קוד לסורק כדי להכנס לאתר של החברה להרשמה לחידון.
*************************************************
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
ישראל קריסטל-מנכ"ל -החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
**************************************************
לזכרם של קדושי השואה הי"ד וביניהם סבי וסבתי, יואל ואסתר פישר הי"ד, שנרצחו בגטו רוהאטין במזרח גליציה, כ-3 שנים לפני שנולדתי בחיפה, להוריי ז"ל שהגיעו ארצה ברגע האחרון.
יואל בן-נון- חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
השואה – חורבן הגלות
החורבן השלישי שפקד את עם ישראל הוא חורבן הגלות בשואה עם כל הקהילות, בתי הכנסת ומרכזי לימוד התורה – שני החורבנות הראשונים היו בארץ – והשלישי בגולה!
שום עם אחר לא שרד בגלויות!
לשום עם אחר אין מדינה של נס קיבוץ גלויות!
רק העם היהודי מצא שוב ושוב דרכי הישרדות יוצאי דופן, ועבר מגלות לגלות – אפילו נגד דברי הנביא (ירמיהו כ"ז, כב): "בבלה יוּבָאוּ ושמה יהיו עד יום פֹּקדי אֹתם, נאֻם ה'", ונגד הגמרא (כתובות קיא א) וההלכה שנפסקה (רמב"ם הלכות מלכים פרק ה', יב), ש"אסור לצאת מבבל לשאר ארצות"! אפילו נגד הנבואה, הגמרא וההלכה התחכמו היהודים ובנו שוב ושוב גלויות חדשות בכל העולם, לקיים עד תומה את הקללה שבתורה (דברים כ"ח, סד-סו): "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ, ועבדת שם אלהים אחרים ...; ובגוים ההם לא תרגיע, ולא יהיה מנוח לכף רגלך ...; ... ופחדת לילה ויומם, ולא תאמין בחייך"!
כל מסעי הצלב והגירושים של יהודים מארצות אירופה – מאנגליה (1290), מארצות מרכז אירופה (מהמאה ה-13 עד המאה ה-17), מצרפת (בעיקר ב-1306), מספרד ופורטוגל (1391 > 1492 > 1497), ומערים רבות בגרמניה (בעיקר במאה ה-15), כל מעשי השמד הכפוי והלא כפוי, וכל הפרעות ונחלי הדם, לא עצרו את הדבקות בהישרדות הגלות היהודית בכל הארצות – כל זה עד שקם 'המן' הנאצי, מחק שתי מילים – "ביום אחד" – במגילת הגלות (אסתר ג', יג), וביצע בטירוף דייקני את כל היתר: "להשמיד, להרֹג ולאַבֵּד את כל היהודים מִנַער ועד זקן, טף ונשים ... ושללם לבוז" – ולא ביום אחד אלא בתוכנית שטנית-מסודרת לאורך שנים!
אז חרבה הגלות לעולמים, ולא תקום עוד!
מה שנותר ליהודים בחו"ל הוא רק 'תפוצה/תפוצות' ('דיאספורה'), כפי שמנהיגים יהודיים אומרים בעצמם.
מהם ההבדלים העיקריים בין גלות לבין תפוצה?
בגלויות בנו המוני יהודים חיים יהודיים בתוך עמים ותרבויות נכר, תמיד שונים מכל סביבתם ("ודתיהם שֹנות מכל עם"; אסתר ג', ח), עם תרבות ארמית-יהודית, וערבית-יהודית, מלדינו ועד יידיש, כבני חסות תחת "דתי המלך" השונים (מאחשורוש עד תנאי עומר וכתבי הפריווילגיות), וכל זה תחת שליטי החסד – וכידוע, נרדפים, מושפלים, מגורשים ומושמדים בתקופות הגזרות והרשע.
בתפוצות חיים המוני יהודים כאזרחים שווים בפני החוקים, דוברים שפות המדינות, משולבים לחלוטין בתרבות, בחוק ובפוליטיקה, וחלק גדול מהם אפילו לא חברים בקהילות יהודיות לזרמיהן. הגלות היהודית החלה להתערער עם האמנציפציה, וחרבה בשואה.
בגלויות חיו יהודים בארצות השונות בכל רובדי היישוב, בערים, בעיירות ובכפרים, ודווקא בכפרים ובעיירות הטיבו לשמור על ייחודם, כי בערים תמיד הייתה התבוללות.
בתפוצות חיים יהודים (ומתבוללים) בערים גדולות ובינוניות, ואין עוד יהודים בכפרים ובעיירות – רק בישראל!!
בחורבן השואה נמחקו ונרצחו יהודי הכפרים והעיירות באירופה, ממזרח אירופה עד מרחבי הונגריה, וההשמדה נעצרה בשערי בודפשט!!
אחרי השואה נותרו יהודים בערים גדולות!
עם תקומת המדינה עלו אליה המוני יהודים מבבל עד צפון אפריקה, ומתימן עד אתיופיה, והמוני יהודים ממרחבי רוסיה וארצות הקווקז עם שארית הפליטה מאירופה – בכל רחבי העולם לא נותרה עוד גלות יהודית שיושבת ב'ארץ', בכפרים ובעיירות קטנות!
הגלות היהודית חרבה ואיננה! רק בישראל חזר עם ישראל והתיישב בארץ אבותיו, והקים מחדש כפרים ומושבות וערים קטנות וגדולות.
ביום הזיכרון לשואה, ובכל השנה כולה, חובתנו לזכור ולהבין את המפנה ההיסטורי – מגלות לגאולה – דיינו אם נזכור, שכל חללי צה"ל ומערכות הביטחון בכל מערכות ישראל לא מגיעים למספרי המושמדים ב-3 ימים בכבשני המוות בשיא ההשמדה, כ-10000 יהודים ביום! זהו קנה המידה ההיסטורי במעבר של שבוע מיום הזיכרון לחורבן הגלות בשואה, לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות הביטחון בתקומת ישראל.הרב ד"ר יואל בן-נון.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד -פרשת שמיני תשפ"ה הסכנה שבהתלהבות יתר
יש שתי דרכים בהן דת יכולה להשתבש. האחת היא אמונות תפלות שמקורן בבורות ובפחד, והשנייה היא התלהבות יתר שמקורה באקסטזה דתית, באמונת האדם כי האל נסך בו השראה שפוטרת אותו מריסון ומאפשרת לו להפר כללים וחוקים. הסכנה בהתלהבות כזאת היא בהיותה ממוקדת ברגש ולא בשכל, ובהעניקה לאדם תחושת אומניפוטנטיות (תחושת כל יכול), שמאפשרת לו לפרוץ גבולות. מה היה חטאם של נדב ואביהוא שבעטיו מתו?
ביום חנוכת המשכן, יצאו משה ואהרון וברכו את העם. כבוד ה' נראה אל כל העם, ואש יצאה מלפני ה' ואכלה את העולה ואת החלבים, וכל העם ראה " וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם ". ואז בשיאו של המעמד נאמר: " וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם " (פרק ט, כג-כד, פרק י', א-ב).
חטאם היה בהקריבם אש זרה אשר לא צוה ה' ולפי חז"ל: שהורו הלכה בפני משה רבן. שלא פעלו על פי ההלכה שהביא משה מפי ה' כפי שמופיע ברמב"ם (הלכות תלמוד תורה ה, ב) "ואסור לאדם להורות לפני רבו לעולם וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה".
נדב ואביהוא היו נסיכים. הם היו בני אהרון הכהן. ייתכן כי ראו עצמם יורשי משה ואהרון שהרי בני משה לא היו ראויים להמשיכו. הם ישבו עם זקני ישראל. " וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: " (שמות כד, יא). האירוע היה עליית משה לשמים כדי לקבל את לוחות האבן התורה והמצווה. האם אכילה ושתיה הם מעשה ראוי ומכבד במעמד זה? אומר רש"י:" ואל אצילי" הם נדב ואביהוא והזקנים. ויחזו את אלוהים היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה. לא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה והמתין לנדב ואביהו עד יום חנוכת המשכן". כל המשרת בקודש חייב לעמוד בתנאים מסוימים. יש להקפיד על זמנים וחוקים. וככל שאדם מתקרב יותר לה' הוא נדרש לדקדק יותר.
בשמואל ב (פרק ו) מעלה דוד את ארון ברית ה' לירושלים. " וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן: וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים: " (ד-ה). אלא שבתוך חגיגה זו קורה אסון. עוזא שולח ידו להחזיק בארון ה' כי שמט הבקר. הוא התכוון לטוב, הוא נענש במוות. אין שולחים יד לגעת בארון. " וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי". כעבור שלושה חודשים מתקיים הניסיון השני להביא את ארון ה' לירושלים. הטקס שונה לחלוטין.
" וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה: וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא: וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד: וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר: (פסוקים יב-יג).
הכול מאופק, נשלט ומלווה בקורבנות לה'. ה' אינו בעד התלהבות יתר שכתוצאה ממנה נעשים דברים אסורים. הוא לא בעד קנאוּת.
אליהו בהר הכרמל הוא הדוגמה (מלכים א, יט). שימוש במים ובאש והריגת נביאי הבעל לעיני העם בהר הכרמל, הרשים מאוד באותו הזמן וגרם לעם לומר: " ה' הוּא הָאֱלֹהִים, ה' הוּא הָאֱלֹהִים ", אך לא גמל אותו מעבודה זרה. " מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ ? " שואל ה' את הנביא בהיותו במערה שבמדבר. וכשהוא משיב: " קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ ", משיב לו ה': " לֹא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה': וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה: ". וכאשר אליהו חוזר על תשובתו הראשונה: "קנא קנאתי" במענה לשאלה חוזרת של ה' : "מה לך פה אליהו", הוא מפוטר. נאמר לו: " וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ ".
השאלה שעולה בעקבות מעשה נדב ואביהו וכן בעקבות מעשה אליהו היא מדוע קיבל פינחס שכר על הריגת זמרי בן סלוא וכזבי בת צור המדינית. כאשר בני ישראל נצמדו לבעל פעור ועסקו בזנות ובעבודתה זרה (תוכניתו השטנית של בלעם לאחר שלא הצליח לקללם). " וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: " (במדבר פרק כה). פינחס הרג שני אנשים ללא עדים והתראה וללא משפט. ניתן לומר עליו כי הורה הלכה בפני רבו כמו נדב ואביהוא. מדוע אם כן לא רק שלא נענש אלא אומר ה' (אל משה) על פינחס: "הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם"?
בסנהדרין (פב, עא) מוצגות שתי עמדות לגבי מעשה פינחס. רב אומר, משה שכח הלכה, וכשפינחס הזכיר לו, עמד משה מן הצד והניח לפינחס לפעול. שמואל אומר, אין מדובר בהלכה שהייתה ונשכחה אלא בנורמה חוץ הלכתית שתפקידה לקיים את ההלכה. פינחס במעשהו יצר תת נורמה. על מעשה כזה נאמר: הלכה ואין מורין כן. הוא פעל מתוך דחף דתי אדיר בעת מעשה נורא שנעשה, ובעקבותיו פרצה מגפה. הוא השיב את חמת ה' ועצר את המגפה. ועדיין נשאלת שאלה גדולה. מהי אותה ברית שלום שניתנת לאיש שהוא קנאי, מדוע ברית שלום? התשובה היא, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. התלהבות יתר וקנאות אינן הנורמה המומלצת. אהרון סבו של פינחס היה אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. אלוקים נתן לפינחס מתנה. ברית שלום היא רוגע, שלוות נפש, שליטה עצמית שהיא יאה לכהן ובוודאי לנכדו של אהרון שכאשר הוא מת ביכו אותו כל בית ישראל ולא רק בית ישראל כפי שנאמר לאחר מות משה. המסר הוא, עשה כאשר ציווך ה' אל תוסיף ואל תגרע. כל המוסיף או הגורע עושה כמעשה אשר ציווה האדם ולא כמעשה אשר ציווה ה'. כ"ה ניסן, תשפ"ה - בלומה דיכטוולד.
&
פרשת שמיני: "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ... וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" – קבלת אחריות והודאה בטעות - ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
היום השמיני אחרי היום השביעי, מטלטל אותנו כבר 576 ימים, מאז השעה 6.29, בבוקרו של היום השביעי באוקטובר. היום השמיני צורב את תודעתנו ומנכיח בעוצמה רבה את הזיכרון המטלטל, של היום השביעי באוקטובר. היום השביעי החל בשמחת תורה ונגדע באבחת חרב, באסון ובטבח נוראי.
כך חווינו את היום השמיני במלחמת חרבות ברזל, במעבר הבִּינָארִי מהיום השביעי ליום השמיני באוקטובר, במעבר דרמטי ממצב של הפתעה, הלם והשפלה, למצב של התעשתות, בתגובה קיצונית, טוטאלית ומוחלטת.
הנה ההתרחשות המטלטלת ביום השמיני בפרשתנו:״ וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא, ט', א' ).
רש״י מבהיר לנו את המיוחדות ביום זה: ״שמיני למילואים הוא ר״ח ניסן שהוקם המשכן בו ביום ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם״. אכן שמיני עצרת לפני שנה וחצי, היה שמיני למילואים בצו 8.
הדינמיקה בהתרחשות האירוע בפרשתנו, במרחב המשכן הקדוש, שרק זה עתה הוקם ונחנך, תחילתה בשמחה, ובהמשכה אנו עדים להופעתה של האש הזרה, ולחטאם של נדב ואביהו בני אהרון הכהן ועונשם הטרגי במיתה.
אנו עדים בראשיתה של הפרשה לשיא ההתרגשות והשמחה: ״וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד ד', אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ד', וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ, אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא, ט', כג' - כד').
עד כאן השמחה לפני הטרגדיה... השקט לפני הסערה.
והנה בשיא מעמד השמחה והאופוריה שמחבר את כל העם לאגודה אחת, מתרחש ביום השמיני המעבר הבִּינָארִי בדמותו של אירוע דרמטי - breaking news , שהוא האנטי קליימקס למעמד שתואר עד כה: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ד', אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ד', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ד' " (ויקרא, י', א'-ב' ).
דומה שחטאם ועונשם של שני בני אהרן, היה כה עוצמתי וחריג, שהוא מוזכר בעוד שלושה מקומות בתורה, מלבד בפרשתנו: ויקרא טז', א', במדבר ג', ד' ובמדבר כו', סא'.
מה היה חטאם של בני אהרן, שנגזר עליהם עונש כה חמור, של מוות בשריפה?
המדרש מספר לנו:״שלא חלקו כבוד לאהרן. שלא נטלו עצה ממשה. איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה זה מזה״ (ספרא, ויקרא י׳, ו׳)."שחצים היו" (ויקרא רבה, כ', י').הם גם חטאו בטיפה המרה: "דתני רבי שמעון- לא מתו בניו של אהרן, אלא על שנכנסו שתוי יין לאוהל מועד" (ויקרא רבה, יב').
הנה לנו מעבר בִּינָארִי ביום השמיני, מחטא לעונש מידי, דרמטי וטוטאלי ללא פשרות - מוות בשריפה של נדב ואביהו.
סיבות רבות לחטא ולעונשו, אבל נתמקד רק בשלושה:
א. הם חטאו בחטא היוהרה (היבריס). כך לימדנו הפרשן ר' נפתלי הֶרְץ וַייזֶל( 1725-1805):"אבל היה ראוי לקדושי עליון כנדב ואביהו להיות צנועים, כאמור( מיכה ו', ח') - והצנע לכת עם אלוקיך".
ב. הם היו מקובעים בקיבעון מחשבתי והתנהגותי ולא היו מוכנים ופתוחים להתייעץ ולשמוע דעה או עצה מאחרים. הם היו שבויים בקונספציה שרק בה האמינו.
ג. הם היו נתונים תחת השפעה של אלכוהול, המרמז כמטאפורה לאלו שמנותקים ונתונים בסוג של השפעת אלכוהול, שגורם לשיכרון הכוח וכתוצאה מכך, לוקים בליקוי מאורות ובעיוורון, המנתק אותם מתמונת המציאות שיש בה סימנים ברורים המזהירים מפני סיכונים ואיומים.
לצערנו, נשמע לנו מאד מוכר. בימים ההם בזמן הזה.
אנו נוכחים בפרשתנו בהתרחשותה של טרגדיה מתגלגלת בכמה מערכות, שמציגה לנו דינמיקה סוערת, בהתנהגותם של המבוגרים האחראים הראשיים בזירה - משה ואהרון. המייחד אותם הוא - לקיחת אחריות והודאה בטעות.
אנו מצפים מנושאי התפקידים המרכזיים ונושאי האחריות העליונה, במרחב התרחשות האסון, לקחת אחריות, ומצופה מהם לומר- אני אחראי, סליחה, טעיתי. שכן אחריות, מתחילה באות – א. שמשמעותה היא – אני. המילה אחריות, מסתיימת באות – ת'. שמשמעותה היא – אני אחראי מא' ועד ת'.
תלמד אותנו פרשתנו באירוע הדרמטי של בני אהרון במרחב המשכן הקדוש, כיצד זה קורה -אני אחראי, סליחה, טעיתי.
פרשתנו מציגה לנו מעבר דרמטי חד ביום השמיני, לתגובתם של משה ושל אהרן למות שני בניו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם, אֶכָּבֵד, וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן"(ויקרא, י', ג'). הבה נעמיק בהתנהגות תגובתם של משה ואהרן, לחטא ולעונשם של נדב ואביהו, במרחב עבודת המשכן, בדגש לשתי כותרות מרעישות: "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ...וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".
הפרשן ר' נפתלי הירץ ויזל בעל הבאור, מציג לנו את המשמעות העמוקה ל- "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" : "ולדעתי ניחם משה את אהרן, שלא יצטער לחשוב שהיו בניו חלילה חוטאים בסתר, ועל כן בערה בהם אש ד'. אלא מקרובי ד' היו, מן הקדושים אשר בארץ, ובעבור גדולתם נענשו. כי כן דרכו של הקדוש ברוך הוא, להיקדש בקרובים אליו". פרופ' נחמה ליבוביץ (1905-1997) מוסיפה על פרשנותו של בעל הבאור: "אין העמדה הגבוהה, אין היותך מורם מעם, שטר שחרור מן החובות המוטלים על כל העם, אלא שטר התחייבות מיוחדת ומחמירה הנוספת על חובות שאר בני אדם".
הנה הכותרת השנייה - "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן", היינו מצפים לתגובה אנושית סוערת ומוחצנת של אהרן, אביהם של נדב ואביהו. אך אהרן מפגין איפוק ושליטה עצמית שנתפסת כבלתי אנושית ולא טבעית, בסיטואציה כה עוצמתית ומטלטלת. אהרן מתכנס בתוך עצמו, בולם את רגשותיו וגוזר על עצמו דממה ושתיקה. סוג של שתיקה רועמת – "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". דומה ששירם של פול סיימון וארתור גרופינקל The Sound Of Silence – מהדהד בתגובתו של אהרון למות בניו.
"וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" - שתיקה כהודאה, בטעות הנוראית שקרתה. אני אהרון הכהן , אחראי כוללני על מרחב עבודת הכוהנים במשכן ולמרות שבניי הכוהנים חטאו במשמרתם בקודש, אני הוא האחראי העל. בדרך שתיקתי, אני מודה בטעות כמבוגר אחראי. שהרי, שתיקה כהודאה היא.
עתה מציגה לנו פרשתנו את ההתרחשות במערכה הבאה ובדגש להודאה בטעות של משה:
"וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת, דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף; וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר, בְּנֵי אַהֲרֹן, הַנּוֹתָרִם, לֵאמֹר. מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, הִוא, וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם, לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה, לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, לִפְנֵי ד'. הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ, אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה; אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ, כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי. וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה, הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ד', וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי, כָּאֵלֶּה; וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם, הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ד' וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּיטַב בְּעֵינָיו"( ויקרא, י', טו'-כ').
במערכה זאת בפרשתנו אנו עדים לתוכחתו של משה את בניו הנותרים של אהרון – אלעזר ואיתמר, גם הם נושאי תפקיד ושירות במשכן הקודש. הנה מתקיים דין ודברים בין משה לאחיו אהרון, שהרי שניהם הם נושאי המשרה הבכירים ביותר במרחב המשכן.
תשומת לבנו מופנית, לאפילוג של ההתרחשות במערכה זאת: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּיטַב בְּעֵינָיו".
רש"י מפרש:"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּיטַב בְּעֵינָיו"- הודה ולא בוש לומר, לא שמעתי". רש"י נסמך על דברי התלמוד:" הודה ולא בוש לומר - לא שמעתי, אלא אמר- שמעתי ושכחתי" (מסכת זבחים, קא', ע"א). המדרש מנגיש לנו נפלא, את גדולתו של המנהיג משה בלקיחת אחריות והודאתו בטעות : "הוציא ( משה) כרוז לכל המחנה ואמר- אני טעיתי את ההלכה ואהרן אחי בא ולימד אותי"( ויקרא רבה, יג', א'). ראו עד כמה חשובה הארתו להתרחשות בפרשתנו, של הפרשן בעל העמק דבר, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב מוולוז'ין, המלמדת אותנו פרק חשוב במנהיגות: "וטעם העברה זו, ללמד לחכמי הדור ולדורות. שלא יהא אדם גדול בוש ונרתע מלהודות טעות הודאה, שהרי משה רבנו גם כן טעה".
עד כמה מוכרים לנו , אותם האנשים, שהם אף פעם לא טועים ואף פעם לא יודו בטעותם. מנגנון ההגנה שלהם הוא - מיד התקפה, באומרם -אני טעיתי, לא, אתה טעית. בבקשה לימדו מגדולת מנהיגותם של משה ואהרון בפרשתנו -לקיחת אחריות ולומר טעיתי. זאת לא חולשה, זאת עוצמה.
כך מאיר אריאל ( 1942-1999) מאיר זאת בשירו – סליחה: "סליחה אם פגעתי, לא התכוונתי. אם טעיתי, זה בגלל שאני אנושי ".
מחקר שפורסם ב - Academy of Management Journal של Carla Miller et al(2011) – "The Role of Leader Humility in Team Learning and Performance", הראה שמנהיגים שמודים בטעויות, מעודדים סביבתם ללמוד יותר, ליצור אווירה בטוחה ולהגביר שיתוף פעולה.
הנה כי כן, לקיחת האחריות וההודאה בטעות המנהיגותית , לידתה הבראשיתית, כשנודע ליהודה שתמר כלתו הרה, הוא פסק שתישרף. אך כאשר הוצגו בפניו הסימנים שהשאיר אצלה (חותם, פתיל ומטה), הוא הכיר בטעותו והודה: "וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר: צָדְקָה מִמֶּנִּי" (בראשית לח',כו' ). מוסיף על כך המדרש: "אמר רבי חמא בר חנינא: גדולה תשובה שהודאה של יהודה הביאה ישועה לעולם, שממנו יצא דוד, שממנו משיח "( בראשית רבה פרשה פ"ד).
הנה מעשה אבות סימן לבנים, בדמותו ובהתנהגותו של דוד המלך לאחר חטא בת שבע. נתן הנביא מוכיח את דוד. כשדוד הבין שהוא החוטא, הוא הודה מיד: "חָטָאתִי לַד'" (שמואל ב', יב':יג').
כך גם בתלמוד: שמואל סבר דין מסוים, אך כששמע את דעת רב יוסף, הודה: "שמואל אמר: טעיתי. מודה אני לו " (בבא מציעא צז' , ע"א).
אנו נמצאים בימים אלו, בעשרת ימי תשועה, מפסח ליום העצמאות, בהם אנו מתייחדים ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, עם ששה המיליון מבני עמנו וביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. בימים אלו, אנו נושאים תפילה ומייחלים לשובם המיידי הביתה, של 59 החטופים.
ימים קדושים אלו מהדהדים בתודעתנו ובליבנו וקוראים את קריאתם – לקיחת אחריות והודאה בטעות, היא עוצמה ולא חולשה.
ברכות ואיחולים ומזל טוב, ליום העצמאות ה-77 של מדינתנו האהובה.
רק ביחד ננצח – עם ישראל חי שבת שלום וחודש מבורך
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
ב"ה, לפרשת שמיני תשפ"ה - שִׁעוּר בְּיַיִן -אריה דיכטוולד.
לאחר סיפור השריפה הגדולה של שני בני אהרן בעת חנוכת המשכן, מביאה התורה את הפנייה הישירה של ה' לאהרן הכהן:
(ח) וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:
(ט) יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:
(י) וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר:
יא) וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה (ויקרא, שמיני, פרק י )
לכאורה, יש כאן שלושה עניינים שונים המכילים את תפקידי הכוהנים במקדש: איסור שתויי יין בעבודת המקדש, סמכות ההבדלה (כגון, הקביעה למצורע האם מדובר בצרעת ועוד) וחובת ההוראה והלימוד לכלל ישראל.
כתבתי "עניינים שונים", האומנם? ועוד, מדוע נאמרה פרשה זו כאן?
סיבות שונות ניתנו למותם של נדב ואביהו. לפי התורה הסיבה הייתה : "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (פרק י, א ). רש"י מצטט את המדרש:
(ב) ותצא אש - רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן. רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש, =ולכן, זו הסיבה לפסוקים ט-י-יא לעייל] תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש. ...( ויקרא רבה)
נבקש להתמקד הפעם ברישא של פסוק יא: וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים...כיצד זה מתיישב עם האסון האם יש כאן תיקון על שהורו הלכה בפני רבם?
רש"י מקשר בין ההנחיות:
ולהורות - למד שאסור שיכור בהוראה. יכול יהא חייב מיתה, תלמוד לומר "אתה ובניך אתך ולא תמותו" (פסוק ט), כוהנים בעבודתם במיתה, ואין חכמים בהוראתם במיתה:
רבי אליהו מזרחי רבה הראשי של קושטא (רא"ם) (1450-1526):ואין "ולהבדיל" "ולהורות" מורים על הכוהנים לבדם, דומיא (=דומה) ל"בבואכם אל אהל מועד", כי אלו האזהרות של "ולהבדיל ולהורות" הן כוללות לכל החכמים בכלל בין כהנים בין ישראלים, כדכתיב (ברש"י) אחר זה "כוהנים בעבודתן במיתה, ואין חכמים בהוראתן במיתה".
ולפיכך צריך לפרש לגבי ביאת שתויי יין באהל מועד =כך]: אתם הכוהנים בבואכם אל אהל מועד. ולגבי ולהבדיל ולהורות: אתם החכמים, בין הכוהנים בין הישראלים, אל תשתו יין ושכר, כדי שתדעו להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור וכדי שתדעו להורות....
# אם כך, יש כאן שִרשור של תפקידים ואיסורים: איסור על כוהנים לעבוד במקדש כשהם שתויי יין -אין זו הוראת שעה. תפקיד נוסף לכוהנים הוא ההוראה-אין לעשות זאת כשהם שתויי יין-הטעם: שיכרות מיין פוגעת ביכולת ההבדלה והאבחנה-הכוהנים משמשים מודל-על לכל מורי ההוראה בכל לכל הדורות.
# אפשר לסכם זאת כך: לאחר מות שני בני אהרן הלקחים המעשיים הם כמו שפרטנו. הרעיון המסדר הוא: ההוראה משמעותה אחריות מתמדת של נושא המשרה.
שמחת התורה ושמחת היין
תהלים פרק קד: (טו) וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד: אומרת על כך הגמרא (בבלי פסחים דף קט עמוד א ) :
תניא (שנינו בברייתא), רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים - אין שמחה אלא בבשר, שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך. ועכשיו שאין בית המקדש קיים - אין שמחה אלא ביין, שנאמר ויין ישמח לבב אנוש.
שלש עצות נתן הקב"ה לישראל לשמחת הלב
הנצי"ב מוולוז'ין (1816-1893 ) -ספר "העמק דבר" בפרשתנו:
א. יין ושכר וגו'. ...כהן גדול רשאי להקריב אונן משום שלפי ערך גדולתו אפשר להתגבר על צערו ולעמוד לפני ה' בשמחה וכך הייתה מידתו של אהרן. אמנם היא עבודה קשה שבמקדש ונצרך דבר לסייע לזה. (=ואם) והייתי אומר (=דווקא) לשתות יין ושכר וכמו שכתוב "(משלי פרק לא, ו) תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ:(ז) יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ וַעֲמָלוֹ לֹא יִזְכָּר עוֹד" (=ובכך אעזור לו לשמוח). משום כך הזהיר הקב"ה לאהרן ובניו באותה שעה. שהמה לא ישתמשו בעצה זו בבואם אל אוהל מועד להשיג אהבה (=ושמחה) = היין משמח אבל מצווה משמחת יותר
ב. ולהבדיל בין הקדש וגו': הוסיף הקב"ה לתת עצה אחרת לשמח הלב ולהסיח דעתו מצער. היינו ע"י יינה של תורה המשמחת לב כדכתיב: (תהלים פרק יט, ט) פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם" א. ומסכת ביומא דף ע"ב איתא (=מצינו) זכה משמחתו. ומשמעות בין הקודש ובין החול ולא כתיב בין הקודש לחול ובין הטמא לטהור כמו להלן כ' כ"ה. ...שפירוש בין ובין היינו הספיקות הנופלים בין קודש ודאי בין חול ודאי ויש שנוטה ספֵקו יותר לקודש ויש להיפך. וברור הספיקות והלכותיהם משמח הלב מאד כידוע מאמר החכם =שלמה המלך במשלי] שאין שמחה כהיתר הספיקות =משלי טו, ל- "מְאוֹר עֵינַיִם יְשַׂמַּח לֵב שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם"]
ג. ולהורות את בני ישראל וגו'. עוד הוסיף עצה המשמחת הלב הוא להורות לתלמידים מקשיבים. ונצטווה אהרן לעסוק בזה ויהי גורם שמחת הנפש הַמְּשַׁכַּחַת כל צער ויגון. ...ונצרך לפלפול אלא כשמורה ומכווין האמת. מה שאין כן כשהוא מלמד לתלמידים היה מוכרח להודיעם דרך ההכרח לפסוק. ... ומתחילה הזהירן על הוראה ואח"כ להגדיל תורה באמצעות החוקים אשר צִווה ה' ביד משה. היינו י"ג מדות =שהתורה נדרשת בהם]. ...
אין שמחה כשמחת ההוראה לתלמידים מקשיבים...ומגיבים . הוראה מחייבת הנחלת כל אופני הלימוד.
צא ולמד: כמה גדולה אחריותו של מורה ההלכה או זה המלמד תלמידים, עד שהושווה לכוהנים העובדים במקדש. התלמיד והשואל שמים את יהבם במורה שלא תעלה מחשבת פיגול בליבו ובמוחו של המורה. בדיוק כפי שהישראלי המביא את קורבנו לכפרתו או להודייתו מצפה זאת מהכוהן. כשגורם חיצוני כיין וכשיכר מעורבים בקשר האינטימי הזה, עלולה להתרחש תקלה חמורה בשיקול דעתו של הכהן-המורה. אמנם יין משמח ופעמים אף מנחם, אולם בעבודת הקודש של הקורבן, או המקדש או ההוראה, אין צורך בהם. הם גורם פוגע ומעכב.
היין אינו תחליף לשמחה הוא יכול לבוא לאחר שהכהן או המורה מלאו לבם בשמחת המצווה ובשמחת התרת הקושיות והספיקות. התרת הספיקות היא פעולה חשובה בכל מצבי החיים. השארת מצבים או בעיות "בלתי פתירות" משאירות את התלמיד או השואל בחוסר וודאות. אסור להשאיר "מצבים מעורפלים". זה נכון לגבי מורה ההוראה קל וחומר לגבי מנהיגי העם.- לחיים !-כ"ה ניסן, תשפ"ה - אריה דיכטוולד
כל הזכויות שמורות. נועד ללימוד ועיון בלבד. לא הלכה למעשה אין לעשות שימוש מסחרי.-
א. תהלים פרק יט (ט) פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם:
&
דבר תורה - פרשת שמיני תשפ"ה - כמו חדש רק חזק יותר
מייקל אייזנברג -משקיע הון סיכון.
בפרשת השבוע פרשת שמיני מסופר שביום השמיני לחנוכת המשכן, נדב ואביהוא, בני אהרון, הקטירו אש זרה ואש מאת ה' שרפה אותם למות. לאחר מכן ממשיכה הפרשה לתאר את אחד הרגעים המרגשים והנועזים בתורה:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים: קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה' וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא. וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי ה' כִּי כֵן צֻוֵּיתִי…
וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֺן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'... כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי.
וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה, וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?! וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו. (ויקרא י, יב - כ)
הביטוי "הַנּוֹתָרִים", ביחס לבני אהרון, שגם חוזר על עצמו פעמיים, עשוי להסביר לדעתי את מהות המחלוקת בין משה לאהרון, שהיא עמוקה ומשמעותית הרבה יותר משאלת אכילת קרבן החטאת.
לצד החזרה הכפולה על "הַנּוֹתָרִים" הדגשתי גם את, המילה "נּוֹתֶרֶת" המתייחסת פה לקרבן מנחה. נראה שהמילה היא משמעותית בדיני המנחה המופיעים בתחילת הספר, ומשם נלמד אלינו:
וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה. וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה'. (ויקרא ב, א - ג)
להבנתי, תיאור זה, ובמיוחד המילים "וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה", מבטאים שבמנחה הקורבן הוא רק מה שהכהן קומץ מן הסולת. כל השאר ניתן לכוהנים. כלומר, למרות שמביאים כמות גדולה, ובחלק מהמנחות אופים חלות מצות או רקיקי מצות, בפועל מקריבים רק "אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה" - מעין תזכורת לכל השאר. בשונה מכך, הקו המוביל בקרבנות בעלי החיים הוא שהכוהנים אוכלים חלקים מן הקורבן, מה שיוצר את הרושם שכל הבהמה מוקרבת, חלקה נאכל על ידי אש המזבח וחלקה נאכל על ידי הכוהנים כמי שפועלים בקודש, ולא רק כמי שמקבלים שכר על עבודתם. במנחה, הנותר - שהוא כנראה הרוב - ניתן לכוהנים, ואילו הנותר מבשר הזבח הוא כל מה שלא (!) נאכל במסגרת הזמן המוקצה לאכילת הקורבן, ולכן דינו להישרף.
נראה שההבדל נעוץ בכמות מול איכות. עשרון סולת הוא כמות מסויימת של קמח. מלבד היות גרגירי הקמח באותו כלי-שרת אין באמת משהו שקושר בין החלקים השונים. גם הבלילה בשמן הופכת לכמות מסויימת של עיסה. לכן, הקומץ שנלקח לאש המזבח הוא הקורבן, וכל השאר נותר לכוהנים. לעומת זאת, בהמה היא יחידה חיה אחת, ולכן שוחטים ומזים מדם הנפש על המזבח כביטוי שכולה לה'. בהתאם לכך, חלקים מהבהמה מועלים על גבי המזבח (החלקים הפנימיים), וכשהכוהנים אוכלים מהבשר בקדושה ובטהרה, הם משלימים את פעולת כילוי הקורבן והריצוי לפני ה'. בלשון חכמים: "כוהנים אוכלים ובעלים מתכפרים".
כשלאחר מות נדב ואביהוא מתייחסים לאלעזר ואיתמר כבניו הנותרים של אהרון, מהדהדים את התחושה הכמותית. מקודם היו ארבעה כוהנים ועכשו נותרו רק שניים לעשות את כל העבודה. בראייתו של משה מדובר על ההון האנושי שמתפעל את המשכן. אבל אהרון, לא מוכן להמשיך כתמול שלשום. הוא שובר את הכלים וקובע עובדות בשטח. מבחינתו הוא רוצה להתחיל הכל מחדש בדרך אחרת וטובה יותר. הוא בונה מתכונת הפעלה חדשה למשכן. צוות מאוחד שמהווה יחידה אחת חיה ומתפקדת. כדי להתגבר על השריפה הנוראה והבכי, למחות את הדמעות ולהביט קדימה, הוא ובניו שורפים את שעיר החטאת של אתמול, מבלי לאכול אותו. הם מסרבים לספוג אל תוכם את חטאי העבר. הם שורפים את התוצר של מתכונת הפעולה הקודמת, את מה שהיה. לא שורפים את המשכן כולו חלילה, אבל מעיזים ליצור סדר ערכי והלכתי חדש שטורף את הכללים עליהם ציוה משה.
בעיני, ההחלפה בפסוקים שציטטתי בהתחלה, של שורש צ.ו.ה, המשמש להנחיות והוראות מגבוה, בשורש ט.ו.ב הַמְּלֻוֶּה בהקשבה ובמבט חדש, זו דרמה משמעותית לא פחות ממעשה נדב ואביהוא (והעובדה שלאורך הדורות נשברו קולמוסים כיצד ליישב את הפרשייה עם ההלכות המקובלות, רק מוכיחה את הגישה שלי).
לפני כשבועיים ביקשו ממני לדבר בפני שלוש מאות נציגים של מתיישבי עוטף עזה במסגרת כנס שאירגנה מנהלת תקומה. על בסיס התקדים של רבן יוחנן בן זכאי התנגדתי ל״שיקום״ העוטף וטענתי שהיתרון של חורבן, עד כמה שקשה לומר את המילים הללו, הוא שאפשר לבנות משהו חדש שיהיה דרמטית מעולה יותר. הוספתי שכדאי שמה שבונים יתכתב עם הזמנים החדשים, בדיוק כפי שעשה רבן יוחנן בן זכאי, כשהחליף את מודל בית המקדש במודל בית המדרש בתקופה שבה המודל של הסנאט הרומי וסימפוזיון תפס תאוצה. פריצות הדרך, שכבר הפכו לשגרה שבועית, ואפילו יומית, של כלי הבינה המלאכותית, הן רוח התקופה של ימינו, ולשם כדאי לכוון.
כדי לעשות את זה הצעתי שלוש נקודות שבעיני הן קריטיות להצלחה:
א. מטרות קונקרטיות עם זמנים קצובים. לא סיסמאות כלליות על טוב. לדוגמה: בניית מרכז לחינוך בלתי פורמלי מבוסס AI ל- 10,000 תלמידים בתוך שלוש שנים. הסברתי שהיעדים חייבים להיראות לא ריאליים. אם הם ריאליים מדי זה אומר שלא שאפנו מספיק גבוה, ואנחנו עדיין חושבים על האתמול. המטרה היא לפגוש את הטרנדים העתידיים בעוד חמש שנים.
ב. יעד משותף מוגדר. ויכוחים על גבי ויכוחים מורידים את הסיכויים להצלחה. חשוב לראות את הטוב בהצעות של האחר ולפעול כיחידה אורגנית.
ג. לא לחכות לאף אחד שיעשה. לעשות בעצמנו. לא לסמוך על הממשלה שתטפל, אלא לקבוע עובדות בשטח.
חובה להנכיח את הזיקה לעבר, אבל כפי שעשה אהרן הכהן, זה הזמן לבנות מודל חדש. כדברי הנביא ישעיה שמחבר שבי עם התיישבות מחדש, ועם התפתחות: "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר! קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלָ͏ִם, הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה בַּת צִיּוֹן (ישעיה נב, ב).מייקל אייזנברג.
&
פרשת שמיני – על אנרכיה מול גבולות -חופש מול גבולות.
אורי סובוביץ- משקיע מנהל שותף בקרן הון סיכון.
כולנו מעדיפים חופש על גבולות. החופש מצטייר כרומנטי, משוחרר ומאפשר, ואילו הגבולות מצמצמים, מגבילים ולעיתים אף משתקים. ישנם המון שירים, ספרים ואפילו הרצאות על מציאת החופש, אך קשה יהיה למצוא אפילו אחד העוסק בערך הגבולות.
עולם התלמוד מחולק לסוגיות הלכתיות ולסוגיות מחשבתיות, הקרויות 'אגדות'. ההלכה עוסקת במותר ובאסור, ואף בחלק המותר ידונו מתי וכיצד. האגדה לעומת זאת תעסוק ברעיונות מופשטים, אבסטרקטיים, לרוב באמצעות סיפורים.
ביאליק, במאמר הנקרא הלכה ואגדה, ביטא באופן ציורי את ההבדל בין ההלכה הקפדנית והחד- משמעית לעומת "רכות" האגדה המתחדשת והחופשית:
"להלכה – פנים זועפות, לאגדה – פנים שוחקות. זו קפדנית, מחמרת, קשה כברזל – מדת הדין; וזו ותרנית, מקילה, רכה משמן – מדת הרחמים. זו גוזרת גזרה ואינה נותנתה לשיעורים: הן (=כן) שלה הן ולאו (=לא) שלה לאו; וזו יועצת עצה ומשערת כחו ודעתו של אדם: הן ולאו ורפה בידה. זו – קליפה, גוף, מעשה; וזו – תוך, נשמה, כוונה. כאן אדיקות מאובנת, חובה, שעבוד; וכאן התחדשות תמידית, חרות, רשות...".
"אש זרה"
פרשתנו פותחת בתיאור הקמת המשכן שאירע בראש חודש ניסן. סיום הקרבת הקרבנות מתואר באופן חגיגי: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" (ויקרא ט, כג).
ניתן לדמיין את תחושת הרוממות בעם כאשר צפו בירידת האש שאכלה את הקרבנות ובהשראת השכינה שהופיעה בישראל.
עם זאת, ובמעבר חד, מיד לאחר מכן מתואר כיצד נדב ואביהוא, שני בני אהרן, הקריבו "אש זרה" אשר לא צוו, ובכך מצאו את מותם:
"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'" (שם י, א-ב).
פירושים רבים נכתבו על חטאם של נדב ואביהוא, ואלה העיקריים שבהם:
גם כשמדובר בקדושה ובענייני רוח, עוצמה בלתי מבוקרת וללא גבולות עלולה להיות שורפת ומכלה. המשותף לכל החטאים שברשימה לעיל הוא הרצון לחיות את החיים במלוא עוצמתם, בצורה ספונטנית, טבעית ומשוחררת. ננסה להסביר את שורש ששת החטאים הנ"ל על פי הסדר שהוצג לעיל:
חשוב לציין שחטאם של נדב ואביהוא נבע מעודף אהבה ורצון לקרבת ה', ולא להפך, אלא שכאמור, היא נעשתה ללא גבולות ובקרה. כך פירש זאת הנצי"ב בפירושו העמק דבר: "בשביל תגבורת התשוקה להשיג אהבת ה' מצאו את לבבם לעשות מה שלא נצטוו".
התבטלות בפני מקור התורה
הרב קוק עסק (שמונה קבצים קובץ ו, רסה) ב"אנרכיזם רוחני", באנשים שיש להם שאיפות רוחניות אדירות, אך מסרבים להכניס אותן לתוך מסגרת. הוא משתמש בדוגמת חטא נדב ואביהוא שלפי המדרש ייתכן שהיו גדולים אף יותר מכל בני דורם, אך חטאם היה שהתנתקו ממקורם (רבותיהם משה ואהרן) ואף מהמשכם (לא הביאו ילדים לעולם), ורצו להתרומם להשגות רוחניות עליונות, אך ללא מסגרת:
"כשהולכים אחרי ההרגשה העליונה של הופעת רוח הקודש, ושל כל חכמה והופעה שבעולם, בלא התקשרות אל התורה ומעשיה בפרטיות, ובמדידת המדות הטובות, המשוערות על פיה, הרי זה חטא נדב ואביהו... חושבים המתנהגים ככה שמתקרבים אל הקודש, מיחדים הם ממרחקים, מקריבים אפילו אש זרה, ובאים אל הקודש, שתויי יין, בלא אימתא דשמיא (=יראת שמיים), הנובעת ממקור עליון, הבאה על ידי כיסוי הראש, אלא פרועי ראש, ומתיחדים כל אחד בהשגתו המיוחדת בלא איגוד עליון של תורת משה מורשה.
ולא נטלו עצה זה מזה (אפילו אחד מהשני לא קיבלו עצה, כל אחד לעצמו), ומורים הלכה בפני רבם, מתוך הכרה של גדלות פנימית. ועומק גדול של קדושה זו צריכה להתבטל בפני מקור התורה. "ונקדש בכבודי". והם מיודעיו של מקום, אינם יכולים להתגבל בגבולים גדולים ממשה ואהרן, בהתפשטותם, נדחים מן העולם, ואינם באים בבנין של משפחה, ובנים לא היו להם".
לסיכום
רוחניות ללא גבולות ואגדה ללא הלכה יכולות לכלות ולשרוף. למעשה, גם ביאליק הכיר בכך היטב, ולכן בהמשך מאמרו, לאחר שתיאר את יבשושיות ההלכה המצמצמת לעומת האגדה המשוחררת, הוא הפך במפתיע את המסר כדי לחדד שלמעשה ההלכה היא הביטוי המעשי של האגדה, שכן ללא ההלכה רעיונות האגדה ייוותרו ערטילאיים ומנותקים מהמציאות. ייתכן שהרעיונות יהיו מרגשים ומסעירים בהתחלה, אך ללא קיבוע מסודר ומפורט, הם פשוט יחלפו להם מן העולם עם הזמן:
"ההלכה והאגדה אינן באמת אף הן אלא שתים שהן אחת, שני פנים של בריה אחת... ההלכה היא גיבושה, תמציתה האחרונה והמוכרחת של האגדה; האגדה היא הִתּוכה (=החלק הפנימי) של ההלכה. קול המונה של תביעת הלב בשטף מרוצתה לנקודת שאיפתה – זוהי האגדה; מקום החנייה, סיפוק התביעה לפי שעה והשתקתה – זוהי ההלכה...
גדולה אגדה – שמביאה לידי הלכה. וכל אגדה שאין עמה הלכה, אוֹננית היא, וסופה היא עצמה בטלה, וגם מבטלת כח המעשה של בעליה.
והאומר אין לי אלא אגדה – בודקין את אגדתו שמא פרח סרק הוא. למי הוא דומה? למי שאומר: קוטפני את הפרחים ואי אפשי (=איני רוצה) בפירות. סופו שלא יזכה עוד אפילו לפרחים; שאם אין פרי אין גרעין, ואם אין גרעין פרח מנין?!...".
אנו חיים בעולם שכופר בגבולות ומעריץ את החופש. אך חופש אמיתי, שלמות פנימית ומשפחתית והתעלות אמיתית, גם בקודש, יכולים להתקיים אך ורק בעולם שמכיר בערך הגבולות.- אורי סובוביץ-שבת שלום!
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 339-לכל אחד יעוד בעולם-חיים קופל.
1) בַּפָּרָשָׁה "וְאֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת..וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הנותרם לֵאמֹר" (י,טז). לכאורה המילה "הנותרים" מיותרת. אנו יודעים שלאהרון היו ארבעה בנים, ולאחר שנדב ואביהו מתו, ממילא נשארו שניים, אלעזר ואיתמר?
2) תשובה לשאלה ניתן ללמוד מדברי "הנצי"ב" בפרשת תצוה. גם שם מופיע הביטוי "הנותרים". התורה מתארת את לבוש אהרון הכהן שכלל אפוד ועל קצות האפוד, על שתי כתפות אהרון, היו שתי אבנים שעליהן נחקקו שמות שבטי ישראל: "שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת, וְאֶת שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים עַל הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם" (שמות כח,י). שואל "הנצי"ב", אם שמות שנים עשר השבטים נחקקו על אבני האפוד, ששה משמותם על אבן אחת, ממילא ברור שעוד ששה נחקקו על האבן השנייה, ולשם מה המילה "הנותרים"?
3) מתרץ "הנצי"ב", "שהמילה" באה לומר לששת השבטים שנחקקו על האבן השנייה, שֶׁאֵין הֵם פִּחוּתֵי דַּרְגָּה. (כִּבְיָכוֹל "שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁנּוֹתְרוּ") אַדְּרַבָּא כֻּלָּם נֶחְקְקוּ עַל אוֹתָהּ אֶבֶן מְקוֹרִית, אלא שאין מקום ליותר מששה שמות על כתף אהרון, וְלָכֵן הָאֶבֶן נֶחְלְקָה לִשְׁנַיִם, ועל כל כתף הופיעו שמות ששה שבטים, אַךְ כֻּלָּם מֵאֶבֶן אַחַת יָצְאוּ וְהֵם בְּמַעֲמַד שָׁוֶה. (העמק דבר שמות כח,י). כך גם נסביר על בני אהרון שהכתוב מדגיש שכולם שווים בקדושה.
4) ונעבור לְפֵרוּשׁ מַעֲמִיק, שונה. לאחר השואה, התקיימה בב"ב מסיבת בר מצוה, לאחד מהילדים הבודדים שניצלו מהשואה, אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ. הָרַב מִפּוֹנְבִיז' (רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל) נכח באירוע, והתכבד לברך את הנער. הוא החל לדבר בהתרגשות רבה, והזכיר את מיתת בני אהרון, נדב ואביהו ואת הפסוק שהבאנו לעיל, עַל שֶׁמֹּשֶׁה קָצַף "על אלעזר ועל איתמר בני אהרון הַנּוֹתָרִים לֵאמֹר" ושאל: ראשית המילה "הַנּוֹתָרִים" לכאורה מיותרת? ועוד מה משמעות המילה "לֵאמֹר" כאן, וכי אלעזר ואיתמר צריכים לומר משהו לאחרים?
5) ואומנם, גם רש"י התקשה בכך ופירש "לאמר": אמר להם השיבוני על דברי. וצריך להבין מה הייתה טענת משה, ועל מה רצה תשובה?
6) והסביר הרב מִפּוֹנְבִיז' , שהרי חז"ל אומרים שגם אלעזר ואיתמר היו אמורים להישרף יחד עם שני אחיהם, אלא שהקב"ה חס על אהרון ומנע זאת, וכדברי רש"י על הפסוק ("בניו הנותרים" י,יב). ואז שואל משה רבנו את אלעזר ואיתמר בני אהרון שְׁאֵלָה נוֹקֶבֶת: למה נותרתם? בזכות מה הותיר אתכם הקב"ה בחיים אם לא בשביל שֶׁתַּרְבּוּ כְּבוֹד שָׁמַיִם ותקדשו את שמו יתברך, כאן בעוה"ז. וזו גם כוונת רש"י באומרו: הֲשִׁיבוּנִי עַל דְּבָרַי, היכן הקידוש השם שלכם?
7) כאן פנה הרב לחתן הבר מצוה, ושאל אותו: אַתָּה הֲרֵי הַיְּחִידִי שֶׁנּוֹתַרְתְּ בַּחַיִּים, מכל הילדים שהיו בגטו קובנה, עָלֶיךָ "לֵאמֹר" (לעצמך) לשאול את עצמך, בִּזְכוּת מַה נוֹתַרְתָּ? ודאי נועד לך תַּפְקִיד יִחוּדִי כאן בעוה"ז.
והאמת היא, שכל אחד מאתנו הוא בבחינת "נותר", ויש לו תפקיד ושליחות לבצע, כאן בעוה"ז, ועלינו לומר זאת לעצמנו ולזכור למלא את השליחות שנועדה לנו.
8) תשובות לשאלות לפסח
א) אנו אומרים בהגדה של פסח, מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ, מִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ, מה ההבדל בין גאולה ובין פדות?
תשובה: גְּאֻלָּה זֶה מַעֲבַר מִמַּצַּב מְסֻיָּם, לְמַצָּב חִיצוֹנִי אַחֵר, בְּלִי שִׁנּוּי פְּנִימִי, מַהוּתִי. בִּפְדוּת יֵשׁ שִׁנּוּי מִבְנִי, פְּנִימִי. קודם היינו עבדים, עכשיו אנחנו (חֶפְצָא) מהות של בן חורין. זה קרה לאחר קריעת ים סוף, כשראו את מצרים מתים.
ב) מה הקשר בין "מזריטש", "דובנא" ,"קוזניץ" , וליל הסדר?
תשובה: "מגיד". מגיד בהגדה, וכל הנ"ל היו "מַגִּידִים".
9) שאלות לפרשת שמיני
א) אלו שני אחים מתו באותו היום, מלבד נדב ואביהו, ועל מיתתם מסופר בספר במדבר?
ב) בפרשתנו מסופר על כמה זוגות אחים. בְּסִפְרוֹת חֲזַ"ל דַּי נַדִּיר שֶׁשְּׁנֵי רַבָּנִים מְחַבְּרִים יַחַד סֵפֶר. כתוב עַל זוּג אַחִים, שֶׁחִבְּרוֹ יַחַד סֵפֶר בְּגִיל צָעִיר: מַה שֵׁם הָאַחִים, מַה שֵׁם הַסֵּפֶר, בְּאֵיזֶה גִּיל חִבְּרוּ אוֹתוֹ, בַּמֶּה עוֹסֵק הַסֵּפֶר, וְאֵיךְ הָאַחִים מִתְיַחֲסִים לְמִשְׁפַּחַת הָרַב אַבְרָהָם יִצְחָק קוּק זצ"ל?.
שבת שלום -מחיים קופל.-מעדנים 339 פרשת שמיני תשפ"ה -תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com - או בווטסאפ 052-3604905
&
רעיונות לפרשת "שמיני".תשפ"ה -יגאל גור אריה.
ברכות לג'ף רוטמן לפרשת בר מצווה שמיני.
בפרשתנו אנו קוראים :
"...לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל .... (ויקרא פרק יא פסוק מ"ז)
בפרשתנו מופיעים סימני בעלי החיים הכשרים והמותרים באכילה, מדוע לא לאכול הכל?
המכנה המשותף בין כל המותרים הוא שאינם טורפים כלל. והיות וכל מה שאוכלים נעשה דם ובשר מבשרנו ומשפיע על האופי שלנו, עלינו להקפיד לא להכניס לגופנו תכונה של אכזריות.
או פשוט להפעיל שיקול דעת ומחשבה לפני שאוכלים, האם ראוי האם מתאים.
היסוד של המותר והאסור בחינוך-״להבדיל״ להבדיל לבדוק-רף התנהגותי, לפני כל עשייה, אכילה, אמירה , עצור רגע ותפעיל שיקול דעת, בדוק, הבדל, הבחן, האם המעשה שאני חפץ לעשות ראוי שייעשה? האם המילה שאני רוצה לבטא רצוי שתאמר? המאכל כשר לאכילה?
אלן מת׳יסון טיורינג הניח את יסודות המחשב וקבע ״מבחן טיורינג״ לפיו- לתבונה האנושית-בשונה מהמכונה המשכללת ביותר- יש יכולת להבדיל ולהבחין בין תחומים מסוימים. ועד היום לא הומצא מחשב המסוגל לעבור את "מבחן טיורינג" (היום מתחילים בבינה מלאכותית AI)
הסייגים אשר מציבה לנו התורה באה להחדיר בנו את החובה להתבונן, להבחין, להבדיל, לתחום תחומים, להציב גבולות. כלומר המטרה להטמיע באדם מה מותר, הפעלת שכלו, מחשבתו, שיפוטו בהדחתו ובהתבדלותו מן האסור.
*האדם החושב ,המבדיל ישאל את עצמו האם העסקה הגונה מוסרית, האם אני נוהג ביושר עם חבריי/עובדיי האם ליבי ברשותי או חלילה אני ברשות ליבי.*
היכולת שלנו לדחות סיפוקים, היכולת להבדיל, השאיפה להבחין הרצון לחדד גבולות.
כל הנ״ל חורגים מהממד ההלכתי ומשליכים לכל תחומי החיים של חיינו.
הידיעה שלא כל דבר נכנס לפה ולא כל דבר יוצא מהפה, (רכילות,לשון הרע) שליטה עצמית במה שעומד על הלשון, מחייבת את האדם לדחות סיפוקים תוך הקניית היכולת להבדיל, השאיפה להבחין , הרצון לחדד גבולות, נכללים המילה אחת: *הבדלה*!!
לו יהי ......
מוסר השכל...
פעם הגיע יהודי למאפיה וביקש לקנות 6 כיכרות לחם. המוכר התפלא מאוד, למה הוא צריך 6 כיכרות לחם, אבל הוא לא שאל שאלות. למחרת הגיע עוד פעם אותו יהודי לאותה מאפיה ושוב ביקש לקנות 6 כיכרות לחם. וכך במשך כמה ימים כל יום קנה אותו יהודי 6 כיכרות לחם. מוכר החנות רצה לדעת למה אותו יהודי צריך כל יום כזו כמות גדולה של כיכרות לחם, והוא החליט שבפעם הבאה שיגיע אותו יהודי לקנות לחם הוא ישאל אותו. ואכן למחרת שוב הגיע אותו יהודי ושוב ביקש לקנות 6 כיכרות לחם. ואז פנה אליו המוכר ושאל אותו מדוע הוא קונה כל יום 6 כיכרות לחם?
ענה אותו יהודי למוכר ואמר: 2 כיכרות לחם אני ואשתי אוכלים, 2 כיכרות לחם אני מחזיר חוב, ו-2 כיכרות לחם אני נותן בהלוואה...
המוכר התבלבל, אך עוד לפני שהספיק לבקש ביאור לדברים, היהודי הלך.
כעבור שעה הגיע הרב המקומי למאפיה לקנות חלות ועוגות, פנה אליו המוכר וסיפר לו את דברי היהודי וביקש הסבר לדברים.
חייך הרב ואמר: 2 כיכרות לחם הוא ואשתו אוכלים, 2 כיכרות לחם הוא מחזיר חוב - כלומר הוא נותן להוריו הזקנים שכל ימיו נתנו לו לאכול לחם, ו-2 כיכרות לחם הוא נותן בהלוואה לילדים שלו שכאשר הוא יזדקן הם יחזירו לו חוב ויאכילו אותו כיכרות לחם...
*צריכים אנו לדעת שאנחנו חייבים להורים שלנו את הכל*, *את החיים, את ההצלחות שלנו, את השמחות שלנו, כי הכל מכוחם, וכשהם מזדקנים ונזקקים לנו, אנחנו מחזירים להם חוב*.
החסידה נקראת כך, על שם שעושה חסד עם חברותיה (נותנת להם מזונות).
אם כך מדוע היא נמנית בפרשת שמיני עם העופות הטמאים (עטלף ועוד שהינם אכזריים)?
מסביר האדמו״ר מגור, מכיון שהיא עושה חסד רק עם חברותיה, ולא עם שאר העופות.
הלואי ונזכה להתחסד לא רק עם מי שקרוב לנו.
שבת שלום! -שבת שלווה וענוגה!! -שבת של אחדות ולא אחידות!!!-*יגאל גור אריה* -
