ערוך ומקוצר מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, 'מחביון תורתך' כרך א', עמ' 224-217, לפורים ולשבת 'כי-תשא' התשפ"ה:
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים,
בתפילה לשמירת חיי לוחמינו בכל החזיתות,
בזעקה להשבת כל חטופינו ולשחרורם, לחיים או לכבוד!
ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה' עם האור שיוסיף וילך!
חילופי האיגרות בסוף מגילת אסתר –מרדכי ואסתר מול 'אנשי כנסת הגדולה'
סיפור המגילה הרצוף מסתיים בפרק ט פסוק יח – "והיהודים אשר בשושן נקהלו ... ונוֹח בחמשה עשר בו, ועָשֹׂה אֹתו יום משתה ושמחה".
מפסוק יט – "על כן היהודים הפְּרָוזים היֹשבים בערי הפְּרָזות ...", מופיעים מנהגי פורים, קבלת "ימי הפורים האלה" וקיומם לדורות. חילופי איגרות בין שושן ובין ירושלים (כנראה) חושפים את קשיי השכנוע, והם נמשכו זמן רב (דור עד שני דורות).
להלן תיאור התהליך, לפי הבנתי את פסוקי הסיום של המגילה:
עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הפרוזים הַפְּרָזִים] הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ (ט, יט).
"הפרוזים היושבים בערי הפרזות" הוא ביטוי חדש, שאינו נובע מסיפור המגילה בשום פנים, וכנראה מקורו בארץ ישראל. שם הייתה משמעות להבדל הזה בין פרוזים למוקפים חומה, גם בהלכות (משנה ערכין סוף פרק ט, בבלי ערכין לב–לד) וגם בחיים הכלכליים־חברתיים. אילו היה זה המשך טבעי לסיפור המגילה, היה צריך להיות הנוסח: 'על כן היהודים היושבים בכל מדינות המלך אחשוורוש עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר...'
אי אפשר לפרש "הפרוזים" בתור היושבים לבטח אחרי הניצחון, שהרי פירושו כתוב בצידו, למנוע כל טעות: "היושבים בערי הפרזות".
מה עשו היהודים שישבו בערים מוקפות חומה – לא כתוב כאן. ייתכן שהאיגרת קוצרה. ייתכן גם שיהודי הערים המוקפות לא חשו בסכנה מיוחדת, ראו את עצמם מוגנים במידה ניכרת, ולא חשו צורך לחוג כלל.
וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים. לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים (ט, כ–כב).
וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם. כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם וְהִפִּל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם. וּבְבֹאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אָמַר עִם הַסֵּפֶר יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ. עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר עַל כֵּן עַל כָּל דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת וּמָה רָאוּ עַל כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם (ט, כג–כו).
התיאור המקוצר שונה מסיפור המגילה. בסיפור אמר המלך שאי אפשר להשיב את הספרים מחשבת המן, ורק נתן ליהודים זכות להתגונן על ידי כתיבת ספרים נוספים. בסיפור המגילה המן נתלה בגלל החשד של פגיעה באסתר, ובניו נתלו כעבור אחד עשר חודש. ועוד: מי באה לפני המלך? האם הכתוב רומז לאסתר? או רק גזירת המן באה לפני המלך? חשוב לציין כי בתיאור המקוצר (שלא נכתב בשושן) לא נזכרים מרדכי ואסתר, החג לא נקרא על שמם, והחידוש העיקרי בקביעת השם "פורים" לשני הימים – בא על שם הפור, שהטיל המן והתהפך נגדו.
גם לא נזכר "יום טוב" בקבלת היהודים, אלא רק "הימים האלה" שנקראים "פורים", וכאן אנו מוצאים עדות ברורה לוויכוח שהתנהל בין שושן ובין ירושלים על עצם הרשות להוסיף יום טוב בלוח המועדים, שהם מעיקרי המצוות בתורת משה.
קִיְּמוּ וקבל וְקִבְּלוּ] הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר, לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה; וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר, וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם (ט, כז–כח).
באיגרת זו מדובר על הדורות הבאים: לחזק את תוקפם של ימי הפורים וקביעתם לדורות, לחייב את היהודים לדורות הבאים על הגרים "הנלווים עליהם", מכוח "קבלת היהודים", לעולם (=ולא יעבור), ולזיכרון לדורות (="וזכרם לא יסוף מזרעם").
ייתכן, ואף מסתבר, שאיגרת כזאת נכתבה כעבור זמן, אולי אף כשעבר דור. גם כאן לא נזכרו כלל מרדכי ואסתר. בביטוי "ככתבם וכזמנם" טמון אולי רמז ראשון לזמנים שונים, כפי שנלמד בסוגיה בתחילת מגילה ("זמנו של זה לא כזמנו של זה"), וזה היה אולי הפתרון לאי הוספת 'יום טוב', מפני שאין בתורה חג שחל בימים שונים, ליהודים במקומות שונים!
ואכן, גם כאן לא נזכר 'יום טוב' אלא רק "הימים האלה", עדות להתנגדות שהתעצמה, להוסיף יום טוב על מועדי התורה.
איגרת זו כפולה – חיצונית מלכותית (אסתר המלכה) ופנימית יהודית. הפנימית מדברת על מרדכי ואסתר בגוף שלישי, וייתכן שנכתבה כבר בידי מי שירש את תפקיד מרדכי אחריו, בתור שר לענייני היהודים. האיגרת מעידה על המשך הפולמוס בעניין החג (="דברי שלום ואמת" באים כמובן כדי להרגיע את המתנגדים).
וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת כָּל תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית (ט, כט);
וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֶל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת; לְקַיֵּם אֵת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם, כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם, דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם (שם, ל–לא);
וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה, וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר (ט, לב).
האיגרת של אסתר נכתבה, כנראה, כשאסתר המלכה עוד יכלה לתת תוקף מלכותי לאיגרת יהודית פנימית, וכדי לתת תוקף מלכותי לימי הפורים.
האיגרת הפנימית (פסוקים ל–לא) מזכירה את מרדכי ואסתר כמי שהיו, וקביעתם מחייבת, ומזכירה את הקיום שמחייב גם את זרעם ואת הדורות הבאים. "דברי שלום ואמת" מעידים על התנגדות ופולמוס כמסורת חז"ל (ירושלמי מגילה א, א; בבלי מגילה יד, א; ז, א). כאן הסכימה שושן להגדיר את החג כ"ימי הפורים האלה" כדרישת חכמי ירושלים, וויתרה סופית על רצונה להגדירם כ"יום טוב". "בזמניהם" רומז לאפשרות שאולי נולדה מתוך הפולמוס, שכל אחד יקיים את החג בזמנו, וזמנם של אלה (פרוזים) לא כזמנם של אלה (מוקפים), כמדרש חז"ל וכמשנת מגילה.
יש חידוש באיגרת האחרונה בקביעה לדורות גם של "דברי הצומות וזעקתם", לזכרון המצוקה והצרה, עם הישועה והשמחה, בתענית אסתר, וכפי שנקבע בהלכה רק אחרי חורבן בית שני.
כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו (=אחיו הרבים) דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ (י, ג).
הבאת הפסוק הזה מספר דברי הימים המלכותי הפרסי, בסוף המגילה, נועדה לתת יתר תוקף למגילה ולימי הפורים, ולכן זהו חלק בלתי נפרד מחילופי האיגרות שבסוף המגילה (ולא חזרה לסיפור). כך הבינו את התהליך חכמי ארץ ישראל, על פי הירושלמי (מגילה א, ה), ובקווים כלליים יותר גם חכמי בבל (בבלי מגילה ז, א):הרב ד"ר יואל בן-נון.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד - לפרשת כי תשא תשפ"ה -
מדוע שבר משה את הלוחות.
בספר שמות ובספר דברים מוזכרת שבירת הלוחות על ידי משה. "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר " (שמות לב, יט).
" וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶתְכֶם: וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם: " (דברים ט, טז-יז).
הקב"ה אמר למשה בטרם רדתו מן ההר: " לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם ". כלומר הפתעה לא הייתה כאן.
משה ידע על חטא העגל לפני שירד מן ההר. מדוע אם כן שבר את הלוחות שכתב האל? האם הלוחות נשמטו מידיו או שמשה שברם בכוונה?
תשובות רבות ניתנו לשאלה זו ואביא לקט נרחב:
א. רשב"ם אומר כי הלוחות נשמטו מידיו כשראה את ההשתוללות סביב העגל. כלומר חולשה אחזה בו והלוחות נשמטו מידיו. פירוש זה בעייתי, הואיל ומשה מעיד על עצמו בספר דברים: " וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם ". עדותו מתארת מעשה מכוון ומחושב מצדו שמקורו בכעס ולא ברפיון.
ב. רבי יצחק עראמה בעל "עקידת יצחק" מסביר כי אין משמע אוזניים זהה למראה עיניים. הפער בין מה ששמע מפי ה' לבין מה שראה היה עצום. השמחה, המחולות, ההשתוללות סביב העגל, גרמו לו לשבור את הלוחות. הלוחות לא נשמטו מידיו, נאמר על ידו במפורש שהוא שברם בכוונה. גם ספורנו סבור כך.
האם לפנינו משה האנושי הפועל מתוך כעס? אנו מכירים מקרה נוסף בו פעל משה מתוך כעס. במי מריבה, כאשר ה' אמר לו לדבר אל הסלע כדי להוציא מים לעם הצמא, כעס משה ואמר לעם: " וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם". (במדבר כ,י) הוא הכה על הסלע, עורר את זעם ה' ונענש באי כניסה לארץ ישראל.
אלשייך מביע עמדה דומה לבעל העקידה ואומר: "השמח בעוונו-אבדה תקוותו חס ושלום". מי שחוטא ומתעצב על כך, יש לו תקוה לשוב ולתקן, לא כך מי ששמח בעוונו.
ג. רש"ר הירש מעלה היבט נוסף. "כל זמן שידע משה רק על מעשה העגל וַאֲהַלְתּוֹ, סבור היה שיעלה עוד בידו לכונן מקום טהרה בתוך העם...ולכן הוריד בידיו שני לוחות. אבל כשראה את העגל והמחולות, מיד נוכח שהשקר האלילי כבר הספיק להניב תנובתו, לנתק כל ריסון ולשחרר התאוות החושניות ולפרוץ גדר המוסר, והבין כי מעתה יש ליצור עם חדש אשר יהיה מוכשר לקיים את התורה הזאת. בלי התחשבות ובלי היסוס השליך מידיו הלוחות וישברם. בזה הבליט, כי עם זה אינו כדאי, והגון ומוכשר לקבל תורה זו".
ד. הסבר שונה יש במדרש שמות רבה (מג, א). רבי שמואל בר נחמן אמר: בשעה שעשו ישראל אותו מעשה ישב הקב"ה עליהם בדין לחייבם...מה עשה משה? נטל את הלוחות מידו של הקב"ה כדי להשיב חמתו. כלומר משה מנסה לשכך את חמת ה' כדי לצמצם את עונשם של ישראל.
ומוסיף (מו, א): "אמר להקב"ה הם חטאו ואני חטאתי ששיברתי את הלוחות. אם מוחל אתה להם, אף לי מחול כנאמר: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ ".
כלומר מטרת משה היא ללמד סנגוריה על ישראל כדי להקל בעונשם.
ה. רש"י ואברבנאל רואים טעם אחר לשבירת הלוחות.
רש"י: מה שעשה עשה מתוך זעם, שיבר את הלוחות לעיניהם בתחתית ההר. מדוע חשוב לציין ששיבר את הלוחות לעיניהם?
משיב אברבנאל: כפי שקורע שטר העדות כשנפסל. ולכן הביאם מההר להראותם להם ולשברם לעיניהם. הגמרא מחזקת זאת באומרה: כדי להטיל עליהם אימה. למען יבינו עד כמה רע המעשה. רק כך יתפכחו משכרון החושים. כלומר לפנינו ניסיון לטלטל אותם.
ו. כך סבור גם הנצי"ב בעל "העמק דבר" האומר: רצה משה לשבור את לב העם ולהסעיר דעתם בראותם את משה משבר לעיניהם סגולה נפלאה כזו, ויהיו נעצבים.
לפנינו אם כן ניעור באמצעות הלם.
ז. הרב מאיר שמחה מדווינסק בעל פירוש "משך חוכמה" אומר: סוף דבר-אין שום ענין קדוש בעולם... רק ה' יתברך הוא קדוש...כל הקדושות המה מצד ציווי שציווה הבורא לבנות משכן ולהקריב קורבנות לה' יתברך. כלומר אין שום קדושה בלוחות. ובלוחות הראה להם (משה), לעקור מהם כל דמיון כוזב...ולכן נתן לו הקב"ה "יישר =הסכמה]" . ואומר ריש לקיש: יישר כוחך ששיברת (גמרא, שבת פז, ע"א).
שלושה דברים עשה משה מדעתו והסכים עמו הקב"ה. השלישי הוא ששיבר את הלוחות. (מסכת שבת ז, ע"א). והראיה? ) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ ".
בארון מונחים היו הלוחות השבורים הראשונים וגם הלוחות השניים שפיסל משה. לוחות ה' הם השבורים ולוחות משה הם השלמים, ללמדנו כי אין בשום נברא שום קדושה מצד עצמו, וכך אין קדושה בשום חפץ מצד עצמו, רק ה' יתברך, קדוש.
לסיכום, תשובות רבות לשאלה מדוע שבר משה את לוחות ה'. יש מי שסבור שעשה זאת מחמת חולשה בראותו את החגיגה סביב העגל, הלוחות נשמטו מידיו. ויש מי שסבור שבכוונה שברם עקב כעסו על מעשה העגל. כי למרות שה' הודיעו מראש על המעשה, היה מראה העיניים קשה ביותר. תשובה נוספת מתייחסת לשבירת הלוחות כמעשה מכוון, כיוון שהתנהגותם העידה עליהם שהם שקועים באלילות ואינם ראויים לקבל לוחות. שבירת לוחות ה' נועדה ליצור אפקט של הלם וטלטלה כדי שיבינו מה נורא המעשה אשר עשו. ושמא נועדה שבירת הלוחות המכוונת להפחית את עונשם, משום שגם משה שבר את הלוחות. אם ה' סולח לו מן הראוי שיסלח גם להם?
ואולי מנסה הכתוב ללמדנו שאין כל קדושה בחפצים. לוחות ה' ששברם משה, והלוחות החדשים שעשה משה מונחים יחדיו בארון ה'. קדוש הוא רק ה', וישראל מצווים לעשות את רצונו. י"ב אדר, תשפ"ה -בלומה דיכטוולד.
&
מעדנים לשולחן שבת 333 פרשת כי תשא תשפ"ה מחיים קופל
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספק 333-נְשִׂיאַת רֹאשׁ
1) " כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ.. וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף " (ל, יב). שואל אוה"ח
הקדוש : א) למה התורה השתמשה בביטוי של "תשא" ולא "תפקוד", כמו שנזכר במנין בני לוי "פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי " (במדבר ג,טו)? ב) המילה את "ראש" מיותרת, הרי הקב"ה לא ציווה לספור רק את "הראשים"?
2) מתרץ אוה"ח, שֶׁ"תִּשָּׂא" זה מלשון להרים ולרומם את ראשם של בני ישראל, אחרי שֶׁנִּשְׁמַט לאחר חטא העגל. שהרי כל החוטא, ראשו נשמט למטה מבושה. כך גם כשיוסף פתר לשר המשקים את חלומו לחיוב, נֶאֱמַר "בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ" (בראשית מ, יג), והכוונה "ישא" ירים אותו למעלה, שהרי לאחר שחטא ונכשל בתפקידו ראשו נשמט למטה, וּלְאַחַר שֶׁיִּמְחַל לוֹ, יוכל להרים את ראשו.
3) מעתה מובן למה השימוש במילה "תשא" ,וְהַמַּשְׁמָעוּת הַשּׁוֹנָה למילה "ראש", שמתאימה לכתוב.
4) הרב יוסף זוין זצ"ל, מוסיף תַּבְלִין וְטַעַם לדברינו. שהרי ההבדל החיצוני בין אדם לבהמה הוא שהאדם ראשו למעלה, והוא הולך בקומה זקופה. ואילו הבהמה רֹאשָׁהּ מֻטֶּה כלפי מטה. הַהֶבְדֵּל הַפִיזְיוֹלוֹגִי ביניהם משמש גם סמל להבדל הפנימי ביניהם. אצל אדם ,הראש, הַמֹּחַ הוּא הַגָּבוֹהַּ, ומתחתיו הלב: רְצוֹן הָאָדָם וְתַאֲווֹתָיו, ובסוף הכבד: הַתַּאֲוָה לאוכל. ואכן אצל האדם השכל והדעת שבמוח הם השליטים, וגוברים על הרצונות שבלב. לא כל מה שהלב חומד, האדם מבצע, לא במעשה ואף לא בדיבור. ואילו הבהמה, כָּל מַעְיָנָהּ לְמַטָּה, שם היא מחפשת את האוכל, וראשה נגרר אחרי רצונה.
5) הבחנה זו, עשה כבר החיד"א במסכת עבודה זרה. על בלעם נאמר "וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן " (במדבר כד, טז), יודע לכוון לזמן הקצר שהקב"ה כועס, בכדי לקלל בו את בני ישראל. התוספות במקום אומר, בתירוצו הראשון, שהוא אומר "כַּלֵּם", (כַּלֵּה אוֹתָם), זאת הקללה, והקב"ה הופך את סדר האותיות, ואומר "מלך" שכתוב " ותרועת מלך בו" (במדבר כג, כא).
6) החיד"א מסביר, שאין פה רק משחק מילים, אלא, בלעם משווה את ישראל לבהמה, שֶׁבָּהּ קַבָּלַת הַהַחְלָטוֹת הן לפי הסדר: כָּבֵד, לֵב, מֹחַ, לכן אמר להם "כַּלֵּם". אך הקב"ה שינה את הסדר למלך: מֹחַ, לֵב, כָּבֵד, כמו אצל אדם. (ע"ז ד:).
7) לפי זה גם מובן, איך מנין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל באמצעות מחצית השקל, מכפר על חטא העגל, שהרי כסף הַכִּפֻּרִים משמש לעבודת אהל מועד "לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם" (ל, טז). והרי בחטא העגל לקחו זהב, עשו ממנו עגל, והשתחוו לו, דהיינו השתחוו לבהמה, שאצלה הכבד הוא המובילבְּקַבָּלַת הַהַחְלָטוֹת. לכן כשתרמו מחצית השקל למשכן, מכפר זהב המשכן על הזהב שתרמו לעגל. בכך יכלו ישראל לזקוף את קומתם, כבן אדם, שנאמר "כי תשא את ראש בני ישראל", נָשְׂאוּ שׁוּב אֶת רֹאשָׁם לְמַעְלָה (מתוך מאמר ב"לתורה ולמועדים" של הרב זוין זצ"ל).
8) תשובות לפרשת תצוה
א) היכן מצינו בפרשה חיטוי שמשמעותו אינה ניקוי? תשובה: על המילים "וְחַטָּאת עַל הַמִּזְבֵּחַ" (כ"ט, לו) מפרש רש"י: לְשׁוֹן מַתְּנַת דָּמִים הנתונים באצבע , קָרוּי חִטּוּי.
ב) היכן בפרשה פסוק, ובו התייחסות לששה אנשים שונים? תשובה:" ואתה,( משה,) הקרב אליך..מתוך בני ישראל..אהרן, נדב, ואביהוא, אלעזר, ואיתמר".
9) שאלות לפרשת כי תשא
א) מעשרים נותנים עשרים -וכך נספרים- מה הכוונה?
ב) על איזו מצוה מֵעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, לא יעבור, אם תקיימו מצווה מסוימת, מהי המצוה?
שבת שלום -מחיים קופל-מעדנים 333 פרשת כי תשא תשפ"ה
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com או בווטסאפ 052-3604905
&
ב"ה, לפרשת כי תשא ופורים תשפ"ה א. וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה -אריה דיכטוולד
כאשר אסתר המלכה מתבשרת על גזירת השמד מתארת לנו המגילה את תגובתה (פרק ד):
(ג) וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים:(ד) ו וַתָּבוֹאנָה נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ וַיַּגִּידוּ לָהּ וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו וְלֹא קִבֵּל.
ותחלחל היא מילה יחידאית, בכל המקרא כולו. מה פירושה? במסכת מגילה (דף טו, ע"א) מצאנו מחלוקת אמוראים:
" ותתחלחל המלכה, מאי ותתחלחל? אמר רב: שפִרסה נידה, ורבי ירמיה אמר: שהוצרכה לנקביה". כלומר, המילה "ותחלחל" פירושה חִלחול =זרימה כלפי מטה. מצב כזה היא תגובה גופנית לבעתה=פחד פתאומי. אם כן, חלחלה היא תוצאה של פחד. אִבן עזרא מפרש שחלחלה היא הפחד עצמו: ותתחלחל - מגִזרת חיל אחז יושבי פלשת מהפעלים השניים שהם כפולים. רש"י בגמרא הנ"ל מפרש שחלחלה היא תיאור גופני (תתחלחל - נתמסמס חלל גופה) אבל עדיין אנחנו בתוצאת הפחד.
המשנה (מסכת כלים פרק י משנה ג) הדנה בדיני טומאה וטהר שרץ מביאה מקרה שבו יש לנו חבית מפוקקת לא באופן הרמטי וכך מתוארת החבית: " מגופת החבית המחולחלת ואינה נשמטת ר' יהודה אומר מצֶֶֶלת =מטומאה את חלל החבית] וחכמים אומרים אינה מצֶלֶת " ומפרש רבי עובדיה ברטנורה: " המתחלחלת - מתנענעת ומתנדנדת. לשון ותתחלחל המלכה".
# אם כן, חלחלה פירושו או מצב גופני פיזי=רִפיון הגוף או מצב נפשי-בעתה, חרדה פתאומית.
מילה יחידאית אחרת מצויה בפרשתנו, כי תשא, בפרשיית תחנוני משה אחרי חטא העגל: " וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה" (פרק לב, י)
מה פירוש המילה "ויחל"?
שאלה זו נשאלה כבר על ידי חז"ל במסכת ברכות ( לב עמוד א):
"ויחל משה את פני ה' " - אמר רבי אלעזר: מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקדוש ברוך הוא עד שהחלהו; (רש"י : שהחלהו - הפציר בו)
ורבא אמר: עד שהפר לו נִדרו, (רש"י : - נדרו - דבורו ) שאמר =בפרשת כי תשא ] "ַאֲכַלֵּם" כתיב הכא "ויחל" וכתיב התם =בפרשת נדרים- כי תשא לב, יא] "לא יַחֵל דברו", ואמר מר: הוא אינו מיחל אבל אחרים מחלין לו
ושמואל אמר מלמד שמסר עצמו למיתה עליהם שנאמר " וְאִם־אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ" (שם, פסוק לב) (רש"י : - שמסר עצמו למיתה - ויחל לשון חלל )
אמר רבא אמר רב יצחק: מלמד שהחלה (=גָרם שתחוּל-לשון חלוּת) עליהם מדת רחמים. ( רש"י ...כמו יחולו על ראש יואב (שמואל ב' ג'), לשון הניח. )
ורבנן אמרי: מלמד שאמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, חולין =חלילה] הוא לך מעשות כדבר הזה "ויחל" משה את פני ה'. (מהרש"א: כטענת אברהם בתפלתו על סדום בראשית יח כה] "חלילה לך מעשות כדבר הזה - להמית צדיק עם רשע" ודרשו ע"ז מה א] "חולין הוא לך", וא"כ מסתבר שזו היתה גם טענת משה, שבזכות הצדיקים שבעם לא ישמיד את כולם)
תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקדוש ברוך הוא עד שאחזתו אחילו. מאי אחילו? אמר רבי אלעזר: אש של עצמות. מאי אש של עצמות? אמר אביי: אִשתא דגרמי. (רש"י :אשתא דגרמי - מוליי"ר =דלקת מוח עצמות- בלעז. )
# אם כן, פירוש המילה "ויחל" נע בספקטרום רחב": בין "תפילה", דרך "הפרת נדר", "מיתה", "חלילה" ועד "מחלה"
ואם לא די לנו בא מדרש רבה ... ( כי תשא פרשה מג) על אתר ומוסיף עוד!!! (תקציר לא נחזור על אותם לעייל שבגמרא) :
...מעין דורון, מתנה לה'- כמו (תהלים מה) וּבַת צֹר בְּמִנְחָה פָּנַיִךְ יְחַלּוּ עֲשִׁירֵי עָם: וגו'
עשה את המר מתוק, לשון חַלְוְי גרסינן. והוא לשון ערבי שקורין למין מרקחת הנעשית מדבש חַלְווַה. בקשתו של משה במרה היא נקודתית 'המתק נא את המיים המרים'
ניתן לחלק את הפירושים לשלוש קטגוריות: 1. השפעה גופנית כתוצאה מאירוע או בשורה טראומתית. 2. ניסיון לשנות מציאות קשה או להציל מגזירה קשה ע"י תפילה ותחנונים 3. כנ"ל ע"י לימוד סנגוריה-המתקת הדין .
צא ולמד: גדולתם של מנהיגים הוא ביכולתם להתמודד מול גזירות קשות ומציאות נוראה, על אף הטראומה האישית בתגובתם המיידית . בשני המקרים, הן משה והן אסתר המלכה, צריכים להגיב מול גזירת כליה, ר"ל, על ישראל. התגובה היא חיל ורעדה, זה טבעי ואנושי, אבל לא שיתוק וקיפאון. גם לא בריחה מאחריות והטלת האשם על אחרים.
הדרך הראויה למנהיג יהודי היא ניסיון לשנות את הגזירה ע"י תפילה ומעשה יחד. פעולה משולבת. ראינו זאת אצל יעקב אבינו לפני פגישתו עם עשיו: יעקב מבקש מה' "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים " מבארים חז"ל (מדרש קהלת רבה (וילנא) פרשה ט): "אמר ר' לוי זיינם כלי זיין מבפנים, והלבישן =בגדים] לבנים מבחוץ, והתקין עצמו לשלשה דברים, לתפלה, ולדורון, ולמלחמה ... פעמים המעשה יבוא לפני התפילה כמו אצל משה ופעמים התפילה תבוא לפני המעשה כמו אצל אסתר. זהו השילוב המנצח. משה קודם פועל נגד עובדי העגל ואילו אסתר מפעילה תכססנות ודיפלומטיה רק אחרי שהיא מקבלת סיוע ע"י תפילה ותשובה שלה ושל העם. הרועה תמיד יהיה מאחורי הצאן כשמבטו מופנה לכל כיוון.
י"א אדר, תשפ"ה - פורים שמח -אריה דיכטוולד.
א.dichtwald@gmail.com כל הזכויות שמורות. נועד ללימוד ועיון בלבד - אין לעשות שימוש מסחרי..
&
רעיונות לשבת פרשת ״כי תשא״-יגאל גור אריה.
״ הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת יְהוָה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.״
למה מחצית השקל??
ההשתייכות חייבת לעלות משהו. הסכום הוא לא חשוב כאן אלא *השותפות*.
בניגוד לכל מגבית אחרת לא חיפשו את התורמים הגדולים, לא רצו פילנתרופ
שרוצה להתבלט בתרומתו הנדיבה- נדרש בדיוק מחצית השקל, מחצית ולא יותר. על כל העם הוטלה החובה שווה בשווה. הכוונה הייתה לאמת את השוויון המוחלט של כל בני ישראל. ההתרמה האחידה של מחצית השקל מחקה- במעשה מוחשי-את כל ההבדלים המלאכותיים, המפרידים בין חלקי העם. החובה לתרום בשווה ובדיוק אותו הסכום *כפתה אחדות, יצרה שותפות של גורל והעניקה לכל זהות אחת*. כולם נוכחו לדעת שאין חשיבות להבדלי עדות, למעמד כלכלי, חברתי ואינטלקטואלי שונה-כולם שווים.
סיבה נוספת מפקד אוכלוסין מושלם. היו צריכים לדעת כמה אנשים מונה העם.
למה מחצית השקל ולא שקל שלם?
*תחושת החצי חשובה מאד אתה הפרט כפרט, זקוק לרעך כדי להגיע לשלמותך*.
לעולם לא תוכל להיות שלם לבדך, כל אחד ואחד הוא חצי בלבד.
אנו זקוקים לחצי השני לשלמות-שלם. זו רק מחצית, לא מעשה שלם. את המחצית השנייה יש להוכיח במעשים היומיומיים בקשב, בסובלנות, בקבלת האחר, בחיבוק ...
בתקופה מורכבת זו כולנו חשים חצאים. חסרי ידע והבנה אל מול המתרחש במדינתנו ובעולם. הבה נשכיל לנצל את תחושת ה'חצי' כדי להתאחד יחד. נביט בענווה אל החלקים החסרים והבלתי מושלמים שלנו ונראה את החלקים המלאים שבזולתינו, גם אם הוא איננו בדיוק מהמגזר שלנו. וכך, *רק כך - נהיה באמת עם אחד. עם מושלם*!
כמו בשיר של עוזי חיטמן:
״ ואת הנשמה המתוקה שלי
היחידה שמדליקה אותי
ואיתך אני כל העולם
ואיתך אני כל היקום
*בלעדייך אני חצי בן אדם*
בלעדייך אני בעצם כלום .....״
שבת שלום! שבת שלווה וענוגה!!
*יגאל גור אריה*
המשפטים של עמנואל מורנו-הי"ד
19 שנים לנפילת סא"ל עמנואל מורנו, במלחמת לבנון השנייה. מורנו, קצין בסיירת מטכ"ל, שירת בתפקידים סודיים שבגללם אסור עדיין לפרסם את תמונתו. אבל יש דברים שאפשר וצריך לפרסם – משפטים שנהג לומר. הנה כמה משפטים ששלחה לי בעבר אלמנתו, מאיה אוחנה-מורנו, עם הסברים שלה:
