בית המדרש של החברה לחקר המקרא
סדרת השיעורים האהובה חוזרת לעונה חדשה
הרב, לורד יונתן זקס ז"ל:
לרפא עולם שבור - לאן ממשיכים מכאן?
בכל יום חמישי בשעה 20:30 בזום חינם
השבוע לרגל שמחה משפחתית לא תתקיים הרצאה.
אתכם הסליחה.
...................................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
........................................................................
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון -חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא. 'מקראות בינה בתורה', לפרשת תצוה:
לזכר הנופלים במלחמת העצמאות השמינית שפרצה בשמיני עצרת, למען הצלתם ושחרורם של חטופינו, ולזכות הלוחמים במערכה על קיומנו ועתידנו בעזרת ה'.
הכהן הגדול ושבטי ישראל – בין ציץ לבין ציצִת
הקבלת האפוד והחושן לארון העדות
בבגדים, כמו בכלים, התורה מתחילה מן החשוב, המקודש והפנימי ביותר. דרך העולם היא, שתחילה מקימים קירות, אחר כך מכסים יריעות או גג, ולבסוף עושים כלים ומכניסים אותם; אבל התורה התחילה קודם כל בארון, בשולחן ובמנורה, אחר כך, הופיעו יריעות המשכן, כאילו מרחפות באוויר, אחר-כך אוהל על היריעה, ורק אחר כך קרשים שתומכים בה מבפנים ומאפשרים לה להתלבש על המבנה כולו; בסופו של דבר, מוזכרים המזבח, החצר והפתח החיצוני.
כך גם בבגדים:
"חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל, וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט"; (כ"ח, ג)
גם פה, התורה פותחת בבגדים החשובים והמקודשים ביותר, שלובשים אותם בסוף, ומסיימת בבגדים הפשוטים ביותר, שלובשים אותם תחילה. שום אדם אינו לובש אפוד תחילה, אלא, שהאפוד הוא החשוב ביותר והמקודש ביותר בבגדים; והוא מקביל, עם החושן שבו, לארון עם הכפורת והכרובים, שבקודש הקודשים.
על פי ההקבלה הזאת של החושן והאפוד לארון העדות, מתבקשת מסקנה מעניינת – בשניהם נאמר לתת אל תוכם את התוכן הפנימי – בארון "אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ" (כ"ה, טז), ובחושן את האורים והתֻמים של "מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" כ"ח, ל); על כן, ככל הנראה, היה ארון מיוחד לאורים ותֻמים! החושן והאפוד עם האורים והתֻמים לא היו מונחים סתם כך, או תלויים על קולב – היה להם ארון, ולהבנתי, זהו הארון שיצא עם בני ישראל למלחמות.
נראה לי שכך פשוטו של מקרא בפסוקים רבים בנביאים. למשל, במלחמת שאול עם הפלשתים במעבר מכמש, כשיונתן ונושא כליו נעלמו והלכו להסתער ולהכות בפלשתים, נראתה חרדה במחנה לעיני הצופים אשר לשאול בגבעת בנימין, ושם נאמר:
"וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ: פִּקְדוּ נָא וּרְאוּ מִי הָלַךְ מֵעִמָּנוּ, וַיִּפְקְדוּ וְהִנֵּה אֵין יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַאֲחִיָּה הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים =לשאול ב-ה'], כִּי הָיָה אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.וַיְהִי עַד דִּבֶּר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן וְהֶהָמוֹן אֲשֶׁר בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וָרָב, וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן אֱסֹף יָדֶךָ"; (שמואל-א' י"ד, יז-יט)
במלחמה, כמובן, היה צורך גדול ביותר לשאול באורים ובתֻמים על הנהגת בני ישראל, ו'כהן משוח מלחמה' היה שם כדי ללבוש את האפוד, כך שאפשר יהיה להישאל על הנהגת האומה ברגעים קשים של משבר במלחמה.
כך כתוב גם במלחמה בעקבות סיפור הפילגש בגבעה:
"וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּ-ה', וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱ-לֹהִים בַּיָּמִים הָהֵם..."; (שופטים כ', כז-כח)
כך מתברר גם מן הדברים הכתובים גם אצל דוד, ששאל ב-ה' באמצעות האפוד שהביא אליו אביתר (כשברח מן הטבח בנוב עיר הכהנים) – ובתחילת מלכות שלמה, נאמר לאביתר מפי שלמה:
"... כִּי נָשָׂאתָ אֶת אֲרוֹן א-ד-נ-י ה' (א-לוהים) לִפְנֵי דָּוִד אָבִי..."; (מלכים א' ב', כו)
הקשר בין האפוד והחושן לשבטי ישראל
הכוהן הגדול מייצג תמיד את עם ישראל לשבטיו, ועל כן, בשני הבגדים המפוארים שלו חקוקים שמות בני ישראל, "לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (כ"ח, כט); שמות אלו חקוקים פעמיים. פעם אחת על כתפות האפוד, ששה שמות מכאן וששה שמות מכאן, על אבני השוהם, ופעם שנייה על ליבו של הכוהן הגדול, שתים עשרה אבנים על שמות בני ישראל, בארבעת הטורים שבחושן.
ישנן מקבילות רבות לרעיון הזה, שמייצג נאמנה את שבטי ישראל; כך, במעמד הר סיני, בסוף פרשת 'משפטים', משה הקים "שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (כ"ד, ד) ובנה מזבח למעמד הברית; ובמקביל, בעשרת הדברים מצאנו את שנים עשר הלאווין שמסודרים ששה מול ששה; מקרה נוסף הוא לחם הפנים (ויקרא כ"ד), שערוך על השולחן בשתי מערכות, שתים עשרה חלות, שש חלות מול שש, וכך גם בברית ערבות מואב במעמד גריזים ועיבל (דברים כ"ז), שם ישנם שנים עשר 'ארורים', וששה שבטים על הברכה בהר גריזים, מול ששה שבטים על הקללה בהר עיבל; אותו סדר משוכלל שבנוי על המספר שתים עשרה מוכר לנו גם מלוח השנה. ששה חודשים אחרי ניסן, וששה חודשים אחרי תשרי, מייצגים את המציאות בזמן, על כל צדדיה.
התורה פתחה והאריכה בתיאור הארון, הכפורת והכרובים, אך קיצרה בלוחות העדות שניתנו בתוך הארון; בהתאם לכך, האריכה התורה במעשה האפוד ובמעשה החושן בפרטי פרטים של צמדי טבעות זהב, שתפקידן לחבר חיבור גמור את האפוד ואת החושן, "וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד" (כ"ח, כח), ממש כשם שלא יסורו הבדים מטבעות הארון (כ"ה, טו); אבל, התורה קיצרה עד כדי רמיזה בתוכן שיינתן אל חושן המשפט: "וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים..." (כ"ח, ל). אין לנו הסבר בתורה לשם ה' שבאורים ובתומים, ורק מודגש שהם הם "מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", על לב אהרן, "לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (שם).
חז"ל (יומא עג, ב) ביארו לנו, שהאותיות של שמות השבטים היו מאירות (מלשון 'אוּרים'), והן היו יוצרות מילים שלֵמות, תמימות (מלשון 'תֻמים'). קריאה זו של אותיות מאירות המתכנסות למילים ולמשפטים קצרים, אפשרית רק בהארת רוח הקודש לאהרן הכהן! מצד אחד הייתה נבואת משה בדבר ה' "מֵעַל הַכַּפֹּרֶת... אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת" (כ"ה, כב), שבאמצעותה ניתנה תורה מאוהל מועד, והאירו אותיות התורה ופירושיה; כנגדה מהצד השני, הארת רוח הקודש של אהרן הייתה מאפשרת להבין את "מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" דרך האורים והתֻמים.
אכן אנו מוצאים את מנהיגי ישראל שהיו שואלים באורים ותומים, וכך נאמר על יהושע בן נון:
"וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד, וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה' "; (במדבר כ"ז, כא)
כך גם שאול ודוד המלכים, ששאלו באורים ובתֻמים; יוצא מכך שהקשר עם ה' היה כפול – מצד אחד נבואת משה למתן תורה מאת ה', ומצד שני, הארת רוח הקודש מכוחו של אהרן ב"מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" דרך האורים והתֻמים, לשאול שאלות הנהגה לפני ה'.
לנו נשארה רק התורה מנבואת משה, ואין לנו אורים ותֻמים; כבר לא שמענו עליהם (במקרא) אפילו בימי הבית הראשון, כנראה בגלל הפילוג והפיצול בין שבטי ישראל, ובין ממלכות ישראל ויהודה, כי רק 12 שבטי ישראל כאחד יכולים להאיר. בוודאי שאורים ותומים לא היו בימי הבית השני או אחריו. אולם, כשם שנבואת משה פועלת לכל הדורות, ומאירה את התורה בלב לומדיה באמת, כך גם עם הארת אורים ותֻמים, "מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" בהארת רוח הקודש על הראויים לכך בכל דור ודור, והוא פועל את פעולתו בהנהגת עם ישראל לדורות, בין אם אנו מודעים ומבינים,1] ובין אם אין אנו מודעים ואין אנו מבינים איך בדיוק זה פועל; על כל פנים, הארת רוח הקודש של אהרן הכהן באה מכוח בני ישראל, דרך הארת שמות שבטי ישראל, ותכליתה "מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" לפני ה'.
הציץ, הציצית ופתיל התכלת
גם הציץ של הכהן הגדול קשור אל כל אחד ואחד מישראל – על ידי הציצית, כי הציץ והציצית מקבילים במפורש בשמותיהם: ציץ הוא פרח וציצית היא תפרחת; הציצית גם כתובה רק ב-י' ראשונה, "צִיצִת" (במדבר ט"ו, לח-לט), כך שמילת 'ציץ' ממש נמצאת בתוכה; בנוסף, שניהם נקשרים בפתיל תכלת אל הרקע הלבן:
"...וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת..."; (כ"ח, לז)
"...וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת"; (במדבר ט"ו, לח)
התכלת הזאת, כפי שלימדונו חז"ל (מנחות מג, ב), רומזת לרקיע ולכסא הכבוד, שם מתגלה האחדות העליונה – השמים נראים לעיני כל בצבע התכלת, "כְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (כ"ד, י); זהו אור אחד שאין בו לא חלוקות ולא הבדלים, לא פגמים ולא צללים, לא כוחות ולא חלוקות, רק אחדות מלאה ושלֵמה! לכן, התכלת היא המזהירה והמזכירה לכל אחד מישראל את תפקידו כחלק מממלכת כוהנים. הציץ על ראשו של הכהן הגדול קשור בפתיל תכלת, ומְרַצֶה על "עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים" של בני ישראל "לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם" (כ"ח, לח).
הקבלה זו בין הציץ והציצית משלימה את הקשר בין הכהן הגדול ובין כל אחד ואחד מישראל, שהם הם ממלכת כוהנים.
1] כך למשל הבין הרב אברהם יצחק הכהן קוק את שליחותו ואת הארת נשמתו, מכוח הדבקות ב'נשמת כנסת ישראל', והלך בדרכי קודמיו בהארה זו; ראו בספרי 'המקור הכפול – השראה וסמכות במשנת הרב קוק' (תשע"ג), פרקים ב'-ג', ופרק ו'.הרב ד"ר יואל ב-נון
&
בלומה טיגר-דיכטוולד-לפרשת תצווה-תשפ"ד
-דמותו של אהרון
" וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן" (בפרשתנו, כח, א). בפרשת תצווה שמו של משה אינו מופיע. גיבור הפרשה הוא אהרון. הפרשה מוקדשת לעבודת הכהן ולבגדי כהונה.
לכאורה אהרון מופיע בתורה כדמות משנית לצד משה, האם הוא אכן דמות משנית?
יחסי משה ואהרון הם ביטוי נפלא לאהבת אחים ולשיתוף פעולה, והם בולטים לטובה מול דוגמאות אחרות של יחסים בעייתיים בין אחים כמו קין והבל, עשו ויעקב, יוסף ואחיו.
שמו של אהרון מופיע לראשונה כאשר משה מתקשה לקבל עליו את השליחות האלוקית בסנה, וה' אומר לו: " הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ " (שמות, ד, יד). אהרון יהיה לְפֶה עבור משה שאינו איש דברים, והדגש הוא על השמחה והרעות של אהרון כלפי משה. אין תחרות ואין קנאה מצד אהרון שהוא האח המבוגר ממשה בשלוש שנים וגם מי שזכה בנבואה. יש שיתוף לצורך מטרה משותפת. כשהם נפגשים נאמר: "וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ " (שם, ד, כז), אהרון האח הגדול נושק לאחיו הצעיר, אותו לא ראה שנים רבות. אהרון מלווה את משה בהופיעם לפני זקני העם, ואהרון מביא לפניהם את דברי ה' ועושה לעיניהם את האותות. הם מופיעים יחד לפני פרעה ככתוב: " וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה " (ה, א).פרעה בתשובתו פונה אל שניהם: " וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם " (שם, ד). כאשר כתוצאה מביקור זה מכביד פרעה את עולו על העם, מופנה זעם העם אל שניהם. "וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן ... וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה ... לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנו" (שם, כ-כא). אהרון הוא המשליך את המטה לפני פרעה (ז, י). חלק מהמכות מבוצעות על ידי אהרון. לדוגמה מכת דם "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי ... וְיִהְיוּ דָם ... (ז, יט), כך גם במכת צפרדעים ובמכת כינים. (ח, א וכן בפסוק יג).
מכות אלה בוצעו על ידי אהרון משום שמכת דם וצפרדע יסודן בַּיְּאוֹר, ומכת כינים יסודה בעפר. היאור הציל את משה והעפר כיסה על הנוגש המצרי שהרג משה, ואין ראוי שיהיה משה כפוי טובה כלפיהם, לפיכך בוצעו מכות אלה על ידי אהרון.
אך היו גם כשלים לאהרון, והם חטא העגל והשיחה בינו לבין מרים המתייחסת לאישה הכושית שלקח משה, שבעקבותיה לקתה מרים בצרעת. אהרון אינו מושלם כפי שאיש אינו מושלם בתורה. משה בושש לרדת, העם נכנס למצוקה, הם נקהלים על אהרון ואומרים לו: " ... עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ ... לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (לב, א). העם פוחד ותובע מאהרון פתרון. אהרון מבקש מהם לפרוק את נזמי הזהב, להביאם אליו, ועושה מהם עגל מסכה. כוונתו הייתה טובה, להרוויח זמן עד שובו של משה, להרגיע את העם. הוא מבין מדבריהם שאין הם מבקשים תחליף לה' אלא למנהיגם משה. הוא מופתע גם מן המהירות שבה נאסף הזהב. כאשר יורד משה מן ההר, הלוחות בידיו והוא רואה את העגל ואת ישראל מרקדים סביבו, הוא אומר לאהרון: "מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה: " (שמות, לב ,כ). משה מאשים את אהרון בהחטאת העם, אך מבין שאהרון עשה זאת בסיטואציה בעייתית ביותר. על כן אומר משה, מה עשה לך העם הזה שגרם לך לעשות את העגל. משה שובר את הלוחות, שורף את העגל ומצווה על בני לוי להרוג את העובדים לעגל שלושת אלפים אנשים.
יש הבדל מהותי בין משה כמנהיג לבין אהרון כמנהיג. משה הוא איש האלוקים, האיש הזר שבא מלמעלה למטה. הוא אינו איש משפחה. הוא סמכותי מאוד בעיני העם. תגובתו על חטא העגל מתאימה למעמדו ולאישיותו. אהרון הוא איש העם, האיש שבא מלמטה למעלה. הוא איש משפחה. הוא מגיב באיפוק רב על מות שני בניו נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה אשר לא ציווה ה', ביום חגיגי של חנוכת המשכן. הכתוב מציין: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן " (ויקרא ג ,י). עבודתו במשכן נמשכת למרות האסון.
אהרון מופיע במשנה אבות (א, יב), בדברי הלל, "הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". באבות דרבי נתן נאמר: "כמה אלפים היו בישראל שנקראו שמם אהרון שאלמלא אהרון לא בא זה לעולם משום שלום בין איש לאשתו והיו קוראים שם ילוד על שמו".
אהרון ביחסו אל אחיו, ובהתנהלותו מול העם שימש מופת לאהבה ולשלום. בניגוד למשה הוא הבין ללב העם. הוא בא מתוכם. מבחינה זו השלימו שני האחים זה את זה. איש האלוקים, גדול הנביאים המביא את דבר ה' לעמו, גוער בהם ומענישם כשהם חוטאים וגם מתפלל עליהם שלא יעשה ה' בהם כְּלָיָה, ואהרון הכהן הגדול שקשוב לאנשים, מאמין שאהבת האדם והשכנת שלום בין בני אדם הוא סוד קיומה של חברה.
משה ואליעזר עולים עם אהרון להר ההר לפני מותו. משה על פי דבר ה' מפשיט את אהרון מבגדיו ומלבישם לאלעזר בנו. לפנינו רגע מיוחד של פרידה בין האחים, שבמסגרתו גם זוכה אהרון לראות כיצד מועבר שרביט הכהונה הגדולה ממנו לבנו. משה לא הקים שושלת. הנבואה אינה תורשתית. אהרון זכה להקים את שושלת הכוהנים שהם חלק ממעגל החיים היהודי לדורותיו. משפחת אהרון ובניו מופיעה שוב ושוב במקרא. הם נושאי התורה, מנהיגי ישראל בתקופות שונות.
האבל של בני ישראל על מות משה ועל מות אהרון מבטא את הקשר שהיה להם עם כל אחד ממנהיגים אלה. על משה נאמר: " וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם ... " (דברים, לד, ח). על אהרון נאמר: " ... וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל " (במדבר, כ, כט). האבל על אהרון הקיף את כל בית ישראל: אנשים, נשים וטף. עבור העם לא היה אהרון דמות משנית. היה זה אבל על מות האיש אהרון, מנהיג שבא מן העם והיה קרוב אליו. האיש שהיה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.
ט' אדר א תשפ"ד - בלומה דיכטוולד
&
הרב עמיהוד סולומון-רב קהילה-אינטליגנציה רגשית-מוקלט.
&
שבת פרשת תצווה.-תשפ"ד - יגאל גור אריה
"....*וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי. וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי.*"
הפרשה עמוסה בפרטים על בגדי הכהן הגדול; מעיל, מצנפת, פעמונים, אבנים יקרות, אפוד וחושן.
ממתי התורה משקיעה כל כך הרבה בחיצוניות ולא בפנימיות, ולמה?
סופר מפורסם כתב פעם: "*הבגדים עושים את האדם - לאדם. אסור שהם יעשו אותו לקולב*". אם נשאל את האדם הממוצע לשאלת ייעודם של הבגדים, מן הסתם התשובה הראשונה שתינתן היא שייעודם להגנה. הבגדים מגנים על האדם בקיץ מפני החמה, ובחורף – מפני הקרה והצינה. ברמה גבוהה יותר, יאמר הנשאל שהבגדים הם סממן לתרבות ולעידון. כידוע, עולם הביגוד יצר סביבו תרבות שלמה של אופנה, עיצוב וסגנונות. בגדים שונים משדרים אמירות שונות, אשר לעיתים הלובש מודע אליהם, ולעיתים לא.
הבגד עושה את האדם, פנימה והחוצה. האדם מתנהג אחרת כשהוא בפיג׳מה או שהוא בחליפה. *הביגוד משפיע על הדרך שבה האדם תופס את עצמו, וגם את האופן שבו הוא נתפס על ידי אחרים*. האישיות לא מספיקה צריך גם בגד שייצג אותה וישקף את ערכיה ומסריה.
המסר הוא שהגיע הזמן להכיר ולהתיידד עם המראה החיצוני והפנימי שלנו להתמסר לו. שימו לב למילים,: ישנו חופש גדול כשזוכרים שהכול תחפושת, שהכול משחק, שהבגד אינו בגידה, שהמעיל איננו מעילה והלבוש איננו בושה. אלה חלקיה השונים של מערכת תקשורת שדרכה אנחנו פוגשים אחד את השני ואת עצמנו.
אהרון ניחן באהבת אמת. מודל המנהיגות הרצוי בתחום הפוליטי והעסקי ״מנהיגות מעצבת". מנהיגות המובילה את המונהגים לעבר חזון, לבין התייחסות ואכפתיות מהמונהגים כאנשים.
*בימים משוגעים אלו אנו למדים שמנהיגות בחליפות מתבלבלת במסרים, בערכים ובדוגמא האישית*, או באישיות לדוגמא- עצוב לי מאד.
אהבת אמת היא *אינטליגנציה רגשית גבוה* מגבירה אפקטיביות ארגונית. רק אינטליגנציה רגשית העומדת בפני עצמה, תוביל, בסופו של דבר לתוצאות ברמה המערכתית.
אהבה פשוטה ואמתית לבריות היא הגשמת החזון ודוגמא אישית מדהימה.
מקווה כי המודל המנהיגותי ודמותו של אהרון בפרשתנו, יעורר בנו ובמנהיגנו השראה . (מה שקשה לראות בימים מורכבים אלו)
לו יהי לו יהי....שבת של שלום! - שבת שלווה ועונגה!! - *יגאל גור אריה*
&
ב"ה, לפרשת תצווה תשפ"ד - מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה -אריה דיכטוולד
(התפילה והפרשה) 1
ייעודו של המשכן כמקום השראת השכינה בישראל מופיע גם בפרשתנו בפרשת קורבן התמיד (פרק כט, מה):" וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים".
ברבות מהקהילות נוהגים לומר את ספר שיר השירים לפני קבלת שבת.
שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה: יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ ... .. עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ:
מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ ... (שיר השירים, א, א – ד )
חז"ל ראו בספר האהבה הנפלא הזה את סיפור אהבתם הגדולה של הקב"ה וישראל-כנסת ישראל. "משכני" מתכתב יפה עם "משכן", אם כי השורשים שונים (מ.ש.ך מול ש.כ.ן). במדרש שיר השירים (שיר השירים רבא, א' כד' ) דרשו את ההיגד "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה" בצורות שונות (תרגום מארמית)
גישה א:
ר' יוחנן אמר: ממה שהכנסתנו לארץ טובה ורחבה, אזי "אחריך נרוצה", לארץ טובה שקרויה משכן 2
רבי יהושע בן לוי אמר: ממה שנתת לנו ארץ טובה שקרויה משכן, אחריך נרוצה,
ורבנן (=חכמים) אמרו ממה שהשרית שכינתך בתוכנו שכתוב (שמות כה) "ועשו לי מקדש" אזי "אחריך נרוצה"
כלומר: פעולה ותגובה –הקב"ה יוזם ואנחנו מגיבים מגיבים
גישה ב:
ורבנן (חכמים אחרים) דורשים אחרת על שֶׁסִּלַּקְתָּ =שֶׁמָּשַׁכְתָּ] שכינתך מתוכנו -גם אז- "אחריך נרוצה". תדע לך שהוא כן, שכל צרות שבאו עליהן במעשה העגל לא נִתְאַבְּלוּ , כיון שאמר להם משה: "כי לא אעלה בקרבך", מיד "וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו" ...
שנה ר' שמעון בן יוחאי: כלי נשק שנתן להם לישראל בחורב ושם המפורש היה חקוק עליו, וכשחטאו במעשה העגל נוטל מהם. כיצד נוטל מהם ? ר' איבו ורבנן, ר' איבו אמר: מאליו היה נקלף, ורבנן אמרי: מלאך היה יורד ומקלפו. אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם, כלום האשה מתקשטת אלא לבעלה. כך אנו מתקשטים רק לכבודך, וכיון שסרה שכינה מישראל, ובישרם משה שמלאך ינהיגם אל הארץ - הסירו את העדי, את תכשיטיהם ...
כלומר: השכינה הישירה והגלויה הוסרה (נמשכה) ואנחנו מחפשים אותה (רצים אחריה) -
אחריה בגלל הנסיבות ההיסטוריות או הרוחניות השונות
מעין סיכום: אמר רבי יהושע בן לוי: להוטים היו ישראל אחרי שכינה, כמה שנאמר "יבא דודי לגנו", לגינונו.(=לחופתו, למחסהו=) (שיר השירים רבא, א' כד )
הגישה הראשונה קוראת את ההיגד כך: משכני אחריך-נרוצה, הגישה השנייה תקרא כך: משכני -אחריך נרוצה.
או בהרחבה קלה: משכני= שְׁכֹן בתוכנו ולכן אחריך נרוצה - או - מִשְׁכָּנִי (=נתת אותי כערבון, שִׁעְבְּדַנִי) -כלומר, מָשַׁכְתָּ ידך, הסתלקת מאיתנו ובכל זאת נמשיך לרוץ ולחפש אותך
צא ולמד: חז"ל ראו בספר שיר השירים אָלֵגוֹרְיָה. היינו יצירה שיש בה מסרים שהם מעבר לתוכן הנגלה. התוכן הגלוי מתאר יחסי החתן והכלה, יחסי האיש והאישה, או כפי שמתואר בספר, יחסי הדוד וְהָרַעְיָה. בקשרים ביניהם יש מצבי חיזור ומשיכה, מצבי בריחה, הסתתרות, רדיפה וחיפוש ומצבים של איחוד וכינוס.
כך מתוארים יחסי כנסת ישראל (עם ישראל) היא הרעיה והקב"ה הוא הדוד-החתן. מעמד מתן התורה נחשב כיום חתונתם של הקב"ה ועם ישראל. עד אז ישראל היו הארוסה וממתן תורה הרי היא הרעיה-האשה.
המשכן הוא מקום חופתם. לשם כונס הקב"ה את ישראל כלתו ההופכת לרעייתו. כלומר, הקב"ה וישראל שוכנים-גרים יחד. זו המשמעות של "עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – ' בנו לי חדר חופה כדי שנוכל לחיות יחד'- זו המשמעות שכינה. השכינה מייצגת את הקשר הזוגי בין ישראל לה'. הזוג הזה "מתהלך" בעולם כחטיבה אחת , לחטיבה זו קוראים קדושה – "קדושים תהיו כי אני ה' אלוקיכם". כך יראו בעלי הגישה הראשונה לעייל את הפסוק :מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ - נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ.
אך כמו בכל קשר של נישואין, ישנם לפעמים מורדות וקשיים עד למצב של התרחקות. הדוד נעלם ואז הפסוק נקרא אחרת: מָשְׁכֵנִי =הסתלקת] – =אבל] אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה =כדי להתאחד מחדש ואז...] הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ"
נראה לי, ששתי הגישות מייצגות שנו מצבי עולם שונים. האחד כשישראל על אדמתם ומקיימים תורה ומצוות, ואם לא כך הרי הם גולים. מכאן אנו מגיעים למצב השני של גלות וְהֶסְתֵּר פנים. בעת הסתר פנים אנו מחפשים את אלוקים ע"י תפילה ודבקות בו ובמצוותיו. זהו רעיון מרכזי בקבלה ובחסידות. (על כך בע"ה בהזדמנות אחרת)
י"א אדר א תשפ"ד
1. dichtwald@gmail.comכל הזכויות שמורות. ללימוד בלבד. לא הלכה למעשה. לא לשימוש מסחרי.
2. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מח עמוד ב: הטובה - זו בנין ירושלים, וכן הוא אומר ההר הטוב הזה והלבנון.אריה דיכטוולד.
&
פרשת תצוה – על היחס ליופי -תשפ"ד-אורי סובוביץ-מנהל שותף בקרן הון סיכון
יופי – מועיל או מזיק?
כיצד יש להתייחס ליופי ולמראה החיצוני? מצד אחד, היופי מרחיב את הלב וגורם הנאה לאדם; מצד שני, היופי עלול להסיט את המבט מהפנימיות ומהעיקר. היופי עלול לגרום לאדם להימשך לדברים שליליים או לאנשים שאינם מתאימים לו רק בגלל יופיים המושך את העין, ולהימנע מדברים טובים או מאנשים שכן מתאימים לו רק בשל המראה הבלתי מצודד שלהם.
התורה מתייחסת בחיוב ליופיין של האימהות שרה, רבקה ורחל. על שרה נאמר: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" (בראשית יב, יא), על רבקה נאמר: "והנערה טובת מראה מאוד" (שם כד, טז) ועל רחל נאמר: "ורחל הייתה יפת תואר ויפת מראה" (שם כט, יז). לעומת זה, שלמה המלך אמר: "שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל" (משלי לא, א).
אם כן, מהו היחס הנכון ליופי? האם מדובר בדבר חיובי המרחיב את הלב או שקר והבל, המטעה את האדם וגורם לו להיגרר אחר דברים חסרי משמעות?
ענה על כך הגאון מווילנה (קול אליהו בראשית כט, י): "שקר החן והבל היופי – היינו כשהן בלתי יראת ה', והם כנזם זהב באף חזיר. אבל אשה יראת ה' היא תתהלל, רצה לומר שגם החן והיופי תתהלל". במילים אחרות, כשהיופי החיצוני מבטא גם יופי פנימי, זה דבר מבורך שאותו ניתן להלל. אך כשהוא ריק מתוכן פנימי, הרי זה כמו חזיר שמגלם את הטומאה, המנסה להתקשט חיצונית בנזם זהב.
ומה היחס ליופי כשמדובר בבגדים? הבגד יכול לרומם את האדם ולסייע לו להתנהג כמצופה מלובש מדים מסוימים, אך גם עלול להטעות. לא לחינם השורש בג"ד מרמז על כך שיש בבגד כדי להטעות כשאדם מנסה להותיר רושם מסוים בבגדים שלובש כשלמעשה אישיותו כלל לא הולמת את בגדיו.
"לכבוד ולתפארת"
חלק גדול מפרשת תצוה עוסק בבגדי הכוהנים, תוך פירוט נרחב בסוגי הבגדים, החומרים שמהם הם עשויים, אופן עשייתם ומידותיהם. מראה בגדי הכוהנים, כמו גם מראה המשכן וכליו (ומאוחר יותר מראה המקדש), היו מרהיבים ביופיים. יופי זה נועד להרחיב את הלב לספוג את קדושת המקום שמטרתו לרומם את האדם, מחשבותיו ורגשותיו לעבודת ה'. לכן הפסוק הראשון שפותח את תיאור ציווי הכנת בגדי הכהונה כולל קודם כול את הקדושה ולא רק את הכבוד והתפארת החיצוניים: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כח, ב).
יופי המרחיב דעתו של אדם
בגמרא במסכת ברכות (נז, ב) אמרו: "שלושה דברים מרחיבין דעתו של אדם: דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים".
הגמרא במסכת שבת (כה, ב) מסבירה את הפסוק ממגילת איכה (ג, יז) העוסק בחורבן: "וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה". לדברי הגמרא, מצב הגלות הביא לכך שאנשים היו עסוקים וטרודים כל כך בהישרדותם, עד ששכחו (נשיתי מלשון נשייה, שכחה) כביכול מכל אותם דברי מותרות שיכולים להביא להרחבת הלב והדעת כשהנפש פנויה לכך. גם כאן, בין יתר הדוגמאות לאותם הדברים הנשכחים הם דירה נאה, אישה נאה וכלים נאים.
הרב קוק (עין איה שבת ב, סה-סח) התייחס לסוגיה הנ"ל והסביר שהנטייה האסתטית באדם מעידה על מצבו הנפשי. אדם השרוי בדיכאון פחות מודע או מתפעל ממראה חיצוני שובה לב. לעומת זאת, אדם השרוי בשמחה ובמצב נפשי מרומם יבקש לרוב לחיות בסביבה אסתטית, יפה ומטופחת. מכאן יוצא שהנטייה ליופי ואסתטיקה מעידה על בריאותו הנפשית של האדם, ולא על נטייה שלילית רדודה.
וכך כתב הרב קוק:
"כשאנו באים לחקור על מצבו של אדם, אם הוא עומד על כנו והוא נותן לו האפשרות להתפתח עם כל התכונות האנושיות הנפשיות כראוי לו, או שמצבו הוא מבולבל והרוס עד שלא יוכלו רגשותיו האנושיים לצאת אל פועלם כראוי, מפני שדאגות תכופות, עקת לב ויגון, טורדים אותם, אז נסתכל למבחן על דבר יחסו של אותו האיש אל החוש האסתטי, אל הרגש של היופי וההידור. שכאשר האדם עומד במצב שלם, אז כל רגשותיו האנושיים הנפשיים הולכים וחיים בקרבו, גם מתרחבים הם במילואם, עד שהתביעה של השימוש בכלים שיהיו נאים, שתצטרף הנאת עידון חוש היופי אל כל שימוש מצרכי החיים, נעשה לו לאדם טבע קבוע. ובמצב ההירוס (=כשאדם מרגיש הרוס מבפנים), אז רק ההכרח (=הדברים המחויבים במציאות, ללא הנטייה ליופי) ימצא מקום בחיים...".
הרב קוק המשיך ועבר מהאדם הפרטי לצד הלאומי, והסביר כי דווקא בתקופות שבהן עם ישראל מתנהל בצורה מוסרית וערכית החוש האסתטי מתפתח יותר, משום שנפשם פנויה לכך. במצב זה, הנטייה ליופי ולהדר לא מצמצמת את העולם הפנימי והרוחני, אלא מגדילה אותו:
"...והנה כאשר ישראל עושין רצונו של מקום וזוכים הם להיות עומדים במעלה עליונה לשם ולתהילה ולתפארת, אז לאות על שלמות נפשם העדינה מתפתח אצלם דוקא ביתר שאת אותו החוש הנוטה לתביעת היופי, לבקש את הנאה וההדר בכל דבר, בתור בקשה טבעית. ועם המילוי של אלה הצרכים שנראים כמיותרים, מתרחבת הנפש ונעשית מוכשרת לאור חיים רוחניים, לקדושת המדות והתענוג על ה' באהבתו, יתברך שמו".
הרב קוק המשיך והדגיש שהדבר נכון לא רק לציבור הכללי אלא גם לאותם תלמידי חכמים ואנשי רוח שלכאורה היינו מצפים או רגילים לחשוב כי העולם החומרי עומד אצלם בניגוד לפיתוח עולמם הרוחני. השילוב בין העמקת עולמם הרוחני ופיתוחו לבין מתן ביטוי לחוש האסתטי יוכל להתקיים רק בתנאי שמתן המקום ליופי ואסתטיקה הוא במידה ובמקום הראוי, שכן אם האדם ייגרר אחרי נטייה זו מעבר למידה הרצויה, היא עלולה לבוא על חשבון עולמו הרוחני:
"...עד שאפילו אנשי קודש המסורים בכל לב ונפש לקדושה ולחכמה, גם הם יוכלו להכניס בנפשם בלא שום התנגדות, יחד עם אור החכמה וקדושת היראה, גם את כל ההנהגה הנאותה לחיים מסודרים, וגם את כל העונג הראוי הטבעי לאדם ע"פ מדה קדושה וישרה, ולא יעיק דבר מזה אל התעלות הקדושה ורוממות הנפש, ולא לשקידת התורה ואהבתה. כי בהיות הנפש שלמה ונמצאת במצב מנוחה ושלוה, היא יכולה לתן לכל דבר את חוקו הראוי, ואף באותן הענינים שנראה כאילו התביעות הטבעיות הן כמעיקות לההתעלות הרמה של החכמה והקדושה, הן באמת אינן כי אם משלימות וממלאות אותה...".
לסיכום
היחס אל היופי החיצוני הוא עניין עמוק ולעיתים אף מאתגר. יש בהימשכות אל הצדדים החיצוניים סכנה של העדפת היפה על הצודק, ושל המושך את העין על פני המוסרי. הדבר נכון שבעתיים בתקופתנו, שבה עולמות המדיה והפרסום צדים את עינינו בכל רגע בדברים מנקרי עיניים, וגיבורי התרבות מצטיינים בעיקר במראם החיצוני.
עם זאת, בעולם מתוקן שבו יש משכן או מקדש, הייתה הרמוניה בין הרוח לחומר ובין האסתטיקה לקדושה. דווקא שם, כשאדם היה מגיע כדי להקריב קרבן, לחזור בתשובה או להיקהל עם כל עם ישראל בשלושת הרגלים, היופי וההדר החיצוני לא רק התמזגו עם רגשות עדינים ונעלים, אלא מטרתם הייתה אף להרחיב את הלב ולרומם את הנפש.
הפרשות העוסקות במשכן, כליו ובגדי הכהונה נותנות לנו הצצה לעולם ישן, אך עם ניחוחות של עולם עתידי מתוקן. עולם שבו היופי לא יבוא בסתירה לצניעות, ועולם רוחני לא יידרש להימנע מאסתטיקה כדי להתגדל ולהתעלות. היופי וההדר החיצוני דווקא ירחיבו את הנפש ויעוררו אותה לכסוף לקדושה, לרוממות פנימית ולטהרת לב. אמנם מדובר במציאות עתידית הנראית רחוקה, אך היא בהחלט יכולה להוות כבר היום יעד שיש לשאוף אליו.
שבת שלום!
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO - אורי סובוביץ
&
