כותב הרב לורד יונתן זקס בספרו רעיונות משני חיים בהוצאת קורן -מגיד בפרשת צו: זה כמעט אלפיים שנה שאיננו מקריבים קורבנות, אך עקבות קורבן התודה נמצאות בחיינו גם היום, בדמות ברכת הגומל. מי שהיה נתון בסכנה ויצא ממנה מברך בבית הכנסת, בעלותו לתורה או לאחר קריאת התורה, את ה' "הגומל לחייבים טובות", כלומר גומל טובות למי שאינו ראוי להן. חז"ל הגדירו את החייבים בברכה זו על פי מזמור תהלים קז: "ארבעה צריכים להודות – יורדי ים, הולכי מדבריות, מי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא".
בעיניי, הדחף הכמעט אוניברסלי להודות הוא מסימני השגב בחוויה האנושית. לא רק לטייס אנו רוצים להודות כשאנו נוחתים בשלום לאחר טיסה מסוכנת; ולא רק למנתח, משעברנו ניתוח קשה; ולא רק לשופט או לפוליטיקאי משהשתחררנו מהבלא או נפדינו מן השבי. בכל המקרים הללו אנו מרגישים כי לא רק יד אדם הייתה בדבר; שהיד המניעה את חיילי השחמט האנושיים על לוח המשבצות של המציאות חשבה עלינו: שהשמיים עצמם ירדו ארצה וכאן לעזרתנו.
הכרת התודה מיטיבה אפוא עם הנפש וגם עם הגוף. היא תורמת לאושר – ולבריאות. זהו גם רגש המגשים את עצמו: ככל שאנו משבחים יותר את הטוב שבחיינו, כך אנו מגלים בחיינו יותר טוב הראוי לשבח.
הדבר אינו קל ואינו טבעי. נטייתנו התורשתית היא להתמקד יותר ברע ופחות בטוב. מטעמים ביולוגיים ברורים, יש לנו רגישות־יתר לאיומים וסכנות פוטנציאליים. אם רצוננו להיות מודעים לטוב הרב שעלינו להכיר תודה עליו, עלינו למקד אליו קשב מיוחד. כדי לעוררנו לכך קיבלנו מצוות רבות הגורמות לנו, באופן זה או אחר, להכיר תודה: התפילה, ברכות הנהנין, השבת, ועוד ועוד.
כה מרכזית היא ההודיה בחיינו ובאמונתנו, שאנו אפילו נושאים את ההודיה בשמנו הקיבוצי. יהודה, שבעקבותיו אנו נקראים יהודים ואמונתנו יהדות, שמו בא מן ההודיה: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'", אמרה לאה בקוראה לבנה הרביעי בשם יהודה (בראשית כט, לה). היהדות היא הודיה. זו איננה ההגדרה הראשונה שעולה בדעתנו לזהות היהודית, אבל היא מרוממת-הנפש מכולן.
פודזקס - פרק מספר 16- על דת ומדע והמענה לאתיאיסטים החדשים, הרב ד"ר עידו פכטר,מארח את הדוקטורנט נועם אורן.
מסע בעקבות עולמו של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל.
בספרו השותפות הגדולה, הרב זקס מציע התמודדות אחרת עם שאלות של דת ומדע - לא ניסיון ליישב את הסתירות אלא להציע שותפות של שתי נקודות המבט על המציאות. אבל דווקא השותפות הזו מציעה שפה דתית אחרת - לא שפה של אמיתות אלא חיים של משמעות בעולם חסר ודאות...
הסכיתו ושמעו וגם שתפו - מרתק.
.....................................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ולהמשיך ולפתח את "ה-פודזקס"
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
חשוב! בעמותה אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות
..................................................................................................
באדיבות מורשת הרב זקס והוצאת קורן מגיד.
פרשת צו תשפ"ג
פשר הקורבן - הרב לורד יונתן זקס זצ"ל
הקרבתם של בעלי חיים היא אחד היסודות הקשים ביותר בתורה ובאורח החיים שהיא מתווה. קשה להבינם, מכיוון שהיהודים והיהדות שורדים כבר כמעט אלפיים שנה בלי קורבנות. עוד בימי בית ראשון רבים מהנביאים הגדולים היו ביקורתיים כלפי הקורבנות, ונבואת ירמיהו מהפטרת פרשת צו היא דוגמה בולטת לכך.i] איש מן הנביאים לא שאף לבטל את הקורבנות, אך הם מתחו ביקורת חמורה על האנשים שהקריבו אותם בעודם משעבדים ומנצלים בני אדם אחרים. בייחוד הרגיזה את הנביאים – ואת הקב"ה, שהם דיברו בשמו – התפיסה כאילו הקורבנות הם מין שוחד: המחשבה שאם ניתֵן לאלוהים מתנה נדיבה מספיק, הוא ימרק את פשעינו. תפיסה זו רחוקה מהיהדות כרחוק מזרח ממערב.
הקורבנות, וכמוהם גם המלוכה, לא היו בימי קדם מן התופעות הייחודיות לעם ישראל. בכל דת בימים ההם, בכל פולחן ובכל כת, היו מזבחות וקורבנות. מפליא לראות באיזו פשטות וקלות הצליחו חכמינו למצוא לקורבנות תחליפים, ובראשם שלושה: התפילה, הלימוד והצדקה. התפילה, בייחוד תפילות שחרית, מנחה ומוסף, תופסת את מקומם של קורבנות התמיד וקורבנות המוסף הקבועים; מי שלומד את דיני הקורבנות מעלה עליו הכתוב כאילו הקריבם בעצמו; והנותן צדקה מקריב כביכול קורבן כספי, המהווה הצהרה כי כל מה שיש לנו שייך בעצם לה'.
וכך, אף כי אנו מתפללים מדי יום לבניין המקדש ולהשבת עבודתו, עיקרון הקורבן עצמו נותר קשה להבנה. תיאוריות רבות הוצעו בידי אנתרופולוגים, פסיכולוגים וחוקרי מקרא כדי להסביר מה הקורבנות מייצגים, אך רובן מתבססות על ההנחה המפוקפקת כי הקרבת הקורבן היא במהותה מעשה זהה בכל התרבויות. זהו כשל מחקרי. כל תופעה דתית ותרבותית, כל מנהג ואורח-חיים, צריכים להיבחן לאור האמונות של התרבות שהם מתקיימים בה. משמעות הקורבן ביהדות, והשאלה מדוע הוא חשוב גם כיום, ולוּ כרעיון, צריכות להתבאר לאור השקפת היהדות. השאלה צריכה להיות זו: מהו פשר הקורבן בדת הגורסת כי אלוהים הוא בורא העולם ואדון הכול?
התשובה הפשוטה ביותר, שאמנם אינה מסבירה את פרטי הקורבנות לסוגיהם, היא זו: אנחנו אוהבים את מה שאנחנו מוכנים להקריב למענו קורבן. משום כך, כאשר היו בני ישראל אומה של חקלאים ורועים, הם הפגינו את אהבתם לה' בהביאם לו מתנה סמלית מן הצאן והבקר, מן השדה ומן המטע, כלומר מאמצעי המחייה שלהם. לאהוב פירושו להודות. לאהוב פירושו לרצות להביא מנחה לָאָהוּב. לאהוֹב פירוש לתת.ii] הקורבן הוא הכוריאוגרפיה של האהבה.
הדבר נכון בתחומי חיים רבים. בני זוג הנשואים באושר מקריבים קורבנות זה לזה דרך קבע. הורים מקריבים קורבנות אדירים למען ילדיהם. אנשים הנענים לקריאה מלמעלה (כפי שתיארנו בשבוע שעבר) – לרפא חולים, לדאוג לעניים, להילחם למען החלש שנעשה לו עוול – מקריבים לעתים קריירות משתלמות למען האידיאלים שלהם. כאשר גוברת הרוח הפטריוטית, אנשים מקריבים קורבנות למען מולדתם. בקהילות חזקות, אנשים מקריבים למען בני קהילה הזקוקים לעזרה. ההקרבה היא הסוּפֶּר-גְלוּ של יחסי האנוש. היא מצמידה אותנו זה לזה.
זו הסיבה שבימי התנ"ך היו הקורבנות חשובים כל כך. לא משום שכך היה בכל הדתות, אלא משום שלִבה הפועם של היהדות היא האהבה: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה). בדתות אחרות, הדחף שהניע את ההקרבה היה פחד: פחד מפני זעמם ועוצמתם של האלים. ביהדות, הדחף היה אהבה.
שם-העצם 'קורבן' והפועל 'להקריב' עצמם מצביעים על כך: הם באים מהשורש קר"ב, כלומר עניינם קרבה והתקרבות. ועוד זאת, בכל פרשיות הקורבנות נזכר ה' בשמו המפורש, המבטא את מידת הרחמים ואת קרבת האל למאמיניו, ולעולם אין הוא קרוי בהן 'אלוהים', השם המבטא את מידת הדין ואת הריחוק. המילה 'אלוהים' מופיעה בכל ספר ויקרא רק חמש פעמים, כולן בהקשר של עמים אחרים. שם ה', לעומת זאת, מופיע בחומש זה 209 פעמים. כפי שראינו בשבוע שעבר, אפילו שמו של החומש, ויקרא, עניינו קריאת קרבה ואהבה. כשיש אהבה יש קורבן.
כאן טמונה הרלבנטיות של רעיון הקורבנות במאה ה-21. המוסדות החשובים של העולם המודרני – המדינה הדמוקרטית הליברלית וכלכלת השוק החופשי – הושתתו על מודל השחקן הרציונלי, האדם הפועל כדי לְמָרֵב את תועלתו האישית. תומס הובּס דיבר על האמנה החברתית המתבססת על כך שלכל אדם בחברה יש אינטרס למסור כמה מזכויותיו בידי גוף מרכזי שמתפקידו לספק ביטחון ושלטון-חוק. אדם סמית ביסס את כלכלת השוק על התובנה כי אם כל אדם יפעל כדי למרב את טובתו האישית, התוצאה תהיה גידול של העושר המשותף. הפוליטיקה המודרנית והכלכלה המודרנית נבנו שתיהן על יסוד המרדף הרציונלי אחר האינטרס האישי.
לא היה שום רע בכך. הדבר נעשה מתוך הנאצלים שבמניעים. זה היה ניסיון לרפא את אירופה מהמלחמות והמחסור שעינו אותה מאות שנים. המדינה הדמוקרטית וכלכלת השוק היו ניסיונות רציניים לרתום את כוחו של האינטרס האישי למאבק נגד היצרים ההרסניים המובילים לאלימות.iii] השתתת הפוליטיקה והכלכלה על האינטרס האנוכי אינה סותרת את האפשרות שהמערכות הקטנות יותר, המשפחות והקהילות, יישענו על האלטרואיזם, היפוכה של האנוכיות. המדינה הדמוקרטית והכלכלה החופשית הן שיטות טובות.
אלא שבחלוף שנים רבות של דמוקרטיה ושל משק חופשי, שבמרכזם כאמור היחיד ודאגתו לעצמו, רעיון האהבה-כקורבן איבד את כוחו בתחומי חיים רבים. הדבר בולט במיוחד בתחום המשפחה. פחות ופחות מתושבי המערב מתחתנים. גיל הנישואים, אצל אלה שמתחתנים, עולה. וכמעט מחצית מן הנישואים נגמרים בגירושים. האוכלוסיות הילידיות באירופה קטֵנות. כדי לקיים אוכלוסייה יציבה נדרש שיעור ילודה ממוצע של 2.1 ילדים לאישה. בשנת 2015, שיעור הילודה הממוצע באיחוד האירופי היה 1.55 ילדים לאישה. בספרד הוא עמד על 1.27. בגרמניה שיעור הילודה כיום הוא הנמוך בעולם.iv] היציבות בגודל האוכלוסייה באירופה נשמרת כיום רק בשל גלי ההגירה חסרי התקדים.
חברה שאיבדה את מושג ההקרבה, במוקדם או במאוחר מוסד הנישואים יקרטע אצלה, הילודה תתמעט בקרבה, ואוכלוסייתה תזדקן ותמות לאיטה. לקודמי בתפקיד הרב הראשי לבריטניה, הלורד הרב עמנואל יעקובוביץ' ז"ל, הייתה דרך נאה לבטא זאת. חז"ל אמרו כי אדם המגרש את אשתו "מזבח מוריד עליו דמעות" (גטין צ ע"ב). מה הקשר בין מזבח לנישואים? שניהם, הסביר הרב יעקובוביץ', עניינם קורבנות. הנישואים כושלים כאשר בני הזוג אינם מוכנים להקריב זה למען זה.
היהדות שרדה למרות הקורבנות הרבים שהיהודים נדרשו להקריב למענה. במאה ה-11 השתאה רבי יהודה הלוי לנוכח העובדה שהיהודים נשארו יהודים אף כי "ההוגים מבינינו" יכולים "לדחות מעל עצמם את השפלות במילה אחת שיאמרו אותה בלי לטרוח, ולהיעשות בני חורין ולהתגבר על משעבדיהם, והם אינם עושים זאת כדי לשמור על דתם".v] אולם ייתכן מאוד שהיהדות שרדה דווקא בגלל הקורבנות הללו. כאשר אנשים מקריבים למען האידיאלים שלהם, האידיאלים הללו נשארים חזקים. אדם אוהב את מה שהוא מקריב למענו. וההקרבה היא ביטוי לאהבה.
לא כל קורבן הוא קדוש. המחבלים המתאבדים של ימינו מקריבים את חייהם ואת חיי קורבנותיהם בדרך שהיא בעיניי חילול השם.vi] אדרבה, עצם קיומם של קורבנות בעלי חיים בתורה הוא אולי דרך למנוע הקרבת קורבנות אדם באלימות ובמלחמה. אך עיקרון הקורבן נשאר. הוא המתנה שאנו נותנים למה ולמי שאנחנו אוהבים.
שאלות לשולחן שבת
i] בפרט בפסוק הנוקב "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא (הוֹצִיאִי) אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח" (ירמיה ז, כב). ראו על כך רש"י ורד"ק על אתר, ובעיקר רמב"ם, מורה הנבוכים, חלק ג, פרק לב.
ii] שימו לב לקרבה בין השורש אה"ב לשורש יה"ב שעניינו נתינה.
iii] החיבור הקלאסי בעניין זה הוא A. O. Hirschman, The Passions and the Interests, Princeton University Press, 1977.
iv] The Observer, 23.8.2015.
v] רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מערבית: מיכאל שוַרץ, מהדורה מנוקדת, תל-אביב: ידיעות ספרים, 2022, המאמר הרביעי, כג, עמ' 216.
vi] הרחבתי בעניין בספרי לא בשם האל, מאנגלית: צור ארליך, ירושלים: מגיד, 2016.
