אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
השבוע למחרת חג העצמאות קיימנו בבית הספר תיכון ממלכתי-(חילוני)"אהל שם" ברמת גן "יום שיא בתנ"ך"
במקום לומדים כ-200 תלמידים/ות תנ"ך 5 יחידות וגם נבחנים על 5 יחידות במבחני בגרות.
זהו אחד מבתי הספר המובילים בארץ במספר התלמידים/ות הנגשים לבחינת בגרות 5 יחידות !
ביום זה הוצגו עבודות של תלמידים בנושא "מנהיגות" ובו השוואות בן גיבורים בתנ"ך לגיבורים גיבורי צה"ל שחרפו נפשם למען עם ישראל וארץ ישראל.
מתוכם נבחרו 6 תלמידים ותלמידות מצטיינים שקיבלו מאיתנו "החברה לחקר המקרא" מלגות הוקרה.
האלוף מיל. אלעזר שקדי מפקד חיל האויר ומנכ"ל אל על לשעבר דיבר במשך כשעה על מנהיגות ! על חובת הצניעות של מנהיג, על חברות ונתינה,כל אחד חייב להאמין בעצמו ולא להבהל כשאומרים לך "אינך מתאים לתפקיד!"
ושאל את הצעירים: מהו הדבר שאי אפשר לעולם לקחת ממך ? ותשובתו הייתה הנתינה! וזה הזכיר לי את הפסוק הראשון בספר שמות פרשת כי תשא פרק ל' פסוק יב' "ונתנו" איש כופר נפשו: המילה "ונתנו" אומרים המפרשים ניתנת לקריאה מהתחלה לסוף ומהסוף להתחלה,
"הנתינה עם חיוך ובאהבה תמיד חוזרת". מוסר השכל נפלא .
יש לכם דוגמאות מהחיים כיתבו לנו ונעלה אותם כאן.
..................................................................................
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, חבר בבמערכת התנ"ך בחברה לחקר המקרא - 'מקראות – בינה בתורה' (ויקרא-במדבר) לפרשת 'אֱמֹר':
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים, בבקשה לשמירת חיי לוחמינו בכל
החזיתות, בזעקה להצלת חטופינו ולשחרורם לחיים ולשלום בכבוד, ובתפילה לשלום
הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה' !
בעלי מומים בתורת כהנים -כהן בעל מום במקדש, מה מותר לו?
כהן בעל מום אינו יכול להקריב קרבן במזבח ולשרת ככהן בקודש (כ”א, יח-כא), אולם הוא יכול לאכול בקודשים (כב-כג); אם כן, יש לו מקום בקודש, אבל אסור לו לעבוד ככהן, ועבודה כזו יש בה חילול הקודש.
מן הפרק הבא (כ"ב, יט-כה), ברור שמום בקרבן פוגם אותו בדומה למום בכהן המקריב; מתוך רשימות המומים השונות עולה הרעיון של "תמים יהיה לרצון" (כ"ב, כא), והוא רלוונטי בשניהם, גם בכהן וגם בקורבן.
הנביא מלאכי (א', ז-ח) קרא לכהנים שהקריבו קרבנות בעלי מומין "בּוֹזֵי שמי", ושאל בהתרסה "הקריבהו נא לְפֶחָתֶךָ – הירצך?" – האם השליט (הפרסי) יסכים לקבל מנחה כזאת?! בימינו, הולך ומשתנה יחס החברה לבעלי מומים, במיוחד בזכות הטכנולוגיה והרפואה שמחוללות פלאים. לכן הולך וגובר הקושי להבין ולקבל פסילת כהן בעל מום.
עיון יסודי במקורות חז"ל ובית שני, מלמד ששאלת שילובם של בעלי מום כבר עלתה אז. טהרות בירושלים היו נעשות על ידי חֵרשים (תוספתא תרומות א', א); והנה מתוך מגילות שנמצאו במדבר יהודה מסתבר, שזו הייתה אחת הסיבות לפרישת 'עדת היחד' (=כת קומראן) מירושלים ומהמקדש, כי לא יכלו לקבל כניסת עִוְרים וחֵרשים אל הקודש, כי מי "שלוא ראה ולוא שמע לוא ידע לעשות, והמה באים לטהרת המקדש"?! ('מקצת מעשי התורה', בתוך: א' קימרון, מגילות מדבר יהודה – החיבורים העבריים, כרך ב' עמ' 208).
בין גדולי התנאים מסוף ימי בית שני היה רבי טרפון, שהיה כהן בבית המקדש, והוא העיד: "...ראיתי שמעון אחי אמי שהיה חִגֵר ברגלו והיה עומד ומריע בחצוצרות" (ספרֵי בהעלֹתך פסקה לו), אלא שרבי עקיבא תיקן אותו, והזכיר לו שזה היה במעמד 'הַקהֵל' ולא בשעת קרבן; רבי טרפון הודה לו בהתרגשות. למדנו, שחכמי ירושלים בימי בית שני (בניגוד לכתות שפרשו למדבר יהודה) מצאו דרכים מותרות לשילוב בעלי מומים, ונתנו להם מקום בקודש.
עִוֵּר ופִסֵּחַ לא יבוא אל הבית?!
פעמיים הסעירו את רוחי שתי נשים, שכאבו מאוד את יחס התורה והמקרא לבעלי מומים – בראשונה הייתה זאת עיוורת חכמה ומוכשרת, שלא יכלה לסלוח לדוד המלך על מה שנראה כיחסו הקשה לעיוורים ופִסחים (שמואל-ב ה', ז-ח):
...ואת הפִּסחים ואת העִורים שְׂנֻאֵי נפש דוד, על כן יאמרו: עִוֵּר ופִסֵּחַ לא יבוא אל הבית;
ניסיתי בכל כוחי להרגיעה בהסבר שלמדתי מדברי רש"י ורד"ק, שכל זה היה רק הצגה אלילית של היבוסים על החומה אל מול לוחמי דוד; הם רקדו עם הפסלים והצְלָמים שלהם ש"עינים להם ולא יִראוּ", ולעגו ללוחמי דוד שלא יוכלו לכבוש את "מְצֻדַת ציון היא עיר דוד", כי לא יוכלו להסיר את הצלמים שלהם; רק את זה שנא דוד, ולא נתן לעובדי הצְלָמים 'העיוורים והפִּסחים' לבוא אל הבית. לדעתי, דוד מלך ישראל לא שנא עיוורים ופִסחים באשר הם!
אולם לצערי היא לא נרגעה.
אחרי שנים רבות, במפגש לימודי מתמשך של 'דתיים' ו'חילוניים' בבית מדרש של התנועה הקיבוצית, אמרה לי אישה צעירה שהיא אוהבת מאוד את התורה וגם משתדלת לשמור ולקיים, רק האיסור על איש בעל מום מזרע אהרן "להקריב לחם א-להיו; ...איש עִוֵּר או פִסֵּחַ..." (כ"א, טז-כג), מדכא את רוחה; היא איננה יכולה לקבל יחס כזה לבעלי מום, במיוחד אם זה מום קבוע.
אמרתי לה, שמעמדו של כהן בעל מום בפרשה הוא של כהן, ואוכל בקודשים כמו כולם:
לֶחֶם אֱ-לֹהָיו, מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים, יֹאכֵל; (כ"א, כב)
רק להקרבה בקודש, במזבח ואל מול הפרוכת, נדרש כהן תמים! לבעלי מומים בכלל, כולל כהנים בעלי מום, נשמר מקום של כבוד במקדש, ועיוורים ופִסחים חייבים בכל מצוות התורה; יתר על כן, לפי הלכת חז"ל כהן בעל מום, אם הוא מוכר בקהילה ואינו מעורר מבטים, או אם הוא מכוסה בטלית ואין רואים את המום (משנה וגמרא במגילה כד, ב, שנפסקה להלכה בשולחן ערוך אורח חיים קכ"ח, ל-לא), יכול לשאת את כפיו ולברך את עם ישראל באהבה!
האישה נרגעה וקיבלה את הדברים, ברוך השם.
'חֵרֵש' המדבר בשפת סימנים (מתוך ספרי החדש, 'מחביון תורתך', כרך ב' עמ' 347-344):
להלן תקציר של תשובה הלכתית שכתבתי על 'חֵרֵש' המדבר בשפת סימנים, שאפשר לדעת מה הוא מבין, ובזה הוא יוצא מגדר של פטור ממצוות.
בניגוד לעיוור ופִסֵּחַ שחייבים במצוות, חֵרֵש-אילם פטור ממצוות; אולם דווקא הלכה זו פותחת לנו פתח ליחסם של חז"ל לבעלי מומים קשים, שעמד בניגוד חד לכיתות בית שני, שפרשו מירושלים ומן המקדש בין השאר בגלל שחכמי ירושלים קירבו למקדש גם בעלי מומים.
מול עמדה כיתתית-צדוקית זו של הפורשים מן המקדש, ניצבת עדותם של חז"ל:
אמר רבי יהודה: מעשה בבניו של ר' יוחנן בן גודגדא שהיו חֵרשים, והיו כל טהרות ירושלים נעשין על גבן; (תוספתא תרומה א', א)
כאשר מעיינים בסוגיית הגמרא (חגיגה ב, ב – ג, א) אפשר למצוא לכאורה במדרש חז"ל על מצוות 'ראייה' בעלייה לרגל, כיווּן דומה לזה שבמגילה הכיתתית, כי מפסוקי התורה שם נלמד, שבעלי מומים, סומים וכל סוגי החֵרשים פטורים מחובת ה'ראיה' בעלייה לרגל; אבל, בניגוד למחמירי הכיתות, לא נאסר עליהם לעלות לרגל, ובמצוות 'שמחה' הם חייבים!
מלבד זאת, ה'חֵרֵש' שפטור מכל מצוות התורה הוא רק 'חֵרֵש-אילם' (משנה תרומות א', ב; תוספתא תרומות א', ב; בבלי חגיגה שם); על 'שומע שאינו מדבר', ועל 'מדבר שאינו שומע', נפסק בפירוש במשנה ובתוספתא, שהם נחשבים כפיקחים לכל דבר.
השאלה היא, מדוע חֵרשים-אילמים יכלו לעסוק בטהרות בירושלים, אך לא יכלו לתרום תרומה? על זה ענו חז"ל (תוספתא תרומות א', א) שתרומה צריכה 'מחשבה', וטהרות אינן דורשות 'מחשבה'; מכאן באה ההגדרה של 'חֵרֵש-אילם' בהלכה כחסר 'דעת', בדומה ל'שוטה וקטן'.
אולם מהי ה'דעת' או ה'מחשבה' שמדובר בהן בהלכה זו? ברור כי חוסר 'דעת' אינו חוסר ידיעה והבנה, שהרי העיסוק בטהרות מחייב ידיעת ההלכות על בוריין, הבנה של בדיקת הטהרות וכושר הבחנה והבדלה בין טהור לטמא, עם אחריות והקפדה על הבדיקות!
לפיכך, 'חֵרֵש-אילם' בהלכת חז"ל אינו כמו שוטה, ויכול ללמוד ולדעת ולעסוק בטהרות. מדוע הוא בכל זאת מוגבל, ומנוע מלתרום תרומה?
המיוחד ב'מחשבה' של התורם תרומה הוא כושר ההחלטה להפריש דבר מרשותו, ולהעבירו לרשות כהן; הוא הדין בכל דבר שתלוי ב'קניין', שיש בו קבלת התחייבות או הקנאת התחייבות; 'חסר דעת' בהלכה פירושו אם כן – 'חסר דעה עצמאית'.
'קטן' יוכיח, שיש לו כושר ידיעה והבנה, ואפשר לתת לו לבדוק טהרות וכדומה, אבל חסר לו כושר החלטה עצמאי בקשר לרכוש וקניין; כאשר צריך לקבל החלטה כזאת – הוא פונה למבוגר האחראי באותו מקום – לאביו, לאמו, לקרוב משפחה בוגר, למדריך או למורה וכיוצא בהם.
מכאן נובעים כל ההיסוסים והספקות שבפוסקים אודות 'חֵרֵש-אילם', שמא כל מה שלמד ויודע אינו משחרר אותו מן התלות ב'מלמדו', וכן מוכח מדברי הפוסקים. לפיכך הגדירו אותו פוסקים רבים בדורות האחרונים, גם אחרי כל החידושים של הקמת בתי ספר לחֵרשים ולימוד מסודר בשפת סימנים, כ'ספק' (ראו סיכומו של הרב עובדיה יוסף בספר הליכות עולם חלק א', עמ' פה-פו).
קל לראות שזאת הבעיה וזה הספק, דווקא מדברי המתנגדים לחידוש ששפת סימנים יוצרת 'דעה עצמאית'.
עוד בעיה אחת עולה בדברי הפוסקים, שנשארו בספק לגבי דרגת הדעת של חֵרשים-אילמים בדורות האחרונים, והיא החריגות – אם יש חֵרֵש-אילם אחד שהוכח לנו בדרכים שונות ורבות שיש לו דעה עצמאית, והוא פיקח יותר מהרבה פיקחים, עדיין הוא נחשב כחריג – ואי אפשר לשנות את הדין לכלל החֵרשים-אילמים בגלל חריג יוצא דופן. כל זה יכול להיאמר בזמן שבו חֵרֵש-אילם פיקח היה עדיין חריג ויוצא דופן, ואי אפשר היה לשנות את הדין הכללי בגלל חריג; אבל כאשר רוב החֵרשים-אילמים לומדים ומדברים בשפת סימנים, וניכר למי שמבין בשפה זו שיש להם דעה עצמאית, ברור כשמש שהם נחשבים כחֵרֵש שמדבר – ודיניהם כפיקחים.
מי שטוען שיש בתורה ובהלכה הגדרה מהותית של 'חֵרֵש' הפטור ממצוות, בלי קשר לשאלת 'הדעת העצמאית', הרי זו 'משנת צדוקים' וכיתות בית שני, שחלקו על חז"ל ופרשו מירושלים ומן המקדש, בין השאר מפני בעלי המומים שחז"ל התירו להם לעסוק בטהרות, במקדש! לכן צריך להיות ברור לכל מי שאוחז בשיטת חז"ל בהלכה זו, שהעיקר הוא בירור שאלת הדעת, האם היא עצמאית ובלתי תלויה או לא.
אחרי שדעה עצמאית מתבררת בימינו למבינים בשפת סימנים, הרי הדין צריך להיות ברור; חשוב לציין כי אין כל הבדל בין שפת סימנים ובין השפה הסינית – תיאורטית, זוג יהודים שאינם יודעים לדבר אלא סינית, רוב חכמי ישראל לא יוכלו לדעת אם הם בעלי דעה עצמאית אם לאו, ולכן צריך לבדוק אותם בעזרת יודעי סינית, ורק אם תוכח דעה עצמאית יהיה דינם ככל בני ישראל; הוא הדין בחֵרשים-אילמים המדברים בשפת סימנים, שצריך לבדוק אותם לא ביודעי שו"ת, אלא ביודעי שפת סימנים, והם יגידו לנו אם דעתם עצמאית או תלויה; אם היא דעה עצמאית, דינם ככל אדם מישראל.
אין גזרת הכתוב של 'חֵרֵש' כפטור ממצוות, וגם אין מילה כזאת בתורה; לעומת זה, יש הלכה ברורה, שכל בעלי דעה עצמאית חייבים במצוות. הרב ד"ר יואל בן-נון
&
רב קהילה הרב עמיהוד סולומון -סרטון על הפרשה - מה אתה סופר?
&
לע"נ אמי, סבתא לאה – מרת רבקה לאה בת לייב מוניש ז"ל. נלב"ע י"א באייר. תנצב"ה
ב"ה, אמור וליום העצמאות תשפ"ד - תקומה לבת ציון - (הפרשה והתפילה) א.-אריה דיכטוולד.
על פי תקנות הרבנות הראשית מראשית המדינה נקבעה תפילה מיוחדת ליום העצמאות. אין קוראים בתורה כמו בחג אלא קוראים את פרק י' בישעיהו החל מפסוק ל"ב ובהמשכו את כל פרק י"א. ההפטרה פותחת כך: עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד יְנֹפֵף יָדוֹ הַר בַּת צִיּוֹן גִּבְעַת יְרוּשָׁלִָם:
הנביא מנבא את מפלתו של סנחריב מלך אשור בקרב על ירושלים (מלכות יהודה). אירוע זה בא אחרי מסע כיבושים רחב ידיים בכל המרחב מבבל ועד מצריים, כולל ממלכת ישראל. הצלחתו האדירה גרמה לו לראות עצמו מלך העולם-כמי שהאלים ייעדו אות לכך. הוא צועד לכיבוש ירושלים והמקדש-הדובדבן שבקצפת ושם הייתה מפלתו. הנביא מבקש ללמדנו שלמעשה מלך אשור הוא כלי בידי אלוקים :
הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי –
בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ וְעַל עַם עֶבְרָתִי אֲצַוֶּנּוּ
לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז וּלְשׂוּמוֹ מִרְמָס כְּחֹמֶר חוּצוֹת
הנביא ישעיהו מביא מעין הצהרה נבואית המצביעה על הטעות הגדולה שעושים שליטים מצליחים, ובמיוחד מי שעומדים בראש מעצמות אדירות. הם לא מודעים לכך שהם מנוהלים על ידי כוח עליון – אלוקי ישראל. הם הכלים שבעזרתם ה' מעניש גם את ישראל ויהודה. הם רצון ה'. כלפי העם יש לנביא דפוס קבוע של עונש ותקווה בסופה.
מלך אשור מזלזל בירושלים הקטנה וכך מתאר הנביא: "עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב =מקום סמוך לעיר] לַעֲמֹד יְנֹפֵף יָדוֹ הַר בַּת צִיּוֹן גִּבְעַת יְרוּשָׁלִָם" ומפרש רש"י:
"כל הדרך הזה נתלבט כדי לעמוד בעוד היום בנוב לפי שאמרו לו איצטגניניו אם תלחם בה היום תכבשנה וכשעמד בנוב וראה את ירושלים קטנה לא חש לדברי איצטגניניו והתחיל להניף ידו בגאווה וכי על עיר כזו הרגזתי כל החיילות הללו ? לינו פה הלילה ולמחר ישליך בה איש אבנו =לא יהיה אפילו צורך בכלי מלחמה]"
תמיד מותר לנו להשליך מהמעמד המשפיל הזה על מצבנו לאורך הדורות ותמיד נזכור שבקצה המנהרה החשוכה מחכה לנו האור, גם אם לפעמים הוא אור חלש.
מפלת אשור נדמתה על ידי הנביא לכריתת יער עבות :
הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת מְסָעֵף פֻּארָה בְּמַעֲרָצָה =כורת את צמרות היער במסור] וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים וְהַגְּבֹהִים יִשְׁפָּלוּ: וְנִקַּף =יחתוך] סִבְכֵי הַיַּעַר בַּבַּרְזֶל וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל
ואז תחזור המלוכה והממשלה ליהודה וזו תהיה דמותו של המושל האידיאלי. :
(א) וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה:
(ב) וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה':
(ג) וַהֲרִיחוֹ רוחו, דרכיו יהיו] ]בְּיִרְאַת ה' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ:
(ד) וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר =ביושר] לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע:
(ה) וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו:
והחזון מפליג לעבר השלום הישראלי:
וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם:..
לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים
השלום הישראלי יקרין גם על חזון של שלום עולמי:
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד
מה שעמד לנגד עיניהם של רבני המדינה היה הפסוק המכונן הבא:
וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ
ועכשיו מגיע החלום הגדול של שלום בתוכנו:
וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם
האחדות היא כוח להמשך במאבק במי שלא מקבלים את שיבת ציון ומלכות ה':
וְעָפו =יעופו]ּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם: ...וְהָיְתָה מְסִלָּה לִשְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר ובבל] כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם עֲלֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
צא ולמד: הפטרת יום העצמאות מופיעה בתלמוד כהפטרה של יום אחרון של פסח ,יום טוב של גלויות (מגילה דף לא, א) ומבהיר רש"י: "לפי שמפלתו של סנחריב בליל פסח היה". ביהודה התחולל מרד נגד אשור, וסנחריב עולה למלחמה על חזקיהו מלך יהודה. חזקיהו המלך מתכנן מהלכי מגננה אבל חושש מהקרב ומנסה ליצור קואליציות אזוריות והדבר לא צלח. המלך מנסה לפייס את סנחריב ואף לשחדו בכלי המקדש. הנביא כועס ורואה בכך חוסר אמונה. ואכן, מפלתו של סנחריב הייתה ניסית-בידי שמיים. כל צבאו מת בלילה. זה הרקע הקצר לנבואת הנביא ישעיהו שנבחרה על ידי הרבנות להפטרת יום העצמאות. נבואתו מתחילה כנבואה לאירוע פרטני (פרטיקולארי) והופכת מהרה לחזון אוניברסלי - גאולי.
בפרק זה מצויות נקודות הרלוונטיות לימינו ולדורנו. "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה" - מתאר תקומה של דור חדש על בסיס קיים=מסורת קיימת. "חוטר" הוא ענף רענן וצעיר, המהווה למעשה גידול חדש שמקורו בגזע העבה. כך היא גם משמעות הפסוקית "נצר משורשיו יפרה": אמנם העץ נקטע, השורשים עדיין קיימים ועתה ענף חדש עולה מהם. תקומת העם אינה מנותקת מהעבר. על אף שהדור הוא דור חדש ואף שהמציאות היא חדשה, אין זה אלא בבחינת חוטר היונק את תמצית חייו משורשי אבותיו שנגדעו. החזון של אותה תקומה הוא הקמת מימשל המבוסס על צדק ומשפט הוגנים ומוסריים. " וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ:
וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים ". הנביאים הוכיחו את ישראל לא על עבירות דתיות כמו קורבנות או התפילות אלא על הַמּוּסָרִיּוֹת. כבר בפרק א זועק הנביא ישעיהו: שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם. התיקון יבוא במדינה החדשה. וכך מתואר השליט אצלנו: וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ:
השליט הצדיק יקיים את הנאמר על אלוקים בספר תהילים פרק ט': צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ או כעצתו של המלך שלמה למנהיג במשלי פרק ב : לִנְצֹר אָרְחוֹת מִשְׁפָּט וְדֶרֶךְ חֲסִידָיו יִשְׁמֹר: אָז תָּבִין צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים כָּל מַעְגַּל טוֹב:
זה החזון שעמד לנגד מקימי המדינה. הזרז הגדול הוא כמובן קיבוץ הגלויות שהוא אחד מסימני הגאולה המדינית, כפי שראינו בפרקנו: וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ.
היום מרבים לדבר על אחדות. תמיד דברו על אחדות ישראל והתכוונו לאחידות ישראל. לא כך רואה הנביא: וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם. נמשיך להיות שבטים אבל מאוחדים עם עבר משותף:" וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי " ועתיד משותף. הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ ה' וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה:
יתכן ומה שגם עמד לנגד מועצת הרבנות הראשית הייתה מגילת העצמאות שבין השאר נאמר בה:
מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות
ונוסיף את דברי הנביא מיכה פרק ח:
הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ:- אריה דיכטוולד.- ה' באייר תשפ"ד
&
א. dichtwald@gmail.comכל הזכויות שמורות. מיועד ללימוד ועיון בלבד. לא הלכה למעשה. לא לשימוש מסחרי
&
פרשת אמור – אין קדושה ביחיד -קידוש ה' -אורי סובוביץ-מנהל שותף בקרן הון סיכון
ספר ויקרא בכלל ורצף הפרשות האחרונות בפרט עוסקות רבות בעניין הקדושה. פרשת אמור עוסקת בתחילתה בכוהנים ובציווי עליהם לשמור על קדושתם, כאשר המילה "קודש" על הטיותיה השונות מופיעה פעמים רבות. נושא זה מסתיים בציווי על כל העם: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (ויקרא כב, לב).
כיצד ניתן לחלל את שם ה' או לקדש את שמו? כיצד אדם, הקרוץ מחומר, יכול להשפיע על שמו של הקב"ה והיחס אליו? התשובה לכך היא שכפי שהתנהגותו של אדם יכולה לפאר או חלילה לבייש את טיב החינוך שהוריו נתנו לו, כך גם אדם שעוסק בתורה, שעניינה להורות לאדם כיצד להתנהג, מעשיו והתנהלותו יקדשו או חלילה יחללו את שם נותן התורה.
הברייתא במסכת יומא (פו, א) מסבירה שהמדד לקידוש השם שהאדם יכול להביא לעולם הוא לא כמות התורה שהאדם למד, אלא כיצד התורה שלמד משפיעה על יחסיו לבריות (בבית, בעבודה, בתחנת האוטובוס, במכולת או בכל מקום אחר) עד שסובביו מתפעלים או מזדעזעים מאופן השפעת תורתו על מידותיו והתנהלותו מול הבריות:
"ואהבת את ה' אלוקיך" – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו (=עסקיו) בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלימדו תורה, אשרי רבו שלימדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמד תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו. עליו הכתוב אומר "ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר". אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה (=לא מנהל את עסקיו ביושרה), ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו...".
תכלית הקדושה
מהי תכלית הקדושה שאליה התורה מחנכת? הקדושה עניינה להבדיל ולייחד את המושא המקודש מכל דבר אחר – אנו מקדשים את השבת כדי לייחד ולהבדיל יום זה מכל יום חול, כשאדם רוצה לשאת אישה הוא מקדש אותה כדי לייחד ולהבדיל אותה מכל אישה אחרת בעולם, וכן על זו הדרך.
לכאורה, לאור זאת היינו חושבים שאדם הרוצה להתקדש צריך להתבדל מסביבתו. אמנם יש מקום להיבדלות זמנית על מנת להתרומם מ"גסות החיים החברותיים בהיותם שקועים רק בצידם החמרי" (שמונה קבצים ג, קכו), אך תכלית ההיבדלות היא על מנת לחזור ולהשפיע טוב על הסביבה.
הגמרא במסכת ברכות (כא, ב) דנה אם אדם המתפלל לבד ללא מניין רשאי לומר קטע מהתפילה הנקרא "קדושה"1]. הגמרא אומרת: "וכן אמר רב אדא בן אהבה: מנין שאין היחיד אומר קדושה – שנאמר: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' – כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה". הזכרת הקדושה בתוך בני ישראל, ולא ביחיד, מלמדת שהאדם הבודד אינו רשאי לומר 'קדושה' אלא רק אם יהיה חלק מציבור (מינימום עשרה גברים יהודים), זאת משום שרק שם יכולה להופיע קדושה.
הרב קוק (עין איה ברכות ג, מ) ביאר עיקרון זה והסביר שעניין הקדושה הוא להצליח לצאת מהמקום הפרטי הצר ולהתרומם אל עבר אידיאל כללי גדול ורחב יותר2]. אפילו אם אדם מצליח להגיע לרוממות רוחנית, כל עוד זה נשאר כדבר פרטי, זה עלול לנבוע מאהבת האדם את עצמו, כאשר הקדושה לעומת זאת, עניינה הטוב הכללי:
"תוכן הקדושה היא שיתרומם על ידי זה האדם אל רוממות השלימות, לשום כל מגמתו לא צרכי עצמו כי אם כבודו יתברך של אדון כל העולמים וקדושתו. והנה כל זמן שיחשוב האדם רק להשלים את עצמו, אפילו בשלימות רוחנית, אין זה בכלל קדושה. כי הקדושה היא ההתרוממות אל הטוב והישר מצד עצמו כמו שהשכל גוזר, ולשלימות עצמו התשוקה נמשכת גם כן מצד אהבת עצמו, שאין צריך עמה שכל כי אם רגש טבעי נטוע בכל חי".
הרב קוק המשיך והרחיב כי רק מי שפועל להיטיב לכלל ולחברה, לזכות את הציבור על ידי שמסייע לו להתרומם, להשתפר ולהתעלות, רק הוא "באמת מתעלה לקדושה". מסיבה זו רק כשאדם נמצא בחברת אנשים ומרגיש חלק ממשהו גדול ורחב יותר מהפרטיות שלו, רק אז הוא רשאי לומר 'קדושה', משום שאומר זאת מתוך מקום שמעורב עם הבריות:
"...אמנם הקדושה האמיתית, שלזה צריך שישים האדם כל מעיניו, הוא השלמת רצון קונו. ועושה זה יהיה מעושי רצונו של מקום בשלימות. עיקר העבודה הרוממה הוא להשלים את הכלל ולזכותו, ולהיטיב לו בכל הפרטים. ומי ששם העבודה הזאת נר לרגליו כל ימיו הוא באמת מתעלה לקדושה, כי אין מגמתו אהבת עצמו. על כן אין היחיד אומר קדושה, כי היחיד אלולי שיש נושא לזכותו להתרומם למעלת הקדושה ע"י הרבים, שבידו להיטיב להם ולזכותם, אי אפשר שיתעלה לקדושה. על כן אין דבר שבקדושה פחות מעשרה, שהוא התחלת ציור הרבים והכלל... רוממות העבודה הוא רק בשימת לב להרים מעלת יצוריו. וכאשר יבין האדם את האמת המורם הזה, ישים כל מעייניו לכבוד שמו, לרומם את קרן הכלל, להשלים רצון היוצר שרוצה בשלימותם, ונתן כח לטובים ולישרים בלבותם להוציא את שלימות היצור מן הכח אל הפועל. על כן אי אפשר שתתגלה קדושתו יתברך באמת ביחס לעבודת ה' כי אם ברבים, שהתחלתם בכללות הוא מספר העשרה...".
יציאת רבי שמעון בר יוחאי מהמערה
ל"ג בעומר, שחל בכל שנה קרוב לשבת פרשת אמור, הוא יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י), שהיה בעל ראייה עמוקה ופנימית על החיים ושם דגש גדול על הכוונה הפנימית שעומדת מאחורי פעולות האדם. על רקע התנגדותו של רשב"י לרומאים הם גזרו עליו מיתה ורדפו אחריו כדי להורגו. רשב"י התחבא שתים עשרה שנים במערה יחד עם בנו ר' אלעזר, ועל פי המסורת שם הם פיתחו והעמיקו בתורה בכלל ובתורת הסוד בפרט. לאחר שתים עשרה שנות התבודדות במערה הם שמעו כי מת הקיסר הרומי ובטלה גזרתו עליהם ויצאו מהמערה. בחזרתם לחיי החברה לא יכלו לסבול את העובדה כי אנשים עוסקים לא רק ברוח אלא גם בעולם הארצי, בעבודות כמו חרישה וזריעה, ולכן ביטלו ("שרפו בעיניהם") כל מקום שבו זיהו פער בין העולם האידיאלי והאצילי שאליו היו מורגלים במערה לעולם הזה על שלל חסרונותיו. באותו רגע יצאה בת קול ואמרה להם: "להחריב עולמי יצאתם?! חזרו למערתכם" (שבת לג, ב).
רק לאחר שנה נוספת הם יצאו שוב מהמערה, אך הפעם במבט מפויס יותר עם העולם. מבט שלא מתפשר על החלום, על הרמה המוסרית והערכית שאליו צריך העולם לשאוף ולהגיע, אך עם סבלנות לכך שהעולם יתקדם לעבר מקום זה בתהליך איטי והדרגתי, ולא בביטול ושריפה של המצב הקיים החסר. רשב"י ובנו ר' אלעזר יכלו להישאר במערה ולהמשיך לעסוק בעולם הרוח המופשט והפנימי. חזרתם מההתבודדות אל החיים החברתיים נובעת מכך שעולם רוחני ואצילי לעולם לא יוכל להשרות קדושה כל עוד הוא מנותק מהסביבה ולא פועל להבאת ברכה לעולם. בזכות חזרתם השנייה אל העולם שמחוץ למערה זכינו לקבל את אור תורת הסוד שאותו אנו מציינים בכל שנה בל"ג בעומר.
לסיכום
תכלית הקדושה אינה התנתקות והתבודדות אלא התחברות והשתלבות. האדם הפרטי עשוי אמנם להזדקק לפרקי זמן של התבודדות כדי לדייק את עצמו, שאיפותיו ועולמו הפנימי. עם זאת, על האדם לזכור שגם התעלות רוחנית עליונה, כדי שתיקרא "קדושה", צריכה להוות שלב ביניים לקראת חזרה אל החיים ואל החברה, כדי להוסיף שם ברכה מכישרונותיו.
עובד ה' אמיתי הוא כזה "ששם העבודה הזו נר לרגליו כל ימיו, והוא באמת זוכה לקדושה". יהי רצון שנזכה לכך.
שבת שלום! אורי סובוביץ
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
א. קטע תפילה חשוב הנאמר בתפילת הציבור שבו אומרים פסוקים מישעיהו ויחזקאל המתארים את שירת המלאכים המקדישים את שמו של ה' בעולם.
ב. הרב קוק מכנה זאת כבוד ה', השלמת רצון קונו וכד'.
&
בע"ה.בלומה טיגר -דיכטוולד - לפרשת אמור -מה שאינו מתועד נשכח
דיני המועדים מופיעים במספר פרשיות במקרא. קיימות חמש פרשיות כאלה. פרשתנו מכילה את כל המועדים במהלך השנה, אך מקצרת בדברים המופיעים במקורות אחרים. לדוגמה דיני פסח מופיעים בקצרה שכן הם נידונים בהרחבה בספר שמות (פרק י"ב). פרשת אמור מרחיבה בנושא מצוות חג שהן מחוץ למקדש: ראש השנה ויום הכיפורים, מצוות סוכה וארבעה מינים.
יש בפרשתנו שתי פתיחות. " דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם: פ " (ויקרא כג, א-ג).
בפסוק הבא (פסוק ד) נאמר: " אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם: ".
שתי שאלות בפנינו. האחת, לשם מה יש צורך בשתי פתיחות לפרשה. השנייה, מדוע נקראת השבת מועד.
שתי פתיחות לפנינו משום שפתיחה אחת מיועדת לשבת ופתיחה שנייה למועדי ה'.
מדוע מופיעה כאן השבת שאינה מועד ואינה חלה בתאריך קבוע כמו מועד?
יש מכנה משותף בין שבת לבין מועד, הואיל ובשני המקרים אסורה מלאכה, וקורבן מוסף מוקרב בשניהם. אך בניגוד למועד אין השבת חלה בתארך מסוים בלוח השנה אלא תהיה תמיד ביום השביעי בשבוע.
כמו כן בניגוד לשבת, מותר להכין במועד צרכי אוכל נפש (מלאכה המותרת לצרכי החג בלבד). ההתייחסות לשבת ולמועד בפסוקים שלפנינו, באה להזהיר, שאם חל מועד ביום שבת, אסור להכין בו צרכי אוכל נפש.
רש"י שואל, מה עניין שבת אצל מועדות? ללמדך שכל המחלל את המועדות מעלין עליו כאילו חילל את השבתות, וכל המקיים את המועדות מעלין עליו כאילו קיים את השבתות. להוציא מלב האנשים את התפיסה כאילו שבת חשובה יותר ממועד.
לפי רמב"ן מופיעה מצות שבת גם בפרשת המשכן, ומטרתה שם ללמדנו שבניית המשכן אינה דוחה שבת. כלומר לפנינו שני מקרים בהם הכתוב מסמיך את השבת לאירוע שלכאורה אינו שייך לו. בפרשתנו הוסמכה השבת למועד, ובפרשת המשכן הוסמכה השבת לבניית המשכן. הסיבה משותפת לשתי הפרשיות: מועד (חגים) והקמת המשכן אינם דוחים שבת.
רשימת המועדים בפרשת אמור אינה מתייחסת להיבט חברתי המופיע בספר דברים (פרק י"ב) ולא להיבט המקדש המופיע בספר במדבר (פרקים כח-כט), אלא להיבט רוחני של המפגש בין ה' לאדם. בפרשתנו מופיעות המילים מועד שפירושו זמן קבוע, ומקראי קודש שמשמעותם היא לקרוא למישהו מתוך חיבה. זהו מפגש שבו מזמין הא-ל את האדם לפגישה.
קדושת השבת מקורה בבריאת העולם שנברא בשישה ימים, ועל היום השביעי שהוא יום השבת, נאמר: " וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת " (בראשית, ב, ג). כלומר קדושת השבת נקבעה על ידי ה' ואילו קדושת המועדים נקבעה על ידי האדם שקבע את לוח השנה (על פי הירח). בקביעת קדושת הזמן ניתנה ההזדמנות לאדם להיות שותף.
פרשת אמור משמשת בסיס ללוח המועדים של עם ישראל. מה תפקידו של הלוח העברי?
כאשר אנו רוצים לפגוש חבר שלא ראינו זמן ממושך, ולא פתחנו יומנים ותאמנו מועד מדויק של יום, שעה ומקום, סביר להניח שהפגישה לא תתקיים. זו גם עדות לכך שלא חשוב לנו (או לאחד מאיתנו ) להיפגש.
מה שאינו מתועד מועד לשכחה.
מכאן חשיבותו של לוח השנה העברי. ההיסטוריה מוכיחה כי מה שלא נכנס ללוח, יישכח עם הזמן. אנו זוכרים את שעבוד מצרים של פרעה, בגלל חג הפסח וקריאת ההגדה, את העובדה כי בסוכות הושיב אותנו ה' בהוציאו אותנו ממצרים בגלל חג סוכות. את גזירות אנטיוכוס נזכור בגלל חג החנוכה והדלקת הנרות, את גזירת המן להשמיד ולאבד את היהודים בממלכת אחשוורוש, את נס ההצלה מגזירה זו בזכות חג הפורים וקריאת המגילה, ואת חורבן הבית בגלל תשעה באב, הצום וקריאת מגילת איכה. הם קבועים בלוח שלנו, ותקפים למרות שחלפו שנים רבות מאז אירע הדבר. הם חלק מהאתוס הלאומי שלנו, ונוהגים בכל מקום, במדינת ישראל ובתפוצות. לעומת זאת לא נקבע יום לגירוש ספרד, או לליל הבדולח בגרמניה ב-1938, בו נשרפו בתי כנסת, נהרגו יהודים, נבזזו חנויות, ושלושים אלף יהודים נשלחו למחנה דכאו. האם אירועים אלה ייזכרו?
פרשת אמור מלמדת על הקשר החשוב לדורות שיש בין תודעה לבין הלכה. לא די לדעת זאת, יש לחיות את זה. המועדים מספרים את הסיפור שלנו ויוצרים לנו זהות. הם מוציאים אותנו מעיסוקי ימות החול, ומחברים אותנו זה לזה כמשפחה וכעם. הלוח מכיל את סיפור ההיסטוריה שלנו, אך גם מספק לנו קוד מוסרי משותף שעליו להיות נר לרגלינו. ראש השנה ויום הכיפורים משמשים דוגמה טובה לכך. בראש השנה אנו עומדים למשפט הא-ל ומבקשים להיכתב בספר החיים. ביום הכיפורים אנו נתבעים לתת דין וחשבון על התנהלותנו לאורך השנה, להתוודות ולבקש סליחה מאלוקים ומבני אדם.
כאשר אין לוח כזה, אין לנו סיפור היסטורי משותף ואנו נפגעים מבחינה לאומית וגם מבחינה מוסרית. מועדים כמו ראש השנה ויום הכיפורים הם חלק מקוד אתי משותף המתייחס לעבירות בין אדם למקום ובין אדם לחברו, ודורש מאיתנו לתקן, להיות טובים יותר. ביום הכיפורים תהליך הווידוי הוא קולקטיבי. אשמנו, בגדנו. אך לא די בכך, עלינו גם לבקש את סליחת בני האדם, כיוון שאין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו.
לסיכום, פרשתנו דנה בשבת ובמועד, ללמדנו שלמרות ההבדלים בין שבת שנקבעה על ידי הא-ל
לבין מועד שקבע האדם בלוח השנה, ובכך שאין המועד דוחה שבת, שניהם דומים באיסור מלאכה, ושניהם מיועדים להתוועדות של אדם עם אלוהיו. פרשתנו מדגישה את ההיבט הרוחני שבמפגש האדם עם אלוהיו, ובהתייחסות הפרשה למועדי ישראל היא יוצרת את לוח השנה העברי, שתפקידו
ליצור קביעות ברצף הדורות לסיפור שלנו כעם נבחר המחויב גם לקוד אתי.
ו' אייר תשפ"ד יום העצמאות -בלומה דיכטוולד.
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 288 -הקולא שבחומרא -חיים קופל.
1) בפרשתנו אסרה התורה על הכהנים להיטמא למתים, למעט שבעת בני משפחתם הקרובים. "לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו הקרוב.. וְלַאֲחֹתוֹ הבתולה..לה יטמא" (כ"א-א..ג). התורה קובעת דין מיוחד בכהנים שיש עליהם איסור להיטמא בטומאת מת. אך בצד האיסור מצווה התורה על הכהן, כן להיטמא לכל אחד משבעת קרוביו, (וכן למת מצווה ) שנאמר " לה יטמא".
2) למרות ציווי התורה, מספרת הגמרא, על יוסף הכהן, שמתה אשתו בערב פסח, ולא רצה לעסוק בקבורתה ולהיטמא לה, ובכך למנוע מעצמו את הקרבת קורבן הפסח (שאסור בטמא). דעת אחיו הכהנים לא הייתה נוחה מכך והם טימאוהו בעל כרחו בכדי שיעסוק בקבורת אשתו (זבחים דף ק.).
3) ליוסף הכהן היו כוונות טובות, הוא רצה לְהַדֵּר במצוות טהרת הכהנים, אך מנגד, מעשהו הִיווה זלזול במצוות קבורה וכבוד המת. הוא לא סמך על דברי חז"ל שעשו כבר את שיקול הדעת, וציוו במקרה זה להעדיף את הִטַּמְּאוּת הכהן ועיסוקו בקבורת קרוביו.
4) נראה עוד דוגמא, בה ביקשו אנשים להחמיר במצווה מסוימת, אך מנגד, כתוצאה מכך, הקלו במצווה אחרת. בבית המקדש נערכה כל בוקר פעולת "תרומת הדשן". היות שרבים מהכהנים רצו לבצעה, נערכה מידי יום תחרות מי יגיע ראשון לראש המזבח ויבצע אותה. יום אחד באמצע התחרות שלף אחד הכהנים סכין ודקר בלבו, את הכהן שהקדימו במרוץ. הכהן הנדקר החל מְפַרְפֵּר ונושם בכבדות. אביו הוזעק למקום, וכשראה את מצב בנו אמר: "יהא בני קורבן לכפרתכם, ועתה מהרו להוציא מלבו את הסכין שכן הוא עדיין לא מת וניתן להציל את הסכין מטומאת מת". רואים לאיזה אבסורד הגיעו הכהנים, תוך רצון להחמיר "בטומאת כלים" הגיעו לזלזול אב בחיי בנו. (יומא דף כ"ג.).
5) לכן, בטרם יחליט אדם על חומרא מסוימת שהוא מקבל על עצמו, עליו לשקול גם את הקולא והזלזול, על אחרים שנגרמת כתוצאה מהחומרא שהוא לקח על עצמו.
6) נקודה נוספת, אותה יש לקחת בחשבון, אומר המהרש"א במסכת תענית. הגמרא מספרת על חמורו של רבי יוסי דמן יוקרת, שהיה משכיר אותו לאחרים ובסיום העבודה היה חוזר לבד לאדונו כְּשֶׁדְּמֵי הַשְּׂכִירוּת היו עליו. הסכום היה חייב להיות מדויק, אם הוא היה עודף, או פחות מהנדרש, החמור לא היה הולך. יום אחד הוא סירב ללכת מאחר שהשוכר שכח זוג סנדלים על גביו, והוא לא רצה שבעליו יעבור על איסור גזל (דף כ"ד.).
7) והנה הגמרא אומרת : אם ראשונים כמלאכים, אנו כבני אדם, ואם כבני אדם אנו כחמורים, ולא כחמורו של רב פנחס בן יאיר (שבת דף קי"ב: לפי גירסה אחת). כידוע, חמורו של רב פנחס בן יאיר, לא אכל מזון בלתי מעושר. ושואל המהרש"א למה לא מצוין חמורו של רבי יוסי דמן יוקרת שגם לו סגולות מיוחדות?
8) מתרץ המהרש"א שחמורו של רפב"י החמיר על עצמו, לכן הוא ראוי לשבח, אבל חמורו של ריד"י החמיר רק על בעליו, שלא יעבור על איסור גזל. ואין לשבחו על כך.
9) מכאן נלמד אנחנו ברצותנו להחמיר, נחמיר על עצמנו בלבד, ולא על אחרים.
10) תשובות לפרשת קדושים
א) מה פירוש הביטוי "אֵיכוֹל בְּהוּא קֻרְצָא בֵּי מַלְכָּא " והיכן הוא מופיע בתלמוד? תשובה. הביטוי נלמד מתוך פסוק מפרשתנו " לא תלך רכיל בעמיך" (י"ט-ט"ז). אונקלוס מתרגם: "לָא תֵּיכוֹל קֻרְצִין בְּעַמָּךְ ". ורש"י אומר: על שם שכל מְשַׁלְּחֵי מְדָנִים ומספרי לשון הרע הולכים לבתי רֵעֵיהֶם, שומעים רע ומספרים בשוק. וכל רכילות כתובה בלשון הליכה. מופיע בגמרא במסכת גיטין דף נ"ו. (בהגדות החורבן), בהקשר לבר קמצא שתיכנן ללכת לקיסר ולהלשין על היהודים שמרדו בקיסר.וכן ב"מ נ"ו., בב"ב נ"ח.,ברכות נ"ח. (וכן בדניאל ו-כ"ה, וכן (ג-ח).
ב) שם מסכת בתלמוד המוזכר בפרשתנו? ואונקלוס הפכה לשם מסכת אחרת? תשובה: מסכת כלאים (אין עליה גמרא) ומסכת עירובין. "ובגד כלאים שעטנז" (י"ט-י"ט) אונקלוס תירגם "לָא תַרְכֵּיב עֵירוּבִין"
11) שאלות לפרשת אמור
א) לגבי המקלל נאמר "וירגמו אותו אבן" (כ"ד-כ"ג). ולגבי המקושש נאמר "וירגמו אותו באבנים" (במדבר ט"ו ל"ו). למה אצל "המקלל" נכתב אבן בלשון יחיד, ואילו אצל המקושש נכתב אבנים בלשון רבים?.
ב) איזה הר, מוזכר בפרשה כמאכל?
שבת שלום -מחיים קופל. -מעדנים 288 פרשת אמור תשפ"ד
תגובות/הערות /הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
או בווטסאפ 052-3604905
...
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.org
נשלח לכתובת k0543973801@gmail.com מהכתובת info@hamikra.org
שולח: ישראל קריסטל מנכ"ל החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון
כתובת השולח: ת.ד.3343 רמת גן מיקוד 5213601
הסרה | עדכון פרטים | דיווח דיוור לא מורשה
רב מסר מערכת דיוור ודפי נחיתה
תשובההעברה
אי אפשר להגיב באמוג'י לקבוצה
