אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות, למוסד אישור מס הכנסה לפי סעיף 46 לפקודה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
******************************
הודעה לציבור הקוראים: אנחנו החברה לחקר המקרא נתחיל לעלות שיעור שבועי בזום על פרשת השבוע, ב"ה בימי רביעי שעה 8.30 בערב השיעור הראשון יהיה החל מ-טו באלול -תשפ"ד, 18.9.24 לקראת "פרשת כי-תבוא". כניסה חופשית ללא תשלום
מרצה ראשון יכבד אותנו הרב ד"ר יואל בן-נון.
וההמשך יהיה עם מיטב המרצים-מתחלפים, שיסכימו להשתתף ,(יש לכם הצעות למרצים נשמח לקבל, כולל שם ומספר טלפון)
פרטים נוספים נפרסם בהמשך,
הרשמה תחל בימים הקרובים באתר של החברה www.hamikra.org
************************************************
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון,חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא. 'מקראות – בינה בתורה',
ספר דברים, לפרשת שופטים:
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים, בבקשה לשמירת חיי
לוחמינו בכל החזיתות, בזעקה להצלת חטופינו ולשחרורם לחיים ולשלום
בכבוד, ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה'!
רצון העם, סמכות המלך וארבע רשויות שלטון
במשנה תורה לרמב"ם יש שני דגמים מקבילים של שלטון. האחד הוא דגם של שלטון אידֵאלי, והוא נידון בהלכות מלכים. השני הוא דגם של שלטון ריאלי, והוא נידון דווקא בהלכות גזֵלה ואבֵדה. השלטון האידֵאלי מותנה בנבואה ובסנהדרין, ותכליתו תיקון העולם, ניצחונה של 'דת האמת', ושבירת יד הרשעים כדי למלא את העולם בצדק. הדגם של השלטון הריאלי, לעומת זאת, מינורי הרבה יותר. בשלטון זה שווה דינם של מלך גוי ומלך ישראל, ובלבד שיתקיימו בו שני תנאים בסיסיים:
כך כתב הרמב"ם:
כללו של דבר: כל דין שיחקוק אותו המלך לכל, ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו, אינו גזל. וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידועה לכל אלא חמס את זה הרי זה גזל... א.
במה דברים אמורים במלך שמַטבְּעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים. אבל אם אין מַטבְּעו יוצא הרי הוא כגזלן בעל זרוע וכמו חבורת ליסטים המזויינין שאין דיניהם דין וכן מלך זה וכל עבדיו גזלנין לכל דבר. (רמב"ם גזילה ואבידה ה', יא; יד);
כוח סמכותו של המלך נמצא אפוא בידי העם, והם בני חורין לפחות מבחינת ההחלטה העקרונית למי יעניקו את כוחם. במובן זה קדם הרמב"ם להוגים הקלסיים של המחשבה המדינית, אשר ביקשו לבסס רעיונות דמוקרטיים ראשוניים, דוגמת שלטון העם ועקרון האמנה החברתית ב.
מדברי הרמב"ם ניתן גם ללמוד במהופך על גבול המותר והאסור בהתקוממות נגד שלטון קשה ולא רצוי מבחינת ההלכה. הפעולה היחידה שרשאי האזרח (על פי ההלכה) לנקוט נגד השלטון היא עצירת השימוש במטבעו של המלך, ובלשון מודרנית: שביתת מסחר והפסקת הפעילות המסחרית על פי הכללים שקבע השלטון, עד שהשלטון ישנה את דרכו, או יתחלף. השימוש באלימות כדי להעביר את שרביט השלטון, אסור על פי ההלכה לא פחות מכל אלימות אחרת. אליבא דהרמב"ם, המבחן ההלכתי לחוקיות השלטון הוא מסחר תקין וניהול שוטף של חיי יום יום על פי הוראות השלטון ובפיקוחו, ובשיתוף פעולה של האזרחים.
אצל פוסקים אחרונים אנו מוצאים עיקרון דומה, בעל השלכות מרחיקות לכת הרבה יותר. מן העובדה שהכתוב (בפרשת המלך) תלה את מינוי המלך ברצון העם, למד הנצי"ב מוולז'ין (העמק דבר, לדברים י"ז, יד), שרצון העם הוא הקובע. אלא שלדעתו רצון העם משפיע לא רק על זהות המלך כי אם גם על אופי המשטר! כלומר, כל צורת שלטון שיבחר העם תהיה תקֵפה לפי ההלכה.
דברים דומים כתב תלמידו של הנצי"ב, הראי"ה קוק. דבריו מצוטטים פעמים רבות כחידוש גדול, אך למעשה אינם אלא מסקנה מתבקשת מתוך שרשרת הפסיקה שעיקריה מובאים כאן. לדעת הראי"ה מקור סמכותו של המלך נמצא בעם עצמו:
נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיוון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה.
וביחוד נראה, שגם כל שופט שקם בישראל, דין מלך יש לו לענין כמה משפטי המלוכה, וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל... דלענין משפט המלוכה שנוגע להנהגת הכלל, ודאי גם שופטים מוסכמים ונשיאים כלליים — במקום מלך הם עומדים. (משפט כהן קמ"ד);
דברי הרב קוק נסמכים על לשון הרמב"ם, שכתב: "ראשי גלויות שבבבל, במקום מלך הם עומדים" (הלכות סנהדרין ד', יג). הרב קוק הוסיף (שם): "קל וחומר נשיאים המוסכמים באומה, בזמן שהיא בארצה ובשלטונה, באיזו מדרגה שהיא".
עם זאת, צריך לומר שהפוסקים כולם מדגישים בחריפות, כי אף על פי שבידי הציבור יש כוח להעניק לשלטון את תוקפו, אין לציבור כוח למנות שלטון אשר יעקור את משפטי התורה והלכותיה. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם מקור הסמכות הכפול של השלטון — רצון ה' והסכמת העם. גם הסכמת העם חייבת לעלות בקנה אחד עם רצון ה', ולכל הפחות לא לסתור אותו.
המבנה העקרוני של רשויות השלטון על פי חוקת התורה
הנחת היסוד, לפיה השלטון בישראל מקבל את תוקפו התורני המחייב ממקור סמכות כפול, משתקפת יפה במבנה רשויות השלטון וחלוקת הסמכויות, שהתורה מכוננת.
אנו מוצאים שהתורה (בפרשת שופטים) מחלקת את סמכויות השלטון בין ארבע רשויות: שופטים, מלך, כוהנים ונביא. ישנם קשרים פנימיים ברורים בין רשויות אלו, ובעיקר בין השופטים לבין הכוהנים, מחד, ובין המלך לבין הנביא, מאידך. במוקד הדברים עומד הניגוד בין המלוכה לבין הכהונה.
הכוהנים והשופט נזכרו יחדיו בפרשייה הקובעת את חובת העלייה "אל המקום אשר יבחר ה'" (י"ז, ח), במקרים שנדרשת הכרעה עליונה, משפטית או תורנית-הלכתית. וכך מצווה התורה:
כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע, דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ, וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ; וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט; (י"ז, ח-יב);
כלומר, הכוהנים-הלויים והשופט מתפקדים יחדיו כמנחילי התורה ומלמדיה, וכפוסקים במשפטיה. אכן, מקומם של השופטים העליונים (הם שופטי בית הדין הגדול שבירושלים) הוא במקדש.
גם בתי המשפט המקומיים והמחוזיים הנזכרים בפרשייה זו, "בכל שעריך" ו"לשבטיך" (ט"ז, יח, וראו ברמב"ן שם), כפופים היו לבית הדין הגדול בירושלים, אשר ישב בסמיכות לכוהנים וללוויים בבית הבחירה, ויש לזכור כי ייחוד מקום המקדש לכוהנים-הלויים קשור בהבדלתם משאר העם במניעת נחלה בארץ (י"ח, א-ה).
לעומתם, המלך צריך לפעול "בקרב ישראל" (י"ז, כ), ואף הנביא יקום "מקרב אחיהם" (י"ח, יח). הפרשיות העוסקות במלך ובנביא פותחות בקשר שבינם לבין הארץ, וזאת על רקע המאבק מול תרבות הגויים. המלך והנביא אחראיים לעם בנחלתו בארץ.
מחד גיסא ניצבת מערכת הכהונה, השוכנת "במקום אשר יבחר ה'" וכוללת אף את מערכת המשפט; מאידך גיסא עומדת מערכת ההנהגה והמלכות, הכוללת בתוכה גם את הנביא.
במה נבדלות שתי מערכות אלו זו מזו?
עיקרה של הנהגת המלוכה והנבואה בהכוונת העם לפי צורכי הזמן והמקום.
אפילו הנבואה לא באה במקרא לשם הנחלת עקרונות התורה הקבועים, שאינם תלויי זמן ומקום, אלא כחלק מהנהגה, המשקללת את התנאים המשתנים והמגוונים. על כן כמעט לא נמצא שנביאים עסקו בחוקים, במצוות, במשפט ובהלכה.
לעומת זאת, התורה נמסרה ממשה ל"כוהנים-הלויים" (ל"א, ט; כד-כו); על פי האמור לעיל, הכהונה והשפיטה משמשות להוראת דרך ה' הקבועה על פי התורה.
לפיכך על פי ההלכה אין למלך ואף לנביא כל סמכות להורות הלכה או דבר משפט (רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ט'). המלך רשאי לענוש על פי משפטי המלוכה לפי צורך השעה, גם שלא על פי דיני התורה, אך הוא איננו יכול לשפוט על פי משפטי התורה – ועל אחת כמה וכמה שאין הוא רשאי לעקור את משפטי התורה ולשנותם דרך קבע (רמב"ם הלכות מלכים ג', ט-י; הלכות סנהדרין י"ח, ו). בדיוק כך גם הנביא, אשר רשאי לשנות ואף לעקור מצווה מן התורה כהוראת שעה בלבד, אך לא כהוראה קבועה (רמב"ם, הלכות יסודי התורה פרק ט' ג-ה).
ההבחנה העיקרית, בין המלך לבין הכוהן, אשר משקפת את ההנהגה הדו-מוקדית בישראל. זהו מודל שיש בו 'הפרדת רשויות' הרבה לפני התקופה המודרנית. כאמור, ראשיתה של הבחנה זו כבר בהנהגת משה ואהרן, אשר ביניהם התחלקה ההנהגה, הכהונה (אהרן) והנבואה (משה). על 'הפרדת רשויות' זו עמדו חז"ל בקבעם כי "אין מושחים מלכים-כוהנים" (ירושלמי, הוריות ג', ג).
יתרה מזו, בהלכה נקבע שאמנם כל אדם משתחווה למלך, אפילו נביא – אך לא כוהן גדול, אשר "אינו משתחווה למלך, ואינו בא לפניו אלא אם ירצה" (רמב"ם, הלכות מלכים ב', ה). הלכה זו מבטאת את עצמאותו של הכוהן הגדול לפני המלך ואת הפרדת הרשויות שנהגה ביניהם.
אנו מוצאים אפוא כי השלטון המתואר בתורה בנוי בצורה דו-מוקדית, וכל אחד משני המוקדים מורכב משני כוחות. במוקד האחד עומדת הנהגת הקודש, ובה פועלים הכוהנים והשופטים. במוקד האחר עומדת ההנהגה המעשית, בה משולבים המלך והנביא (שלעתים היו ניצבים זה מול זה). כפל מוקדים זה מקביל למודל השלטוני שתיאר רבנו נסים בדרשותיו, שיש בו כוח השופט וכוח המלך: כוח השופט למשפט צדק, וכוח המלך להנהיג ולשפוט כפי תיקון העת והזמן.
א. הלכה זו מבוססת על פרשת כרם נבות וחטאו של המלך אחאב – שבתחילה ניסה לקנות אותו, ולבסוף רצח וגם ירש, ושילם בחייו (ראו מלכים-א כ"א). השוו לדברי התוספות, סנהדרין כ, ב, ד"ה "מלך מותר", המביאים כמה הסברים מדוע לא היה רשות ביד אחאב לקחת את הכרם מיד נבות.
ב. ראו למשל תומס הובס, לויתן, בתרגום יוסף אור, ירושלים: מאגנס, תשכ"ב, פרקים כ-כא, כד; ג'ון לוק, המסכת השניה על הממשל המדיני, תרגם יוסף אור, ירושלים: מאגנס, תשכ"ז, עמ' 89. הרב ד"ר יואל בן-נון.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד -לפרשת שופטים תשפ"ד -
מלך, חובה או רשות?
מהי עמדת התורה כלפי מוסד המלוכה בישראל? הפסוקים הבאים מעידים על הקושי להשיב על שאלה זו.
" כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא " (דברים, יז, יד-טו).
נושא המלכת מלך רלבנטי רק לאחר שישראל ירשו את הארץ וישבו בה. כלומר ראשית הפסוק מתייחס לעיתוי. על כך אין מחלוקת. אך יש בפסוקים אלה שני משפטים שלכאורה אומרים דברים שונים זה מזה. "ואמרת אשים עלי מלך" כלומר ההחלטה באה מן העם, מכאן שהמלכת מלך היא רשות. "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה'" מכאן שהמלכת מלך היא חובה.
בספר שמואל א, (פרק ח) יש התייחסות ממשית לעניין זה. " וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם".
הפניה היא מן העם אל הנביא שמואל, וזוהי בקשה לצורת משטר מדיני חברתי שונה. לא עוד שופט אלא מלך, כנהוג בקרב עמים אחרים באזור. שמואל כועס על הבקשה, אך תגובת ה' מעניינת.
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם: כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשׂוּ מִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיַּעַזְבֻנִי וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים כֵּן הֵמַּה עֹשִׂים גַּם לָךְ ".
ה' נענה לבקשתם (שְמַע בקול, מופיע פעמיים), אך מובעת כאן גם מורת רוח על כך שהעם אינו רואה בא-ל את מלכם, וכן מובע החשש שרצונם במלך ככל הגויים, יביא עימו גם עבודה זרה. הבקשה נתפסת כרצון להמיר את השעבוד לה' בשעבוד למלך בשר ודם שתחת שלטונו תתקיים עבודה זרה.
הגמרא במסכת סנהדרין (דף כ, עמוד ב), מביאה מספר ברייתות הדנות בשאלה המלכת מלך רשות או חובה. רבי יהודה אומר: ג' מצוות נצטוו בני ישראל בכניסתם לארץ להעמיד עליהם מלך ולהכרית את עמלק ולבנות את בית הבחירה. מכאן שהמלכת מלך חובה היא.
רבי נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן של ישראל שנאמר "ואמרת אשימה עלי מלך" מכאן שהמלכת מלך רשות.
רבי אליעזר אומר: זקנים שבדור כהוגן שאלו שנאמר תנה לנו מלך לשפטנו, אבל עמי הארץ שבהן קלקלו שנאמר: והיינו גם אנחנו ככל הגויים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו. כלומר הבעיה אינה בעצם הבקשה אלא במניע שלה. היא מבטאת העדר אמונה בה' שיכול להושיעם במלחמות.
רמב"ם בהלכות מלכים (פרק א, הלכה א) אומר, שהשמת מלך היא חובה, ויש למנותו לפני השמדת עמלק ובנית בית המקדש. זהו אכן הסדר שבו נעשו הדברים בפועל. ראשית מלך, הוא שאול, שנלחם בעמלק, ושלמה בנה את בית המקדש. זעם ה' על בקשתם בימי שמואל, לפי ששאלו בתרעומת ולא שאלו לקיים מצווה. בקשת המלך הייתה מוקדמת מידי, ואכן מלכות שאול לא נמשכה.
כאשר מבקשים בני ישראל מלך ככל הגויים מודיע להם שמואל בשם ה' מהו משפט מלך כזה.
שמואל א, (פרק ח):
"וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ...אֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו:... וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו:... וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ:... וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים:... וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא " (פסוקים יא-יח).
מי ממנה את המלך? בין אם מלך הוא רשות ובין אם הוא חובה, את המלך ממנה ה' על ידי הנביא.
אכן שמואל מוֹשֵׁחַ את שאול ואת דוד, על פי צו הא-ל. מלך בישראל מחויב לקוד התנהגות דתי אתי. "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים ... לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' ... וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד" (בפרשתנו יז ).
סיפור המלכים בישראל אינו מזהיר. שלמה האמין כי הוא יעמוד בפיתוי גם אם לא ינהג ככתוב, לגבי נשים, סוסים וכסף. אך למרות חוכמתו הרבה ולמרות שהוא בנה את בית המקדש, לא עמד שלמה בפיתוי. נשותיו הרבות היטו את לבו לעבודת אלילים, השפע שהיה לו וגודל ארצו באו על חשבון שעבוד קשה של העם. ראיה לכך היא בקשת העם מרחבעם להקל על העול הכלכלי. רחבעם בחר לא להקשיב לעצת הזקנים שייעצו לו להישמע לבקשה זו, ופעל על פי עצת הצעירים, הוא הודיע לעם שיכביד את עולו עליהם יותר מאביו. התוצאה הייתה מרד, וחלוקת הממלכה לשניים. מלכות בית דוד ומלכות ישראל. רוב המלכים עשו את הרע בעיני ה', עבודה זרה הייתה נפוצה בארץ, והיו גם מלחמות בין יהודה לבין ישראל. דברי ה' בספר שמואל על המלך שהם מבקשים, התאמתו.
אברבנאל גורס שהמלכת מלך היא רשות, והשאלה היא האם כדאי לנו להכניס את עצמנו לסיטואציה זאת. ניתן ללמוד על נושא המלך מאשת יפת תואר. התורה אינה תומכת בלקיחת אישה יפה כשלל מלחמה. אך ביודעה את יצר לב האדם, היא קובעת כללים לגבי סוגיה זו, כדי שלא יעשו בני האדם ככל העולה על רוחם בשבויה זו. כך גם לגבי המלך. אם העם רוצה במלך, יש להסביר להם מה המשמעות, ולקבוע גבולות לשלטון המלך. השקפת אברבנאל שהיא אנטי מלוכנית, נובעת גם ממסלול חייו. במאה ה-16, היה אברבנאל עד לשלטון מושחת של מלכים. הוא נדד בין מדינות, ובשנותיו האחרונות השתקע בוונציה הרפובליקנית. מכאן סלידתו ממשטר מלוכני.
מנהיג יחיד לכל חייו כולל אפשרות של מלוכה שושלתית, מכיל בתוכו סכנה רבה. כוח משחית וכוח רב מגביר את ההשחתה. לא במקרה הקפידה היהדות על הפרדת רשויות לפני מונטסקייה במאה ה-18. היא דרשה הפרדה בין מלוכה לבין כהונה, משום שכוח משחית.
ספורנו קבע כי המצווה היא מינוי מלך שאינו מוריש את ממלכתו. סכנת השחתה חמורה יותר במלוכה שושלתית. התורה אינה מתנגדת לכוח. יש צורך בשלטון כדי למנוע אנרכיה. למנוע את מה שקרה בזמן השופטים שעל תקופה זו נאמר: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה".
הנצי"ב מוולוזין רואה בנושא מינוי מלך רשות וגם חובה. לדעתו חובה למנות מלך, אך הדבר תלוי בזמן ובמקום. "יש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה ללא קברניט".
הרב שמשון רפאל הירש אומר כי ההצלחה הלאומית העליונה של כל הגויים מתבטאת בפיתוח עוצמה כלפי חוץ. לצורך זה מאחדים את כל הכוחות הלאומיים, ואיחוד זה יושג על ידי השתעבדות לראש אחד...אלא שההצלחה הלאומית העליונה מתבטאת בקיום של תורת ה' כלפי פנים. כלומר המלך חייב להיות שומר תורה ומצוות, כי העיקר הוא כלפי פנים. ואכן המלך נדרש לכתוב לו ספר תורה. התורה היא נר לרגליו.
ישראל כבר יושבים על אדמתם בארץ ישראל. ההנהגה הנִסית שהייתה במדבר הסתיימה. התפיסה השבטית שאפיינה אותם בימי השופטים, הוחלפה בתפיסה של הקולקטיב, העם. הם רוצים בשלטון מלוכני כמקובל בתקופה. לכן בין אם מדובר במינוי מלך כחובה ובין אם מדובר ברשות, מה שחשוב הוא מי ממנה את המלך ומהו המנדט שלו. מלך ימונה על ידי הא-ל באמצעות הנביא (אחר כך על ידי הסנהדרין), והוא יהיה כפוף לחוקי הא-ל ולאתיקה הנלוות אליהם. מלך ישראל אמור להיות שונה ממלכי הגויים מסביב. . א' אלול תשפ"ד -בלומה דיכטוולד
&
פרשת שופטים –תשפ"ד- נדיבות נפש של גבורה-
אורי סובוביץ-מנהל שותף בקרן הון סיכון.
המצביאים ה"גדולים"
אלכסנדר מוקדון, הנודע בשל ניצחונותיו בשם אלכסנדר הגדול, חי במאה הרביעית לפנה"ס, ונודע כאחד המצביאים הדגולים בעת העתיקה. כיבושיו הנרחבים כללו את ערי המדינה של יוון העתיקה, כל שטחה של האימפריה הפרסית, מספר אזורים במרכז אסיה ואף חלקים מתת-היבשת ההודית, כל זאת אף שנפטר בטרם מלאו לו 33 שנים. היסטוריונים מסבירים כי אלכסנדר מעולם לא הפסיד בקרב שעליו פיקד בזכות הגמישות שבה הפעיל את צבאו בהתאם לנסיבות המשתנות בשדה הקרב, ובשל אומץ ליבו כשהסתער תמיד עם קסדה בולטת בראש חייליו.
ג'ינגיס חאן, מייסדה ושליטה הראשון של האימפריה המונגולית, חי במאות ה-12–13 לספירה ונודע כאבי תורת הלחימה המודרנית. הוא פיתח את תורת האסטרטגיה הצבאית במהלך מלחמותיו, הקים יחידות עילית מובחרות בצבאו והיה הראשון שייסד חיל רפואה ייעודי שליווה את הלוחמים. נוטים לייחס את ניצחונותיו ללוחמה הפסיכולוגית שבה הצטיין, כשהצליח לזרוע פחד בלב אויביו בשל אכזריות צבאו. כך הצליחו הוא וממשיכיו במאות ה-13–14 להשתלט כמעט על כל שטחי אירו-אסיה.
נפוליאון בונפרטה, שליט צרפת ומייסד הקיסרות הראשונה, נודע כאחד מגדולי המצביאים של העת החדשה. נפוליאון, שעלה לגדולה בעקבות המהפכה הצרפתית, הגיע בשיאו לשליטה על מרבית מערב ומרכז אירופה. נפוליאון נודע בכך שפיתח "אסטרטגיית השמדה" – שמטרתה לא להכריע את כוחות האויב אלא להשמידם.
נטייתם של בני אדם להעריץ כוח, גבורה ובעיקר אנשים "מצליחנים", הפכה את מוקדון, ג'ינגיס חאן ונפוליאון לדמויות נערצות ומוכרות, ללא קשר ואולי אף בניגוד גמור לרמת מוסריותם. רצונם להשתלט על עוד שטחים ומדינות הביאו להרג המוני ולנהרות של דם ברחבי אירופה ואסיה.
פחד מוות
ארנן קורטס היה מצביא ספרדי בן המאה ה-16 שכבש את מקסיקו. מסופר כי במהלך הלחימה הקשה מול האימפריה האצטקית הוא קידם תרגיל "מבריק", לא מול צבא האויב אלא מול צבאו שלו. כששמע כי חייליו חוששים מהמלחמה ומדברים ביניהם על נסיגה, נתן פקודה לשרוף את ספינות צבאו. כך העביר לחייליו מסר כי הדרך היחידה להישאר בחיים היא לנצח... כנראה שקורטס לא היה רחמן או מוסרי יותר מאלכסנדר הגדול, ג'ינגיס חאן או נפוליאון. המטרה קידשה את האמצעים, והמטרה המשותפת לכולם הייתה להרחיב את שליטתם על עמים ומרחבים נוספים.
מוטיבציה מוסרית
פרשת שופטים, כמו גם הפרשה הבאה, פרשת כי תצא, עוסקות בין היתר בסוגיית המלחמה. בפרשתנו מתואר כיצד לפני היציאה למלחמה, הכוהן "משוח המלחמה" היה נואם בפני הלוחמים ומחזקם בדברים: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם. וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" (דברים כ, א-ד).
הרב קוק הסביר כי לרוב (בדומה למקרה של קורטס), הצלחת המלחמה תלויה באומץ לב הלוחמים, כשיודעים שהצלחתם תלויה בעצמם בלבד. במציאות כזו לא רק שלא עוזר לדבר על ענייני מוסר וקרבת אלוקים אלא שזה אף מפריע למאמץ המלחמתי, שכן על הלוחמים להתמקד ולהתרכז בגבורתם ועוצמתם הצבאית ללא הישענות על כל גורם "חיצוני". בעם ישראל, לעומת זאת, התורה לא שמה את הדגש על ה"גבורה הגשמית" הנשענת על היתרון הצבאי על פני האויב, כי אם על ההזדהות המוסרית עם עצם המלחמה ועל האמונה בצדקת הדרך, שכן הן הנותנות תוקף ועוצמה לגבורת הלוחמים.
וכך כתב הרב קוק (עין איה, ברכות ט, ז):
"מלחמה דרושה לפי מעמד האנושיות שלא נגמר עדיין בהשלמתו, וצריכה ביותר לצורך הגנה לאומית או תקומתה. והנה לפי הרגיל תלויה הצלחת כל אומה בהתגבר רוח האומץ בלב אנשיה, והאומץ מתגבר במה שהידיעה מתבררת להם שעזרתם תלויה בעצמם בכוחם ועוז גבורתם. על כן יוכל הטוען לטעון כי מושגי דעת יראת אלקים יחלישו את אומץ העם... אבל זו טעות מוחלטת, כי אין גדר הבטחון וההתלות אל ישועת ה' בא למעט את כל כחות הגבורה האפשריים, כי אם להשכיל את העם שלא בכח הגבורה הבשרית לבדה ישיגו מאוויים, כי אם צריך לזה גם הגבורה המוסרית שהיא ההליכה בדרכי ה', שאז העם זכאי שתעמוד לו גבורתו ושיצליח בה, מאחר שיש להצלחתו תכלית במציאות האנושיות. אבל כשישים רק אל הגבורה הגשמית פניו ועל דבר הכשרון הרוחני לא יביט ולא יתבונן, הלא ירד במעלות רוחו ואין תועלת נמצא בהצלחתו, ודאי לא יצליח כי אין ה' עמו".
הירא ורך הלבב
בהמשך הפסוקים מתואר כי במלחמת רשות, מלחמה שאינה מלחמת קיום, מגיעים שוטרי העם ומאפשרים "פטור מהמלחמה" לאדם שנמצא באמצע תהליך משמעותי בחייו, והוא יוכל לשוב לביתו במקום להצטרף למלחמה. בסוף דבריהם הם מוסיפים כי גם אדם הפוחד מהמלחמה רשאי לשוב לביתו פן יכניס מורך לב בקרב הלוחמים: "וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ" (דברים כ, ה-ח).
המשנה במסכת סוטה (מד, א) דנה באופי האדם "הירא ורך הלבב" ומביאה מספר דעות על כך. רבי עקיבא אומר שמדובר באדם שקשה לו נפשית להתמודד עם מראות המלחמה: "שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה". רבי יוסי הגלילי אומר: "זהו המתיירא מן העבירות שבידו". על פניו מדובר באדם החושש שבשל חטאיו נתמעטו זכויותיו ועל כן הוא עלול להיפגע במלחמה. אך ניתן אולי לומר כי החשש הוא לא רק של האדם עצמו אלא של העם כולו, שאינו מעוניין שאדם המתנהל בצורה שאינה מוסרית יהיה חלק מהכוח הלוחם, כדי שלא יפגע ברוח הלחימה המוסרית של העם: "וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ".
רש"י הסביר כי למעשה מקרי הפטור המוזכרים בפסוקים הראשונים, של לוחמים הרשאים לחזור לביתם משום שנמצאים בהליך בניית בית, נטיעת כרם או נשיאת אישה, הם רק "סיפור כיסוי". כדי שאדם החושש מהעבירות שבידו לא יתבייש בפני חבריו על כך שחוזר מסיבה זאת, שמרה התורה על כבודו כשנתנה את האפשרות שלכאורה חזר מסיבה אחרת. בלשונו של רש"י: "תלתה לו תורה לחזור על בית וכרם ואשה, לכסות על החוזרים בשביל עבירות שבידם, שלא יבינו שהם בעלי עבירה, והרואהו חוזר אומר שמא בנה בית או נטע כרם או ארש אשה".
מזון רוחני ללוחמים
הרב קוק התייחס לסוגיית "הירא ורך הלבב" והסביר כי בשונה מהמצביאים והגיבורים שבעולם, גיבורי ישראל יצאו מתוך נדיבות ליבם כדי להגן על עמם. איש לא הכריח אותם לצאת לקרב, שכן התורה נתנה להם את האפשרות לשוב לביתם. אך כדי לטפח דור של צעירים שיתנדבו לצאת לשדה המערכה לא ממניעים אימפריאליסטיים, סדיזם או כדי להאדיר את שמם, אלא מתוך נדיבות לב לצאת להגן על עמם וארצם, צריך "להזין ולכלכל" אותם במזון נפשי ורוחני מתאים. רק חינוך לעדינות נפשית ורגישות מוסרית לצד אמונה בצדקת הדרך וזכותנו על הארץ תוכל להצמיח לוחמים היוצאים לקרב מתוך "נדיבות נפש ורוח של גבורה".
וכך כתב הרב קוק (אוצרות הראי"ה, חלק ב, עמ' 68):
"גיבורים מתנדבים המה היוצאים תמיד בעזרת ישראל. מעולם לא חפצנו לכוף הר כגיגית על גבורי עמנו שיצאו לעזרתנו. ההיפוך – "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו". רק מנדיבות נפש ורוח של גבורה של אהבה נאמנה לעמנו יצאו גיבורים תמיד אל שדי קרב. אמנם למען יוכל לדור מתנדבים להמצא, עלינו החובה לגדל בנינו כנטיעים, לזונם ולפרנסם בכלכלה מבריאה עד אשר יהיו מלאי אונים. אז ימצאו מהם גם כן מתנדבים יוצאי מערכה ודורכי קשת".
אמנם "הצבא צועד על קיבתו", אך לצד המזון הפיזי המחיה את גוף הלוחמים, חשוב לא פחות המזון הרוחני, המחיה את רוחם.
לסיכום
בשונה ממקומות רבים בעולם, לא ניתן למצוא בארץ פסלים או אנדרטאות של מצביאים דגולים שיצאו למסע כיבוש אימפריאליסטי. יתרה מכך, מאז קום המדינה, כל מלחמות ישראל היו תמיד מלחמות מגן. מסיבה זו מעולם לא הערצנו מצביאים על חכמתם וגבורתם, אם זו נועדה רק כדי להעצים את פולחן אישיותם או כדי להרחיב את שליטתם על פני עמים אחרים. הערצנו בעבר, כמו גם היום, את הלוחמים והמפקדים המתנדבים לצאת בראש המחנה למען ערך מוסרי, מתוך אמונה בצדקת הדרך ולמען העם בעורף. אשרי העם שאלו הם בניו.
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
&
ב"ה, פרשת שופטים תשפ"ד- הַלֵּךְ אַחַר בֵּית דִּין יָפֶה - אריה דיכטוולד.
(על הפרשה ועוד) א.
אנו מצויים בנאום השני והארוך של משה. נאום בקודקס המשפטי-תורתי של החיים בארץ המובטחת. זו משמעותה של פרשת שופטים. אחד מכללי-הָעָל, לטעמי, הוא פסוק כ המופיע בפתיחה: צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: התורה מקשרת בין זכות הישיבה בארץ לבין הקמת מערכת משפט צדק הכוללת מערכת אכיפה:
דברים (פרשת שופטים)
(יח) שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק:
(יט) לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם:
(כ) צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: (פרק טז )
רש"י מביא מדברי חז"ל וקובע מַסְמְרוֹת בדוכן המשפט:
א. שופטים, דיינים הפוסקים את הדין. ושוטרים, הרודים את העם אחר מצוותם. שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט =אין ערך למערכת שפיטה ללא יכולת אכיפה]
ב. לשבטיך - מלמד שמושיבין דיינין לכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר =מערכת שפיטה זמינה ונגישה]
ג. "צדק צדק תרדוף" - הלך אחר בית דין יפה: "למען תחיה וירשת" - כדאי =ראוי] הוא מנוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן: (מקור: תלמוד בבלי (סנהדרין דף לב עמוד ב)
החיים בארץ ישראל מחייבים מערכת משפט אמת וצדק . האם זהו תנאי ?
ד. ושפטו את העם וגו' - מנה דיינין מומחים וצדיקים לשפוט צדק:
אייך מתקיימת בחירת השופטים-דיינים??
רמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ב הלכה ח): אמרו חכמים שמבית דין הגדול היו שולחים בכל ארץ ישראל ובודקין כל מי שימצאוהו חכם וירא חטא ועניו ושפוי ופרקו נאה =מושלם, אין פגם באישיותו ובמעשיו] ורוח הבריות נוחה הימנו, ב. עושין אותו דיין בעירו, ומשם מעלין =אם מצליח מקדמים] אותו לפתח הר הבית =בי"ד שישב שם] ומשם מעלין אותו לפתח העזרה, ומשם מעלין אותו לבית דין הגדול ג.
העיקרון המנחה במינויי דיינים ד.
הרב זילברשטיין בספרו "חשוקי חמד" על הגמרא בסנהדרין: (=המקרה) כאשר הבטיחו לסגן שימנוהו חקירת המקרה]: לאחר פטירת אב בית הדין האם יכולים להביא אַחַר המופלג בחכמה ?
יש לדון מה הדין אם הסגן לא רצה לבא לעיר לכהן כסגן, ולכן התנו עמו שאם האב בית דין (אב"ד) יעזוב את הבית דין, ימנו אותו לאב"ד, ואם כן הרי יש כאן תנאי מפורש שצריך למנות אותו לאב"ד, אם כן צריך למנות אותו ולא את החכם המופלג.(=המצוי באותה עת) או שמא תנאי זה הוא כעין מַתְנֶה על מה שכתוב בתורה, כי כתוב בתורה "צדק צדק תרדוף" הלך אחר בית דין יפה, כמבואר בסנהדרין דף לב ע"ב. ואם כן כאשר יש אפשרות לבחור דיין מופלג, אין להתחשב בתנאי?
תשובה. שאלתי שאלה זו את מו"ח (=מורי חותני) מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, ואמר לי שהתנאי בטל, שבמינוי ציבורי צריך לחשוב רק מה טוב לקהל, וכיון שטובת הקהל היא להביא את המופלג, לא היה לממנים זכות לעשות כזה תנאי עם הסגן, ולכן התנאי בטל.
מיד אחרי פרשיית צדק צדק תרדוף, ממשיך משה ומזהיר בפני עבודת זרה בארץ פסוקים כא-כב):
לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ: וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ: אומר על כך המדרש:
מדרש אגדה (בובר) ה.: "לא תטע לך אשרה". זה המעמיד הדיין שאינו הגון ובמקום תלמידי חכמים כאילו נטע אשרה אצל מזבח ה' אלהיך. שכן כתיב צדק צדק תרדוף, הלך אחר בית דין יפה, וסמוך ליה לא תטע לך אשרה:
צא ולמד: נאומו השני והארוך של משה לפני כיבוש הארץ, הוא מכלול גדול של אופן ניהול החיים בארץ. אחד היסודות החשובים לקיום חברה מדינית היא מערכת משפט המקובלת על כולם. התנאי להסכמה הוא קבלת מקור הסמכות למערכת השפיטה והאכיפה. משה מבהיר שמקור הסמכות בארץ ישראל היא התורה וחוקותיה. זו גם אחת הסיבות מדוע משה בנאומו הראשון מתמקד בהיסטוריה הישראלית, החל מיציאת מצרים, עבור דרך מתן תורה. כשקיבלה החברה על עצמה את מקור הסמכות, היא מצפה שבתי הדין יהיו ראויים לאֵמוּן העם.
מיתאר מערכת השפיטה בישראל נקבע כבר בהמלצתו של יתרו לחתנו משה. מערכת מבוזרת המנוהלת על ידי אנשים סגוליים המקובלים על הציבור.
התנאי הראשון, לטעמי, לקבלת השיטה על ידי הציבור, הוא האמון בדרך בחירת הדיינים. ואכן, במהלך השנים נקבעו הדרכים. ודוק: השופטים והדיינים אינם נקבעים על ידי בחירות . מי שבוחר את היושבים בדין הם חברי בית הדין העליון – דייני סנהדרין הגדולה.
הבחירה היא על בסיס קריטריונים ברורים כפי שמביא רמב"ם על סמך התלמוד הבבלי:" כל מי שימצאוהו חכם וירא חטא ועניו ושפוי ופרקו נאה =מושלם, אין פגם באישיותו ובמעשיו] ורוח הבריות נוחה הימנו" אלה הם תנאי הסף להיכנס לרשימת המועמדים. כלל חשוב במיוחד הוא שהתקדמותו של הדיין היא מאינסטנציה נמוכה לגבוהה:" עושין אותו דיין בעירו, ומשם מעלין אותו לפתח הר הבית =בי"ד שישב שם] ומשם מעלין אותו לפתח העזרה, ומשם מעלין אותו לבית דין הגדול " הניסיון השיפוטי הוא תנאי חשוב להתקדמות.
הבאתי את השו"ת של הרב זילברשטיין בעיקר בגלל קביעתו הנחרצת של הרב אליישיב: ", שבמינוי ציבורי צריך לחשוב רק מה טוב לקהל "
כריכת שתי הפרשיות בתורה, זו של מינוי שופטים ושוטרים עם האיסור של עבודה זרה והקשר לארץ ישראל מלמד אותנו עד כמה עלולים אנו לאבד את ריבונותנו בארצנו. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ-הלך אחר בית דין יפה.
א. .dichtwald@gmail.com כל הזכויות שמורות. ללימוד בלבד. לא הלכה למעשה. לא לשימוש מסחרי.
ב. תלמוד בבלי מסכת תענית דף טז עמוד א: אין מורידין לפני התיבה אלא אדם הרגיל. (=איזהו רגיל?) רבי יהודה אומר: מטופל ואין לו, ויש לו יגיעה בשדה, וביתו ריקם, ופרקו נאה, ושפל ברך, ומרוצה לעם,
ג. המקור: בבל, סנהדרין דף פח ע"ב המתאר את ההתפתחות ההיסטורית בתי הדין בישראל.
ד. עיין שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן יד dichtwald@gmail.com כל הזכויות שמורות. ללימוד בלבד. לא הלכה למעשה. לא לשימוש מסחרי.
4] תלמוד בבלי מסכת תענית דף טז עמוד א: אין מורידין לפני התיבה אלא אדם הרגיל. (=איזהו רגיל?) רבי יהודה אומר: מטופל ואין לו, ויש לו יגיעה בשדה, וביתו ריקם, ופרקו נאה, ושפל ברך, ומרוצה לעם,
4] המקור: בבל, סנהדרין דף פח ע"ב המתאר את ההתפתחות ההיסטורית בתי הדין בישראל.
4] עיין שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן
ה. דרש על כל התורה שפרסם החוקר שלמה בובר מכת"י יחיד בעולם שנמצא בעיר חלב שבסוריה, בווינה תרנ"ד (1894). זהו מדרש פרשני שמחברו, שחי כנראה לקראת סוף האלף החמישי (המאה הי"ב - המאה הי"ג) השתמש בדברי חז"ל, בדברי רבי משה הדרשן, במדרש לקח טוב ועוד.
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 304 -משמעת בשמאל ימין- חיים קופל.
1) התורה מצווה אותנו לשמוע בקול השופטים ומנהיגי הדור. "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה. לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (י"ז-י"א). מעניין כשמדובר על "משפט", שהינו הֶגְיוֹנִי וּמוּבָן, נאמר לשון "אמירה" (לשון רכה), דברים הֶגְיוֹנִיִּים אנשים מקבלים. אבל כשמדובר על "דָּבָר", שלעיתים לא מובן נאמר בלשון "הגדה" (לשון קשה) ועליך לקבל.
2) רש"י, על אתר, מצטט את הספרי שאומר: "ימין ושמאל ", אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין, יש לשמוע לו. מתוך דברי הספרי מִשְׁתַּמֵּעַ, שהחובה לשמוע לדברי חכמים חָלָה אפילו במצב שדבריהם סותרים את ההיגיון הפשוט, וּמְנֻגָּדִים לְשִׁקּוּל הַדַּעַת שֶׁל הַשּׁוֹמֵעַ.
3) מסביר זאת הרמב"ן : אפילו תחשוב בְּלִבְּךָ שהם טועים. כאשר אתה יודע בין יְמִינְךָ לִשְׂמֹאלְךָ תעשה כמצוותם. שהרי מטבע הדברים, תהיינה מחלוקות הלכתיות בעתיד ומוכרחים להכריע בנושא, לבל תהיינה כמה תורות.. לכן, יש להישמע לדברי הבית דין, ולהניח שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא (עזרת השם) שלא יטעו. " כי רוח השם על משרתי מקדשו, ולא יעזוב את חסידיו, לְעוֹלָם נִשְׁמְרוּ מִן הַטָּעוּת וּמִן הַמִּכְשׁוֹל " (רמב"ן י"ז-י"א).
4) שמעתי מהמוהל, הרב שלמה מילר זצ"ל למה התורה משתמשת בביטוי "לא תסור...ימין ושמאל" ומובא בספרי: אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין. למה לא משתמשים למשל בביטוי של מזרח ומערב?
5) ותירץ, שמזרח ומערב הם כוונים מֻחְלָטִים, ולכן קשה להבין איך השופט יורה על מזרח שהוא מערב, וכן להיפך. אבל ימין ושמאל זה יחסי למקום העמידה. כשראובן עומד כנגד שמעון, הרי שימין ראובן היא כנגד שמאלו של שמעון. ושמאל שמעון כנגד ימין ראובן. ואז כִּבְיָכוֹל, אומר לו השופט, אתה אינך עומד טוב, תִּסְתּוֹבֵב לכוון השני ואז יַתְאִימוּ לך הימין והשמאל שאנו מדברים.
6) הדבר תלוי מהיכן מביטים ואיך מסתכלים . כך גם בעניין "אמונת חכמים", אצל החכם בתורה, העניין יכול להשתנות, ופסק ההלכה ישתנה. שונה היא הבטת החכם בשאלה ההלכתית, מהבטת השואל. זווית ראית החכם היא תורנית. מכאן החשיבות לַצִּיּוּת לב"ד, אחרת לכל אחד יהיה ימין ושמאל שונה. (מדברי רב איסר זלמן מלצר זצ"ל).
7) חשבתי, למה נאמר ימין ושמאל, היה נכון יותר לאמר ימין או שמאל? שהרי אי אפשר ללכת לשני הכוונים בעת ובעונה אחת. ואולי הכוונה, שיש לצעוד ישר לכוון המטרה, "שמאל ימין" , לכוון האמת ולא בזיג זגים (ימין ושמאל) למרות שצועדים בכוון הנכון.
8) עוד בהקשר, הרי יש אמירה: ש"קושיה טובה היא חצי תרוץ" וצריך להבין אֵיךְ קֻשְׁיָה מְתָרֶצֶת?, החשיבות של שאלה, שהיא מְאַתְגֶּרֶת אוֹתִי לְחַפֵּשׂ תֵּרוּץ, אך היא עצמה אינה תרוץ?
9) לדברינו ניתן להסביר, שאומרים לשואל: אתה חושב שזו שאלה?, עָלֶיךָ לְשַׁנּוֹת אֶת כִּוּוּן מַחְשַׁבְתְּךָ "החלף דיסקט" וְאָז תָּבִין שֶׁמַּה שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, אינו שאלה אלא הסבר ותירוץ.
10) תשובות לפרשת ראה
א) אילו קפיצות נעשות כשהרגלים אינן עוזבות את הקרקע? תשובה: " וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן " (ט"ו-ז).
ב) שני דברים בפרשה לא מכסים. אחד- כי אין צורך. השני- כי אסור. מָהֵם הַדְּבָרִים? תשובה: דם בהמה אין צורך לכסות. "עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם" (י"ב-ט"ז) וברש"י שם, שאין צורך בכסוי.
מסית: " וְלֹא תְּכַסֶּה עָלָיו " (י"ג-ט).
11) שאלות לפרשת שופטים
א) "לֹא תַּטֶּה מִשְׁפָּט..וְלֹא תִּקַּח שֹׁחַד " (ט"ז-י"ט). מצא רמז פנימי, מהאותיות עצמן, כיצד לקיחת שוחד מביאה לְהַטָּיַת מִשְׁפָּט? (רמז: דברי החיד"א).
ב) מצא בפרשה מילה שארבע מאותיותיה הן עוקבות, ומופיעות בפרשה, לאו דווקא לפי הסדר?
שבת שלום -מחיים קופל -מעדנים 304 פרשת שופטים תשפ"ד
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com - או בווטסאפ 052-3604905
&
...
פרשת "שופטים"-תשפ"ד -יגאל גור אריה.
שנת הלימודים לא מתחילה עכשיו. *היא מסתיימת*. *שנת הלימודים האמיתית מאחורינו*. החופש הגדול הוא זמן הלימוד הכי גדול ומשפיע ומשמעותי, הזמן שבו הילדים לומדים איך החיים האמיתיים נראים – איך ההורים שלהם מדברים, עובדים, נוהגים, מתנהגים בפארק או במלון, ואיך כל העולם הזה שמחוץ לבית הספר מתנהל. ברור, החופש ארוך מדיי ולכן מפלס העצבים שלנו שהם נחשפו אליו גדול מדיי. ובכל זאת, רגע לפני שאנחנו "מפקידים" אותם שוב בידי מורים ומורות (תודה לכם!) צריך לזכור שהקשר הכי משמעותי בחיים הוא כנראה הקשר הזה – של אבא ואימא עם ילדיהם. בכל הכתבות שעושים עכשיו על "המורים הכי טובים", אין ספק שהמורים הכי משפיעים עלינו הם ההורים. הרי כמעט כל קשר אפשר לנתק. חברות יכולה להסתיים, נישואים יכולים להיגמר בגירושין, חוזה אפשר להפר – אבל קשר של הורות אי אפשר להפסיק בשום אופן. גם אם רבים ולא מסכימים ואומרים דברים חריפים, הורים וילדים לא יכולים לבטל את מה שמחבר ביניהם.
"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך"
ההסתכלות הפנימית של הפסוק:
שער משמש לכניסה ויציאה, ודרכו ניתן לשלוט בנכנסים והיוצאים.
החושים שלנו הם השערים אל עצמנו, אל האני הפנימי שלנו.
ומסתבר שגם עבורם יש להציב שופטים ושוטרים..
לדעת על מה להסתכל ובעיקר על מה לא;
והיכולת לשפוט את מה שראינו באור חיובי.
חוש השמיעה זקוק לשיטור ושיפוט לא פחות, כי נדרש פיקוח הדוק על המילים להן כדאי להקשיב.
אורח בלתי רצוי הפולש לחצר קשה מאד להוציא החוצה, עדיף למנוע מראש את כניסתו ע"י שמירה כראוי.
כאשר נשלוט בשערים האישיים ולא ניחשף למידע מיותר ואף מזיק, נחסוך לעצמנו לבטים ומאבקים פנימיים קשים מנשוא .
"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך"
ואילו בנבואת הגאולה כתוב "השיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה".
לאן נעלמו השוטרים ?תפקידו של *השופט לפסוק דין ושל השוטר- לאכוף.*
ב״צדק״ לפנינו דרישה למקצוענות והגינות !
אנו בדור מיוחד ״עקבתא דמשיחא״ נאמר על הדור. ״*פני הדור כפני הכלב*״ מה זה כפני הכלב? כתב המגיד על הכלב שבא בתלונה לאריה ואמר לו: שנינו חיות טמאות, אז למה אותך כל כך מחבבים? את הציור שלך שמים על ארון הקודש- כבוד גדול לעומת זאת מי שרוצה לבזות את האחר קורא לו ״כלב״. האריה השיב לו: כל העניין שאני לא עושה אפליה, אצלי אין משוא פנים. אם אני רואה בן אדם, ואני רעב, אני טורף אותו. אתה על כולם נובח ומתנפל, אבל אם מישהו יזרוק לך עצם, מיד תקשקש בזנב...
זה פני הדור כפני הכלב. שופטים השופטים את כולם באותה אכזריות אבל קצת שוחד משנה אצלם את כל התמונה...
״כי השוחד עיור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים״....בתקופה מטורפת זו כל שני וחמישי נתפס אדם אחר בשוחד זה קצת מדאיג מה אנו לא עושים נכון .
גיבור ה"משפט" של קפקא יוסף ק. מוצא עצמו יום אחד עצור בתנאים מוזרים, ולאחר מכן נשפט ומוצא להורג מבלי שידע על מה מאשימים אותו .
לדעתי, גם אנו נתונים היום במידה רבה בעולם אבסורדי, בו עלינו לקרוא את קפקא במהופך- בעיותינו שפושעים מתהלכים בגאון ברחובות עם מכוניות משוריינות, עברייני תנועה לא נאכפים- ה״*צדק*״ לא נראה, לא נאכף ולא מורגש מי יתן ......
אנו מוקפים בעורכי דין המרחיבים את הסדקים שבכותלי הצדק.
בהכרזה על זכויות האדם ב- 1948 : "כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם. היות שהם ניחנו בתבונה ובמצפון, צריכים הם לנהוג איש ברעיהו ברוח של אחווה ".
לו יהיי....בין סקנדל לפסטיבל, בין חושך לאור,בין יגון לתקווה,שתהא השבת, שקטה שלווה וענוגה!
*יגאל גור אריה*.
