מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון 'זכור ושמור' –חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
השבת ולוח החגים: ראש השנה או ראשית השנה?
כל החגים נקראים בפינו, ובתפילה, בשמות הכתובים בתורה, רק 'ראש השנה' חריג – בתורה, הוא החג היחיד שחל בראש חודש, והוא נקרא "זכרון תרועה" או "יום תרועה" – בתפילה הוא נקרא "יום הזיכרון", ובלשון חז"ל, ובפי העם 'ראש השנה' – להשוואה, 'יום הכיפורים' נקרא כך גם בתורה, גם בתפילה, וגם בפי העם!
איך זה קרה?
א. ה'שנה' בתורה – חקלאית
חז"ל (במשנה) קראו ל"אחד בתשרי ראש השנה לשנים", ברם, כינוי זה אינו נזכר בתורה, ולא עוד, אלא שפסוקים אחדים בתורה סותרים בבירור את האפשרות להתייחס ליום זה כאל תחילת השנה, כי נאמר במפורש שהשנה מסתיימת בחג הסוכות:
וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה,
וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה; (שמות כ"ג, טז).
מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת; (דברים ל"א, י).
בנוסף, בפרשיות המועדים השונות מופיעים חג הסוכות ושמיני עצרת תמיד בסוף השנה; כך בפרשת אמור (ויקרא כ"ג), כך בפרשת פינחס (במדבר כ"ט) וכך גם בפרק המועדים בדברים ט"ז, שם הסיכום הוא:
שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר,
בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת...; (דברים ט"ז, טז).
לפי כל הפסוקים האלה, חג האסיף (= חג הסוכות) חל בסוף השנה, והשנה החדשה מתחילה אחרי סוכות.
הפרשיות שהזכרנו מתוך כל חומשי התורה מעידות באחדות מלאה שהשנה מתחילה אחרי סוכות. סתירות לכאורה, ונקודות מבט שונות, יש בתורה בנושאים רבים מאוד – אך לא בנושא זה. העדות ברורה וחדה, והיא סותרת לכאורה את המסורת שבידינו, שא' בתשרי הוא 'ראש השנה'.
לכאורה היינו מצפים, ש"ראש חדשים" (= חודש האביב) יהיה בתורה 'ראש השנה'. אך גם דבר זה אינו נכון: לפי כל הפסוקים שהבאנו לעיל, חג הסוכות הוא סוף השנה, וה'שנה' שבתורה מתחילה מיד אחריו. יתר על כן, קבוצת פסוקים נוספת מוכיחה, שה'שנה' בתורה היא שנה חקלאית, והיא מתחילה בעונת הזרע וביורֶה:
וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ;
וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ...; (שמות כ"ג, י-יא).
שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ;
וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר;
אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ; (ויקרא כ"ה, ג-ה).
וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים... וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה...
יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ...; (שם, ח-יא).
בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ...; (שם, טו).
כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ... אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם; אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ,
תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה;
וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי...
וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ; (דברים י"א, י-טו).
גם כאן אנו מוצאים עדות אחת, תואמת ומכוונת, שהשנה בתורה היא חקלאית, והיא מתחילה בעונת הזרע ובגשם הראשון, הוא היורה; לפיכך, "מרא]שית השנה ועד אחרית שנה" פירושו: "יורה ומלקוש" (דהיינו, עונת הגשמים), ואסיף הדגן, התירוש והיצהר (דהיינו, ימי החמה והאסיף). שנה כזו מתחילה ומסתיימת, לכאורה, בחודש מרחשוון, שבו מתחיל היורה ובו מוסקים את הזיתים – ולא בתשרי; הפסוקים על חג הסוכות-האסיף בסוף השנה והפסוקים על הזרע עם תחילת עונת הגשמים (= היורה) בראשית השנה מתאימים בפשטות אלה לאלה, ולכאורה אין הם עולים בקנה אחד עם ההתייחסות לראש החודש השביעי כאל 'ראש השנה'.
ב. ראשית השנה
פסוק קשה בפרשת היובל יסייע בעדנו לפתור את התעלומה:
וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ,
בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם;
וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה...; (ויקרא כ"ה, ט-י).
"יום תרועה" בכל שנה חל באחד לחודש השביעי, והנה, "שופר תרועה" מכריז על שנה חדשה ומיוחדת, שנת היובל – אולם הוא חל ביום הכיפורים! פרשה זו עצמה מדברת על שנה חקלאית שמתחילה בזרע, כפי שראינו לעיל, ובכל זאת, 'ראש השנה' של שנה זו חל דווקא ביום הכיפורים, בעשור לחודש! מדוע תתחיל שנת היובל בעשור לחודש? וכיצד מתיישב הדבר עם הפסוקים המעידים על שנה חקלאית שמתחילה בזריעה עם היורה?
התשובה נתבררה לי לאחר שנים של תהייה וחיפוש: ראש השנה בתורה איננו יום, אלא תקופה, עונת מעבר הכוללת בתוכה את כל חגי החודש השביעי (= תשרי), מיום התרועה ועד שמיני עצרת.
השנה החקלאית היא שמשית; היא נמשכת כ-¼365 יום, והיא ארוכה משנים עשר חודשי ירח במעט פחות מאחד עשר יום. השנה החדשה, במובן החודשי, מוכרחה אפוא להתחיל לפני שהסתיימה השנה הקודמת, אם מונים אותה לפי חודשים; אם כן, החודש השביעי הוא התקופה שבה נכנסת שנה ויוצאת שנה, כלומר: "תקופת השנה".
עם זאת, השנה החקלאית איננה תלויה בראש החודש הירחי בשום אופן, ולכן האסיף העיקרי של הגורן והיקב מסתיים בחג האסיף (= הסוכות). שמיני עצרת, הבא מיד לאחר חג האסיף, הוא ראש השנה החקלאית, וכך הוא נתפס גם היום בתפילה על הגשם, ובתודעה, כסיום קריאת התורה וראשיתה.
אכן, שמיני עצרת סמוך הוא לתחילת הגשמים ולזרע, אולם אינו יכול לשמש כ'ראש השנה' החקלאית, שכן ראש השנה אינו יכול לחול באמצע חודש – כשם שחודש אינו יכול להתחיל באמצע יממה, אף על פי ש'ככה זה בטבע'.
לפיכך קבעה לנו התורה את ראש חודש השביעי כראש חודש של ראשית השנה (=ראש ראשית השנה), ובקיצור: 'ראש השנה". מדוע לא קראה לו התורה 'ראש השנה'? – מפני ש'ראש השנה' בתורה איננו יום, אלא תקופה של עשרים ושניים ימים: ראשיתם בראש החודש השביעי, שהוא יום התרועה, המשכם ביום הכיפורים – ראש שנת היובל, ואחריתם בשמיני עצרת, החל מיד אחרי 'צאת השנה' של חג האסיף, ונחשב כראש השנה החקלאית, למטר ולזרע.
כל יום מן הימים האלה, יש בו משהו של ראש השנה; יום התרועה, יום הכיפורים ושמיני עצרת הם ימים מיוחדים, שכל אחד מהם קשור בהיבט אחר של 'ראש השנה' – יום התרועה הוא ראש החודש הירחי של ראשית השנה, כי הוא ראש החודש הירחי שבו השנים תתחלפנה. יום הכיפורים הוא יום הכפרה המסכם לכל השנה שעברה, על כל עוונותיה, והוא באמת היום השלם האחרון של שנת השמש הקודמת, כפי שנבאר להלן; שמיני עצרת הוא ראש השנה החקלאית, מפני שהוא סמוך לגשם ולזרע.
הוכחה לדבר מן המקרא:
מלשונו של יחזקאל (מ', א) על יום הכיפורים: "בעשרים וחמש שנה לגלותנו בראש השנה בעשור לחדש" – כלומר, בראשית השנה בעשור לחודש, ו"ראש השנה" הוא ראשית השנה.
ורמז לדבר בתורה: קרבן המוסף של יום התרועה, של יום הכיפורים ושל שמיני עצרת – שווה: פר אחד, איל אחד, שבעה כבשים ושעיר לחטאת (במדבר כ"ט); זאת בניגוד לראש חודש, לחג המצות ולחג השבועות – שלכולם אותו קרבן מוסף: שני פרים, איל אחד, שבעה כבשים ושעיר לחטאת.
התורה רצתה חיבור שנים בשרשרת, שבה כל חוליה מתחילה לפני שהקודמת נסגרת – כך בשנים, וכך בשרשרת הדורות. משום כך קבעה התורה, כי 'ראשית השנה' חופפת בדיוק את 'אחרית השנה', 'צאת השנה' או 'תקופת השנה'. שנה אחת שלובה בחברתה לבלי הינתק, כמו חוליות בשרשרת. השנה החדשה מתחילה לפני שהשנה הקודמת הסתיימה!
מנהגי ראשית השנה
גם המנהגים 'יודעים' זאת, טוב יותר ממסביריהם. מנהגי הסליחות, תפילות הדין והתחנונים נמשכים בצורות שונות (סליחות/הושענות) עד סוף סוכות, עד הושענא רבה. הדין על המים בחג הסוכות ("ובחג נידונין על המים" – ראש השנה פ"א מ"ב), שכמובן משפיע על כל החיים כולם, הפך את הושענא רבה ליום החיתום האחרון, במנהג, בתפילה ובתודעה. מזמור תהילים כ"ז ("לדוד ה' אורי וישעי..."), שנאמר בכל חודש אלול, נאמר גם בתשרי, עד סיומו של חג הסוכות. הדבש על השולחן במנהגי אשכנז, המאפיין את ברכת השפע של השנה החדשה, נשאר על השולחן עד שמיני עצרת. במחזור קריאת התורה הפך שמיני עצרת ל'ראש השנה' של קריאת התורה, בנוסף לתפקידו ההיסטורי כראש השנה לתפילת הגשם – ראש השנה החקלאית. המנהגים אינם מכירים יום אחד שהוא לבדו ראש השנה, אלא תקופה ממושכת של 'ראשית השנה'.הרב ד"ר יואל בן-נון.
&
ראש השנה תשפ"ד- " וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָׁמַע " - מרחב של שיג ושיח משותף
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
קולות השופר השנה, קוראים למנהיגינו מימין ומשמאל, להקשיב לכל הקולות בעם, לגלות משמעת, אחריות וערבות הדדית.
קולות השופר השנה, גם קוראים לכל אחד מעמנו, לראות את עצמו מחויב כלפי זולתו האחר וכחלק בלתי נפרד מקהילת- "כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה ", לשותפות גורל אחת.
קולות השופר כמונו, אינם אחידים וזהים. הם מייצגים את השׁוֹנוֹּת וההבדלים בקהילת הקולות- תקיעה, שברים תרועה. אבל כולם מתחברים לרקמה אנושית אחת, של קהילת קולות שופר ,המייצגת הרמוניה שיש בה- אחדות, אחריות וערבות הדדית.
בתלמוד במסכת ראש השנה ,מתקיים דיון ומחלוקת לאופיין של קולות השופר. האם התרועה והשברים מסמלים שני סוגים של בכי, כמאפיין של קולות גניחות ארוכות, או כמאפיין של קולות יללות מקוטעות וקצרות.
הנה בא מנהיג בעל אחריות וסמכות בשם רבי אבהו שחי במאה ה 3 לספירה בישראל והתקין סוג של פשרה והסכמה, שיהיו כל ישראל תוקעים את שני סוגי הקולות הללו גם וגם - גניחות ארוכות וגם יללות מקוטעות קצרות. כפי שאנו נוהגים עד היום- תקיעה שברים תרועה ותקיעה.
אך עלינו לשאול, מדוע במקומות מסוימים תקעו בצורה אחת ובמקומות אחרים בצורה אחרת? מהי המשמעות העמוקה לדורות, לתקנתו של רבי אבהו?
בעל ספר החינוך שחי במאה ה13, מלמד אותנו שתקנת רבי אבהו איננה טכנית.
עד זמנו של רבי אבהו כל קהילה החליטה על סגנון התרועה שלה לפי הבכי המקובל במקומה - ארוך קצר או משולב. המסר והמשמעות בתקיעת השופר, לאחר תקנת רבי אבהו- הוא מסר חברתי.
אנו מחברים את כל קהילות העולם היהודי , לתחושה של אחדות, סולידריות וערבות הדדית. של רגישות של קהילה אחת לסבל של רעותה. כי - כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה.
הנה קולות השופר נושאים בגלי קולותיהם השונים, מסר חד וברור בתפילת - "וּנְתַנֶּה תֹּקֶף" :
" וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָׁמַע ".
קולות השופר קוראים בימים אלו למנהיגינו, על גבי הקשת הפוליטית, עליכם להיכנס ביחד למרות הפערים והמחלוקות, למרחב אחד של שיג ושיח משותף.
הקשיבו אחד לשני, למרות חילוקי הדעות, אבל עשו זאת - בקול דממה דקה, באמפתיה וברגישות. לא בהתלהמות, לא בצעקות ולא באלימות מילולית.
בתנ"ך בספר מלכים, הקב"ה מתגלה לאליהו הנביא, בקוֹל דְּמָמָה דַקָּה, כדי להזכיר לו שהאמת, הצדק, והטוב, לא תמיד מכריזים על עצמם ברעש ובקולות רועמים.
המסר למנהיגינו וגם לנו ,שתהיה להם ולנו הצניעות לשמוע, את קול הדממה הדקה ,כאשר הוא לוחש לנו, וגם שיהיה לנו האומץ להשמיע אותו גם כשהכול סביבנו רועש.
עלינו לשמוע לא רק את הקולות הרועמים שחושבים שככל שירימו את קולם הם יותר צודקים.
הם אלה הנחרצים הבטוחים בעצמם, שהאמת רק איתם. הם אלה המתרכזים בעצמם ולא בזולתם ובקולקטיביות של חברתם, שחושבים שהדרך היא לפרוץ כל גדר בקול רועם, מתריס ומאיים.
התיוגים של ימין או שמאל והנוספים שבתוכנו, מתגמדים אל מול הצורך החירומי והקיומי של מנהיגינו בעת הזאת – לגלות אחריות ולשמור על הבית הלאומי שלנו, מדינתנו האחת והיחידה, בימים הרי גורל הפוקדים אותנו.
בתקופה זאת אנו קוראים בתנ"ך בשבתות, את ארבעת הפרשות הקרויות – ניצבים, וילך, האזינו וזאת הברכה.
הנה המסר למנהיגינו בשעה זאת.
אם תהיו ניצבים ונוקשים ללא ניסיון מעט להתכופף, לדעת גם להתפשר, אז התוצאה תהא חמורה - וילך. אבל אם תדעו להקשיב – האזינו, גם לדעות אחרות ותדעו לגלות אחריות לגודל השעה ותקבלו עליכם מכל צד, גם מידה של התכופפות ופשרה , אז התוצאה תהא ברכה - וזאת הברכה.
השנה במיוחד, על קולות ההשכמה וההתעוררות של השופר, להתמזג עם קולות תשר"ת בתשפ"ד - קולותינו אנו, שישאו קול תחינה ותפילה :"אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הַצְמַח לָנוּ יְשׁוּעָה בְּקָרוֹב".
כך נשיר את הפיוט לאחר תקיעת שופר, המציב למנהיגינו ולנו תמונת מראה, כיצד יש לנהל השיג והשיח בקרבנו - "אֲרֶשֶׁת שְׂפָתֵינוּ יֶעֱרַב לְפָנֶיךָ אֵל רָם וְנִשָּׂא, מֵבִין וּמַאֲזִין מַבִּיט וּמַקְשִׁיב לְקוֹל תְּקִיעָתֵנוּ , וּתְקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן סֵדֶר מַלְכֻיּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנוֹתֵינוּ ושׁוֹפְרוֹתֵינוּ".
שנה טובה כתיבה וחתימה טובה
* ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל מלב"ב ( שירותים בקהילה לאנשים עם דמנציה), חבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון
&
*ראש השנה תשפ״ד* - יגאל גור אריה
אורכה של ריצת המרתון האולימפית הוא בדיוק 42.195 קילומטרים. רצי מרתון מקצוענים וחובבים מעידים כי במהלך הריצה הארוכה והקשה יש כמה נקודות משבר, כשאחת מהן היא הקילומטרים האחרונים לקראת הסיום. הרגליים כבדות, הגוף סוחט את שאריות האנרגיה שבו, והשרירים בשיא המאמץ. נותרו רק קילומטרים ספורים להגיע לקו הגמר – ואלו הקילומטרים הקשים ביותר, המצריכים מאמץ פיזי ומנטלי גדול.
אורכה של "ריצת המרתון היהודית" הוא 365 ימים – מראש השנה עד ראש השנה. 365 ימים של ימי חול ומועד, של שיגרה מבורכת ושל ימים מיוחדים, של עשייה וסיפוק, של עמל והתמודדות. וכמו בריצת המרתון – אנו ניצבים לפני הימים האחרונים של שנה זו, ומתפללים את מילותיו של המשורר איתמר פרת, אותם ביצעה נעמי שמר – "אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת כְּמוֹ יְבוּל בְּרָכָה, כָּבֵד מִשֵאת..."
שנה עברה, שנה חלפה. עברנו כולנו – הן כפרטים והן כחברה, שנה עמוסה, מלאה באתגרים ובהתמודדויות, עליות ומורדות. עברנו שנה ארוכה ועמוסה במעשים, במילים, באותות, בחיבורים של יחד, בחיבוק אוהב, בעשייה וביצירת יבול, ברכה חינוכית.
בשנה זו אנו חשים את גודל הזכות וגודל האחריות והמחויבות להמשיך את המפעל הגדול הזה, נכונים ומוכנים בלב אוהב וחפץ, להמשך עשייה מבורכת לקראת השנה הבאה עלינו לטובה.
ההבדל בין מחילה למחלה היא אות קטנה .
אדם שצובר כעסים ואינו יודע מחילה, הכעסים האצורים בתוכו הופכים למחלה.
כדי למחול לא צריך ללכת לחוג מחול, רק לזכור שכולנו עשויים מחול.
מעפר באנו ולעפר נשוב והזמן ביניהם יתמלא אושר ושמחה רק ע"י כוח המחילה.
שנזכה לחלום, לחמול ולמחול ולהביא את הטוב לעולם!
*בתפילה לשנה של בשורות טובות, בה תשרה הברכה החמלה במעשי ידינו ובבתי כלל ישראל*.
שנה טובה !! כתיבה וחתימה טובה !!!
*יגאל גור אריה*
&
מעדנים לראש השנה ד"ת מספר 252 -צעקה שקונה עולמות- חיים קופל.
1) לקראת ראש השנה ראוי לעסוק באחד מבעלי התשובה, שסיפורו מופיע בגמרא. הגמרא מספרת על ר' אֶלְעָזָר בֶּן דֻּורְדְּיָּא, שהגיע לשפל תחתית המדרגה מבחינת העבירות שעבר.(ואולי גם שמו מרמז על כך:"דורדיא" הם שמרים, דהיינו פסולת היין. השמרים גרועים מיין שהחמיץ , שיש בו עדיין תועלת).
2) פעם אחת אמרו לו: לך אין כבר סיכוי לחזור בתשובה, לא יקבלו אותך. זה כבר היה יותר מידי עבורו,
לקבל כזאת אבחנה מ"קּוֹלֵגָה" שלו לעבירה, קל שבקלים, שרואה עליו שהוא שקוע כל כך עמוק בחטא עד כדי כך, שאין לו כבר סיכוי לחזור בתשובה! החליט לעשות מעשה.
3) הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים. אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו. ביקש את השמים והארץ, שיבקשו עליו רחמים וקיבל תשובה זהה. כך גם כשביקש את החמה והלבנה וכן את הכוכבים ומזלות.
4) נראה שקיבל "צביטה בלב", הבין שאף לא אחד מוכן להמליץ עליו, כל אחד דואג לעצמו. החליט שהוא צריך לעשות בעצמו את כל התהליך:" הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכייה עד שיצאה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא.(תוספות מסביר שהביטוי "מזומן" משמעותו בלא דין ובלא ייסורים כך. בכתובות ק"ג:). בכה רבי ואמר: "יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת" (עבודה זרה י"ז.).
5) הסיפור תמוה, מדוע בכה רבי ? היה צריך לשמוח, ב"ה עוד בעל תשובה שתשובתו התקבלה. ודאי תהיה לכך גם השפעה חיובית, על אחרים שילכו בדרכו?
6) ובספר "אור יהל" (ר' יהודה לייב חסמן זצ"ל) מוסבר שרבי לא בכה על רבי אלעזר בן דורדיא, אלא על עצמו הוא בכה, אחר שראה מה ניתן להשיג בשעה אחת, "בצעקה אחת" כנה לקב"ה, כל כך הרבה טוב נצחי. ודאי יש עכשיו לבכות על כל הרגעים ההולכים לאיבוד, ואיתם הולך לאיבוד כל כך הרבה טוב נצחי.
7) ובדומה, כותב רב חיים שמואלביץ זצ"ל בספרו "שיחות מוסר", ונצטט את לשון הזהב שלו: "יש קונה עולמו בשעה אחת". "שעה אחת" כזו יש לכל אחד ואחד, והרבה "שעות" כאלו, אבל קונה עולמו בשעה אחת, זה יש רק אחד מאלף. אדם שידע לנצל את "השעה אחת" של התעוררות ועי"כ לקנות את עולמו, ועל זה בכה רבי, אם יתכן כח כזה באדם, למה לא יזכה כל אחד לכך".
8) מעניין, רבי לא אמר שרבי אלעזר קנה את העולם הבא, אלא קנה את עולמו, עולמו שלו, שהיה מיועד לו בעולם הבא. הוא בשעה אחת השיג את מה שציפו ממנו, והשיג את החלק שיועד לו בעולם הבא.
9) תשובות מפרשת נצבים וילך
א) שני פסוקים רצופים בפרשה, שמסתיימים באותן חמש מילים? תשובה: " לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה " (ל-י"ב) ופסוק שני: " וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה " (ל-י"ג)
ב) בפרשה - עסוק במים
ובארץ - בדרך לירושלים
תשובה: שׁוֹאֵב -שׁוֹאֵבָה. "אַתֶּם נִצְבִּים הַיּוֹם..מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" (כ"ט-ט.י) ישוב בדרך לירושלים "שׁוֹאֵבָה"
10) שאלות לראש השנה
א) הנביא ישעיהו מנבא " וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים " (ישעיהו י"א-ט).
מה משמעות הדימוי "כמים לים מכסים" ?
ב) בתפילה: על חטא שחטאנו לפניך.... למה הדגש לפניך? הרי כל חטא הוא לפני ה', או כנגד ה?
ג) מה הקטע בתפילה שפרושו: חוֹטְאֵי עַוְלוֹת וַעֲלִילוֹת-אֶת פִּיהֶם יִסְגְּרוּ
וְהָרְשָׁעִים- כֻּלָּם לֹא יִשָּׁאֲרוּ.
שבת שלום ושנה טובה מחיים קופל.
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
או בוואטסאפ 052-3604905
&
הרב אברהם רזניקוב- רב בית החולים איכילוב ת"א.
תְּקִיעַת שׁוֹפָר בראש השנה היא מצוות עשה מן התורה. ראש השנה מכונה בתורה כ "יום תרועה" ו"זכרון תרועה" ,וחז"ל למדו מכך שיש מצווה להריע בשופר בראש השנה
שופר בפסיפס מעון שהעתקו מוצג בפתח בית הנשיא יצחק בן-צבי.
רמב"ם כתב על תקיעת השופר את הדברים הבאים, "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזרת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו, ישנים, משנתכם!
קומו ונרדמים, הקיצו מתרדמתכם! וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם!..
הביטו לנפשותיכם והיטיבו דרכיכם ומעלליכם! ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה.
לפיכך צריך כל-אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו
חייב. חָטָא חֵטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה.
עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה." (משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ג', הלכה ד').
בראייה מודרנית ניתן לתאר את דברי הרמב"ם באופן הבא,
תקיעה - מה "תוקע" אותנו בחיינו?
מה יאפשר לנו לצאת מן המקום הזה?
האם המקום התקוע משרת אותנו או מעכב אותנו?
שברים- מהם השברים שיש בחיינו? האם נוכל ליצור מהם משהו חדש?
לרפא אותם או לשמור עליהם כעדות? כזיכרון?
מה היו נקודות השבירה שלנו בשנה הזאת?
כיצד נשכיל לא להגיע אליהן בשנה החדשה?
תרועה- מה גורם לנו להריע? לשמוח בחלקנו?
להוציא מפינו קול שמחה ספונטני? שיר הלל?
שנה לא פשוטה חלפה ואנו בפתחה של שנה חדשה
אני מתפלל עמכם לשנה טובה יותר, שנה שנצא מהמצר ומהמקום שאליו נקלענו למקום רחב יותר ממש כמבנה השופר
שנה טובה כתיבה וחתימה טובה לכם ולבני משפחותיכם -הרב אברהם רזניקוב.
שנה טובה בבריאות ובשורות טובות לכל עם ישראל- מאחלת החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון
ישראל קריסטל - מנכ"ל
