אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
******************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי טו' טבת תשפ"ה -15.1.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. בפרשת שמות תשפ"ה -פותחים את חומש שמות עם:
מרצה: הרב יעקב מאיר -קהילת לכו נרננה - רעננה
הנושא: על שמות בשמות
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
******************************
ניתן להרשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org
*****************************
לצפייה ברשימת המרצים לספר בראשית: https://sacks.hamikra.org/lp/
******************************
הקלטה של פרשת השבוע ביום רביעי האחרון עם:
הרב ידידיה לאו- רב הישוב אלון- קריאת שמע של בני יעקב.
******************************
בברכת ברוכים המשתתפים
ישראל קריסטל- מנכ"ל החברה לחקר המקרא.
בבקשה העבירו הלאה.
כמו כן, רבני קהילות המעונינים להשתתף בתוכנית בבקשה התקשרו אלי.
כמו השבוע, כך בהמשך כל השנה אנחנו מבקשים לכבד ולעלות את זכרם של הקדושים הטהורים שנפלו במלחמת "חרבות הברזל ובחג שמחת תורה",ולהקדיש את השיעור על שמם,
בני משפחה וחברים המבקשים להצטרף למיזם ולספר בתחילת השיעור עליו/ה בבקשה תתקשרו אלי.
ישראל קריסטל - בוואטסאפ -0543973801 -או במייל - info@hamikra.org
************************************************************
לבקשת חבר אנחנו מקדישים את שיעור פרשת השבוע לזכרם של חיילים בודדים שנפלו במערכות ישראל (מיזם של הסוכנות היהודית).
לזכרו של :סמ"ר ג'ורדן אפרים בן סימון ז"ל.
ביום חם ביולי 2014, בין מטחי הרקטות של חמאס שנורו ללא הרף, התכנסו 5,000 איש בבית העלמין הצבאי באשקלון להלווייתו של סמל ראשון ג'ורדן אפרים בן סימון. רובם לא הכירו אותו ולא שמעו את שמו לפני שנודע שנהרג, אך סיפורו של החייל הבודד שעלה ארצה לבדו ונפל בקרב, נגע לליבם. ג'ורדן עלה לישראל בשנת 2008, כשהיה בן 16, מהעיר ליון שבצרפת במסגרת תוכנית נעל"ה (נוער עולה לפני הורים) ולמד בכפר הנוער בן שמן. לאחר התיכון הצטרף למחזור הראשון של המכינה הקדם-צבאית "אחד משלנו" בבית ינאי וב-2012 התגייס ושירת כלוחם ביחידת אגוז של חטיבת גולני.
ב-20.7.2014, שנתיים בדיוק לאחר שהתגייס לצה"ל, נפל ג'ורדן בהיתקלות עם מחבלים במהלך מבצע "צוק איתן". בן 22 היה בנופלו. על מצבת קברו בבית העלמין הצבאי באשקלון כתבו משפחתו ואוהביו: "כולנו אוהבים אותך, ג'וגו'". יהי זכרו ברוך.
*********************************************************************
מבזקס לשבת! 'החיים שלאחר המוות, ושלפניו...' -לפרשת ויחי.הרב אמיר דדון עם הקלטה של הרב זקס זצ"ל ומסר מהפרשה
*******************************************************************************
פרשת ויחי –"וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל " – קריאת חזק חזק ונתחזק
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
ישראל במלחמה – 462 ימים. אנו מתפללים ומייחלים להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם ולהחזרת המפונים לבתיהם.
הנה הגענו בפרשתנו לאקורד הסיום של ספר בראשית, בסימן של – חזק חזק ונתחזק, שמשמעותו הוא – שתשתית האחריות ושמירת הביטחון שלנו, על קיומנו וחיינו במדינתנו האחת והיחידה, מוטלת על כולנו ללא יוצא מן הכלל . כולם במלחמת המצווה על קיומנו, נתבעים לתרום את חלקם, לשמירה על קדושת חיינו, במשמעות האמיתית של המצווה – "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ד' "( ויקרא, פרשת קדושים, ד', ח'). זאת מצווה שחלה על כולם , שאותה מסביר בעל ספר החינוך( המאה ה13) : שטעם המצווה הוא ליצור חברה שיש בה עזרה הדדית, מה שגורם לחברה להיות מלוכדת וחזקה יותר".
חזק חזק ונתחזק -כך מציג לנו זאת אבינו יעקב בשמו ישראל בפרשתנו: "וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ; וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל, וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה"( בראשית, מח', ב').
חזק חזק ונתחזק – זאת מורשתו של ספר שמואל: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ " (שמואל, ב', י', יב').
חזק חזק ונתחזק - הכול מכוון לארץ ישראל, שהובטחה לאבות הראשונים. המבחן יהיה בתשתית תפיסת הביטחון, בחוסנו ובעמידתו של עם ישראל בארצו.
לקיחת האחריות על ביטחוננו , מחייב את כולם לפעול ביחד-שְׁכֶם אַחַד ולאחוז בחרב ובנשק, כפי שמציג זאת אבינו יעקב ישראל בפרשתנו: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף, הִנֵּה אָנֹכִי מֵת; וְהָיָה אֱלֹהִים, עִמָּכֶם, וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם, אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם. וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ, שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי, בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" ( בראשית, מח', כא'-כב').
כך גם בהמשך פרשתנו בפרק הברכות של יעקב לבניו, משים יעקב דגש לחשיבות תפיסת הביטחון שמונהגת על ידי המנהיג העתידי של עם ישראל – יהודה:"יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ"( בראשית, מט', ח'). רק ביחד, כשכולנו אוחזים בחרב ובקשת, ישראל יהיה חזק –"וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל". השם- ישראל, מבטא את הכוליות- כולם, של עם ישראל, באותיות הראשונות של כל שמות שלשת האבות וארבעת האימהות- "י" - יצחק, יעקב. "ש" - שרה. "ר" - רבקה, רחל. "א" - אברהם. "ל" – לאה. "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" ( דברים, לג', ה') – כל שבטי ישראל ללא יוצא מן הכלל.
אבל עלינו לשאול - מדוע פרשתנו מחריגה את רחל אמנו, שלא נקברה בארץ ישראל?
כך פרשתנו מציגה לנו, כיצד יעקב /ישראל, המקדש את מרכזיותה של ארץ ישראל, מוצא לנכון להסביר לבנו יוסף, מדוע אשתו רחל לא הובאה לקבורה בארץ ישראל: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם" ( בראשית, מח', ז'). על מנת להבין זאת, נעשה קפיצת דרך להתעוררותה של הציונות במאות ה- 19,20 ונלמד לימודו של ילד חרדי בן עשר.
ד"ר מקס נוֹרְדַאוּ (1849-1923) היה ממנהיגי הציונות בראשיתה ושותפו הקרוב של הרצל בהנהגת התנועה הציונית. נורדאו היה רופא, סופר, עיתונאי והוגה דעות. הוא התפרסם בעיקר בשל קריאתו בקונגרס הציוני השני, לייסד את "יהדות השרירים" – יצירת יהודי חדש, חסון מבחינה פיסית ונפשית, שיהיה בכוחו להגשים את החזון הציוני. כדי להגשים את הרעיון של "יהדות השרירים". דווקא הוא היה מן הראשונים שנתפסו לציונות, לרעיון התחייה הלאומית של העם היהודי. נאומו בקונגרס הציוני הראשון היה בגרמנית, בדומה למרבית הנאומים בקונגרס, אך הוא חזר בו פעמים אחדות, כמוטו, על שלוש מילים בעברית: "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".
מילים אלה של הנביא ירמיהו, לקוחות מן הפסוקים האלה: "כֹּה אָמַר ד': מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם-ד', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם ד'. וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".
מה הביא דווקא את נורדאו המתבולל, אל המילים הללו, אל הפסוק הזה, אל הגעגוע הזה?
על כך סיפר נורדאו עצמו: "את המלים האלה אני חייב למי שאני חייב לו את כל יהדותי וציוניותי. אדם שאינני יודע את שמו, אדם שבעצם היה אז ילד כבן 8, או 10, שנים.
"ומעשה שהיה כך היה: לי יש קליניקה לילדים בפריז. נכנסה אליי אישה, מהגרת מפולין, שביס לראשה וילד כבן 8, או 10, חיוור פנים, חולה מזה שלושה שבועות. הומלץ בפניה להביא אותו אליי. אני לוקח כרטיס לפתוח למטופל החדש ואני מנסה לדובב אותו בשפת המדינה. הוא בקושי מדבר צרפתית. ואני שואל את אימו, שגם היא חלשה מאד בשפה. היא אומרת: הוא לא לומד בבית ספר רגיל. הוא לומד ב'חדר'. זה בית ספר ליהודים. ואני נזפתי בה קשות: 'כך רק מביאים אנטישמיות! פתחנו בפניכם את שערי המדינה, פליטים מפולין, מדוע אין הילד לומד את שפת הלאום כאן?' והיא התנצלה, שהוא עוד צעיר, שבעלה שייך לדור הישן, אבל הוא עוד יגדל וילמד בגימנסיה, וידע את השפה. ואני בזעם שואל את הילד: 'ב'חדר' הזה, מה למדת?' ואז השתנה הילד, אורו עיניו. ביידיש, שאני הבנתי מהגרמנית שלי, אמר לי מה הוא למד בפעם האחרונה בחדר. 'יעקב', הוא אומר, 'כשהוא על ערש דווי, מזמין את יוסף, מצווה עליו, משביע אותו, ומתחנן בפניו – אל נא תקברני במצרים. יש מערת המכפלה. אברהם, יצחק, שרה, רבקה, שם קברתי את לאה. ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם'.
"וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה, וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם".
"מה פתאום באמצע הבקשה של יעקב, הוא מספר לו על קבר רחל?
"אומר רש"י, וזה הכול הילד הזה מדבר, בן 8, או בן 10, ומביא דברי חז"ל – שהרגיש יעקב אבינו צורך להתנצל בפני יוסף ולומר: אני מטריח עליך טרחה כזאת לשאת אותי ממצרים לחברון. אני עצמי לא טרחתי לאימא שלך, לרחל, את הטרחה הזאת, למרות שהייתי קרוב מאוד, על יד בית לחם. אפילו לעיר בית לחם, לא הכנסתי אותה. קברתי אותה בדרך. אבל לא באשמתי ולא מרשלנות הייתה זו. ריבונו של עולם רצה כך. הוא ידע שרב הטבחים של נבוכדנצר עתיד להוביל את בניה של רחל, את בניי, לחורבן בית ראשון ואז היא תצא מקברה ונהי בכי תמרורים שלה יישמע. רחל מבכה על בניה. ואלוהים יענה לה: 'מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם ד' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם ד'. וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם'".
הוסיף ד"ר נורדאו וסיפר: "אני לא ידעתי את נפשי. הסיבותי את פניי לחלון, כדי שהאם והילד לא יראו את דמעותיי זולגות, ואמרתי לעצמי: מקס, הלא תבוש והלא תיכלם? אתה אדם משכיל, נחשב כאינטלקטואל, עם תארי דוקטור, אינך יודע מעט מזעיר מדברי ימי עמך, מכתבי הקודש הללו. כלום. ופה, ילד חולה, חלוש, מהגר, פליט, והוא מדבר על יעקב ועל יוסף ועל ירמיהו ועל רחל, כאילו תמול שלשום, הכול חי לנגד עיניו! מחיתי את לחיי לפני שהסיבותי את פניי אליהם. ואמרתי בליבי – עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, הם גם יחיו עם עתיד מזהיר. בעתון של אותו סוף שבוע, ראיתי מודעה: 'מי שגורל העם היהודי חשוב בעיניו, מי שהאנטישמיות כואבת לו, ומי שמחפש פתרון, נא להתקשר לחתום מטה לטכס עצה. ד"ר תאודור הרצל'. מיד נעניתי. כשהקמנו את הקונגרס הציוני הראשון וכובדתי לנאום בו, רחפה לנגד עיניי דמותו של הילד, שאת שמו אינני זוכר, אבל את המלים האלה לא אשכח לעולם, כי הן בסיס הציונות, הן בסיס היהדות: 'וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם!'".( המקור: ספרו של פרופ' אברהם שלום יהודה (1877-1951), 'עבר וערב', הוצאת מגן, 1946). בהמשך, נורדאו פרסם את קריאתו לפיתוח יהדות השרירים ביוני 1900, במאמרו בגיליון השני של כתב העת Die Jüdische Turnzeitung. הוא העצים את המיתוס של בר כוכבא: "התגלמות ההיסטורית האחרונה של יהדות למודת קרב ואוחזת בנשק", וכינה את בר כוכבא בהשראתו של רבי עקיבא – 'גיבור שסירב לדעת תבוסה'. יהודי השרירים, הם בין השאר לוחמים ללא חת".
הנה כי כן, חזק חזק ונתחזק, בדמותה של - יהדות השרירים, מבית מדרשו של מקס נורדאו.
"וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל "– היא קריאה של אבא ישראל - לבניו ושבטיו, להיות חזקים ולחזק אחד את השני : " אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק" ( ישעיהו, מא',ו').
חזק חזק ונתחזק- הנה לפנינו באקורד הסיום של ספר בראשית, בסימן עוצמתי של מעמד הברכות, של אבא יעקב ישראל לבניו. הנה ברכתו של יעקב לשמעון ולוי בניו בפרשתנו: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי. כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". (בראשית ,מט', ה' – ז').
חזק חזק ונתחזק – צרוב בזיכרון הקולקטיבי היסטורי, של פרשת דינה בשכם, אודות שמעון ולוי, התובעים את כבודה המחולל של אחותם דינה בשכם: " וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת, בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר, הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ... וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר, בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ, כָּל זָכָר. וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ, הָרְגוּ לְפִי חָרֶב" (בראשית, לד', א'- לא').
הבה נשאל, האם ברכתו של יעקב לשמעון לוי – "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל", היא תוכחה או היא ברכה ? הרש"ר הירש ( 1808-1888 )מאיר את עינינו בפרשנותו , את כורח החוסן הלאומי והרוחני, הנדרש לגלויות עם ישראל, בהתמודדותו אל מול סכנות קיומיות וגופניות, של אנטישמיות, פרעות, פוגרומים, מחד, וסכנות קיומיות רוחניות, של איבוד הזהות והרוח, בהתבוללות והיטמעות בקרב הגויים, מאידך, כפי שהם משתקפים בברכתו של יעקב לבניו- שמעון ולוי. הרש"ר הירש שחי בגרמניה ,מתלה את פרשנותו בארבע מילים בברכה :"אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל, וכך הוא מפרש: "צדקה וחסד עשה הקב"ה עם ישראל, שחילק את שבטי שמעון ולוי להיות נפוצים בין כל השבטים האחרים במדינת ישראל, שכן הייתה התוצאה הטבעית מזה, שאחרי התפוררות המדינה לרסיסים ואחרי גלות האומה, גולה אחרי גולה, נמצאו תמיד בכל הגלויות מצאצאי שמעון ולוי, שטיפחו ועודדו את הכוח ואת אומץ הלב, את ההתלהבות ואת הגאון היהודי, ופעלו על ידי כך שהרוח היהודי נשאר ער חי וקיים גם אחרי שהמדינה עברה ובטלה מן העולם".
הנטל על שמירת קדושת חיינו בארצנו מוטלת על עם ישראל – כולו, ללא יוצא מן הכלל.
כך הנביא ישעיהו, פונה אל כל עם ישראל: "אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי, אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹקיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי"( ישעיהו,מא',י'). מפרש המַלְבִּי"ם (רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר, 1809-1879 ) : " אמר אַל תִּשְׁתָּע - ותפנה במחשבתך אם אני יכול להושיע, כי אני ד' - בעל היכולת אני אלוקיך - המשגיח עליך בפרטות, ואם כן אִמַּצְתִּיךָ בוודאי. ורצה לומר- אִמַּצְתִּיךָ - נתתי לך אומץ שתוכל לעמוד בעצמך כנגד האויב, גם עֲזַרְתִּיךָ - אנכי ע"כ גם תמכתיך בימין צדקי - וכדוגמת האוהב העוזר לאוהבו ביד שמאלו ותומכו ביד ימינו לבל ייפול, תומך ביד אחד ולוחם עם אויבו ביד האחר". הנביא ישעיהו פונה אל עם ישראל בלשון יחיד, להדגיש היות העם – אחד, באחריות לשאת בנטל האלונקה הלאומית במלחמת המצווה על קיומנו.
ברכת – חזק חזק ונתחזק, המוטמעת בברכתו של יעקב לשמעון וללוי ,צופה פני עתיד, עת שבנו לארצנו אחרי אלפיים שנות גלות וקוממנו את מדינתנו האחת והיחידה.
קריאתה של אמנו רחל -"וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" – מחייב בעת הזאת, את כל הבנים בעם ישראל, להתגייס לשמירת גבולות ארצנו ומדינתנו.
יום העשרה בטבת שחל היום, מציג לנו – דור השואה והתקומה, את קריאתם וזעקתם של אחינו ואחיותינו, ששת המיליון, שזועקים אלינו מהאדמה –"לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ, אֲנִי ד'". יהדות השרירים , היא צו השעה לכולם, בל ייעדר איש.
רק כך נוכל להיפרד מספר בראשית, באמונה , בתקווה וביחד, בברכת - חזק חזק ונתחזק.
שבת שלום
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
פרשת ויחי - "גיוס ושגשוג כלכלי לכל -מייקל אייזנברג- משקיע הון סיכון.
ההפטרה של פרשת ויחי - ״ויקרבו ימי דוד למות״ - עוסקת בהעברת השרביט לדור הבא. דוד מזהיר את בנו-יורשו, שלמה, מרמטכ"ל חם מזג, ומצווה עליו לטפל ביריב שהוא מנהיג רוחני אך דמות מורכבת (צדיק או רשע תלוי במדרשים) משבט בנימין, יריביו לשלטון, כי מהם הגיע המלך הקודם, שאול. במקביל, דוד מבקש להכיר טובה לאלה שעמדו לצידו ומצווה את שלמה ללכת בדרכי ה'.
ההפטרה כנראה הוצמדה לפרשה בגלל שבפרשת השבוע יעקב מצווה לבניו ממשיכיו לקדם את פני העתיד במדינה הריבונית שצאצאיהם עתידים להקים. צוואתו של דוד ברורה וספיציפית. צוואתו של יעקב לירית, מיסטורית ואפילו לוטה בערפל. על מה מדבר יעקב? פסיכו-אנליזה של תכונותיהם האישיות כמו ״פחז כמים אל תותר״ או שמא משהו אחר שנתון בידיהם לפענח ולהגשים?
ברכותיו של יעקב, או צוואתו, אתגרו מפרשים רבים לאורך הדורות, וקשה מאד לעמוד על טיבן. בספרי 'חלב דבש ואי וודאות', עמדתי על חלוקת הברכות בין ההנהגה הפוליטית של יהודה להנהגה הכלכלית של יוסף, ובספרי הראשון בסדרת 'עץ החיים והכסף' התמקדתי ביששכר וזבולון ששיתפו פעולה, כאשר זבולון היה אחראי על היצוא והייבוא, ויששכר היה אחראי על הלוגיסטיקה וההפצה. הפעם אני רוצה לעסוק בברכות של השבטים האחרים - אלו שבמובנים שונים נמצאים בפריפריה.
דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. יהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר… גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב. מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ. נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר. בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר. כג וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים. וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל… בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל. (בראשית מט, טז - כז)
מי שקורא את הפסוקים ברצף לא יכול להשתחרר מהקונטקסט הצבאי השזור בברכות. חוץ מאשר, שאתייחס אליו בהמשך, דן נושך עקבי סוס שהיה כמו טנק מרכבה מתקדם של היום, גד מקים גדודי לחימה, ו"נפתלי איילה שלוחה" התפרש אף הוא על הצד הצבאי, ויש שייחסו אותו למצביא ברק בן אבינעם מקדש נפתלי. במסגרת זו, אפילו יוסף, שהפן הכלכלי תפס נפח רב בברכותיו והוא יושב בלב הארץ, הוא בעל קשת, ובנימין מכונה זאב הטורף שלל.
דומני, שברכות יעקב נועדו לקבוע אמות מידה בחיבור שבין שירות ביטחוני וכלכלה משגשגת. ואולי אף יותר מזה, בין שירות צבאי לברית הישראלית. וכפי שכתבתי פעמים רבות, הברית הישראלית, יוצרת את הקרקע הפוריה לשגשוג כלכלי.
כאמור, אשר לא התברך ביכולת צבאית. אבל, באופן ייחודי יעקב כרך אותו עם גדודיו של גד: "גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב. מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ". האות מ' הקשתה על הפרשנים והיו אף מי שרצו לומר שמדובר באות יתרה שהיא טעות בכתוב, או שהיא שייכת לפסוק הקודם "וְהוּא, יָגֻד עָקֵבם" (כך בתרגום השבעים). גישות אלו מסתמכות על כך שכל השבטים האחרים נקראו בשמם ללא כל יחס לאחרים, וללא אות מקדימה. לעומתם, רבי יוסף בכור שור פירש שיש יחס בין השבטים, ושהכוונה היא שנחלתו של גד מניבה אפילו יותר מזו של אשר: "יותר מאשר, שמנה לחמו של גד, שטובה ארצו של גד משל אשר, כי היה המקום מקום מקנה". ויש להודות שפרשנות זו מנמיכה מאוד את הברכה של אשר שבקריאה זו מוזכרת רק אגב ברכתו של גד.
אבל אולי אפשר היה לפרש אחרת את האות מ' - לא מ' ההשוואה אלא מ' המקור. כשלבן אומר ליעקב: "טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר" (בראשית כט, יט) ברור שהמ' היא מ' ההשוואה. כאשר ה' אומר לאברהם "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" (בראשית יב, א)' או כשבת פרעה אומרת "מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה"' ברור שמדובר במ' המקור. לפעמים ניתן להתלבט באיזה סוג של מ' מדובר, כמו במחלוקת של ר' מאיר ו"אחר" - אלישע בן אבויה שהתפקר. ר' מאיר שניסה לשכנע את ״אחר״ לחזור בתשובה אמר לו את הפסוק: "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ" (קהלת ז, ח), כלומר הסוף עדיף, ולכן למרות כל מעשיו הרעים של "אחר" יש לו תקווה. "אחר" סירב ואמר לו שיש לקרוא את הפסוק אחרת - לא מ' ההשוואה אלא מ' המקור: "בזמן שהוא טוב מראשיתו". כלומר, מה שחשוב זו דווקא ההתחלה - המקור, עליו מבססים את הכל, ואז סיפר לר' מאיר שהוא התפקר כי אבא שלו לימד אותו תורה לשם כבוד ולא לשם שמים, וממילא אין לו תקנה (תלמוד ירושלמי, חגיגה ב, א).
כשנאמר אצלינו: "גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב. מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ" ניתן להתלבט. כאמור, ר' יוסף בכור שור הסביר שלחמו של גד טוב יותר מזה של אשר. אבל, אם האות מ' היא מ' המקור אז הפירוש של הפסוק הוא שגד יפעיל את הגדודים שלו בהתבסס על התמיכה הכלכלית של אשר ובזכותה. וכן מצאתי שפירש ר' יצחק בן יהודה הלוי (צרפת אמצע המאה ה-13) בספרו פענחא-רזא: "גד גדוד יגודנו כו׳ – ואם תאמר אם כן ממה יתפרנס? לכך נאמר מאשר שמנה לחמו".
להבנתי, אי-הבהירות המכוונת בפסוק, מלמדת על האתגר שבחיבוריות ובשיתוף הפעולה. אפשר שכל שבט יתמודד בעצמו מול אויבים ואתגרים כלכליים ומדיניים, ויש שבטים שיצליחו יותר מהשבטים האחרים. לעומת זאת, בידי השבטים יש גם את האפשרות להחליט על שיתופי פעולה כאשר כל אחד מחדד ומשפר את היתרונות שלו בזכות התמיכה והעזרה מהשבט השני, ממש כמו המודל המפורסם של שיתוף הפעולה בין זבולון ליששכר - ייצוא וייבוא של זבולון ותובלה ולוגיסטיקה של יששכר.
מה קרה בפועל? בתחילת ספר שופטים כשמתברר שיהושע לא השלים את המלחמה בכל עמי כנען נאמר:
"וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּה' לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם בּוֹ. וַיֹּאמֶר ה' יְהוּדָה יַעֲלֶה הִנֵּה נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ בְּיָדוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגוֹרָלִי וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי וְהָלַכְתִּי גַם אֲנִי אִתְּךָ בְּגוֹרָלֶךָ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ שִׁמְעוֹן" (שופטים א, א - ג)
למרות שההוראה היא שיהודה יילחם, ולמרות שהצלחתו מובטחת מאת ה', יהודה הציע שותפות לשמעון והם מצליחים במלחמה ומשתלטים יחדיו על כל הדרום. אבל, אחרי שמתחו את יכולותיהם הצבאיות הם לא הצליחו להוריש את הכנעני יושבי העמק: "וַיְהִי ה' אֶת יְהוּדָה וַיֹּרֶשׁ אֶת הָהָר כִּי לֹא לְהוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי הָעֵמֶק כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לָהֶם".
שבטים אחרים לא באו לסייע להם, על אף שדן, הצמודים בנחלתם ליהודה, סבלו מאותה בעיה: "וַיִּלְחֲצוּ הָאֱמֹרִי אֶת בְּנֵי דָן הָהָרָה כִּי לֹא נְתָנוֹ לָרֶדֶת לָעֵמֶק". בדומה לכך, בנימין לא הצליחו להוריש את היבוסי. מנשה לא הצליחו להוריש את יושבי בית שאן, תענך, דור, מגידו ויבלעם, אבל שמו אותם למס. אפרים לא הורישו את יושבי גזר, זבולון לא הורישו את יושבי קטרון ונהלל. נפתלי לא הורישו את יושבי בית שמש ובית ענת אבל גם הם תפסו את השליטה המרחבית והטילו מס על הכנענים שבטריטוריה שלהם.
ביחס לשבט אשר הפסוקים מרחיבים באופן מיוחד:
"אָשֵׁר לֹא הוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי עַכּוֹ וְאֶת יוֹשְׁבֵי צִידוֹן וְאֶת אַחְלָב וְאֶת אַכְזִיב וְאֶת חֶלְבָּה וְאֶת אֲפִיק וְאֶת רְחֹב. וַיֵּשֶׁב הָאָשֵׁרִי בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי לֹא הוֹרִישׁוֹ." (שופטים א, לב - לג)
כלומר, בניגוד לשיתוף הפעולה של יהודה ושמעון שהניב תוצאות טובות, שאר השבטים פעלו כל אחד בכוחות עצמו והצליחו במידת האפשר להצר את צעדיהם של העמים שנשארו במובלעות שבתוכם. אשר, השוכן בצפון מערב ארץ ישראל (אזור עכו), שהיה חסר יכולות צבאיות וגם לא זכה לסיוע משבט גד, או מאף אחד אחר, התיישב לצד הכנעני שבשטחי נחלתו, ונאלץ להסתפק רק בחלק מהשטח.
(אולי כך ניתן להבין את דברי ר' אברהם בן הרמב"ם: "ואמר אבי אבא ז״ל, כי עלה על דעתו כי המ״ם ב"מאשר" כדי לבאר כי רק מקצת ארצו בתואר הנזכר, לא כולה". כלומר, לפי התיאור בספר שופטים זה לא שהנחלה טובה רק באופן חלקי, אלא שבגלל הכנענים, בני שבט אשר זכו להנות רק מחלק מהשטח.)
אם כך, בראי ההיסטוריה צריך לפרש כמו ר' יוסף בכור-שור שמעדניו של שבט אשר פחותים מאלו של גד, כי הוא נאלץ להשקיע לא מעט בדיפלומטיה מול השכנים, ולכן גד טוב ממנו הן ביכולתו הצבאית והן בהצלחתו הכלכלית. לא מן הנמנע שאשר מגיש את המעדנים למלך אחר ולאו דווקא לכלכלה הישראלית.
אם נחזור לחלוקת הנחלות בספר יהושע נראה שהשבטים בפריפריה נרמזו לכוחם המשותף. לאחר שבפרקים יב-יג מתואר שראובן, גד וחצי שבט המנשה קיבלו נחלות ממשה בעבר הירדן המזרחי, חלוקת הארץ לשאר השבטים נעשית בשני שלבים.
בשלב הראשון, בפרקים טו-יז יהודה ושבטי יוסף (מנשה ואפרים) מקבלים נחלות. כך מוסדרים בראש ובראשונה שני המרכזים החשובים של ישראל - השלטוני והכלכלי. בשלב השני, בפרק יח, יהושע פונה לשבעת השבטים שטרם קיבלו נחלה (לא כולל שבט לוי שלא אמור לקבל) ואומר להם לשלוח שלושה נציגים מכל שבט שביחד יסקרו את הארץ ויחלקו את השטח הנותר לשבעה חלקים, שיוגרלו ביניהם.
בהגרלה, שמעון מקבל חלק בגבול הדרומי ונבלע בתוך נחלת יהודה; בנימין מקבל את השטח שבין נחלת יהודה לנחלת אפרים (מה שמהדהד את הסיפור של הפרשות הקודמות בו בנימין הצעיר נתון במאבק בין יוסף ליהודה); חמשת השבטים הנותרים מקבלים את שאר השטח - זבולון יששכר נפתלי ואשר הם שבטי הצפון, ודן מקבל נחלה באזור מישור החוף, אבל בהמשך (שופטים יח), כנראה עקב הקשיים הצבאיים מול האמורי בעלי רכב הברזל שתופסים את הנחלה שלו, עובר אף הוא צפונה.
אפשר, שהתוכנית המקורית היתה שגד, בעל הכוח הצבאי יארגן את השבטים בגדודים מסודרים שילחמו בכנענים שנותרו, ולאחר מכן ישמש כחומת מגן באופן קבוע לביטחון בגבולות (במימון אשר, ואולי גם שבטים אחרים). מחשבה זו מתחזקת לאור האיפיון של הרמב"ן והתלמוד הירושלמי, שהסבירו, ש"גד גדוד יגודנו" הכוונה היא ששבט גד ערוך תמיד למלחמות ושהוא אחראי על הגיוס:
יאמר כי גדוד יגודנו תמיד, … שבח אותם בגבורה וניצוח כל הבאים עליהם למלחמה. … וזה פירוש נאה למדתיו מן הירושלמי שאמרו במסכת סוטה: "גד גדוד יגודנו גיסא אתי מגייסתא והוא מגייס לה" (ירושלמי סוטה ח, י). יאמר כי הגיס יבא לאסוף חיל ולגייס עליו, והוא יגוד עליהם ויבא גדודיו בארצם.
אולם, גם אם זו היתה התוכנית המקורית היא השתבשה כשבני גד, יחד עם בני ראובן, ביקשו להישאר בעבר הירדן המזרחי, ורק באופן חד פעמי, במלחמת העצמאות הראשונה, הובילו את המערכה כחלוצי צבא בכיבוש הארץ בימי יהושע.
בשורה התחתונה, במקום שלצד המרכזים החזקים של יהודה ושל בני יוסף, שבטי הצפון יקימו את ה'מרכז השלישי' בברית, פנו השבטים איש לנחלתו הוא ולא התגייסו לטובת האחרים. הם לא הבינו שהפסוקים הפותחים: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם" (בראשית מט, א - ב) הם לא רק הכנה לצוואה, אלא הם חלק מהצוואה - להאסף ולהיקבץ יחדיו כדי לקדם את פני העתיד.- מייקל אייזנברג
מקבלים תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
&
פרשת ויחי-תשפ"ה- דובי פריצקי-קק"ל.
חומש בראשית מגיע לסיום. זהו ספר שאינו רק על בריאה ושלטון, הוא ספר על משפחות. התורה מספרת שלהקים משפחה אינה דבר קל ומבטיח. יש לנו הרבה כישלונות (קין והבל, יצחק וישמעאל ,שרה והגר,יוסף ואחיו. המשפחה היא המעצבת את האדם. המשפחה היא המקום שהאהבה מביאה לעולם חיים חדשים. במשפחה אנו מעצבים את רגשותינו ומנהלים אותם. יעקב מברך את ילדיו בחדר אחד ובאותה עת, גם כאביו מברך ללא מראה עניים. חלק מהברכות (ראובן שמעון לוי) זה כמעט קללות אין הבנים מתמרדים, שונה מכל המשפחות בעבר. ולכן יש הזדמנות להיות עם לראשונה. כי בעם יש את כל הגוונים. יש ביעקב יכולת לאהבה טהורה עם נכדיו(אפרים ומנשה) .ספר בראשית הוא איפה ניהול סכסוכים משפחתים. היחסים שבין איש ואשתו בין הורים וילדים, בין סבים לנכדים ובין אחים הם הבסיס החשוב ביותר לחופש. הבורחים מין המשפחה בורחים מין העולם. באין אהבה משפחתית ואתגרים משפחתים, חניכה משפחתית ואתגרים משפחתים, הפרט אינו מוכן למבחנים של העולם בחוץ. שאנו דואגים למשפחותינו אנו לומדים לדאוג לטוב המשותף של כולם.(הרב זקס)שבת שלום ממודיעין.דובי פריצקי ️
