת, הוא הופך למושחת, אין לו רגישות ועדינות, והמצפון והיצר כבר לא נאבקים כמו פעם.
איזה מזל שמשה רבינו לא העסיק יועצים אסטרטגיים ויועצי תקשורת, ופורום פרשנים ומומחים לענייני משא ומתן עם מצרים.
כי אם משה היה מעסיק יועצים כאלו, לא היינו יוצאים ממצרים עד היום.
הם היו מסבירים לו בישיבת ההכנה למשא ומתן עם פרעה, שמצרים היא אימפריה חזקה ועוצמתית שאיש לא מעז להתווכח או להתמקח עם המלך הכל יכול והבלתי מעורער שלה, ושתנאי הפתיחה למשא ומתן הם לרעתו כי הוא בסה״כ אדם זקן (80), מגמגם וחסר כריזמה, שמייצג עם קטן בשם ״שליחות הזויה״ שהרי מי מתייחס ברצינות לאדם המספר שהאלוקים דיבר אליו מתוך איזה שיח בוער.
אנשים כאלו מאושפזים במוסדות מיוחדים לכך, ולא לוקחים אותם לנהל משא ומתן כל כך קריטי על גורלו של עם שלם.
הם גם היו מזכירים לו שפתוח לו תיק פלילי בשב״כ המצרי על מעשה הריגה שהוא ביצע לפני בערך שישים שנה כשיצא מהארמון וראה איש מצרי מכה איש עברי.
הם היו עושים איתו משחקי סימולציה לניהול משא ומתן- והיו אומרים לו שאם פרעה יציע כך וכך, אז תענה לו כך וכך, וכך תנסה לצאת אולי עם איזה הישג, אפילו קטן.
הם היו מפצירים בו שיקבל כל הצעת פשרה שפרעה יציע, כי בתנאים הנוכחיים וביחסי הכוחות במצרים, אין מנוס מלקבל כל הצעה שהיא, ולהסתפק במה שהשליט יאות לתת להם אם בכלל.
הם היו מזהירים אותו מפני אופוזיציה פנימית בתוך עמו, שמוכנה לכל תנאי ליציאה ממצרים, גם במחיר השארת הנערים והזקנים הצאן והרכוש, ושהם לא יקבלו כל התעקשויות מיותרות במשא ומתן.
הם היו אומרים לו ומוכיחים במצגת טבלאות וסקרים, שלפי כל הנתונים העם עייף, מותש וחסר אמונה, וכי אין סיכוי לגייס את העם הזה למאבק על חירותו ואמונתו.
הם היו אומרים לו להיות מציאותי וריאלי, ולהתפכח כמה שיותר מהר מחלומות על חירות ותורה, שלא לדבר על הליכה והגעה לארץ ישראל.
הם היו מתארים לו כיצד כל העמים האחרים נכנעו לשיטה הפרעונית והמצרית, וכיצד אין ברירה אלא להסתגל למרחב, להיטמע בתוכו, ולהבין שהזמנים השתנו, ושכוחות השוק התרבות והכלכלה הם הקובעים את המציאות.
הם היו מזהירים אותו לבל יכנס לעימות עם המלך המצרי כי אז תגובתו של המלך תהיה קשה וכואבת.
מבידוד בין לאומי דרך חרם כלכלי ועד שואה של ממש.
איזה מזל שכל אלה לא היו אז.
איזה מזל שלמשה לא היה אייפון, ואיזה מזל שאמונתו ושליחותו של משה לא נבעה מכמות הלייקים בפייסבוק.
איזה מזל שכל אלה לא היו קיימים אז, וכך יכול היה יהודי אחד זקן (80), חסר כריזמה ומגמגם, ללכת בעוז ובענווה, בפשטות ובטבעיות ללכת אל המלך הגדול, כשבאמתחתו רק אמונה פשוטה בצדקת דרכו ובאמיתות שליחותו, ובלי יותר מידי תחכום לעמוד לפניו ולומר לו- אדוני המלך, זה לא אני, זה האלוקים שלנו. והוא ביקש ממני להגיד לך לשלח את כל עמו- כולל הילדים והזקנים והצאן והבקר. כולם.
בשורה התחתונה- זה הצליח לו. איזה מזל...״אם אדם לא מצא דבר אשר למענו הוא מוכן למות, הוא אינו מתאים לחיות״. ובוודאי לא להיות מנהיג!
שבת פשוטה מאיש פשוט וצנוע ...
שבת שלום! - שבת שלווה וענוגה!! - יגאל גור אריה
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.or
