אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
&
ההקלטה של כל ההרצאות ניתן למצוא גם באתר של החברה לחקר המקרא. www.hamikra.org
לכניסה לתוכנת הספוטיפי כדי לשמוע את כל ההרצאות הקודמות לחצו כאן בבקשה
https://open.spotify.com/show/
.......................................................................
פרשת שמיני - "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי", המעבר הבִּינָארִי ביום השמיני במלחמת המצווה - ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח".
מלחמת המצווה בה אנו נתונים כבר 182 יום, אין צודקת ממנה. מטרות המלחמה מאד ברורות – מיטוט שלטון החמאס, השבת החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם והחזרת המפונים לבתיהם.
כך חווינו את היום השמיני במלחמת המצווה, במעבר הבִּינָארִי מהיום השביעי ליום השמיני באוקטובר. המעבר הדרמטי ממצב של הפתעה, הלם והשפלה, למצב של התעשתות, בתגובה קיצונית, טוטאלית ומוחלטת.
המעבר ליום השמיני באוקטובר, לימדנו שבאירועים דרמטיים המאיימים על קיומנו, התגובה הנדרשת היא בִּינָארִית, טוטלית, קיצונית ללא פשרות. אין אפור, אין אמצע, יש רק שחור או לבן. כמו בשפה הבינארית, 0 או 1.
כך המעבר הבִּינָארִי מהיום הששי ליום השביעי באוקטובר, הביא למעבר הבִּינָארִי ליום השמיני באוקטובר, בדמותו של צו 8 אותו חווינו, בהתגייסות טוטאלית בשיעורי התייצבות של 150%, של צבא העם, לקריאת – הנני, בחזית הצבאית והאזרחית כאחד.
בכל השנים אנו מתכנסים בשמחת תורה ובשמיני עצרת בבתי הכנסת וחווים את המעבר הבִּינָארִי, בקריאה האחת של סיום חמשת חומשי תורה ובאבחה אחת אנו במעבר חד מתחילים את הקריאה בבראשית. כך גם בתפילת הגשם באותו מעמד, המבטאת אף היא את המעבר הבִּינָארִי ממוריד הטל למשיב הרוח ומוריד הגשם.
באותה שבת שמחת תורה, לא שיערנו את עוצמת הטלטלה והאסון הנורא שפקד אותנו ביום השמיני עצרת.
זאת המשמעות האמיתית של המעבר הבִּינָארִי במלחמה שפרצה באבחת חרבות ברזל .
מהי ניגודיות בִּינָארִית ?
זאת מערכת הכוללת שני מצבים או מושגים המוגדרים כמנוגדים זה לזה, כך שמצד אחד לא ניתן להימצא בשניהם בעת ובעונה אחת, ומצד שני אין אפשרות שלא להיות באחד מהם. ההגדרה של המצבים או המושגים המנוגדים זה לזה, מותנית בהנגדתם, כאשר קיים תיחום דיכוטומי ברור ביניהם.
הבה נבחן את הניגודיות הבִּינָארִית המתרחשת ביום השמיני בפרשתנו:״ וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא, ט', א' ).
רש״י מבהיר לנו את המיוחדות ביום זה: ״שמיני למילואים הוא ר״ח ניסן שהוקם המשכן בו ביום ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם״. אכן שמיני עצרת השנה, היה שמיני למילואים בצו 8.
אנו עדים בראשיתה של הפרשה לשיא ההתרגשות והשמחה: ״וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד ד', אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ד', וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ, אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" ( ויקרא, ט', כג'- כד' ).
עד כאן השמחה לפני הטרגדיה... השקט לפני הסערה.
והנה בשיא מעמד השמחה והאופוריה שמחבר את כל העם לאגודה אחת, מתרחש ביום השמיני המעבר הבִּינָארִי באירוע דרמטי breaking news שהוא האנטי קליימקס למעמד שתואר עד כה: ״ וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ד', אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ד', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ד' " ( י', א'-ב' ).
דומה שחטאם ועונשם של שני בני אהרן, היה כה עוצמתי וחריג, שהוא מוזכר בעוד שלושה מקומות בתורה, מלבד בפרשתנו: ויקרא, טז',א', במדבר ג' , ד' ובמדבר כו' , סא'.
מה היה חטאם של בני אהרן, שנגזר עליהם עונש כה חמור, של מוות בשריפה ?
המדרש מספר לנו:״שלא חלקו כבוד לאהרן. שלא נטלו עצה ממשה. איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה זה מזה״ (ספרא, ויקרא י׳, ו׳)."שחצים היו" ( ויקרא רבה ,כ', י').הם גם חטאו בטיפה המרה: " דתני רבי שמעון- לא מתו בניו של אהרן, אלא על שנכנסו שתוי יין לאוהל מועד" (ויקרא רבה, יב').
הנה לנו מעבר בִּינָארִי ביום השמיני, מחטא לעונש מידי, דרמטי וטוטאלי ללא פשרות - מוות בשריפה של נדב ואביהו.
סיבות רבות לחטא ולעונשו, אבל נתמקד רק בשלושה: א. הם חטאו בחטא היוהרה וההיבריס. כך לימדנו הפרשן ר' נפתלי הֶרְץ וַייזֶל( 1725-180):"אבל היה ראוי לקדושי עליון כנדב ואביהו להיות צנועים, כאמור( מיכה ו', ח') - והצנע לכת עם אלוקיך". ב. הם היו מקובעים בקיבעון מחשבתי והתנהגותי ולא היו מוכנים ופתוחים להתייעץ ולשמוע דעה או עצה מאחרים. הם היו שבויים בקונספציה שרק בה האמינו. ג. הם היו נתונים תחת השפעה של אלכוהול, המרמז כמטאפורה לאלו שמנותקים ונתונים בסוג של השפעת אלכוהול , שגורם לשיכרון הכוח וכתוצאה מכך, לוקים בליקוי מאורות ובעיוורון, המנתק אותם מתמונת המציאות שיש בה סימנים ברורים המזהירים מפני סיכונים ואיומים.
הנה מציגה לנו פרשתנו מעבר בִּינָארִי נוסף ביום השמיני בתגובתו של אהרן למות שני בניו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם, אֶכָּבֵד, וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן"( ויקרא, י', ג'). היינו מצפים לתגובה אנושית סוערת ומוחצנת של אהרן, אביהם של נדב ואביהו. אך אהרן מפגין לנו איפוק ושליטה עצמית שנתפסת כבלתי אנושית ולא טבעית, בסיטואציה כה עוצמתית ומטלטלת. אהרן מתכנס בתוך עצמו, בולם את רגשותיו וגוזר על עצמו דממה ושתיקה. סוג של שתיקה רועמת – "וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן". תגובה המבליטה את הניגודיות הבִּינָארִית, באופן כה מוחלט וקיצוני. דומה ששירם של פול סיימון וארתור גרופינקל The Sound Of Silence – מהדהד בתגובתו של אהרון למות בניו.
המעבר הבִּינָארִי ביום השמיני, נוכח בפרשתנו גם באירוע מעשה העגל: "ויְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן, קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם; וְהַקְרֵב, לִפְנֵי ד'".(ויקרא, ט', א'-ב') . רש"י מפרש : "קַח לְךָ עֵגֶל, להודיע שמכפר לו הקב"ה ע"י עגל זה, על מעשה העגל שעשה".
כך למדנו במעשה עגל הזהב: "וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ...וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם, אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה" ( שמות, לב' ,ג'-יב'). הנה כי כן, המעבר הבִּינָארִי ביום השמיני בפרשתנו בהקרבת עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת, המתרחש במשכן הוא תשובת המשקל כחוויה מתקנת ומנוגדת להתפרקות מנגנוני השליטה העצמית של העם בחטא העגל.
בשנת 1989 הוצב פסל ברונזה מוזהב, מול בניין הבורסה בניו-יורק. הפסל, שכינויו - "השור המסתער", הוכן על ידי האמן ארתורו די מודיקה כמתנת חג המולד לתושבי ניו-יורק,לחזק את רוחם הנכאה של האמריקנים בעקבות משבר הבורסה של שנת 1987.די מודיקה בחר מוצג של פסל שור משום שהוא משמש, החל מהמאה ה-18, סמל לעליות שערים בבורסה האמריקנית. דומה שהשור בעבודת הקורבנות במשכן , נוכח במרחב של תמרורי אזהרה של שליטה עצמית וקביעת גבולות, בעבודה במשכן, כמעבר בינארי, כאנטי תיזה וניגודיות לעגל הזהב בעבודה בוול סטריט בניו יורק.
כך גם נוכחת הניגודיות הבִּינָארִית בסיומה של פרשתנו, במופע המאכלות האסורים:" וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, לֵאמֹר אֲלֵהֶם. דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ..... לְהַבְדִּיל, בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר; וּבֵין הַחַיָּה, הַנֶּאֱכֶלֶת, וּבֵין הַחַיָּה, אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל" (ויקרא, יא', א'-מז').
הנה הניגודיות הבִּינָארִית המציגה את המותר ואת האסור, את הטהור ואת הטמא, במרחב חיינו. אולי זאת תשובת התיקון והשיקום לאירוע הטראומטי של מות שני בני אהרן.
המסר מאד ברור, לא הכול מותר. לא כל דחף לסיפוקים, מותר ולגיטימי. גם בחולשה אנושית של תאווה לאכילת בשר שמגרה אותנו ומנסה לשלוט על עצמנו, עלינו להפעיל את מנגנוני הבקרה והשליטה העצמית. זאת אחריות אישית שלנו לרסן עצמנו - " לְהַבְדִּיל, בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר; וּבֵין הַחַיָּה, הַנֶּאֱכֶלֶת, וּבֵין הַחַיָּה, אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל ".
הבה נראה כיצד ניתוחו של פרופ' יחזקאל קויפמן (1889-1963),פילוסוף וחוקר מקרא, חתן פרס ישראל במדעי היהדות לשנת תשי"ח, מתכתב עם מציאות ימינו, בבינאריות של היום השמיני, במלחמת בני האור בבני החושך, וכך הוא כותב בספרו: " הטומאה היא לפי תפיסת כל האמונות האליליות כוח מזיק. כוח גורם רעה ומחלה לבני אדם וגם כוח אויב ומסוכן לאלוהות, לקדושה. הטומאה נובעת ממקור הכוחות הרעים הנלחמים בכוחות הטוב, באל ובאדם. הטומאה כרוכה בכוחות המוות, המחלה, החושך בעולם, הרוחות הרעות החותרות להשחית אל ואדם"( "תולדות האמונה הישראלית", כרך ראשון, ספר שני עמ' 403).
זהותנו היהודית מתרחשת במעבר הבִּינָארִי מהיום השביעי ליום השמיני בברית המילה. משמעות הברית היא, קבלת שייכות לעם היהודי, להכניסו לבריתו של אברהם אבינו, לאותה מסגרת של ברית, ששמרה ושומרת על זהותנו היהודית בת אלפי שנים.
היום השמיני של ברית המילה, הוא המעבר הבִּינָארִי, מאדם אוניברסלי ללא זהות לאדם יהודי עם זהות.הסרת העורלה בטקס הברית, מסירה את הטבעי ,האנושי והאינדיבידואלי, לעבר הצבת אתגר קולקטיבי שידרוש מאמץ, לפעמים אפילו על טבעי, בהתמודדות מול אתגרים. היום השמיני הוא היום של קבלת ברית הזהות היהודית וההשתייכות למשהו גדול יותר של קולקטיב בדמותו של עם, וקבלת מסגרת, של אחריות וערבות הדדית ושל הצבת גבולות בינאריים, של היתרים אך גם של איסורים - טהור וטמא, מותר ואסור, עשה ולא תעשה.
כך גם הניגודיות הבִּינָארִית מוטמעת בבריאת העולם בשבעה ימים, שבהם הזמן הוא קוסמי ובידי הקב״ה והנה מתרחש המעבר הבִּינָארִי, ביום השמיני שבו מסר הקב"ה לאדם את האחריות על הזמן, שהביטוי לכך בהבדלה במוצאי שבת, זמן המעבר הבִּינָארִי ליום השמיני שהוא הראשון בשבוע, המבדיל בין קודש לחול, שבו אנו מברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה ד' אֱלקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל, בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ, בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים, בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. בָּרוּךְ אַתָּה ד', הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל".
השבת נברך את חודש ניסן, המבטא אף הוא מעבר בִּינָארִי, מגלות לגאולה, מעבדות לחירות, מחושך לאור.
"בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ וּבְנִיסָן עֲתִידִין לִיגָּאֵל "( מסכת ראש השנה, יא' עמ' ב').
רק ביחד ננצח – עם ישראל חי
שבת שלום וחודש מבורך
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
בלומה טיגר-דיכטוולד - ויקרא פרשת שמיני - שלוש שיחות
ביום השמיני למילואים, באים משה ואהרון אל אוהל מועד, מברכים את העם, אש יוצאת מלפני ה' אוכלת את העולה ואת החלבים, והעם הרואה את המראה נופל על פניו.
ברגע מיוחד זה מתחוללת טרגדיה נוראה באוהל מועד. בני אהרון נדב ואביהוא לוקחים מחתות, נותנים בהם אש וקטורת. הכתוב מציין שהם הקריבו אש זרה אשר לא ציווה אותם ה', ואז יצאה אש מלפני ה', אכלה אותם והם מתו. כיצד מגיבים אהרון ומשה על טרגדיה זו בעיצומו של חג בו ירדה השכינה על אוהל מועד וכל העם רואים ונופלים על פניהם?
משה מגיב ראשון.
(ג) "וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר יְקֹוָ֤ק׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרן: " (פרק י ,ג). משה מנסה לנחם את אהרון אחיו. ניחום הוא בעצם עידוד. עידוד הוא כל דבר שעוזר לאדם להתחבר אל כוחותיו ומעניק לו פשר. זו משמעות "בקרובי אקדש". כלומר נדב ואביהוא לא מתו כי חטאו, אלא משום קרבתם לה' ומשום שהמעשה שעשו מלמד את מה שאסור לעשות. כלומר מותם לא היה לשווא.
כיצד מגיב אהרון למות בניו? הכתוב אומר "וידום אהרון". התורה אינה חושפת בפנינו את רגשותיו גם אם הם הובעו. וידום אהרון זו תגובה לדברי משה. האם פירוש התגובה הוא השלמה עם מעשה הא-ל, בבחינת ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך? האם זו תגובה לדברי משה מפאת כבודו או משום ההסבר שנתן למותם? האם זו תגובה חיצונית בלבד, בעוד סערה פנימית מתחוללת בו על מות שני בניו ביום החגיגי הזה? ואולי זו תגובה מאופקת בשל אחריותו ככוהן גדול. עליו להמשיך עם שני בניו הנותרים את העבודה כאילו לא קרה אסון.
שלוש שיחות מתנהלות בין משה לבין אהרון לאחר מות הבנים.
השיחה הראשונה היא הענקת פשר למותם, המתבטאת במילים, "בקרובי אקדש".
השיחה השנייה היא ההוראה לאהרון ולבניו כיצד לנהוג. האם עליהם להפסיק את עבודתם באוהל מועד מפאת אבלם? משה אומר להם: " וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה': (פרק י, ו). משה אוסר עליהם להתאבל, הוא חושש פן גם אהרון ובניו הנותרים ימותו. העבודה באוהל מועד היא חדשה. הם עדיין אינם מורגלים בה. יש להיזהר במיוחד ביום זה בו ירדה השכינה על אוהל מועד. בעוצמת הקדושה שיש ביום זה, טמונה גם סכנה. אהרון ובניו נשמעים למשה.
השיחה השלישית מתייחסת לאכילת קורבן חטאת. "מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה': " (י, יז).
משה כועס על אהרון ובניו על שלא אכלו מקורבן החטאת. משה גם חושש שמא ה' יעניש אותם כפי שהעניש את נדב ואביהוא. בפעם הזאת מפר אהרון את שתיקתו ומשיב למשה: "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה' " (י,יט).
(יש שני סוגים של קורבן חטאת. בחטאת פנימית נזרק הדם על מזבח הזהב הפנימי והבשר נשרף, בחטאת חיצונית הדם נזרק על מזבח הנחושת והבשר נאכל על ידי הכוהנים. המקרה שלפנינו מתייחס לחטאת חיצונית).
רש"י סבור שלפנינו דיון הלכתי בין משה לבין אהרון על הסוגייה, האם נכון לאכל חטאת בזמן שאהרון ובניו אוננים (כלומר עדין לא קברו את המתים) . לדעת משה יש לבצע את כל עבודות המשכן למרות היותם אוננים, ואילו אהרון סבור שיש לבצע רק את העבודות המיוחדות לאותו היום.
מתוך הפסוקים אנו יודעים שאהרון ובניו אכלו מעט מן החטאת ואת הנותר שרפו באש. משה אינו יודע זאת. אך ההפתעה הגדולה היא בדברי אהרון "הייטב הדבר בעיני ה'". אין זה נימוק הלכתי אלא אנושי. אהרון תוהה האם ה' היה רוצה שאהרון יתנהג כאילו בניו לא מתו? האין זה אנושי לחוש צער וכאב נוראי על מות שני בניו ביום חגיגי שכזה, ולא לרצות לאכל מן החטאת שיש לאוכלו בשמחה? אהרון אינו מתרעם על הדרישה שעליו להמשיך ולבצע את כל עבודות המשכן. הוא מתרעם על שמצופה ממנו לאכול חטאת בשמחה. לא ניתן לצוות על רגשותיו של אדם. ה' כועס על בני אהרון ולכן המיתם. אין הם ראויים לכפר על העם. אולי לא ייטב הדבר בעיני ה' אם יתעלמו מן המוות שהרי היה לקח במותם וראוי להדגיש לקח זה כדי שהעם יפנים את משמעות המוות הזה, המלמד כי אסור לעשות פעולות שה' לא ציווה? משה מקבל את דברי אהרון ככתוב: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו: ".
אירוע דומה מתרחש בהפטרה לפרשתנו. מדובר על דוד המלך המשיב את ארון ה' לירושלים (שמואל ב', פרק ו). לפינו אירוע חגיגי ומרגש, בו נוטלים חלק דוד והעם, והוא מלווה במוסיקה ובריקודים. " וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר ":
וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים: (שם, ו, ו-ז). עזא בתמימות ובאופן אינסטינקטיבי ניסה לתמוך בארון מחשש שמא יפול, ומשום שהיה עליו להאמין כי הארון לא יפול, מת. המקרה של בני אהרון ושל עזא דומה. שניהם היו שוגגים, אך פעלו שלא כהלכה, ועל כן נענשו (השם עזא מופיע בטקסט גם כעזה).
פרשה זו מלמדת אותנו עד כמה יש לדקדק בכל הקשור למשכן ולכליו. במקום בו עוצמת הקדושה גבוהה, כל סטייה מן החוקים גם אם מקורה בכוונה טובה, אסורה, ועלולה להסתיים בעונש מוות.
פרשתנו גם מורה לנו את הדרך בה על מנהיגים ללכת בעת טרגדיה אישית שפוקדת אותם. מילוי משימות התפקיד קודם לאבלם הפרטי. הקרבה והאהבה שבין משה לבין אהרון אחיו הבאים לידי ביטוי בדרך בה מגיב משה למות אחייניו, מסייעת מאוד לאהרון ולבניו הנותרים להתמודד עם אבלם, ולהמשיך בעבודתם ביום חגיגי זה.
כ"ג אדר ב, תשפ"ד - בלומה דיכטוולד
&
פרשת שמיני – על אנרכיה מול גבולות - אורי סובוביץ מנכ"ל שותף בקרן הון סיכון.
חופש מול גבולות
כולנו מעדיפים חופש על גבולות. החופש מצטייר כרומנטי, משוחרר ומאפשר, ואילו הגבולות מצמצמים, מגבילים ולעיתים אף משתקים. ישנם המון שירים, ספרים ואפילו הרצאות על מציאת החופש, אך קשה יהיה למצוא אפילו אחד העוסק בערך הגבולות.
עולם התלמוד מחולק לסוגיות הלכתיות ולסוגיות מחשבתיות, הקרויות 'אגדות'. ההלכה עוסקת במותר ובאסור, ואף בחלק המותר ידונו מתי וכיצד. האגדה לעומת זאת תעסוק ברעיונות מופשטים, אבסטרקטיים, לרוב באמצעות סיפורים.
ביאליק, במאמר הנקרא הלכה ואגדה, ביטא באופן ציורי את ההבדל בין ההלכה הקפדנית והחד- משמעית לעומת "רכות" האגדה המתחדשת והחופשית:
"להלכה – פנים זועפות, לאגדה – פנים שוחקות. זו קפדנית, מחמרת, קשה כברזל – מדת הדין; וזו ותרנית, מקילה, רכה משמן – מדת הרחמים. זו גוזרת גזרה ואינה נותנתה לשיעורים: הן (=כן) שלה הן ולאו (=לא) שלה לאו; וזו יועצת עצה ומשערת כחו ודעתו של אדם: הן ולאו ורפה בידה. זו – קליפה, גוף, מעשה; וזו – תוך, נשמה, כוונה. כאן אדיקות מאובנת, חובה, שעבוד; וכאן התחדשות תמידית, חרות, רשות...".
"אש זרה"
פרשתנו פותחת בתיאור הקמת המשכן שאירע בראש חודש ניסן. סיום הקרבת הקרבנות מתואר באופן חגיגי: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" (ויקרא ט, כג).
ניתן לדמיין את תחושת הרוממות בעם כאשר צפו בירידת האש שאכלה את הקרבנות ובהשראת השכינה שהופיעה בישראל.
עם זאת, ובמעבר חד, מיד לאחר מכן מתואר כיצד נדב ואביהוא, שני בני אהרן, הקריבו "אש זרה" אשר לא צוו, ובכך מצאו את מותם:
"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'" (שם י, א-ב).
פירושים רבים נכתבו על חטאם של נדב ואביהוא, ואלה העיקריים שבהם:
גם כשמדובר בקדושה ובענייני רוח, עוצמה בלתי מבוקרת וללא גבולות עלולה להיות שורפת ומכלה. המשותף לכל החטאים שברשימה לעיל הוא הרצון לחיות את החיים במלוא עוצמתם, בצורה ספונטנית, טבעית ומשוחררת. ננסה להסביר את שורש ששת החטאים הנ"ל על פי הסדר שהוצג לעיל:
חשוב לציין שחטאם של נדב ואביהוא נבע מעודף אהבה ורצון לקרבת ה', ולא להפך, אלא שכאמור, היא נעשתה ללא גבולות ובקרה. כך פירש זאת הנצי"ב בפירושו העמק דבר: "בשביל תגבורת התשוקה להשיג אהבת ה' מצאו את לבבם לעשות מה שלא נצטוו".
התבטלות בפני מקור התורה
הרב קוק עסק (שמונה קבצים קובץ ו, רסה) ב"אנרכיזם רוחני", באנשים שיש להם שאיפות רוחניות אדירות, אך מסרבים להכניס אותן לתוך מסגרת. הוא משתמש בדוגמת חטא נדב ואביהוא שלפי המדרש ייתכן שהיו גדולים אף יותר מכל בני דורם, אך חטאם היה שהתנתקו ממקורם (רבותיהם משה ואהרן) ואף מהמשכם (לא הביאו ילדים לעולם), ורצו להתרומם להשגות רוחניות עליונות, אך ללא מסגרת:
"כשהולכים אחרי ההרגשה העליונה של הופעת רוח הקודש, ושל כל חכמה והופעה שבעולם, בלא התקשרות אל התורה ומעשיה בפרטיות, ובמדידת המדות הטובות, המשוערות על פיה, הרי זה חטא נדב ואביהו... חושבים המתנהגים ככה שמתקרבים אל הקודש, מיחדים הם ממרחקים, מקריבים אפילו אש זרה, ובאים אל הקודש, שתויי יין, בלא אימתא דשמיא (=יראת שמיים), הנובעת ממקור עליון, הבאה על ידי כיסוי הראש, אלא פרועי ראש, ומתיחדים כל אחד בהשגתו המיוחדת בלא איגוד עליון של תורת משה מורשה.
ולא נטלו עצה זה מזה (אפילו אחד מהשני לא קיבלו עצה, כל אחד לעצמו), ומורים הלכה בפני רבם, מתוך הכרה של גדלות פנימית. ועומק גדול של קדושה זו צריכה להתבטל בפני מקור התורה. "ונקדש בכבודי". והם מיודעיו של מקום, אינם יכולים להתגבל בגבולים גדולים ממשה ואהרן, בהתפשטותם, נדחים מן העולם, ואינם באים בבנין של משפחה, ובנים לא היו להם".
לסיכום
רוחניות ללא גבולות ואגדה ללא הלכה יכולות לכלות ולשרוף. למעשה, גם ביאליק הכיר בכך היטב, ולכן בהמשך מאמרו, לאחר שתיאר את יבשושיות ההלכה המצמצמת לעומת האגדה המשוחררת, הוא הפך במפתיע את המסר כדי לחדד שלמעשה ההלכה היא הביטוי המעשי של האגדה, שכן ללא ההלכה רעיונות האגדה ייוותרו ערטילאיים ומנותקים מהמציאות. ייתכן שהרעיונות יהיו מרגשים ומסעירים בהתחלה, אך ללא קיבוע מסודר ומפורט, הם פשוט יחלפו להם מן העולם עם הזמן:
"ההלכה והאגדה אינן באמת אף הן אלא שתים שהן אחת, שני פנים של בריה אחת... ההלכה היא גיבושה, תמציתה האחרונה והמוכרחת של האגדה; האגדה היא הִתּוכה (=החלק הפנימי) של ההלכה. קול המונה של תביעת הלב בשטף מרוצתה לנקודת שאיפתה – זוהי האגדה; מקום החנייה, סיפוק התביעה לפי שעה והשתקתה – זוהי ההלכה...
גדולה אגדה – שמביאה לידי הלכה. וכל אגדה שאין עמה הלכה, אוֹננית היא, וסופה היא עצמה בטלה, וגם מבטלת כח המעשה של בעליה.
והאומר אין לי אלא אגדה – בודקין את אגדתו שמא פרח סרק הוא. למי הוא דומה? למי שאומר: קוטפני את הפרחים ואי אפשי (=איני רוצה) בפירות. סופו שלא יזכה עוד אפילו לפרחים; שאם אין פרי אין גרעין, ואם אין גרעין פרח מנין?!...".
אנו חיים בעולם שכופר בגבולות ומעריץ את החופש. אך חופש אמיתי, שלמות פנימית ומשפחתית והתעלות אמיתית, גם בקודש, יכולים להתקיים אך ורק בעולם שמכיר בערך הגבולות.
שבת שלום!- אורי סובוביץ
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
&
פרשת שמיני - "וידם אהרן" - אסטרגיה בעת אסון ובשגרה
מייקל אייזנברג- משקיע הון סיכון
פרשת השבוע, פרשת שמיני, פותחת באירועי היום השמיני להקדשת אהרן ובניו לכהונה. למעשה, במשך שבעה ימים הכוהנים עברו תהליך של הקדשה לתפקידם, והיום השמיני היה חגיגי במיוחד - "היום הראשון של השגרה" - כפי שקרא לו מו"ר הרב ליכטנשטיין:
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת … וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת… כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם. וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'. (ויקרא ט, א - ז)
לדברי משה, ביום זה, ה' עתיד להתגלות לעיני כולם ולכן מיד עם מסירת ההודעה לזקני ישראל, כל העם מתייצב לפני ה'. תפקידו של אהרון הוא להקריב כדי לכפר על עצמו, כדי שיוכל לכפר על העם, לקראת המפגש המרומם והמרגש, שאכן התקיים בסופן של יום:
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם. (ויקרא ט, כג - כד)
אלא שבפרק הבא מתואר אירוע טרגי - האש יוצאת פעם נוספת והורגת את בניו של אהרון:
וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. (ויקרא י, א - ג)
הפסוקים לא פירטו מה היה חטאם של נדב ואביהוא והמפרשים הציעו מגוון של אפשרויות. דווקא על רקע ריבוי ההצעות, תגובתו הדוממת של אהרון בולטת במיוחד. גם הגבלת כניסתו של אהרון לקודש הקודשים ליום אחד בשנה - יום הכיפורים - עקב האירוע הקשה של מות נדב ואביהוא, מחזקת את הדממה.
נדמה אם כן, שנוכח ההתגלות המרוממת של כבוד ה', נדב ואביהוא התפרצו לקודש עם אש זרה אשר ה' לא ציוה. בתגובה לאירוע, ה' ציוה להמתין, אפילו שנה שלימה, ליום אחד מיוחד שבו הקטרת הקטורת היא בעיקר הענן שנוצר אחרי האש. באופן כללי, סדר עבודת יום הכיפורים, וההקפדה המדוקדקת והדייקנית עליו, מעבירים את המסר ההפוך מההתנהגות הפזיזה של נדב ואביהוא. הפרשה, וגם החיים, מלמדים שהתגובה האינסטינקטיבית לטרגדיה, או לדבר טוב, זה להגיב מהר. לעומת זאת, "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן", כדי לעבד את החוויות ולקבל פרספקטיבה לתגובה ראויה.
אנחנו בתקופה של התרברבות ורצון לדבר בקול רם. כשיש אסונות כולם מתקבצים מול מהדורות חדשות חוזרות ונשנות בהם כולם מנסים לדבר, להסביר, להתגונן ולתקוף. גם המדיה החברתית גועשת והווטסאפ מתפוצץ מהודעות, בייחוד בקבוצות. "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" זו התגובה המנהיגותית הראויה לאירועים כאלו. אבל, מעבר לכך שהתגובות האינסטנקטיביות הן ידועות מראש ולכן די משעממות, אנשים נוטים לפעול הפוך ממה שבאמת נדרש.
עמוס הנביא אומר "לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם, כִּי עֵת רָעָה הִיא". האברבנאל מסביר שעלינו לקבל את הדין, אבן עזרא מסביר שהמשכילים דוממים כי מפחדים מהשלטון, ורד"ק אומר שמדובר בתקופה שבה לא מקשיבים לבעלי התוכחה. ניתן גם לפרש שהחכמים יהיו צריכים לשתוק נוכח עוצמת האסון המשתולל. כלומר, שנדרש שקט כדי לעבד את האירועים, להתמודד עם המכה הנפשית ולמצוא את המקום הנכון שבו האירועעים משתלבים בתוך כלל הידע והחוויות שצברנו כדי לפתח מענה ראוי.
עם זאת, יש הבדל בין דממה כדי לעבד ודממה שמביאה לשיתוק וחוסר מעש. ועדות שונות שמתכננות לטווח הארוך נוטות לפעול לאט. יש הרבה שיקולים, הרבה אנשים שיש להם הרבה מה להגיד וההחלטות מתקבלות בעצלתיים (אם הועדות בכלל מתפקדות). אבל, המציאות מתקדמת מהר ועד שמגיעים לעשות משהו המענה חלקי ולא מספק במקרה הטוב, או שאיננו כלל רלוונטי. נורמת ההתנהלות הזו מביאה לכך שלא פעם ההחלטה "נקים ועדה" היא שם קוד לקבירת הנושא והסרתו מסדר היום לתמיד, או לפחות לטווח הנראה לעין.
כאמור, טבע האדם והפוליטיקה העכשיווית הוא כשמשהו קורה מגיבים מהר, וממחזרים את הבנאלי והטריוויאלי המשקפים את כל מה שידענו טרם האירוע. לכן עלינו לפעול בדיוק הפוך: להאיץ כאשר פועלים לשינוי העתיד, כדי להכין את המענה הנכון לפני שהכל פתאום קורה. וזה תמיד קורה מוקדם משציפינו, ואילו מול אירוע עלינו להגיב בסבלנות כדי לעבד ולתפוס פרספקטיבה. כשדברים מתרחשים בהפתעה צריך לחשוב בצורה אסטרטגית על הצעדים הבאים, ולהכניס למשוואה את התובנות החדשות שעולות מהאירוע.
בשונה מנדב ואביהוא שהגיבו בפזיזות להתגלות, אהרן כאן לא הגיב אינסטינקטיבית למות בניו. אבל, כשניתנת הזדמנות ליצור מציאות חדשה ביום הכיפורים, אחרי שעיבד את האירוע הכואב, הוא נדרש לפעול בזריזות כדי להספיק לבצע את כל 'סדר עבודת יום הכיפורים' המורכב והעמוס, וכפי שאיפיין התלמוד הבבלי במספר מקומות: "כוהנים זריזים הם".
לא צריך להגיב מהר. כן צריך לפעול מהר. היכולת לפעול מהר נובעת מעיבוד נכון ועמוק של אירועים, ובחירת תוכנית פעולה שניתן להאיץ אותה במידת הצורך.מייקל אייזנברג-מקבלים תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
&
"וכל בית ישראל יבכו את השריפה"- פרשת שמיני-תשפ"ד הרב אבי רזניקוב -רב קמפוס בית החולים-איכילוב ת"א.
יעקב עציון, חוקר במילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית מסביר, "בתנ"ך עבודת מילואים היא הזמן שבו חונכים את הכוהנים בימיהם הראשונים, אחד ההסברים למקור המילה הוא שנתנו לכוהנים לעתיד כלים, ש'מילאו את ידיהם' - סימן להתחלת עבודה". מה משמעות הספרה צו 8? מדובר במספר הסעיף בחוק שירות הביטחון משנת 1949. מאז מספר הסעיף בחוק שונה כמה וכמה פעמים, אך שמו של הצו נשאר שגור בשפת כולנו.
בפרשת שמיני, מתואר שלאחר שבעת ימי המילואים – ימי קידוש המשכן וחניכת אהרן ובניו לתפקיד הכהונה, ביום השמיני –הוא א' בניסן - שרתה השכינה במשכן. "וַיֵּרָא כְבוֹד ד' אֶל כָּל הָעָם, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ד' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה... וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט', כ"ג-כ"ד).
נדב ואביהוא מקריבים אש זרה במשכן, ונענשים על חטאם במיתת שמים.
ימי המילואים הסתיימו ובכך הושלמו הצפייה, הלימוד ותירגול סדר הפעולות בעבודת הקורבנות. בטקס חנוכת המשכן עמדו אהרון ובניו נכונים לאמץ את תפקידם בעוד העם צפה בהם במתח ובהתרגשות, חוששים שמא יתפספס דבר. כידוע, כולם התגייסו להצלחת הפרויקט, רבים עמלו קשה כדי לזכות ולהגיע ליום המיוחל, יום בו ישכין ד' את רוחו באוהל מועד והקשר הנכסף בינו ובין האדם יתממש.
ברגע הגדול של עם ישראל, בו נראה כבוד ד' אל כל העם, כשיצאה האש מלפניו, ואכלה את החלבים אשר על המזבח, "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם", יצאה אש מלפני ד' ואכלה את שני בני אהרן נדב ואביהו.
ביום 'שמיני עצרת', 'שמחת תורה', השבעה באוקטובר, אש יצאה וכילתה ביושבי העוטף, טובי בנינו בסדיר ובמילואים התגייסו כדי להגן על הבית. אבות ובנים, אחים ואחיות, שילמו את המחיר הנורא של האש שפרצה ועדיין לא שכחה,
תגובת האב, אהרן הכהן הגדול, "וידום אהרן", מה פשרה של תגובה זו? מה המסר הטמון בה? ומדוע בחר אהרון להגיב בצורה שכזו?
רבי שלמה אבן גבירול (מאה ה-11, ספרד) בספרו ״מבחר פנינים״ טוען שהעבודה הכי נעלה היא השתיקה. וכך הוא מתאר את השתיקה ״כשאני מדבר דבר – הוא מושל בי. וכשאיני מדבר בו – אני מושל בו״. השתיקה מסמלת שליטה מלאה ברגשות, השלמה מלאה עם המאורעות והכנעה טוטלית. אהרון לפי פירוש זה הגיע למדרגה הנעלה ביותר אל מול מות בניו.
פרוש זה מעלה שאלה שונה והיא -כיצד ניתן להגיע למצב שכזה? האם זוהי התגובה שד׳ מצפה מאיתנו?
עיון במפרשים השונים ובמקורות אחרים בתנ״ך בהם מופיע השורש ״דום״ מעלה תמונה מורכבת יותר בהבנת תגובתו של אהרן והמסרים לימינו.
הרמב”ן טוען, ״וטעם וידום אהרן – שהיה בוכה בקול, ואז שתק" (ויקרא פרק י' פסוק ג'). הרמב״ן מציג שתי אפשרויות שונות לתגובתו של אהרן. האחת היא שאהרן הגיב בצורה טבעית ואנושית, שהיא תגובה של בכי בקול ובכאב על מות בניו, ואחרי שהוציא את צערו לפועל -דמם – היינו, שתק. אהרן הצליח להתגבר על הכאב ולהמשיך בחייו על אף הכאב.
לשתיקה קדם בכי גדול אהרן הראה את רגשותיו בכה והתאבל אלא שידע כיצד להמשיך לחיות מתוך הכאב ומתוך הצער – תכונה שמעידה על אישיות מרוממת.
הספורנו בפירושו מבאר את תגובת אהרן בצורה הבאה, ״שהתנחם בקידוש ד’ שנקדש במותם״ פרוש זה מוביל אותנו למציאות פסיכולוגית אנושית שבה האבל מתנחם בכך שהנפטר ״השיג״ מטרה מסוימת במותו. זווית ראיה זו, שנתמכת ע״י מדרשי חז״ל, אינה מעצימה את המוות אלא מתמקדת בכך שהמוות לא היה ‘לריק’. המוח האנושי מבין שהאדם אינו יכול להכיל מוות טרגי שכזה ולכן מפרש את המוות בצורה בעלת משמעות. אהרן ייחס למות בניו מוטיב של קידוש השם והבנה זו ניחמה אותו. אהרן מסמל את היהודי שלא נכנע לכאב ולצער אלא מוצא את הכוחות להמשיך הלאה בחיפוש אחר נחמה ותקווה.
אנו חשים את אותה תחושה, מאותו יום מר ונמהר, יום שמיני עצרת, השבעה באוקטובר, בו החל גיוס המילואים, הגיעו צווי ה8 אל הבתים ממש כביום השמיני למילואים בו אהרן איבד את שני בניו היקרים, גם אנחנו כולנו אבלים ומצטערים על אובדן החיים, על החטופים שנמקים במנהרות האויבים, על החיילים המסתכנים, ועל האזרחים המפונים.
אהרן הכהן לימד את כולנו שיעור גדול, אחרי הבכי והכאב הנורא, באה שתיקה. לזכרם של אלו שקיפחו את חייהם, לאלו שמסרו את נפשם, למען אלו שנחטפו מביתם, שננהג כאהרן הכהן 'וידום אהרן", נדבר פחות ונחכה בשקט לבאות, "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱ-לֹקים בְּצִיּוֹן, וּלְךָ יְשֻׁלַּם נֶדֶר" (תהילים ס"ה, ב). כתב המשורר בספר תהילים.
נישואים בבני אדם
מחקר שנערך בארה"ב, בדק את השפעת הנישואין על אנשים דיכאוניים ומצא עובדות מפתיעות. היתרונות שמביאה עמה החתונה עבור אנשים מדוכאים מוגדרים על ידי עורכי המחקר כ"דרמטיים" ו"מפתיעים ביותר". המחקר מגלה כי חיי נישואין טובים ומספקים משפיעים בצורה מובהקת וטובה יותר על תפיסת המצב הבריאותי, בגיל המבוגר.
בפרשת השבוע מתואר היום השמיני לחנוכת המשכן, במהלך אותו יום אירע אירוע דרמטי, מותם של שני בני אהרון, נדב ואביהוא (ויקרא י'- א'- ב'). העיתוי המיוחד היום השמיני לחנוכת המשכן, גרם לזעזוע עצום בעם "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ד'"(שם ו'). התורה לפי רש"י כינתה אותם כ"אצילי בני ישראל" (שם, כ"ד י"א), חז"ל התקשו, מפני מה מתו מיתה משונה שכזו?. שני כיוונים עיקריים ניתן למצוא בהסברים שניתנו, האחד, מתבסס על תפיסה דתית מוטעית, והשני, חטאים שהם תוצאה של תכונות אישיות שאינן הולמות מי שנושא בתפקיד ציבורי רם מעלה. הראשון, מוגדר בתורה כ "אש זרה", והשני, "בקרבתם לפני ד'", המדרש בהסתמכו על רמזים בדברי הפסוק, מנסה לבחון את המניעים הנפשיים למעשיהם של נדב ואביהוא, "...אבא חנין אומר ע"י שלא היה להם נשים דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו (ויקרא רבה, כ', ט') העובדה כי לא נשאו נשים אינה מוזכרת במפורש, אך כניסתם כיחידים, "ויקחו איש מחתתו", כניסה אינדיבידואלית, השונה מהותית מהכניסה לבית קדש הקודשים על ידי הכהן הגדול, ביום הכיפורים אחת בשנה, כשגם בידו מחתה ועליה גחלים, אך במטרה לכפר על הכלל "וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל"(ויקרא ט"ז י"ז), הביאה למסקנה זו.
במדרש מובא טעם נוסף מדוע לא נישאו שלא רצו להעמיד צאצאים "... וע"י שלא היו להם בנים וכתיב בו מיתה הדא הוא דכתיב וימת נדב ואביהוא..." (שם), גם טעם זה אינו מפורש בכתוב ונלמד מדיוק לשוני, ומניתוח פסיכולוגי, הכתוב בתארו את מותם אוסיף פרט שנראה כ"מיותר", העובדה שמתו עריריים "...ובנים לא היו להם" (במדבר ג' ד' ובדה"י א' כ"ד), הרואים בנישואין ובהעמדת צאצאים עול ומחויבות גרידא, עשויים לדמות כי התעלות רוחנית עומדת בסתירה לרצון "הטהור" להתקרב אל ד'
המצווה להוליד ילדים הינה המצווה הראשונה שנכתבה בתורה, (בראשית, א', כ"ז - כ"ח). המשנה במסכת מביאה מחלוקת האם מצווה זו חלה על הנשים (יבמות ס"ה ע"ב), השולחן ערוך פוסק שהאישה אינה מצווה (אבה"ע א' י"ג). המשנה גם פוסקת, ששאלת המשך הנישואין במקרה של עקרות ממושכת אינה תלויה ברצון בני הזוג, "נשא אישה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה - אינו רשאי לבטל" (יבמות ס"ד ע"א). בגמרא מובאת מחלוקת אמוראים בשאלת הכפייה במקרה כזה, "אמר רב יהודה אמר רב אסי, "...אבל נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה - אין כופין אותו, ורב תחליפא בר אבימי אמר שמואל, אפילו נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה, כופין אותו" (כתובות ע"ז ע"א). הרמב"ם פסק, "נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה הרי זה יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראויה לילד, ואם לא רצה להוציא כופין אותו..." (אישות פט"ו ז'). כך פסק גם השולחן ערוך (אהע"ז קנ"ד י'). אמנם כבר הריב"ש, שחי לקראת סוף תקופת הראשונים, כותב בתשובה שבפועל לא נהגו לכפות על גט במקרה כזה (סי' ט"ו), על פי דבריו פסק הרמ"א "וכן מי שלא קיים פריה ורביה ובא לישא אשה שאינה בת בנים, כגון עקרה וזקנה או קטנה, משום שחושק בה או משום ממון שלה, אעפ"י שמדינא היה למחות בו, לא נהגו מכמה דורות לדקדק בעניין הזיווגים. ואפילו נשא אשה ושהה עמה עשרה שנים לא נהגו לכוף אותו לגרשה, אע"פ שלא קיים פריה ורביה, וכן בשאר ענייני זיווגים ובלבד שלא תהא אסורה עליו" (אה"ע א' ג'). הרב דיכובסקי במאמרו הרגעת היולדת כותב- "בני זוג מחויבים ומשועבדים זה לזו, בתחום חיי האישות... המדיניות של בתי הדין הרבניים בנושא זה הייתה, שלא לחייב את הצדדים בכל עשייה לא טבעית. וכל שמתגלה צורך לפעולות לא טבעיות, אין לחייבם לכך, וממילא אפשר לחייב בגירושין. מדיניות זו לא נראית לי כיום...בהפריה חוץ-גופית רגילה, מידת המאמץ הנדרשת מן הצדדים, אינה עולה על מה שבני זוג סבירים עושים לזכות בילדים, ולמה לא נחייבם בכך. על כן, אני נוטה להגיע למסקנה, שכיום יש מקום לחיוב בן הזוג הסרבן, לפעול בדרך זו, במידה ומדובר בהפריה שאינה חורגת מן המקובל" (אסיא ע"ה – ע"ו עמ' 116).
מוקלט- בן פרה אדומה- לחודש הזה לכם- מוקלט:הרב אבי רזניקוב.
https://youtu.be/JqoShPQKuso?si=OnqqoYgamPVqBMDq
בתפילה לימים טובים יותר ולבשורות טובות בקרוב - הרב אבי רזניקוב.
&
ב"ה, פרשת שמיני, החודש. תשפ"ד -וְאִשֵּׁי יִשרָאֵל וּתְפִלָּתָם
(התפילה והפרשה) א. אריה דיכטוולד
אחרי מות שני בני אהרן שהקריבו קורבן על ידי אש זרה, מצווה משה את אהרן ואת בניו הנותרים כך:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה' וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:
וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי ה' כִּי כֵן צֻוֵּיתִי: ( פרק י פסוק יב - יג
אִשֵּׁי ה' משמעותו קורבנות לה'. קורבנות העולים באש שעל המזבח. לראשונה מצאנו בתורה ביטוי דומה בספר ויקרא פרשת אמור:
שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'. (ויקרא כב, כז )
על פי תרגום אונקלוס2] : יתרעי לקרבא קורבנא קדם ה' =אשה לה' פירושו לפני ה':
לפי תרגום יונתן (המיוחס ליונתן ) 3], אשה לה' פירושו לשמו של ה'.
רש"י בפרשת פינחס בפסוק ," ... אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ: מפרש: ְְ לְאִשַּׁי רֵיחַ: הניתנין לְאִשַּׁי מזבחי.
ההיגד " אשי ה' " הפך בתפילה להיגד של " אִשי ישראל". כך בברכה השבע עשרה בתפילת העמידה – ברכת העבודה נוסח ספרד):
רְצֵה ה' אֱלהֵינוּ בְּעַמְּךָ יִשרָאֵל וְלִתְפִלָּתָם. וְהָשֵׁב אֶת הָעֲבודָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ. וְאִשֵּׁי יִשרָאֵל וּתְפִלָּתָם. בְּאַהֲבָה תְקַבֵּל בְּרָצון. וּתְהִי לְרָצון תָּמִיד עֲבודַת יִשרָאֵל עַמֶּךָ:
מה פירוש היגד "אישי ישראל" ?
רבי יעקב בן אשר מגדולי הפוסקים הראשונים (מאה י"ג-י"ד) בחיבורו הגדול "ארבע טורים " שקדם ל"שולחן ערוך" בכמאתיים שנה, מביא שלש דעות לשאלתנו (טור אורח חיים הלכות תפלה סימן קכ):
"ברכת י"ז "רצה" ותקנוה אחר שומע תפלה שכיון שבאת התפלה באה עבודה דכתיב (ישעיה נה) "ושמחתים בבית תפלתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים"...
# כלומר: אִשים=קורבנות: התפילות בימינו באות כתחליף לקורבנות
# כלומר, אִשי= אנשים-נשמות האנשים הצדיקים. אשי-כמו "אִשֶּׁה לה'"
כלומר, אין לְפַסֵּק בין שני הפסוקים אלא יש לקרוא כך:
רְצֵה ה' אֱלהֵינוּ בְּעַמְּךָ יִשרָאֵל וּתְפִלָּתָם.
וְהָשֵׁב אֶת הָעֲבודָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וְאִשֵּׁי יִשרָאֵל .
וּתְפִלָּתָם בְּאַהֲבָה תְקַבֵּל בְּרָצון...
# כלומר, מתפללים על האישים=על קורבנות
(לכל אחד מהדעות הובאו המקורות בספרות חז"ל)
בפרשתנו מגלה לנן התורה את הסיבה למות נדב ואביהו ביום חנוכת המשכן.:
וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: (ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': (פרק י, א)
מפרש "חזקוני" ד.:
וישימו עליה קטורת משלהם. היינו ויקריבו לפני ה' אש זרה שהרי אי אפשר לקטורת בלא אש וכל קטורת שאינה משל צבור נקראת זרה.
צא ולמד: לפי כל הפירושים, ההיגד "אישי ישראל" מתקשר לקורבנות. עוד רואים אנו שמתקני הברכה שילבו היגדים המזכירים את התפילות יחד עם הקורבנות. אכן, כבר שלמה המלך בחנוכת המקדש, ראה בתפילה ייעוד מרכזי בתפקיד המקדש .
בשיבת ציון, התקינו אנשי כנסת הגדולה את התפילות כעמוד מרכזי בעבודת היחיד והציבור וכהשלמה להקרבת הקורבנות.
לפי התנא רבי יהושע בן לוי (דור שני לאמוראי א"י), התפילות "כנגד קורבנות התמיד תיקנום" ומשחרב הבית השני הפכו התפילות חלופה לעבודת הקורבנות. בבחינת "ונשלמה פרים שפתנו" (הושע יד, ג).
מוטיב חשוב נוסף המתגלה בברכת העבודה, הוא מקומו של העם-הציבור. רְצֵה ...ּ בְּעַמְּךָ יִשרָאֵל ... וְאִשֵּׁי יִשרָאֵל ... עֲבודַת יִשרָאֵל עַמֶּךָ . הברכה פותחת ברצון - רְצֵה ה' ומסתיימת ברצון - בְּאַהֲבָה תְקַבֵּל בְּרָצון. וּתְהִי לְרָצון תָּמִיד עֲבודַת יִשרָאֵל עַמֶּךָ. רצון הא-ל יבוא עם רצון העם ולהיפך.
רבי דוד הלוי, בעל הפירוש "טורי זהב" (ט"ז) ה., מעורר מספר שאלות בניסוח של הברכה ומעדיף את ההסבר השני היינו, אשי ישראל הם הצדיקים שנשמותיהם מוקרבות על המזבח שבשמיים ע"י המלאך מיכאל. הט"ז, ניצול גזירות ת"ח ות"ט, רואה בנשמות הצדיקים, את הקדושים את כל קהילות הקודש שנהרגו על קידוש השם. כנראה שגישה זו הייתה מקובלת קרוב ל 400 שנה מאז מסעי הצלב. סמך לכך מצאתי בהערות לפירוש סידור הרוקח ו. שבגזירות תתנ"ו קיבלה קהילת וורמיזא באשכנז לבטל את "מהרה" כדי לא "לזרז" גזירות השמד וההרג. כך נשמטה המילה "מהרה" מסידורי אשכנז, ורבים התנגדו לכך.
הגאון מווילנה-הגר"א ז. העדיף, מנימוקים שונים את הפירוש השלישי, מה שמחייב להפסיק לפני "ואשי ישראל". לפי הפירוש השלישי נכוון בברכה זו כך:" רצה ה' בעמך ישראל ובתפילתם" – ומה היא תפילתם? בנה את מקדשנו כדי שתשיב את עבודת הקורבנות ואחר כך, את תפילתם באהבה תקבל ברצון. שתי תפילות בברכה: על בניין המקדש והתפילה במקדש בעבודת הקורבנות. הרצון הכללי של הציבור יתאחד עם הרצון האלוקי. זו הייתה טעותם של בני אהרון בהקריבם אש זרה, על שלא צרפו את הציבור לעבודה ה'.
כ"ג אדר ב תשפ"ד - אריה דיכטוולד.
א. dichtwald@gmail.comכל הזכויות שמורות. ללימוד בלבד. לא הלכה למעשה. לא לשימוש מסחרי.
ב. אונקלוס: גר צדק ממוצא רומאי, חי דור אחר חורבן הבית השני המאה הב']. בגמרא נזכר שהיה קרובו של טיטוס. לו מיוחס התרגום הארמי העיקרי לתורה, זהו תרגום כמעט מילולי, חוץ מאשר שינויים שיטתיים כדי להרחיק את משמעות הפסוקים מהגשמת האלוקים,
ג. תרגום המיוחס ליונתן – תורה: תרגום התורה המיוחס לתנא יונתן בן עוזיאל, (שיש המכנים אותו 'תרגום ירושלמי'), הוא תרגום לארמית - יהודית שחובר כנראה בתקופת הגאונים על בסיס תרגום אונקלוס ותרגומים ירושלמיים עתיקים. בניגוד לאונקלוס הצמוד באופן כמעט - מילולי לפסוקי התורה - בתרגום 'יונתן' משוקעים גם דברי אגדה והלכה ממדרשים, ותוספות אחרות שחלקן אינן ידועות ממקום אחר
ד. חזקוני. רבי חזקיה בן מנוח חי כנראה בתחילת האלף השישי (1240 ואילך) בצרפת או בפרובנס. נודע על שם ספרו 'חזקוני' על התורה, שהוא לקט ממדרשי חז"ל ומפירושי מפרשים שקדמו לו, בעיקר רש"י (היחיד אותו הוא מזכיר בשמו), הרשב"ם, ר' יוסף בכור שור ורבים אחרים.
ה. ט"ז-ר' דוד הלוי נולד בשנת שמ"ו (1586) בלודמיר (פולין). היה תלמידו של אחיו הגדול ר' יצחק הלוי, רב העיר לודמיר, בעל שו"ת מהר"י הלוי. הוא הוכר כאחד מגדולי הדור. בפרעות ת"ח - ת"ט ניצל בנס, גלה מפולין ונדד במקומות שונים. בשנת תי"ד (1654) חזר לפולין ומונה לרב בלבוב. היה חבר בוועד ארבע ארצות. נפטר בלבוב בשנת תכ"ז (1667).
ו.הרוקח-רבנו אלעזר מגרמייזא (וורמייזא, היא העיר וורמס שבגרמניה) היה מן הבולטים שבין "חסידי אשכנז" בסוף האלף החמישי. הוא נולד במגינצא בערך בשנת ד"א תתק"כ 1160]
ז. 7] הגר"א. ר' אליהובן שלמה זלמןה'ת"פ
