פרשת שמות -"וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת , אֶת הָאֱלֹהִים " -נשים בונות עם.  -זאב פרידמן

פרשת שמות - "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת , אֶת הָאֱלֹהִים " - נשים בונות עם.

זאב ( ווה ) פרידמן

מאמרו של אריאל שנבל משבוע שעבר, תחת הכותרת :" איפה הן ?- עוד ועוד פוליטיקאיות מימין ומשמאל, אינן מצליחות לפרוץ את תקרת הזכוכית של הפוליטיקה הישראלית ומושלכות הצידה. זה בלתי נסבל ודורש תיקון" ( מקור ראשון , גיליון 1170, יג' בטבת תש"פ, 10.1.2020), המריץ אותי לנושא מאמרי לפרשתנו.

במאמרו כותב שנבל: " בעוד כמה שבועות אצא לרואנדה שבאפריקה, לסיור לימודי בינלאומי .לרגל המאורע התחלתי לקרוא קצת על המדינה, שלפני כרבע מאה התחולל בה רצח עם מזוויע בהיקפו, שבו נטבחו כמיליון בני שבט הטוטסי בידי בני שבט ההוטו. מתברר כי אחת הדרכים להפחית דרמטית את המתח הפוליטי והגזעי במדינה המשתקמת מאז במהירות ומעמידה מודל לחיקוי לאפריקה כולה- הייתה הסעיף החדש בחוקה הרואנדית שקבע ששליש מחברי הפרלמנט חייבות להיות נשים. בבחירות 2003, היו נשים כחצי מהפרלמנט הרואנדי וכיום היא מדורגת ראשונה בעולם בשילוב נשים בפרלמנט: 49 נשים מכהנות בבית התחתון של הפרלמנט, שבו 80 מושבים ועשר נשים מכהנות בבית העליון שבו 26 מושבים. ברואנדה נשים הן גם חמישים אחוז מהשופטים, כמעט חצי מהקבינט וקרוב למחצית ממועצות הערים ברחבי המדינה. איני מחובבי האפליה המתקנת. בדרך כלל זו דרך גרועה לתקן מצב גרוע.....אבל הייצוג הנשי הוא לטעמי מקרה שונה, שדורש התערבות"

פרשתנו מציגה לנו מקרה לימוד case study, של נשים מחוללות שינוי דרמטי במציאות שנראית כבלתי אפשרית, ללא כל התערבות מכוונת מלמעלה .פשוט ,מתחולל לנגד עינינו תהליך שינוי מהמעלה השנייה, מלמטה למעלה, של מַנְהִיגוּת נשים .

ספר בראשית הוא ספר לידתה של המשפחה ואילו ספר שמות הוא ספר לידתה של האומה והעם. פרשתנו הפותחת את ספר שמות, מציגה לנו תמונה הרואית של נשים בונות עם. חוט של חוסן נשי ,מתוח בין שני אירועים שבמרכזן ניצבות הנשים והאימהות - המנהיגות , פורצות הדרך ומשנות ההיסטוריה, כדמויות מופת ,מאירוע המיילדות בפרשתנו, ועד לאירוע האימהות והנשים, "המראות הצובאות" של בניית הכיור בהקמת המשכן בסוף ספר שמות.

פרשתנו פותחת - "וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה: אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ".( א', א'). מה המשמעות של המילה: " וביתו"?. " וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-פַּר הַחַטָּאת, אֲשֶׁר-לוֹ; וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ, וּבְעַד בֵּיתוֹ" (ויקרא , טז', ו') שפירושו: ביתו - זו אשתו"( יומא, ב').האישה היא הבית, היא עיקר הבית, בני הבית- הם הבנים של האימא. על הפסוק בישעיהו, לג', ו': "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת יְהוָה הִיא אוֹצָרוֹ." , דרשו רבותינו על ששה סדרי המשנה: חוסן- " זה סדר נשים"( שבת, לא', א'). "בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה, י'א, עמ' ב').

בעולמנו העכשווי אנו עוסקים רבות בתאוריה, במחקר ובפרקטיקה, בתחומי המגדר ( ג'נדר Gender), השוויון ,מעמד האישה וסוגיית הפמיניזם. המונח ג'נדר קשור באופן מובהק בשלושה היבטים פסיכו-חברתיים: היבט אישי זהותי, היבט תפקודי התנהגותי והיבט חברתי ייחוסי. ד"ר אבי ויינרוט בספרו : " פמניזם ויהדות" ( 2001 ) טוען, שגישת היהדות באמצעות חז"ל תואמת לגישת הפמיניזם המודרני שגורסת, כי על אף השוני הקיים בין המינים, אין מקום להפלות ביניהם. לדברי ויינרוט, לאור מחקרו התורני , ערך כבוד האישה ניצב ביהדות בראש הפירמידה הערכית.

פרופ' קרול גיליגן מאוניברסיטת הרווארד בארה"ב בספרה: "בקול שונה- התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האישה" (1995 ), מתארת מחקר שלפיו אצל נשים קיים מתח מובנה, של סוג מאבק פנימי מתמשך, במתח שבין המחויבות למרחב הציבורי (עבודה, קריירה, פעילות ציבורית), לבין המחויבות למרחב הפרטי (הבית והילדים).

איזו כברת דרך של שינוי לטובה התחולל ,מאז אמירתו של המחזאי הצרפתי מן המאה ה-17 מולייר, ששם בפי גיבור מחזהו , " בית ספר לנשים"( תרגם אהוד מנור ) את הדברים הבאים : "אני רוצה אישה שמחשבתה רזה, אחת שאין לה שום מושג בחריזה. אני רוצה אישה שדי לה בארבעה דברים והם : להתפלל, לתפור, לטוות ולאהוב אותי בליל".

אך כבר בפרשתנו, במציאות הקשה של שעבוד ,עבדות והפתרון הסופי שגזר פרעה על העם היהודי, להמית את כל הבן הילוד ובעצם לחסל את עם ישראל , הנשים הצדקניות ניצבות כקולקטיב בעוז ובענווה, תוך לקיחת סיכון עצמי, כנגד המלך פרעה וגזרת הפתרון הסופי, לעם שזה עתה נולד : "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל הָאָבְנָיִם: אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת , אֶת הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים". (א',טו'-יז').

אך המרתק הוא להמשיך ולבחון לא רק בטקסט בפרשתנו ,אלא גם במדרש, כיצד באה לידי ביטוי, אותה מנהיגות מעוררת ההשתאות וההשראה של הנשים והאימהות במצרים, ששינו את פני ההיסטוריה , והובילו את אותו תהליך של שינוי המציאות , משואה לתקומה?

כבר הזכרתי בעבר, את אותו מדרש מונומנטלי, המציג את סיפור גבורתן ועוז רוחן של הנשים הצדקניות במצרים, שבזכותן נגאלנו ויצאנו ממצרים . מדרש תנחומא, פקודי, ט', מתאר לנו את גדולתן וחוסנן של הנשים המחרפות נפשן במצרים: ״אתה מוצא בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצרים, גזר עליהם פרעה שלא יהיו ישנים בבתיהם ושלא יהיו משמשין מיטותיהם. אמר ר' שמעון בן חלפתא: מה היו בנות ישראל עושות ? יורדות לשאוב מים מן היאור והקב"ה מזמין להן דגים קטנים בתוך כדיהן והן מוכרות ומבשלות מהן ולוקחות מהן יין והולכות לשדה, בשעה שהולכות לשאוב מים.....ומוליכות אצל בעליהן לשדה ומרחיצות אותם וסכות אותם ומאכילות אותם ומשקות אותם ונזקקות להם... משהיו אוכלים ושותים, נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן. זאת אומרת : אני נאה ממך וזה אומר: אני נאה ממך ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאווה ופרין ורבין והקב"ה פוקדן לאלתר, שנאמר: "ובני ישראל פרו וישרצו וירב ויעצמו במאד מאד". בזכות אותן המראות שהיו מראות לבעליהן ומרגילות אותן לידי תאווה. מתוך הפרך העמידו כל הצבאות שנאמר יצאו כל צבאות ד' מארץ מצרים״.

ניתן לקבוע שהמחוללות את תהליך שינוי המציאות ומנצחות בסיטואציה המתוארת במדרש , הן הנשים . גדולתן של הנשים, שהן אלה שהיו הפרואקטיביות והיוזמות במצב המשברי של חדלון וייאוש, שעם ישראל היה נתון בו במצרים, נוכח גזירת הפתרון הסופי של פרעה להשמיד את העם היהודי , "אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה". עוצמת גדולתן של הנשים, שהן לא ראו רק את הרגע, העכשווי והיום. אלא ראו בחוסן האמוני והנפשי שלהן, את הטווח הארוך והמחר. הן הבינו את האחריות הכבדה וסדרי העדיפויות הנכונים ,במחויבות לשרשרת הדורות, בעבר בהווה ובעתיד.

האם היו נשים נוספות, מלבד המיילדות העבריות ,שניהלו מאבק כנגד הממסד וראשיו ושינו את פני ההיסטוריה ?

מרים אחותו של משה מתייצבת כנגד אביה עמרם וכנגד ממסד הסנהדרין :"בשעה שגזר פרעה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, כיון ששמע עמרם כן, הוא ובית דינו, באותה שעה גזרו ומנעו ישראל מפרייה ורביה, והוציאו את נשיהן....מרים אמרה: אבא-פרעה היה טוב לישראל יותר ממך. כיון ששמע עמרם את דבריה הביא אותה לפני סנהדרין ואמרה לפניהם ואמרו לו: עמרם, אתה אסרת ואתה צריך להתיר את הדבר" (פסיקתא רבתי פמ"ג)

אסתר מהמגילה ,גם היא מתייצבת כנגד מרדכי דודה וכנגד ממסד הסנהדרין: " לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי...גם אני ונערותי אצום ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי"(אסתר, ד', טז'). גזרת המן נגזרה בחודש הראשון הוא חודש ניסן, בשלושה עשר יום בו. ולצום שלושה ימים, פרושו לצום גם בליל הסדר ומה עם חובת האכילה בליל הסדר, שביטולה מחייב כרת. " אמר לה מרדכי: והלא יום שלישי פסח הוא, איך יתענו ישראל בו? אמרה לו: אתה ראש לסנהדרין ואתה אומר דבר כזה? ואם אין ישראל, למי הפסח?" ( פרקי דרבי אליעזר, נ' ).

בנות צלופחד בספר שמות ,לוחמות בממסד בראשות משה ותובעות זכויות ירושה של נחלת אביהם. משה רבנו אינו יודע מה לפסוק, והקב"ה מתערב ואומר למשה: כן דוברות בנות צלופחד – הן צודקות בדרישתן. הן אותן הנשים שיצרו תקדים היסטורי והלכתי, בהתעקשותן ונחישותן, למימוש זכותן לרשת נחלת אביהן בארץ ישראל. נשות ישראל , בסוף ספר שמות, באירוע "המראות הצובאות" ,שהתעקשו וניהלו מאבק עיקש, כנגד הממסד בראשות משה וביקשו אף הן לקחת חלק בהקמת המשכן במדבר, בכך שביקשו לתרום את מראות הנחושת מתקופת מצרים, להקמת כיור הנחושת. משה בתחילה מסרב ולא משתף איתן פעולה ורק בהתערבותו של הקב"ה, הן יוצרות תקדים, הן משתתפות ונוטלות חלק בהקמת המשכן במפעל ההתנדבות,- מהדרה להכלה.

הן אותן הנשים, המנהיגות, פורצות הדרך שבמבחני מסע המדבר, הניפו את דגל החוסן: ״ניתנה ראש לארץ ישראל״, בניגוד תהומי לגברים, שבמשבר קברות התאווה "השומים והבצלים" ובסיפור המרגלים, הם אותם הגברים חלושי החוסן, שהניפו את דגל החידלון: ״ ניתנה ראש ונשובה מצרימה״, ולעומתן, הנשים המסרבות להשתתף בחטא העגל ובחטא המרגלים ומניפות את דגל זקיפות הקומה ,החוסן האמוני, הגאווה היהודית והציונית. הן אותן הנשים המנהיגות שבע הנביאות פורצות דרך - שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר, שהשפיעו בדרכן על נתיבי ההיסטוריה.

הן אותן הנשים המיילדות העבריות בפרשתנו, שפרה ופועה, שישבו על המשבר - רגע המעבר מהריון ללידה , כשברקע גזירת פרעה: ״וַיְצַו פַּרְעֹה, לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (א', כב'),הן אותן הנשים, שידעו להפוך המשבר לשבר ולצמיחה, לתקווה של קיומיות ,להפוך הקושי להזדמנות, לבניה וצמיחה, ולהפוך את הלימון ללימונדה.

עתה נותר לנו הגברים, להצדיע לנשות ישראל ,בהוד ובהדר, בסעודת ליל שבת, בשירת:אֵשֶׁת חַיִל, מִי יִמְצָא, וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ. בָּטַח בָּהּ, לֵב בַּעְלָהּ; וְשָׁלָל, לֹא יֶחְסָר, .....קָמוּ בָנֶיהָ, וַיְאַשְּׁרוּהָ; בַּעְלָהּ, וַיְהַלְלָהּ. רַבּוֹת בָּנוֹת, עָשׂוּ חָיִל; וְאַתְּ, עָלִית עַל כֻּלָּנָה. שֶׁקֶר הַחֵן, וְהֶבֶל הַיֹּפִי ,אִשָּׁה יִרְאַת ד', הִיא תִתְהַלָּל. תְּנוּ לָהּ, מִפְּרִי יָדֶיהָ; וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ.( משלי לא').

בניית עם ישראל במצרים וחוללות השינוי משואה לתקומה, רשומים על שמן של נשות ישראל.

שבת שלום ומבורכת

זאב ווה

ד"ר זאב פרידמן (Ph.D)

מנכ"ל

שירותים בקהילה מכל הלב, לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר , משנת 1981

חמשיר לשבת :

חֲסִינוּת / דוד אשל

וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם

שֶׁאֶת זֵכֶר יוֹסֵף הָפַךְ לָאַפְסַיִם,

הִשְׁתַּנּוּ בַּחֲטַף הַתְּנָאִים

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֻשְּׁלוּ מִמִּשְׁתֵּה הַחַיִּים,

הַנּוֹגֵשׂ נָגַשׂ לְלֹא רַחֲמִים

בָּעָם, בְּצַדִּיקִים וּבְתַלְמִידֵי חֲכָמִים,

וְהֵם בַּעֲבָרָם, רוֹעֵי צֹאן וּמִקְנֶה

אֵין בָּם צוֹעֵק וְאֵין בָּם עוֹנֶה,

עַבְדוּת בִּדְמָמָה

לְלֹא כּוֹחוֹת לְמִלְחָמָה,

לְלֹא אֵשׁ בָּעֵינַיִם

וְעִם חִוָּרוֹן בּוֹלֵט עַל הַשְּׂפָתַיִם,

עַבְדוּת בָּאָרֶץ זָרָה

בָּהּ לָהֶם אֵין אֲחִיזָה,

וְתַחַת הָעֹל בְּמִשְׁטַר הָרֹעַ

לֹא נִתְּנָה לָהֶם שְׁהוּת אֲפִלּוּ לִדְמֹעַ.

אֻמָּה, שֶׁלְּרֶגַע נִדְמֶה כִּי נִשְׁכְּחָה

לַמְרוֹת שֶׁבְּאַמְתַּחְתָּהּ הַבְטָחָה,

אֻמָּה שֶׁאִבְּדָה תִּקְוָה וְאִבְּדָה סַבְלָנוּת

אֻמָּה שֶׁלֹּא בִּקְּשָׁה, אֲבָל קִבְּלָה חֲסִינוּת.

רוֹאָה אֶת עַמּוֹ הַיּוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם

שֶׁמִּתְעַלֵּל בָּהֶם כִּרְצוֹנוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם,

גַּם בְּשֶׁמֶשׁ יוֹקֶדֶת וּבְשִׂיא רוּחַ

אֵין לָהֶם שְׁהוּת לָשֶׁבֶת אוֹ לָנוּחַ,

כָּל עֶבֶד וְעֶבֶד מְשֻׁבָּץ בִּמְקוֹמוֹ

וְאִם לֹא יַשְׁלִים מִכְסָתוֹ ,אֲבוֹי לְדָמוֹ,

צִפִּיָּה קַלָּה נוֹתְרָה בְּקַפְּדָנוּת

מָתַי תֻּפְעַל הַחֲסִינוּת?

בִּתְחִלָּה הָיוּ בָּם הִרְהוּרִים

הָרֵי יוֹסֵף הָיָה בֵּין הַהוֹרִים,

אַךְ גַּם מַעֲמָדוֹ וְגַם חֲסִינוּתוֹ

כַּנִּרְאֶה שֶׁיָּרְדוּ לְקֶבֶר אִתּוֹ .

עַל חֲסִינוּת שֶׁמַּבְטִיחַ אָדָם

מָחָר הוּא יֹאמַר: להד"ם,

חֲסִינוּת שֶׁמַּבְטִיחַ הַבּוֹרֵא, גַּם אִם תִּתְמַהְמֵהַּ

הִיא בְּטוּחָה וּזְמַנָּהּ לֹא פּוֹקֵעַ.

שבת מבורכת על כל בית ישראל

בלהה ודוד אשל

והחברה לחקר המקרא

‍