כי תצא : "לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ, נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם"- האם אחי זה הכי?
זאב ( ווה) פרידמן
קרוב לעשר שנים שמשתי כמנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות. עסקנו באלפי אנשים ומשפחות שהענקנו להם שירות אפוטרופסות. במהלך השנים ראיתי וראיתי מקרים רבים וכל פעם נדהמתי מחדש מסיפורי משפחות, שהמציאות הפתולוגית הייתה יותר מכל דמיון. אחת התופעות היותר עוצמתית נכחה במערכות יחסים בין אֲחָאִים ( שם כללי לאחים ולאחיות- siblings באנגלית), בקרב משפחות, שכלפי חוץ היו נראות נורמטיביות, אבל בתוכם שרר הריקבון. הם היו ספוגים ברעל של סכסוכים, שנאות, איבה וקנאות. קראתי לתופעה הזאת – מלחמת א' בא' – מלחמת אח באחיו, אחות באחותה, אח באחותו, אחות באחיה. סכסוכים אלו מקורם היה בדרך כלל ,במאבקים על משאבים –בעיקר, כסף ורכוש. במצבים אלו שהיוו איום וסיכון כלפי אבא או אמא מבוגרים, מינו אפוטרופוס חיצוני, על מנת להרחיקם ממוקד של סכנה ובעיקר על מנת, לשמור ולהגן עליהם.
יהודית כץ בספרה החדש " חושבים טוב" בהוצאת כתר ( 2020) : מספרת אודות מחקר אורך. במשך 75 שנים עקבו חוקרים שונים מאוניברסיטת הרווארד, אחרי 724 גברים. מצד אחד, סטודנטים שהיו בשנת הלימודים השנייה בהרווארד, ומנגד – קבוצת נערים מהשכונות הכי עניות בבוסטון. החל משנת 1938, כל שנה, ליוו אותם החוקרים באדיקות עם בדיקות רפואיות, סקירות מוחיות, שיחות עומק, צפייה בהתנהגות, שאלונים, ובקיצור – "האח הגדול רואה הכול". עם השנים, כשהתבגרו, נעשו הגברים עורכי דין, עובדי מפעל, רופאים, אלכוהוליסטים, בעלי משפחות, בודדים, מפורסמים, סכיזופרנים, מאושרים ומדוכאים. לבסוף הם גם הפכו לזקנים. חלקם מאושרים וחלקם ממורמרים. ומה למדו החוקרים מתוך ים המידע שאספו? מה הבדיל בין המאושרים שהיו מסופקים מחייהם לבין המרירים והאומללים? לא עבודה,לא כסף, לא כולסטרול "טוב" ולא כולסטרול "רע". אלא רק מערכת יחסים. מערכות יחסים טובות, שומרות עלינו מאושרים ובריאים יותר .אלו שהיו הכי מרוצים ממערכות היחסים שלהם בגיל 50 היו גם הכי בריאים ומאושרים בגיל 80.
אין ספק שמערכת יחסים טובה וראויה בין אֲחָאִים, תורמת לבריאותה הנפשית והתפקודית של המשפחה.
הנה משה רבנו בנאומו המכונן בפרשתנו, מפנה זרקור לחשיבות מערכת יחסים ראויה בין אַחִים וַאֲחָיוֹת במרחב הכללי הציבורי ,מחד, ובמרחב הפנימי בין אחים ואחיות ביולוגיים, מאידך.
משה פונה בנאומו לדור ב' - דור הכניסה לארץ, הוא יודע גם יודע, מה גרמו סכסוכים בין אחים, למשפחתם ובהמשך בין עמים, שנבטו מזרעי פורענות וסכסוכים בין אחים. משה ידע אודות סכסוכים בתוך המשפחה, כמו, בין קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, יוסף ואחיו.
משה בנאומו קורא לעם ישראל, להעניק חשיבות עליונה ותשומת לב , לשמירת איתנות מערכת היחסים בין שבטי אחים ובין איש לרעהו הנקרא – אָחִיךָ. גם אם הוא לא אחיך הביולוגי. שהרי, "כל ישראל ערבים זה בזה". משה בנאומו עושה הכול, כדי למנוע מלחמת אחים ושבטים.
דומה שהיצירה המוזיקלית הנפלאה - שֵׁבֶט אַחִים וַאֲחָיוֹת , מתנגנת כלווית חן בנאומו של משה: " אבי חלם והתפלל לחיות בארץ ישראל היום ילדי אותי שואל מה הסיפור של ישראל...אני מכאן, אני שייך וְכָל חבר שלי כמו אח ,את הפועמת בִּלְבָבִי אני מזרח-מערבי. כאן זה בית כאן זה לב ואותך אני לא עוזב, אבותינו- שורשים וַאֲנַחְנוּ הפרחים, המנגינות שֵׁבֶט אַחִים וַאֲחָיוֹת ". (מילים: דורון מדלי, לחן: עידן רייכל ).
הנה כי כך, משה בנאומו בפרשתנו מתמקד בחשיבות מרקם היחסים בין אַחִים וַאֲחָיוֹת ומציין 15 פעם, את השם-אָחִיךָ: "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ, אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. .... וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ, וּמְצָאתָהּ: לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם. לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ, נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָקֵם תָּקִים, עִמּוֹ.(דברים, כב', א'-ד')........כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ, וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן, הַדָּבָר הַזֶּה.(דברים, כג', כו' )......."לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא".(דברים, כד', ח')......"לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ, נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל.... וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ " (דברים, כג', כ'- כא')....."כִּי יִמָּצֵא אִישׁ, גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהִתְעַמֶּר בּוֹ, וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ". ( דברים, כד', ז' ) "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר, עָנִי וְאֶבְיוֹן, מֵאַחֶיךָ, אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ ".(דברים, כד', יד'-טו').
אחיך הוא לא רק האח שאותו אתה אוהב , אלא הוא גם האח, שאותו אתה שונא. כך נלמד מהדילמה המוצגת לנו:" כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ". (שמות, כג', ה').
הגמרא במסכת בבא מציעא לב' עמ' ב' מציגה דילמה שאליה נקלע האדם, בין: " אוהב לפרוק ושונא לטעון". אדם עומד מול שני חמורים, הראשון של אוהבו במצב שזקוק לפריקה .השני, של שונאו במצב שזקוק להקימו. הרי ידוע שעדיפות ראשונה ,היא קודם לסייע בפריקת החמור. אבל כאן העדיפות ניתנה דווקא לחמור של השונא, מדוע? עונה הגמרא: " כדי לכוף את יצרו".
אז איך מתגברים על שנאה לאח או אחות – מקרב עמך ? משה מציב לנו אתגר טיפולי. עלינו לכוף את יצרנו, להתעלות על עצמנו, לפעול כנגד הנטייה הטבעית והאנושית שלנו. בואו נתחיל בסוג של התערבות מעשית בסיוע לאחינו אותו אנו שונאים, בכך שיוכל להטעין את חמורו. אולי גם כאן ההשפעה תהא, כדברי ספר החינוך( רבי אהרן הלוי מברצלונה, המאה ה13 ) :" אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". משה מכוון לצעדים לא פשוטים של פיוס בין אחים השונאים זה את זה, בהנמכת להבות האיבה והשנאה. זה לא פשוט, אבל תתחיל בצעד הראשון, בחמור שונאך-"עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ". לא פשוט, אבל אפשרי.
מדוע דווקא נבחר חמור לאירוע – "לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ, נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם, הָקֵם תָּקִים, עִמּוֹ." ? דומה שמשה מכוון לסכסוכים ושנאות בין אחים, שמקורם בחומרנות , שמייצג החמור. משה מכוון בנאומו גם לסכסוכי אחים, שמקורם , בקנאה, בתחושה של מקופחות והעדפה של הורים, אח אחד על פני אח אחר. או אותן שנאות בין אחים שמקורן בתחושה של – "אני הכבשה השחורה בבית", או התחושה של – "לחיות בצילן של אח או אחות". אלו הם תהליכים שלא תמיד הם גלויים. הם סוג של קנאה ואיבה כבושה בין אחים, א-סימפטומטיים , שבהמשך מייצרת סימפטומים ניכרים וגלויים, שצוברים עצימות לאורך שנים ומתגלגלים פעמים לנתיב המאקרו - לסכסוך בין עמים. כך משה בפרשתנו קורא בנאומו :"לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא". משה היה בקיא ביסודות הסכסוך והשנאה בין האחים- יעקב ועשו. מדוע אדום הוא אחיך? כדי להראות שגם עם אח שונא, יש תקווה לשלום.
בנוסף, למנגנון הטיפולי בעקירת שנאה בין אחים או בצמצומה, בשליטה על היצר הטבעי והדרך לכוף את יצרו, מציג לנו משה בנאומו , מנגנון נוסף לצמצום השנאה בין אחים ועקירתה. משה מכוון למנגנון הזיכרון :" הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע-הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד, וְלַעֲשׂוֹת: כְּכֹל אֲשֶׁר-יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת. זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ד' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.......וְזָכַרְתָּ, כִּי-עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-הַדָּבָר, הַזֶּה. (דברים, כד', ח'-ט', כב').
משה חש על בשרו ניסיון של אחותו להדיר את ציפורה אשתו. לשון הרע שדיברה מרים בגנות גיסתה, הביאה עליה את הצרעת, מקורה בהוצאת שם רע. אנו מכירים היטב את הארס וההרס שבלשון הרע. משה מכוון גם לזיכרון המר של העבדות שבה כל עבד לעצמו ולא לזולתו. מציאות של חוסר זהות ואחריות של מרקם משפחתי וחברתי. אך זהות בן החורין של דור ב' אליו פונה משה בנאומו, היא האנטי תיזה לזהות העבד בארץ מצרים. הזהות החדשה לקראת הכניסה לארץ, מחייבת שמירת אחריות וערבות הדדית בין אחים לאחיות. זה התבלין הייחודי שכל ישראל ערבים זה בזה – כאיש אחד בלב אחד.
הרב פרופ' יונתן זקס בפרשנותו לפרשתנו, נדרש לנושא דיוננו וכך הוא מספר : " לפני שנים רבות, אשתי איליין ואני נסענו להרי קטסקיל, יעד חופשות הקיץ הפופולרי של יהודי ניו-יורק מזה שנים, והנהג שלקח אותנו סיפר לנו על חוויה שחווה שם. ביום שישי אחד אחר הצהריים, סיפר, הוא נסע להצטרף אל משפחתו שנפשה באזור, וראה אדם חובש כיפה גוחן על מכוניתו בצד הכביש. אחד הצמיגים היה שטוח, והוא עמד להחליף אותו. הנהג שלנו עצר בשולי הכביש, ניגש לאיש, עזר לאיש להחליף צמיג, ואיחל לו "גוד שאבּס". האיש הודה לו, הסיר את הכיפה ושם אותה בכיסו. הנהג שלנו נעץ בו בוודאי עיניים תוהות, שכן האיש פנה אליו והסביר: "שמע, אני לא יהודי. אני פשוט יודע שאם אני שם על הראש את הדבר הזה", והוא הצביע על הכיפה, "תמיד יעצור איזה יהודי ויעזור לי".
השיר המפורסם של להקת הרוק ההוליס (באנגלית: The Hollies) מהעיר מנצ'סטר שפעלה בתחילת שנות ה-60, קורא לאחריות האחאית : "והעומס לא מכביד אותי בכלל, הוא לא כבד, הוא אחי הוא אחי" He Ain't Heavy He's My Brother"".
לצערנו, אנו עדים בימי קורונה במדינתנו, לחלוקה דיכוטומית ופרימה של מרקם שֵׁבֶט אַחִים וַאֲחָיוֹת. נח מאד לייצר שיח חברתי וציבורי רדוד ושטחי שעוסק במיתוגיות ובאריזה, מבלי לנסות לייצר שיג ושיח תרבותי ומכבד , לגופו של נושא. קל מאד לייצר סוג של "מלחמת אזרחים" וירטואלית במדיה החברתית ולהעמיק את הפער, במקום לנסות לצמצמו.
האם אַחִים וַאֲחָיוֹת אינם יכולים להיפגש ולדון לעומקן של סוגיות סדר היום הציבורי ואולי להיווכח שלאחר קיום דיאלוג תרבותי של הקשבה של איש לרעהו, יתברר שלמעשה הבדלי התוכן אינם כה גדולים כפי שהם מצטיירים בתודעה התקשורתית והפוליטית?
כך הארה של שֵׁבֶט אַחִים וַאֲחָיוֹת, מהאדמו"ר הזקן של חב"ד בעל התניא, המאיר לנו את העולם בפירושו בתניא בפרק לב':" ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש, מצד שורש נפשם בד' אחד".
לצערנו החלוקה הבינרית הלא בריאה בין אַחִים וַאֲחָיוֹת., גלשה אף למחוזות של שנאה רווית השמצות מימין ומשמאל כאחד, תוך התעלמות מצו מפורש : "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא." (ויקרא, יט', יז' ).
תורתנו הקדושה מזהירה משנאה ואלימות שמתחילה בלב ועוברת לאלימות מילולית ולבסוף גולשת לאלימות פיזית. מכאן הדרך חס וחלילה עלולה להפגישנו במלחמת אזרחים, ולצערנו, הזיכרון ההיסטורי של העם היהודי רווי בהם.
נאומו של מנחם בגין באלטלנה, אמור לשמש לנו כחומת מגן : "לא תהא מלחמת אחים, אל תרימו יד על אח, גם היום לא. אסור שיהודי יילחם ביהודי, ואסור כי נשק עברי יפעל נגד לוחמים עברים.......תחי המולדת העברית, יחיו גיבורי ישראל, חיילי ישראל, לעדי עד .... לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער".
משה בנאומו בפרשתנו מציב לנו קריאה חדה וברורה- 15 פעם - "אחי זה הכי הכי".
שבת שלום ומבורכת
ד"ר זאב פרידמן (Ph.D)
מנכ"ל
שירותים בקהילה מכל הלב, לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר , משנת 1981
טל' 02-6537591 , נייד 054-2222035 , פקס' 02-6507113
&
וְחָשַׁקְתָּ בָּהּ / דוד אשל
אִי אֶפְשָׁר לְהַחְמִיא
לְרָצוֹן פִּתְאוֹמִי,
לָעוֹשֶׂה מָה שֶׁבָּא
לְפִי הַחֵשֶׁק וּלְלֹא מַחְשָׁבָה,
הֲרֵי הוּא כְּמַפְעִיל כְּלִי נֶשֶׁק
כִּי כָּךְ הִכְתִּיב לוֹ הַחֵשֶׁק.
יְדוּעִים : "נִשְׁפֵי הַחֵשֶׁק" בְּזִילוּת
הַנִּקְרָאִים גַּם "מְסִבּוֹת הִתְהוֹלְלוּת",
הַמּוֹתִירִים בְּדֶרֶךְ כְּלָל צַלָּקוֹת
אִם לֹא לְכָל הַחַיִּים, אָז לְשָׁנִים אֲרֻכּוֹת.
חֵשֶׁק הוּא מֵעֵין תַּאֲוָה פִּתְאוֹמִית
הַמְּשָׁרֵת בְּעִקָּר, תְּשׁוּקָה עַצְמִית,
קָשֶׁה בּוֹ לִשְׁלֹט
וְתוֹצְאוֹתָיו בְּדֶרֶךְ כְּלָל, אֵינָן שֶׁקּוֹלוֹת,
כְּשֶׁהַחֵשֶׁק מַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ
מְאַבֵּד הַיֵּצֶר שְׁלִיטָה עַל שִׁקּוּלוֹ.
בְּתוֹרָתֵנוּ אָנוּ מוֹצְאִים הַפְנָיוֹת
שֶׁל חֲשָׁקִים הַקְּשׁוּרִים לִשְׁבוּיוֹת,
בְּפָרָשָׁתֵנוּ "כִּי תֵּצֵא" כָּתוּב: "וְחָשַׁקְתָּ בָהּ"...(דברים כ"א/ י"א)
וּבַהֶמְשֵׁךְ הֶסְבֵּר, כֵּיצַד לִנְהֹג בָּהּ לְהַבָּא.
בְּפָרָשַׁת "דִּינָה" : "שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם" (בראשית ל"ד/ ח')
כְּשֶׁהָיְתָה שְׁבוּיָה בִּידֵי נָסִיךְ לֹא מְרַחֵם,
נִרְאֶה, שֶׁכְּשֶׁמְּדֻבָּר בְּאִשָּׁה זָרָה
הַחֵשֶׁק מְאַבֵּד כָּל בַּקָּרָה.
בִּשְׁנֵי הַמִּקְרִים שֶׁהֻזְכְּרוּ בַּתּוֹרָה
תּוֹצְאוֹתָיו שֶׁל הַחֵשֶׁק נִגְמְרוּ בְּכִי רַע,
בְּפָרָשָׁתֵנוּ : "וְהָיָה אִם לֹא רָצִיתָ בָּהּ"..
כְּלוֹמַר, שֶׁהַחֵשֶׁק לֹא נָבַע מִתּוֹךְ אַהֲבָה,
כִּי אִם מִדַּחַף רִגְעִי
שֶׁפָּרַץ בְּאֹפֶן אֲרָעִי,
וְרַק כְּשֶׁהַדַּחַף הִגִּיעַ לַמִּמּוּשׁ
הִתְבָּרֵר שֶׁהַחֵשֶׁק נוֹתָר בְּלִי חִמּוּשׁ,
וְאֵצֶל שֶׁכֶם בֵּן חֲמוֹר שֶׁשָּׁבָהּ אֶת דִּינָה
חִשְׁקוֹ גָּרַם, לִכְלָיָה שֶׁל "מְדִינָה".
עִם מַחְשָׁבָה וְאִפּוּק הַחֵשֶׁק אַף תּוֹעַלְתָּן
כִּי תַּפְקִידוֹ לְעוֹרֵר וּלְהַמְרִיץ, אֵינֶנּוּ קָטָן,
וְיֵשׁ לָנוּ דֻּגְמָאוֹת אַחֵרוֹת בַּמִּקְרָא
בּוֹ הַחֵשֶׁק מַמְרִיץ וּמֵאִיץ יְצִירָה.
חֵשֶׁק סְפּוֹנְטָנִי מְחַבֵּל וּמַשְׁחִית
גַּם אֶת הַחֶבְרָה וְגַם אֶת הַיָּחִיד,
עַל מְנַת לִמְנֹעַ אָסוֹן מִן הַצִּבּוּר
אָסוּר שֶׁיִּשְׁלֹט בַּחֶבְרָה וּבַדִּבּוּר.
רְצוֹנוֹ שֶׁל הַחֵשֶׁק אֵינוֹ מְבֻקָּר
הוּא מַעֲנֶה לְסִפּוּק מִיָּדִי בְּעִקָּר,
אִם אוֹמֵר אָדָם, מִתְחַשֵּׁק לִי אֶת זֶה וְזֶה לֶאֱכֹל,
וְהוּא יוֹדֵעַ, שֶׁלֹּא כָּל מַאֲכָל הוּא יָכֹל,
אָסוּר לוֹ לְהִתְפַּתּוֹת לַטַּעַם אוֹ לַמַּרְאִית
כִּי מֵבִין הוּא, שֶׁהַדָּבָר מַזִּיק מִבְּחִינָה רְפוּאִית.
לֹא הִתְחַשֵּׁק לִי עַל חֵשֶׁק לִכְתֹּב
אֲבָל אוּלַי אַצְלִיחַ לִמְנֹעַ מַכְאוֹב,
כִּי הַפָּרָשָׁה נוֹגַעַת תָּמִיד בַּמְּצִיאוּת
וְלִדְחוֹת אַזְהָרָה אֵין לִי שְׁהוּת,
לֹא הָיָה קוֹרֶה מָה שֶׁקָּרָה בְּאֵילַת
לוּ הַחֵשֶׁק הָיָה... שָׁמָּה נִשְׁלַט.
אַקְטוּאַלְיָה בַּפָּרָשָׁה
הִיא לֹא רַק דְּרָשָׁה,
בְּמוּסַר הַשְׂכֵּל הִיא גְּדוּשָׁה.
שבת מבורכת ובריאה על כל בית ישראל
בלהה ודוד אשל
