אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
******************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי א' טבת תשפ"ה -1.1.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. בפרשת ויגש תשפ"ה
מרצה: עו"ד הרב מרדכי דומב- אהל אברהם.
הנושא:נושא: "כי הנה המלכים נועדו - זה יהודה ויוסף".
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
******************************************************
ניתן להרשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org
*****************************
לצפייה ברשימת המרצים לספר בראשית: https://sacks.hamikra.org/lp/
******************************
בברכת ברוכים המשתתפים
ישראל קריסטל- מנכ"ל החברה לחקר המקרא.
בבקשה העבירו הלאה.
כמו כן, רבני קהילות המעונינים להשתתף בתוכנית בבקשה התקשרו אלי.
כמו השבוע, כך בהמשך כל השנה אנחנו מבקשים לכבד ולעלות את זכרם של הקדושים הטהורים שנפלו במלחמת "חרבות הברזל ובחג שמחת תורה",ולהקדיש את השיעור על שמם,
בני משפחה וחברים המבקשים להצטרף למיזם ולספר בתחילת השיעור עליו/ה בבקשה תתקשרו אלי.
ישראל קריסטל - בוואטסאפ -0543973801 -או במייל - info@hamikra.org
*******************************************************
השיעור השבוע של הרב שובאל כהנא-מודיעין התוכנית הכלכלית של יוסף מוקלט מצורף כאן:
השיעור של עו"ד משה מורגנשטרן-
*****************************************************
בלומה טיגר-דיכטוולד-פרשת מקץ תשפ"ה- "הכתונת והבגד"
כֻּתֹּנֶת מופיעה לראשונה בפרשת בראשית. "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (ג, כא). כלומר כתונת היא לבוש שעשה ה' והלביש בה את אדם וחווה, לאחר שהפרו את הצו האלוהי, אכלו מעץ הדעת והסתתרו מחמת הבושה על היותם ערומים (ולא מחמת האשמה על חטאם).
גם יוסף זוכה בכתונת. תפקידה אינו לכסות על עירום כדרכה של כתנת, אלא לתת לו סטטוס. כתונת פסים הוא בגד של מועדפים, של נסיכים. גם תמר אחות אבשלום שהייתה יפה מאוד ממש כמו יוסף, זכתה בכתונת כזאת (שמואל ב יג,יח). היא הייתה באמת נסיכה. יוסף זכה בה כי:
" וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים " (לז, ג), על כן תפר לו ישראל שהתנהג כאן כיעקב, כתונת כזאת. ויש גם לזכור כי בנימין היה בן הזקונים ולא יוסף. אך כידוע הכול בעיני המתבונן.
כתונת הפסים לא הטיבה עם איש מלובשיה. כתונת הפסים השניאה את יוסף על אחיו. הוא יופשט ממנה כשיושלך לבור בידי אחיו, והיא תוטבל בדם ותושב ליעקב תחת היתממות אכזרית. " ...הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא: וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" (לז, לא-לג), ובעקבותיה אֵבֶל שאינו נגמר. גם תמר ש"אהבת אמנון" אליה הייתה בסך הכול תאווה שהסתיימה באונס אכזרי, ובגירושה מבית אמנון, יצאה מבית אמנון כשכתונת הפסים שלה קרועה, אפר על ראשה והיא הולכת וזועקת (שמואל ב יט). היה איש אחד ששמע את זעקתה. לא היה זה דוד, הוא שתק. אבשלום אחיה שמע. הוא נקם, על ידי פיתוי אמנון לבוא למשתה הַגֵּז שלו שהפך לזירת רצח. למרות השוני בין שני האירועים, רב ביניהם הדמיון.
כתונת הפסים של יוסף מוחלפת בבגד. שתי הוראות למילה בגד: לבוש, ובגידה. ואכן פעמים הן כרוכות זו בזו. על רבקה השולחת את יעקב להתחזות לעשו, כדי לזכות בברכה השמורה לעשו, תוך רמיית בעלה העיוור יצחק, נאמר: " וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן " (כו, טו). תרמית הבגד עבדה. למרות חשדנותו של יצחק הוא העניק ליעקב את ברכת עשו. ההמשך ידוע. הזעם של יצחק על התרמית "וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ" (כז,לה). הבכי של עשו ומחשבותיו על נקמה, ויעקב שנאלץ לברוח מביתו לחרן.
ורבקה? היא טעתה בגדול. ברכת עשו הייתה אכן בנויה על עשו, ומיועדת לו לא כבכור אלא כעשו. ליעקב התאימה ברכה אחרת. היא נאמרה לו ערב צאתו לחרן (כח, ג-ד). אך רבקה ממשיכה לא לומר אמת ליצחק. הוא מספרת לו כי יעקב נשלח כדי למצוא לו כלה ראויה: " קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים " (כז, מו), לא משום שחייו בסכנה עקב תרמית הבגד שרקחה רבקה.
יוסף נקנה על ידי פוטיפר שר הטבחים של פרעה, אשת פוטיפר חושקת בו: " וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה (לט, יב).לפנינו שוב שימוש כפול במילה בגד: כפריט לבוש וגם כמעשה בגידה של אשת פוטיפר בבעלה.
ומה עם יוסף?
מביא רש"י בשם מדרש תנחומא: "כיוון שראה יוסף את עצמו בכך, התחיל אוכל ושותה, מסלסל בשערו ואומר: ברוך המקום שהשכיחני בית אבי, אמר לו הקב"ה: אביך מתאבל עליך בשק ואפר ואתה אוכל ושותה ומסלסל בשערך? הרי אדוניתך מזדווגת לך ומצירה לך". לפי מדרש זה הייתה גם ליוסף תרומה למעשה של אשת פוטיפר. יוסף בגד באביו. הוא התרחק מיוסף העברי ולבש דמות של צעיר מצרי מצליח. זה מה שראתה אשת פוטיפר. כאשר הותיר יוסף את בגדו בידה ונס החוצה, החל תהליך שיבתו לשורשיו. ועל כך אומר רש"י, דמות דיוקן אביו נגלתה לעיניו ומנעה ממנו את העבירה. כיצד מדווחת אשת פוטיפר לבאי ביתה על האירוע?
"רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ " (לט, יד). שר המשקים שזכר סוף סוף את יוסף ששהה עימו במאסר, אומר לפרעה המתוסכל מפתרון חלומותיו: "וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר לוֹ וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר " (מא, יב). לכן גם כשיוסף הוא משנה למלך לבוש מדי שרד מצריים, נקרא בשם מצרי (צפנת פענח), ואחיו אינם מכירים אותו, הוא מכיר אותם. הדרך הביתה ארוכה קשה ומיוסרת, אך היא כבר נפתחה. תם טקס הבגד בשתי משמעויות. אין עוד מרמה. הבגד שב להיות רק לבוש.
כ"ב כסלו תשפ"ה,בלומה דיכטוולד
&
פרשת מִקֵּץ וחנוכה – "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ "-קוֹנְסֶפְּצְיָה או אִינְטוּאִיצְיָה - ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
ישראל במלחמה – 448 ימים. אנו מתפללים ומייחלים להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם ולהחזרת המפונים לבתיהם.
ועדת אגרנט- ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה בעקבות מלחמת יום הכיפורים ב1973,טבעה את הביטוי –קוֹנְסֶפְּצְיָה, לתפיסה שגיבשה חטיבת המחקר של אגף המודיעין בצה"ל בדבר תנאי סף מצריים וסוריים ליציאה למלחמה. במרכז הקוֹנְסֶפְּצְיָה, כפי שהגדירה זאת הוועדה, עמדו שתי הנחות יסוד: "מצרים לא תצא למלחמה נגד ישראל אלא אם תבטיח לעצמה תחילה יכולת אווירית לתקוף את ישראל בעומק, ובמיוחד את שדות התעופה העיקריים של ישראל, כדי לשתק את חיל האוויר הישראלי. סוריה לא תצא להתקפה רבתי על ישראל אלא בעת ובעונה אחת עם מצרים".
הנה לאחר 50 שנה, מאז האסון והטבח בשבת שמחת תורה בשבעה באוקטובר, עולה התביעה ביתר שאת, להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, שתחקור בין השאר את הסיבות והמשמעויות, של הקוֹנְסֶפְּצְיָה, הקיבעון המחשבתי, העיוורון, ליקוי המאורות, היהירות והזחיחות, שהשתלטו עלינו עד השעה 6.29 בשבעה באוקטובר. כך גם המספר הטיפולוגי – שבע, צורב את דעתנו ואיננו נותן מנוחה לנפשנו.
המספר הטיפולוגי – שבע , נוכח בפרשתנו בחלום הראשון והשני של המלך פרעה, כרפלקציה של 7 באוקטובר. כך מציגה זאת פרשתנו: " וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת, רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר, אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת, יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת...וַתִּבְלַעְנָה, הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת, אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים, הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת" ( בראשית, מא',ד'-ז'). כך בדיוק קרה הטבח בשבעה באוקטובר – הדק בלע את השמן, בניגוד לקוֹנְסֶפְּצְיָה.
על משקל הביטוי התלמודי: "אִם בַּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת – מַה יַּעֲשׂוּ אֲזוֹבֵי קִיר"( מועד קטן, כה', עמ' ב'),אנו שואלים ובצדק, כיצד קרה שהארזים- הדרגים הגבוהים בהיררכיה, דבקו בקוֹנְסֶפְּצְיָה שקבעה – החמאס מורתע, אין לו כוונות לפשוט עלינו ואם כן יעשה זאת, הרי יכולותיו מוגבלות. אנו שואלים ומייסרים את נפשנו, כיצד קרה שהגאווה, היהירות והזחיחות השתלטו על הארזים בהיררכיה הצבאית והמדינית ולא נתנו לעובדות ולתמונות שהציפו אזובי הקיר - התצפיתניות הזוטרות בהיררכיה הצבאית, לשבש את הקוֹנְסֶפְּצְיָה – לא רצינו לראות, לא רצינו לשמוע ולהקשיב. היינו נעולים ומקובעים בקוֹנְסֶפְּצְיָה ולא פתחנו הדלת לאִינְטוּאִיצְיָה, לשכל הישר, לקול הפנימי שבתוכנו, לאיפכא מסתברא.
כך בדיוק החכם באדם שלמה המלך, מציב לנו תמרור אזהרה, אודות בעלי הגאווה והיהירות שמאחורי הקוֹנְסֶפְּצְיָה: "לִפְנֵי שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֵב אִישׁ וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה. מֵשִׁיב דָּבָר בְּטֶרֶם יִשְׁמָע אִוֶּלֶת הִיא לוֹ וּכְלִמָּה" (משלי, יח' ,יב'-יג'), מפרש דעת מקרא:"לפני שבר- קודם לאסון והדימוי הוא לנופל ממקום גבוה ועצמותיו נשברות. יגבה לב איש – יגיע האיש לגאותנות ולזחיחות הדעת... הגאווה היא אם כל חטאת והיא מביאה להשפלה ולאסון הבאים בעקבותיה" (דעת מקרא,הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, תשמ"ד). נכון, השבוי והנעול בקוֹנְסֶפְּצְיָה, איננו שומע , איננו מקשיב.
אז מהי אִינְטוּאִיצְיָה? היא נוצרת במהירות רבה בן רגע, ומופיעה בפתאומיות -בהשראה או בהברקה. אִינְטוּאִיצְיָה היא אחד המקורות לשכל ישר (Common sense). קארל יונג, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקן( 1875-1961) טוען, שהאינטואיציה מתבטאת למעשה בפתיחת הראש אל הרגשות והמחשבות הפנימיים, תוך איזון אל מול המידע שנתפס בחושי האדם. על פי עבודותיו של פרופ' דניאל כהנמן (1934-2024), פסיכולוג קוגניטיבי ישראלי-אמריקאי, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2002, אִינְטוּאִיצְיָה היא היכולת, לייצר באופן אוטומטי פתרונות ללא טיעונים לוגיים ארוכים או הוכחות והיא מתחברת לקול הפנימי והרגש העמוק שבתוכנו.
הנה כי כן, ענין רב לנו בנוכחות האִינְטוּאִיצְיָה בפרשתנו מבית מדרשו של פרעה, בעצם התופעה החריגה, במינויו של יוסף הזר, העבד והאסיר שהורשע בניסיון לתקיפה מינית של הגבירה אשת השר פוטיפר, כמשנה למלך פרעה וההפקדה בידיו, את ניהול הסיכונים וההערכות של המעצמה הגדולה בתבל למצב החרום, לקראת שבע שנות הרעב.
שאלות רבות לנו - כיצד לכתחילה המלך פרעה מזמין לארמונו עבד עברי בסטטוס של אסיר, כמועמד לפתור את חלומו? כיצד המלך מעמיד את יוסף בשורה אחת עם מיטב חכמיו ויועציו המומחים, בסיטואציה כה גורלית שזעזעה את המלך בחלום שחלם וכורח מציאת הפתרון? כיצד קרה שהמלך פרעה נהג בניגוד לקוֹנְסֶפְּצְיָה המצרית שהייתה שלטת בקרב ההיררכיה הגבוהה, בכך שהוא כביכול פועל בחוסר אחריות ובקלות דעת, במינויו של אדם כה צעיר - יוסף העבד העברי והאסיר, לשמש כמשנה למלך והענקת סמכויות שלטוניות וניהוליות לו, שעל פיו יישק דבר, בהכנת המעצמה המצרית לתקופת החרום וניהולו?
יש להניח שטורי הפרשנות בתקשורת המצרית באותה עת, ביקרו בחריפות את ההחלטות ההזויות של המלך וקראו לו להתעשת מהר, שמא יהיה מאוחר. הם בוודאי העלו תמיהה ,כיצד המלך חורג מהקוֹנְסֶפְּצְיָה המקובלת, של הנוהל והפרוטוקול של נציבות שירות המדינה המצרית, בדרכי מינוי בכירים למשרות מרכזיות. כיצד מעדיף המלך, אדם צעיר, חסר ניסיון ניהולי, אסיר, עבד עברי זר, על פני גלריה של מומחים, בעלי ניסיון, בעלי ותק, כדוגמת החרטומים וחכמי מצרים. הכול נראה הזוי, מוזר ולוקה בחוסר אחריות של המלך.
כמובן שאנו נאמנים לתפיסה האמונית, שכך נקבעה מפת הדרכים האלוקית של יוסף במצרים, מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, להגשים יעוד אלוקי. אך בפרקטיקה במרחב האנושי, יש חשיבות רבה , גם להתבונן ולנסות להבין את המאמץ האנושי בצד התכנית האלוקית .
הנה כי כן, האִינְטוּאִיצְיָה שיש בה ענין אלוקי, היא לווית חן בהתנהלותו של פרעה: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל עֲבָדָיו: הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ" ( בראשית, מא', לח'). כלומר, פרעה האינטואיטיבי, מצפה גם מאותו איש שיכין את מצרים למצב החירום של שבע שנות הרעב, שיהיה מאופיין בפרופיל של יכולת אינטואיטיבית.
כאמור, פרעה אוחז באִינְטוּאִיצְיָה בקבלת החלטות: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף, אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת, אֵין נָבוֹן וְחָכָם, כָּמוֹךָ. אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי, וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי; רַק הַכִּסֵּא, אֶגְדַּל מִמֶּךָּ. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל יוֹסֵף:רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ, עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם." (בראשית,מא',ח'-מד' ).
דומה שגם יוסף הנעדר ניסיון השכלתי ומעשי בניהול ארגון ובוודאי מדינה בחירום, עושה זאת בהשראה אלוקית -כאִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ. האִינְטוּאִיצְיָה בקרבו, של שכל ישר וענין אלוקי, מסייעים לו רבות בניהול החירום במצרים הגדולה.
אז איך בכל זאת המלך פרעה מנהיג המעצמה הגדולה באותה עת, עושה שימוש באִינְטוּאִיצְיָה וחורג מהקוֹנְסֶפְּצְיָה, בהערכת המצב ובדרך פעולתו במינויו של יוסף ?
על מנת להשיב לשאלה זאת, ננסה לחבר את אירוע המינוי של יוסף, לאירוע חג החנוכה - לאפקט נס פַּךְ השמן.
אנו מכירים את השאלה שנשאלה על ידי ״הבית יוסף״ (רבי יוסף קארו, המאה ה-16 ) "אורח חיים" סימן תר"ע, מדוע חוגגים את חנוכה שמונה ימים ולא שבעה ימים, שהרי בפך היה כבר שמן שהספיק ליום אחד והנס היה, שהשמן הספיק לעוד שבעה ימים?
כך אנו לומדים בתלמוד: "שכשנכנסו יוונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פַּךְ אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת .קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (מסכת שבת, כא' עמ' ב').
כאשר החשמונאים נכנסו לבית המקדש הטמא, הם נתקלו בפַּךְ קטן זרוק על הריצפה שבוודאי לא היה נראה מרשים, לפחות לא במראהו החיצוני. למכבים היו את כל הסיבות שבעולם ,לאחוז בסוג של אִינְטוּאִיצְיָה, לא להתרשם מהאריזה החיצונית והLOOK - של פך השמן העלוב ולא לנסות להמר על פנימיותו. הנה כי כן, הנס היה, באמונה ובאִינְטוּאִיצְיָה של המכבים, בפוטנציאל של פַּךְ השמן להפתיע ביכולת שלו, להוציא מתוכו תפוקה של שמן שהספיקה לשבעה ימים. כלומר, עצם האמונה והאִינְטוּאִיצְיָה של החשמונאים ומתן הסיכוי, ביכולת הפנימית של הפך, מבלי להיות מקובעים לסוג של קונספציה, להתרשם ממראהו החיצוני, הוא נס בפני עצמו. לכן אנו חוגגים שמונה ימים.
דומה, שאפקט נס פַּךְ השמן מתקיים גם אצל פרעה. הוא איננו מתרשם מהפרופיל החיצוני של יוסף ובעובדה שהיה זר, היותו עבד וחסר כל ייחוס ,חסר מעמד והשכלה פורמלית. החיצוניות של יוסף הייתה דומה למראה החיצוני של פך השמן. למרות זאת פרעה איננו נגוע בקיבעון מחשבתי ובקוֹנְסֶפְּצְיָה, הוא מסתייע באִינְטוּאִיצְיָה שלו, הוא נעזר ב MRI אנושי, ורואה מבעד למראה החיצוני ונייר קורות החיים הדל של יוסף, את הפוטנציאל והיכולות שבתוכו. פרעה הימר על כל הקופה בתהליך מינויו של יוסף ובניגוד לכל החרטומים, יועציו ועוזריו, האזין לקול הפנימי שלו ובאומץ מנהיגותי בחשיבה מחוץ לקופסא ,נתן צ׳אנס וסיכוי ליוסף העבד שזה עתה יצא מבית האסורים, ומינה אותו לתפקיד הרם הקריטי והגורלי. המלך פרעה איננו שבוי בקוֹנְסֶפְּצְיָה בסטריאוטיפים, בעמדות קדומות, בשיפוטיות ובהכללות. פרעה מלמדנו, כיצד בתהליך קבלת החלטות, עושים שימוש באִינְטוּאִיצְיָה, חושבים מחוץ לקופסה ומאזינים לקול הפנימי שלך. הנה אפקט נס פַּךְ השמן מתרחש במינויו של יוסף למשנה למלך. כך יוסף, חסר רקורד של השכלה וניסיון מוכחים לתפקיד – ראש רשות החירום של מצרים, מצליח בתפקידו בגדול, בכוח האמוני שלו באלוקים וגם ביכולותיו האישיות והאינטואיטיביות ובכך הוא מציל את מצרים.
דומה שהאִינְטוּאִיצְיָה ולא הקוֹנְסֶפְּצְיָה, נוכחת גם בהפטרתנו, בחזונו של הנביא זכריה :"רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ד' ... וִיהוֹשֻׁעַ, הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים; וְעֹמֵד, לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ...וַיֹּאמֶר אֵלָיו ( המלאך), רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲו�נֶךָ, וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ, מַחֲלָצוֹת... וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים ...וַיָּעַד מַלְאַךְ ד', בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר... שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת, הֵמָּה "( זכריה, ג'-י').
מלאך ד' הניצב מול יהושע הכהן הלבוש בעליבות בבגדים צואים, איננו מתרשם רק מחיצוניות לבושו של יהושע. המלאך אוחז בסוג של אִינְטוּאִיצְיָה, מאמין בפנימיותו של יהושע ,מתחת לבגדים הצואים ובוחר בו לשמש במקדש , לקוממו , לחדשו ולהחזיר עטרה ליושנה, לאחר הגלות וחורבן בית המקדש הראשון.
דרכו של עולם, שאנו עוצרים באריזה החיצונית ולא מנסים בכלל, לחדור ולהתבונן באופן אמיתי וישר מבעד לשכבות החיצוניות של האחר. לא בכדי אמרו חז"ל : "רַבִּי אוֹמֵר: אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ. יִֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִילּוּ חָדָשׁ אֵין בּו" ( אבות, פרק ד', משנה כ').
הנה גם המשורר הלאומי ח.נ. ביאליק ( 1873- 1934 ) במקאמה שלו המכוונת גם לאלופים ברום ההיררכיה – "אלוף בצלות ואלוף שום", נדרש לפער שבין הקוֹנְסֶפְּצְיָה לבין האִינְטוּאִיצְיָה שמחברת אותנו לרגש ולקול הפנימי העמוק שבתוכנו: " כִּי תַחַת הַקְּלִפּוֹת הִרְבָּה לוֹ "תּוֹךְ"וַיִּתֵּן לִלְבָבוֹ צַחְצָחוּת וָזֹךְ, וְהוֹד וְהָדָר שִׁוָּה עָלָיו, בְּתִתּוֹ לוֹ בָּשָׂר צַח כְּחָלָב, וַיַּעַטְרֵהוּ לְתִפְאֶרֶת בְּלֹרִית וּזְקַנְקַן; וְאִם לֹא הָדוּר הוּא בִלְבוּשָׁיו – אַל-תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן; הָאָדָם יִרְאֶה לָעֵינַיִם – לֹא כֵן אֱלֹקים: יֵשׁ מְלֻכְלָךְ מִבְּחוּץ וְנָאֶה מִבִּפְנִים".
הנה לקח השבעה באוקטובר: מעט מן האור –האִינְטוּאִיצְיָה, מגרשת הרבה מן החושך –הקוֹנְסֶפְּצְיָה.
בשורות טובות , שבת שלום וחג חנוכה של אור
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
ב"ה, לפרשת מקץ שבת חנוכה תשפ"ה-אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן- אריה דיכטוולד.(מדרש והגיונו בפרשת השבוע) א.
בפרשתנו:(מד) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:(מה) וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם (בראשית פרק מא)
מי הייתה אָסְנַת ומדוע נִשאה ליוסף ?
אסנת היא בתו של אדונו לשעבר
רש"י: פוטי פרע - הוא פוטיפר, ונקרא פוטיפרע על שנסתרס מאליו, לפי שלקח את יוסף למשכב זכר =המקור:בראשית רבה וילנא] פרשה פו.]
מהלכים לצרכים פוליטיים פנימיים – ביסוס מעמדו של יוסף בהנהגה
ההסבר לרש"י - שפתי חכמים : דייק מדכתיב "ויקרא פרעה שם יוסף" וגו' וייתן לו את אסנת וגו', רצה לומר פרעה נתן ליוסף את אסנת ומאי נפקא מינה בזה,(=מה יוצא לנו מזה)? ואם כן על כורחך צריך לומר דפוטיפרע הוא פוטיפר,.
ויש נפקותא(=נפקות-משמעות) גדולה בזה שפרעה היה רוצה ליתן גדולה ליוסף ללובשו בגדי מלוכה, ופרעה ירא כיון דעבד הוא (=שעבד הוא) לא יניחו לו גדולה זו, ועוד בנימוסי מצרים כתיב (=נקבע) אין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים, לכך רצה ליתן ליוסף בת אדוניו של יוסף, דאם האדון נתן לעבדו אשה הוא משוחרר וכל שכן אם נותן לו בתו שהוא משוחרר, אם כן שמע מינה פוטיפרע הוא פוטיפר. וקל להבין
יוסף ואסנת יועדו זה לזה משמיים
מדרש –(בראשית רבתי, פרשת ויצא ל, כא) .תני (=שנה) ר' אליעזר לז' חדשים ילדה לאה את בניה,(=כל ילד ננולד בחודש השביעי) ולז' שנים נולדו ליעקב (=כך שבשבע שנים נולדו) י"א בנים ובת אחת, וכולן נולדו ונולד זווגן עמן =לכל אחד נולדה בת זוג באותו זמן] ב. חוץ מיוסף שלא נולד זווגו עמו שהייתה אסנת בת פוטיפרע ראויה לו לאשה,(=וכן) וחוץ מדינה שלא נולד זווגה עמה, אמרה (=לאה) הילדה הזו דין ומשפט עמה (=בסיפור שכם) על כן קראה שמה דינה, ההוא דאמר (=זה שנאמר) ותקרא את שמה דינה.
אסנת היא בתם של דינה ושכם
פרקי דרבי אליעזר ג.: (פרק ל"ח) :כְּתִיב עמוס ה, יט] "וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ". וּכְשֶׁבָּא יַעֲקֹב לְבֵיתוֹ בְּאֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ שֶׁבְּאֶרֶץ כְּנַעַן נְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ. וְאֵיזֶה נָחָשׁ, זֶה שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר, שֶׁהָיְתָה בִּתּוֹ שֶׁל יַעֲקֹב יוֹשֶׁבֶת אֹהָלִים וְלֹא הָיְתָה יוֹצֵאת הַחוּצָה. מֶה עָשָׂה שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר, הֵבִיא מְשַׂחֲקוֹת נְעָרוֹת חוּצָה לָהּ מְתוֹפְפוֹת בְּתֻפִּים, יָצְאָה דִינָה לִרְאוֹת בַּבָּנוֹת הַמְשַׂחֲקוֹת, וְשָׁלְלָהּ (=שָׁבָה אותה) וְשָׁכַב אוֹתָהּ, וְהָרְתָה וְיָלְדָה אֶת אָסְנַת.
וְאָמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהָרְגָהּ, שֶׁעַכְשָׁו יֹאמְרוּ כָּל הָאָרֶץ שֶׁיֵּשׁ בֵּית זְנוּת בְּאָהֳלֵי יַעֲקֹב. מֶה עָשָׂה יַעֲקֹב, הֵבִיא צִיץ (טס מתכת) וְכָתַב עָלָיו שֵׁם הַקֹּדֶשׁ וְתָלָה עַל צַוָּארָהּ וְשִׁלְּחָהּ וְהָלְכָה לָהּ.
וְהַכֹּל צָפוּי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְיָרַד מִיכָאֵל הַמַּלְאָךְ וְהוֹרִידָהּ לְמִצְרַיִם לְבֵיתוֹ שֶׁל פּוֹטִיפֶרַע, שֶׁהָיְתָה אָסְנַת רְאוּיָה לְיוֹסֵף לְאִשָּׁה, וְהָיְתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל פּוֹטִיפֶרַע עֲקָרָה וְגִדְּלָה אוֹתָהּ כְּבַת. וּכְשֶׁיָּרַד יוֹסֵף לְמִצְרַיִם לְקָחָהּ לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מא, מה) וַיִתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁהד
בסוף פרשת מכירת יוסף והבשורה ליעקב
פרשת וישב- פרק לז: (לד) וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים: (לה) ... וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים: (בראשית לז)
ומיד בתחילת פרק לח :(א) וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה: וההמשך מעשה תמר והולדת פרץ וזרח בני יהודה ותמר.
מדרש:ד. מה כתיב למעלה מן העניין "והמדנים מכרו אותו אל מצרים" "ויהי בעת ההיא" .... ר' שמואל בר נחמן אמר כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשת פוטיפר מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים דאמר ר' יהושע בן לוי רואָה הייתה באסטרולוגיאה שלה שעתידה להעמיד ממנו בן ולא הייתה יודעת או ממנה או מבתה שנאמר, "נִלְאֵית בְּרֹב עֲצָתָיִךְ יַעַמְדוּ־נָא וְיוֹשִׁיעֻךְ הֹבְרֵי שָׁמַיִם הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים מוֹדִיעִם לֶחֳדָשִׁים מֵאֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלָיִךְ (ישעיה מז יג). (בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת וישב פרשה פה)
צא ולמד: שלש דעות ראינו למוצאה של אסנת: בתו של פוטיפר, נכדתו ובתה של דינה ממעשה האונס של חמור בן שכם שאומצה ע"י משפחת פוטיפר. מספר עלילות סמוכות זו לזו מצאנו בפרשות האחרונות: אונס דינה בשכם והתגובה האכזרית של האחים שמעון ולוי, מכירת יוסף ומכירתו לפוטיפר שר הטבחים של פרעה, הולדת פרץ וזרח בניהם התאומים של יהודה ותמר, ניסיון הפיתוי של יוסף ע"י אשת פוטיפר, נפילתו ועלייתו של יוסף עד למעמד משנה למלך. במסגרת זו נשא יוסף את אסנת שהייתה בביתו של פוטיפר. הנשואין נקבעו ע"י פרעה על מנת למתג את יוסף המשנה למלך כמי ששייך למעמד האצולה. אסנת היא למעשה חוט השני השוזר יחד את כל העלילות.
חז"ל מבקשים להראות לנו שאין מקריות בעולמנו. "יד נעלמה", מכוונת את כל האירועים לעבר מטרה אחת ,להכין את מצרים לקראת הגלות הארוכה. שמעון ולוי ניסו להשפיע על ההיסטוריה או הפוליטיקה המקומית, אבל אסנת, המיועדת ליוסף, כבר נוצרה ברחם אמה. יהודה הסר אל תמר בחושבו אותו לזונה, אינו יודע שגם בכך יצר את הבסיס למלכות דוד שתקום כאשר ישובו בני יעקב לארצם אחרי גלות ארוכה. יוסף המתגלגל לביתו של פוטיפר עומד בניסיון הפיתוי של אשת מעבידו ואינו יודע שאשת פוטיפר חושקת בו על מנת להקים בית ממנו. העמידה בניסיון חישלה אותו לקראת הבאות. פרעה הממנה את יוסף להכין את מצרים לקראת שנות הרעב אינו יודע שהוא סוגר מעגל ושאסנת יועדה ליוסף על מנת להקים את המנהיגות שתכניס את ישראל לארץ- שהרי יהושע הוא משבט אפריים. מלכות ישראל התפלגה בשכם ע"י בני שבט אפריים = בראשות ירבעם בן נבט].ולעתיד לבוא משיח בן יוסף יהיה פורץ הדרך למשיח בן דוד. גם כאן העלילה מתפתלת ומסתבכת.
ספר בראשית אינו ספר של מעשיות אלא בא ללמדנו, בין השאר, כי רב הנסתר על הגלוי. מה שאנו רואים, אף פעם אינו מה שקורה באמת. בתקופתו של הרב קוק זצ"ל היה נהוג לכתוב את המילה היסטוריה באות ת"ו-היסתוריה. אומר על כך הרב, היסתוריה-מלשון הסתר, הנסתר רב על הגלוי. הסיפור האמיתי נכתב ע"י שר ההיסטריה- הקב"ה.
זה מה שמבקשים חז"ל ללמדנו. בראיה היסטורית בדיעבדית ניתן, אולי, לזהות את הכיוון אבל העלילה הרבה יותר סבוכה ומורכבת. סיפורה של אסנת מלמדנו זאת.
ט"ז כסלו תשפ"ה חנוכה שמח -אריה דיכטוולד
א. כל הזכויות שמורות. נועד ללימוד ועיון בלבד. לא הלכה למעשה - אין לעשות שימוש מסחרי.-
ב. פירושים שונים נתנו:כגון, שנולדה לכל אחד אחות תאומה וכל אחד נשא תאומתו של האחר ובתנאי שלא תהיה מאותו האם. וכן עוד הסברים. לעניינו חשובה יותר העובדה שיוסף נולד ללא זווג.
ג. פרקי רבי אליעזר (או פרקי דרבי אליעזר; פדר"א) הוא חיבור מדרשי בן נ"ד פרקים המיוחס לתנא רבי אליעזר בן הורקנוס, ונראה שנחתם בתקופת הגאונים בא"י. אין מדובר על מדרש דרשני, אלא על מדרש המרחיב את סיפור הכתוב.. הספר נדפס לראשונה בקושטא רע"ד (1514), והחוקר מיכאל היגר הוציא לאור בניו יורק תש"ב - תש"ח (1942 - 1948) מהדורה מדוייקת ע"פ כתבי יד.
ד. דברים דומים מופיעים במדרשים אחרים ובשינויים קלים .
&
קיצור מתוך מאמרו של הרב ד"ר יואל בן-נון על 'יום ייסוד היכל ה'' בנבואות חגי וזכריה, כשורש לימי חנוכה בימי בית חשמונאי –
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים,
בתפילה לשמירת חיי לוחמינו בכל החזיתות,
בזעקה להצלת חטופינו ולשחרורם לחיים ולשלום בכבוד,
ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה' עם אור שיוסיף וילך!
'חג החנוכה' הקדום
מראש ימות עולם, סוף חודש כסלו היא תקופה של צמצום האור. היום מתקצר עד לאורכו המועט ביותר, הלילה מתארך עד לאורכו המירבי, והיום הקצר ביותר בשנה - "יום התקופה", החל ב-21 בדצמבר למניינם - חל תמיד בסמוך לחודש זה. בסוף חודש כסלו, מצטרפת לצמצום אור החמה גם מיעוטה של הלבנה, עד להיעלמותה המוחלטת בסוף חודש כסלו (כמו בסוף כל חודש). השבוע האחרון של חודש כסלו הוא אפוא השבוע שבו מגיעה כמות האור הטבעי בעולם לשפל שאין כדוגמתו בשאר ימות השנה.
כבר עובדי האלילים שמו לבם לצביונה הטבעי החשוך של תקופה זו, וחגגו בה חג של אור ושל אש. כך מעידה הגמרא (ע"ז ח ע"א):
ואלו אידיהן =חגיהם] של עובדי כוכבים: קלנדא וסטרנורא... אמר רב חנן בר רבא: קלנדא - שמונה ימים אחר תקופה =אחר יום התקופה, 'תקופת טבת']; סטרנורא - ח' ימים לפני תקופה...
תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך. אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי, עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים! עמד וישב שמונה ימים בתענית ובתפילה.
כיוון שראה תקופת טבת, וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא! הלך ועשה שמונה ימים טובים.
לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא =אדם הראשון] קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים.
התלמוד מייחס לאדם הראשון חוסר ידיעה אסטרונומי, אבל עומק דתי מרשים ביותר. תחילה הוא הבחין בקיצור היממה, החל מבריאת העולם בחודש תשרי (בעונה שבה היום והלילה שווים) ועד לימים הקצרים של חודש כסלו, ביותר, ופירש זאת כעונש על חטאו. מעת שהוא גילה כי היום חוזר ומתארך, הוא לא התגאה ולא חשב שה' קיבל את תפילתו והמתיק את דינו. אדם הראשון הבין שהתארכות היממה מעידה על כך שיש חוקיות בבריאה, ושהשמש והירח והכוכבים נוהגים על פי החוק שטבע בהם בוראם. אף על פי כן, אדם הראשון לא הגיע מתובנה זו לכפירה בא~ל, אלא להיפך: הוא חגג שמונה ימים טובים על כך שקבע ה' בעולם את יכולת ההתחדשות וההארה מחדש. לאחר זמן, נטלו עובדי האלילים חג זה, והפכוהו לחג אלילי א.
מחג האוֹר לחג החנוכה
קשה כמובן להתעלם מההשוואה הברורה בין החג בן שמונת הימים של אדם הראשון לבין החג בן שמונת הימים שאנו חוגגים באותה תקופה - חג החנוכה. להשוואה זו גם ביטוי לשוני: הגמרא מעידה כי אדם הראשון "לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים", ואילו ביחס לחג החנוכה מספרת הגמרא כי "לשנה האחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא ע"ב). ביטויים אלה מלמדים בלא כל ספק על הקשר שבין הסוגיות, ומוכיחים את כוונתה הברורה של הגמרא, ללמדנו על החג הקוסמי האוניברסלי העומד ביסוד חג החנוכה.
כך נבין את מחלוקתם המפורסמת של בית שמאי ושל בית הלל, האם מדליקים ביום הראשון של חנוכה שמונה נרות ומכאן ואילך "פוחת והולך" (מעין "יום שמתמעט והולך"), וכמו "פרי החג" שנזכרים בתורה בסדרה יורדת, כי האור הטבעי "פוחת והולך" מסוכות עד חנוכה! או שתפקידנו להוסיף אור דווקא בשפל האור, ולכן מדליקים ביום הראשון נר אחד ומוסיפים בכל יום נר נוסף (מעין "יום שמאריך והולך").
ליסוד הקוסמי האוניברסלי מצרף בארץ ישראל יסוד חקלאי טבעי. בסוף חודש כסלו מסתיימת עונת השמן וביחד אתה תמה עונת הביכורים. על כן, בתקופה זו מובאים למקדש ביכורי שמן הזית. חגיגת הביכורים בשמן הזית הצטרפה אפוא לצורך הטבעי להאיר לעולם בתקופת אפלתו, ולחג הקדום שקבע אדם הראשון בתקופה זו.
לפנינו אפוא הקבלה מפתיעה ומעוררת מחשבות בין קורותיו של חג האש הקדום, לבין אירועי חג החנוכה. החג שקבע אדם הראשון נתחלל על ידי עובדי האלילים, ורק בימי החשמונאים שב והפך לחג של קדושה. במקביל, המקדש נבנה כמקדש לה', נתחלל על ידי היוונים אולם טוהר מחדש על ידי החשמונאים. זהו אם כן הקשר המובהק שבין אירועי חג החנוכה לבין קורותיו של חג האור הקדום, החלים שניהם באותה תקופה בדיוק.
מאות שנים לפני כן, בתחילת הבית השני, נאמרה נבואת חגי הנביא ביום 24 ל-9 הוא כ"ד בכסלו:
נבואת כ"ד בכסלו – יום ייסוד היכל ה'
הנבואה פותחת בתוכחה לכוהנים ולעם על עצלנותם בבניין בית המקדש השני, ומבהירה כי כעונש על התנהגותם היכה ה' את הארץ בבצורת. הנבואה ממשיכה בהבטחה כי החל מאותו היום, שאותו מכנה הנביא "הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל ה'", תיפסק הבצורת וה' יברך את פרי האדמה:
בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְּבַר ה' אֶל חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר...
שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם, מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה, מִטֶּרֶם שׂוּם אֶבֶן אֶל אֶבֶן בְּהֵיכַל ה'... הִכֵּיתִי אֶתְכֶם בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּבַבָּרָד אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם, וְאֵין אֶתְכֶם אֵלַי נְאֻם ה'.
שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם, מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה, מִיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל ה', שִׂימוּ לְבַבְכֶם. הַעוֹד הַזֶּרַע בַּמְּגוּרָה וְעַד הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה וְהָרִמּוֹן וְעֵץ הַזַּיִת לֹא נָשָׂא? - מִן הַיּוֹם הַזֶּה אֲבָרֵךְ.
בנבואתו השנייה באותו היום (חגי ב, כ-כג) מצווה הקב"ה על הנביא חגי לבשר למושל יהודה כי קרוב יום שחרור העם משלטון הזרים במלחמה מרעישה – רש"י וראב"ע פירשו פסוקים אלה על ניצחונות החשמונאים:
וַיְהִי דְבַר ה' שֵׁנִית אֶל חַגַּי בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר. אֱמֹר אֶל זְרֻבָּבֶל פַּחַת יְהוּדָה לֵאמֹר - אֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. וְהָפַכְתִּי כִּסֵּא מַמְלָכוֹת, וְהִשְׁמַדְתִּי חֹזֶק מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם, וְהָפַכְתִּי מֶרְכָּבָה וְרֹכְבֶיהָ, וְיָרְדוּ סוּסִים וְרֹכְבֵיהֶם אִישׁ בְּחֶרֶב אָחִיו.
'חג הסוכות השני'
חג החנוכה אינו רק טיהורו של חג האש הקדום, אלא גם חג המקביל לחג הסוכות. כשם שחג הסוכות הוא חג האסיף של תבואת השדה והיקב, כך חג החנוכה הוא חג האסיף של עצי הזית ושל השמן (ראו ביכורים א, ו). זהו עיקרו הראשון והקדום של חג החנוכה מן התורה - סוף עונת הביכורים עם גמר הבאת שמן הזית של אותה שנה.
ואכן, מצאנו קשרים רבים בין חג החנוכה לבין חג הסוכות. הקשר המובהק ביותר בין שני החגים הללו מובא בספר המקבים (ב' א, ט), שם הודיעו היהודים שבארץ ישראל לאחיהם שבמצרים שהם עומדים לחוג את יום חנוכת המזבח בכ"ה בכסלו, ומציינים "וחגותם אותו כימי חג הסוכות". לאחר טיהור המקדש, שב ספר מקבים ומשווה במפורש בין החג שחגגו המכבים לבין חג הסוכות (מקבים ב' י, ח-יא):
ומאת ה' הייתה זאת לחטא את הבית בעצם היום ההוא אשר טימאו אתו הגויים, והוא יום העשרים וחמשה לירח כסלו. ויחוגו חג לה' שמונת ימים כימי חג הסוכות, ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות ...
קיצור תולדות החג
זהו אפוא סדר העניינים ההיסטורי של אירועי סוף חודש כסלו:
בשילוב העונה החקלאית עם האירוע ההיסטורי, ובקישור התקופה הקוסמית עם המועד הלאומי, הבטיחו חז"ל את קיומו של החג לדורות וקיבעו ושימרו את הזיכרון הלאומי של ניצחון החשמונאים על היוונים, יחד עם סוף עונת השמן והביכורים, שנזכרו לדורות בנס פך השמן.
א.מעניין לציין שהתהליך המתואר בגמרא הפוך מהתהליך המקובל אצל חוקרים בהתפתחות הדתות: לא חג מונותיאיסטי שהתפתח מחג פגאני, אלא להיפך: חג שנוסד לשם שמיים ושהפך מאוחר יותר לחג אלילי. נעיר שהעולם הנוצרי שימר את החג האלילי הקדום, שחל בעשרים וחמישי בחודש, העתיק אותו לתקופה המקבילה בלוח החמה, ומציין את "חג המולד" ב-25 לדצמבר.
&
פרשת מקץ – החולמים הגדולים-פשר החלומות- אורי סובוביץ. משקיע מנהל קרן הון סיכון.
השינה היא דבר מרכזי בחיינו. בין שליש לרבע משעות היממה ומחיינו בכלל מוקדש לשינה. השינה הכרחית לאדם אף יותר ממזון. אדם יכול לשרוד שלושה ימים ללא מזון אך יתקשה לשרוד ללא שינה. במהלך השינה, החלקים העמוקים וההכרחיים ביותר לאיכות השינה הם הזמנים שבהם האדם חולם א.
משחר ההיסטוריה, האנושות עסקה רבות בפשר חלומותיו של האדם. כבר בתרבויות מצרים, יוון ופרס העתיקות עסקו בחלומות כאמצעי תקשורת עם העל-טבעי. במאה ה-20, פסיכו-אנליטיקאים חשובים כגון פרויד, יונג ופרום עסקו ב"פשר החלומות" ב. והשלכתן על נבכי נפש החולם.
מה החלומות מלמדים עלינו?
האם אנו רק מושפעים מחלומותינו או שמא כחלק מעבודת המידות שלנו אנו יכולים אף להשפיע על חלומותינו?
החולמים המקראיים
ספר בראשית לקראת סופו מלא בחולמים:
יעקב ראה בחלומו סולם ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו. יוסף חלם על אלומות האחים המשתחוות לאלומתו, ועל השמש, הירח ואחד עשר הכוכבים המשתחווים לו. שר האופים ושר המשקים של פרעה מספרים ליוסף בבית הסוהר על חלומות הגפן וסלי החורי של פרעה.
ובפרשתנו, פרשת מקץ, פרעה חולם על פרות "רעות מראה ודקות בשר" שעולות מן היאור ובולעות את הפרות "יפות המראה ובריאות הבשר", ובחלום נוסף חלם פרעה על שיבולים דקות ושדופות שבולעות את השיבולים הבריאות והטובות.
כל החלומות האלה אינם מנותקים מזהות החולם, אישיותו ושאיפותיו. יעקב מבקש לחיות את החיבור בין הרוח לחומר ולכן חולם על הסולם המחבר בין שמיים לארץ ג.. בנו יוסף, שמרגיש עמוק בתוכו שהוא צפוי לגדולה ומלכות, חולם פעמיים על אלומות וכוכבים (המסמלים את משפחתו) אשר משתחווים לו. שר האופים ושר המשקים "חולמים" לשוב למשרתם לאחר שהושלכו לכלא, ולכן חולמים על כוס היין של פרעה ומאכליו. פרעה, מלך מצרים, שאחראי על כלכלת האימפריה המצרית, חולם פעמיים על שנות השובע והרעב וזקוק ליוסף "רק" כדי שיפרש לו את חלומותיו.
אם כן, חלומותיו של אדם עשויים להעיד על אישיותו, רצונותיו ושאיפותיו העמוקים ביותר, עד שלפעמים אפילו בשעות שהאדם ער הוא אינו מצליח להביאם לידי הכרה ולכן הוא זקוק לגורם חיצוני שיפרש לו את פשר חלומותיו.
החולמים ששינו את פני ההיסטוריה
החולמים הגדולים הם אלו ששברו את הפרדיגמות הנהוגות בתקופתן והעבירו את סביבתם הקרובה ולעיתים את האנושות כולה למציאות חדשה. בשנת 1902 חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, התייחס לכך שהעולם התפתח בזכות אלו שבחרו ללכת אחרי החלום ולהגשימו ולא להשאיר את החלום בגדר אגדה (מתוך ספרו אלטנוילנד):
"אין החלום כה נבדל מן המעשה, כמו שיחשבו רבים. כל מעשה בני האדם היה לפנים חלום, ואחרי כן היה גם כן לחלום... ואילו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות".
כשישים שנה מאוחר יותר, בשנת 1963, על מדרגות אנדרטת לינקולן, בזמן "המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות", ומול כמאתיים וחמישים אלף מפגינים, נאם מרתין לותר קינג את הנאום שנחשב לאחד מהנאומים המוכרים והמשפיעים ד. ביותר במאה ה-20. הנאום, שנפתח במילים "I have a dream" (יש לי חלום), היה לרגע מעצב בתולדות התנועה לזכויות האזרח ולמאבקם של השחורים בארצות הברית לקבלת שוויון.
מרידה בגבולות המציאות החומרית
הרב קוק קישר בין החלום במהלך השינה לחלום שמבטא את שאיפותיו הפנימיות ביותר של האדם, והצביע על כך שהעולם מושתת על החולמים וחלומותיהם. גודל החלום והשפעתו על העולם מעידים על גודל החולם. אינו דומה חלום פרטי לחלום על שיבת ציון לאחר כמעט אלפיים שנות גלות או לחלומות הנביאים לתיקון עוולות המציאות.
וכך כתב הרב קוק (שמונה קבצים ג, רכו):
"החלומות הגדולים יסוד העולם הם. המדרגות שונות הן. חולמים הם הנביאים, "בחלום אדבר בו". חולמים הם המשוררים בהקיץ, חולמים בעלי המחשבה הגדולים לתיקון העולם. חולמים אנו כולנו "בשוב ה' את שיבת ציון".
אם החלומות הם בסיס המציאות, וכולנו עדים לחולמים ששינו את ההיסטוריה, מדוע אנו לא מקדישים יותר תשומת לב לחלומותינו ושואפים לחלומות גדולים ונעלים יותר? הרב קוק המשיך והסביר שכשהחברה עסוקה רק בעולם הגשמי על היבטיו השונים (יופי, בית גדול, רכב יוקרה, כסף או תפקיד נחשק), קשה יותר לאדם הפרטי להתרומם מעל לעולם תרבותי זה אל עבר החלום שעוסק במציאות העתידית המופשטת. כאשר החברה אינה חולמת על עתיד טוב יותר, התוצאה היא התבוססות במציאות הקודרת, וזה "כואב". ובלשונו:
"הגסות של החיים החברותיים, בהיותם שקועים רק בצדם החומרי, נוטלת את אור החלום מן העולם, את זוהר ההרחבה שלו, את עלייתו העליונה מהמציאות הקודרת, עד שהעולם מפרפר במכאובים מתוך עקיצותיה הארסיות של המציאות, חסרת זהר החלום".
הרב קוק סיים בנימה אופטימית וכתב שדווקא הכאב הנובע מהתבוססות במציאות החומרית העכשווית נטולת החלום החופשי הוא זה שיחזיר לעולם את האמון בכך שהמציאות ראויה להתעלות אל עבר החלום:
"רק המכאובים הם יסורי אהבה, הם ימרקו את העולם, יבררו לו, כמה גדולה היא הטעות של המתפארים במציאות הלקויה, בעת אשר רק החלום החפשי, המורד במציאות וגבוליה, הוא הוא באמת האמת היותר הוויתית של המציאות. ואז שב חזון החלום והיה למחזה ברור, "פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות, ותמונת ה' יביט".
לסיכום
החלומות המפורטים של הדמויות השונות בספר בראשית מלמדים על המקום המרכזי שהתורה נותנת לחלום. כולנו חולמים, גם (ואולי אף בעיקר) במהלך היום, אך השאלה היא על מה חולמים. האם אנו חולמים רק על הצלחתנו האישית, על קריירה משגשגת וכד', או מתרוממים אל עבר חלום רחב יותר לקידום החברה, האומה, האנושות?
החלום הוא זה ששמר על תקוות היהודים לשוב ארצה מאלפיים שנות גלות ארוכות וקשות ולחדש בארצנו הישנה-חדשה מדינה יהודית. האתגר כיום הוא לחלום על המדרגה הבאה: על הערכים שאנו רוצים להנחיל במדינה ועל התרבות שאנו שואפים לייצר בה.
ברובד האישי, החלום מאפשר לנו לקבל אבחון מהיר, תמונת מראה לעולמנו הפנימי, בבחינת "אמור לי מה הם חלומותיך, ואומר לך מי אתה...".
ככל שנשכיל לשאוף לצאת מעולמנו הפרטי הצר ונעמול כדי לבנות אישיות כללית יותר, כך נזכה שחלומותינו יהיו גדולים יותר. ומנגד, ככל שחלומותינו יהיו גדולים יותר, כך נזכה שחיינו יהיו הרבה יותר גדולים ממידותינו הצרות.
שבת שלום!
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
א.המכונה REM – Rapid Eye Movement (תנועת עיניים מהירה).
ב. שמו העברי של ספרו של זיגמונד פרויד, Die Traumdeutung, שיצא לאור בשנת 1900.
ג.ראו בדברינו על פרשת ויצא.
ד.על פי סקר שערכו חוקרים מאוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון, נאום זה הוכתר כנאום הטוב ביותר במאה ה-20. אורי סובוביץ
&
פרשת מקץ - מנהיגות חלומית -מייקל אייזנברג- משקיע מנהל קרן הון סיכון.
פרשת השבוע, פרשת מקץ, הפותחת במילים "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים", מהווה המשך ישיר לסופה של הפרשה הקודמת. ברצוני לעמוד על היחס שבין הפרשיות, ולעסוק בתופעת החלומות שפורצת לתורה לראשונה אצל אבימלך (בראשית כ), ומסתיימת בתורה בפרשת השבוע שלנו עם חלומותיו של פרעה (בראשית מא).
בפרשה הקודמת פרעה קצף על שר המשקים ושר האופים ושם אותם בבית הסוהר, שם הם פגשו את יוסף שהושלך לכלא בעקבות עלילתה של אשת שר הטבחים. יוסף, משרת את השרים הכלואים ופותר את חלומותיהם:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי. וַיְסַפֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת חֲלֹמוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה גֶפֶן לְפָנָי. וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם וְהִיא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים. וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי וָאֶקַּח אֶת הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה וָאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִגִים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם. בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ וְנָתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ. כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה. כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר.
וַיַּרְא שַׂר הָאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר וַיֹּאמֶר אֶל יוֹסֵף אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי. וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה מַעֲשֵׂה אֹפֶה וְהָעוֹף אֹכֵל אֹתָם מִן הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי. וַיַּעַן יוֹסֵף וַיֹּאמֶר זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַסַּלִּים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם. בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל עֵץ וְאָכַל הָעוֹף אֶת בְּשָׂרְךָ מֵעָלֶיךָ.
… וַיָּשֶׁב אֶת שַׂר הַמַּשְׁקִים עַל מַשְׁקֵהוּ וַיִּתֵּן הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה. וְאֵת שַׂר הָאֹפִים תָּלָה כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם יוֹסֵף. וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ. (בראשית מא, ח - כג)
התורה לא גילתה במפורש מה היה חטאם של שר המשקים ושר האופים. עם זאת, היות שהחלומות מושפעים מהאירועים שאנו חווים במציאות, (ובלשון התלמוד הבבלי, ברכות נה, ב: "אמר ר' יונתן אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו") ניתן להבין שלשר האופים מנקרים חששות בראש. העוף אוכל ממאכל פרעה שבסל העליון, אבל מה תפקידם של שני הסלים שמתחתיו? האם שר האופים גנב אותם ולכן הוא חושש לחייו? האם הכל התחיל בכלל הפוך: מחשש ממשבר אוכל במצרים, שר האופים הכין לעצמו עתודות ליום סגריר? התשובות לשאלות אלו ירדו עם שר האופים לקבר. פרעה העדיף את התחזית האופטימית ששידר שר המשקים שראה בחלומו צמיחה ופריחה אותן ניתן לסחוט כבר בהווה. כפי שכתבתי בשבוע שעבר, סביר בעיניי, ששר המשקים לא שיתף את פרעה בחלום עצמו. ואף על פי כן פרעה העדיף את הלוך הרוח של שר המשקים, והפך אותו לשר הקרוב אליו ביותר: "וָאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה".
אבל, לאחר שנתיים ימים, כשפרעה רואה את עצמו בחלומו עומד על שפת היאור ושבע שיבולים דקות ושדופות בולעות שבע שיבולים מלאות וטובות, עולה החשש שמא דווקא שר האופים, שהיה פחות אופטימי (כפי שהחלום שלו מבטא), חש נכון יותר את הדופק של המציאות. זו שעתו של שר המשקים - מי שפיזר תחזיות מבטיחות ומי שהיה צמוד לשר האופים בימים האחרונים לחייו - לומר את דברו. אלא, ששר המשקים, שלא רצה לקחת אחריות, מגלה שמישהו אחר היה בסוד העניינים ונתן גושפנקא לגישתו:
וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר לוֹ וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה אֹתִי הֵשִׁיב עַל כַּנִּי וְאֹתוֹ תָלָה. וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ. וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה. (בראשית מא, יב -טז)
מעבר לכך ששר המשקים מספר שיוסף פתר חלום אחד או שניים נכון, מדוע פרעה סמך על יוסף? כנראה בגלל קורות החיים ששר המשקים פרש לפניו. יוסף הוצג כ'עבד לשר הטבחים' ואם הוא בבית הסוהר של הצווארון הלבן - "מְקוֹם אֲשֶׁר אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים" (בראשית לט, כ) - הוא כנראה לא סתם עבד. בירור קצר עם שר הטבחים יעלה מיד שיוסף ניהל בהצלחה את נכסיו המגוונים של השר: "וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ" (בראשית לט, ג). יוסף לא רק מכיר את הכלכלה המצרית המתנהלת בשטח ולא רק שמע על נבכי הנעשה בארמון משר המשקים ושר האופים. בירור קצר נוסף עם שר בית הסוהר יעלה מיד שבמשך תקופה ארוכה הפקיד "שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר", ואם כן יוסף מכיר היטב את כל הסדקים של המערכת המצרית. בנוסף, יוסף הוא "נַעַר עִבְרִי" - מי שמכיר מערכות אחרות ויכול לזהות את הפרפר שבמשק כנפיו הקל עלול לגרום במקום אחר לסערה המושלמת. יוסף אם כן, מכיר את מגוון הכוחות הפועלים מעל פני השטח ואת אלו הרוחשים מתחת, וזה מה שפרעה מחפש: מישהו שיוכל לפרש לו את המאבקים שהוא עצמו פתאום מרגיש, אבל מתקשה לנסח כתחזית לקבינט.
יוסף, כמי שהיה בעל חלומות בעצמו, ענה לפרעה בדיוק בשפה שלו: "אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה". הרמב"ן, בתחילת ספר בראשית הסביר ש'אלוהים', שנשמע כמו לשון רבים, פירושו "הכוחות" ('אל' פירוש כוח כמו בפסוק "יש לאל ידי"). כלומר, אם במיתולוגיות השונות כוחות הטבע יוחסו לאלים שונים, התורה פותחת בסיפור הבריאה באמירה שכל הכוחות שייכים לאל אחד ויחיד (אולי כמו שהמילה 'בעלים', שנשמעת בלשון רבים, נועדה לציין שכל הזכויות הקנייניות שייכות למישהו אחד). בהקשר שלנו: החלומות מציפים אותנו בתרחישים שונים ומשונים שמשלבים בצורה לא שגרתית, ואפילו מפתיעה, אלמנטים מהחיים. כוחות שונים המתעמתים לנגד עינינו במציאות, מוצאים את דרכם להתיישב זה עם זה בדמיון, כי האדם שנברא בצלם אלוהים מעוניין לנווט את דרכו בין הקונפליקטים ולמצוא פשר (זו גם הסיבה שהשופטים, שהם כמובן בני אדם, נקראים בתורה 'אלוהים').
מתי צצים ובוקעים החלומות? כשאנו נמצאים באי-ודאות. אברהם לא חלם. ה' אמר לו הוראות מדוייקות: "לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך". יצחק לא חלם. ה' נראה אליו ואמר לו בדיוק מה לעשות: "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ…" (בראשית כו, ג). אבימלך לעומתם לא ידע ששרה היא אשת אברהם. יעקב שחלם על סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה לא ידע מה צופן לו העתיד אחרי שעשיו איים על חייו והוא התנתק מבית אביו: "אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ" (בראשית כח, כ). שר המשקים ושר האופים לא ידעו כיצד יחתך דינם, וגם פרעה לא יודע מה עתיד הכלכלה המצרית. ובלשון קהלת (ה, ג): "כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן" - החיכוך עם המציאות מוליד שאלות שהחלומות מייצגים את הפתרונות האפשריים שלהן.
מה כן ברור? יעקב ש"והנה ה' ניצב עליו - כאדם שמניף על בנו" (בבלי, חולין צא, ב), יוסף, שר המשקים, שר האופים וגם פרעה, נמצאים כולם בתוך החלום שלהם. כלומר - הם חלק מהסיפור והם גיבורי הפתרון. הם כולם נתלשים ממקומם הטבעי ואי הוודאות ממלאת אותם (יעקב בדרכו לחרן, בה מעולם לא ביקר, יוסף שמשפחתו עוסקת בגידול צאן נמצא בשדה תבואה או בכלל בחלל, ופרעה לא יושב על כסאו בארמון אלא עומד על שפת היאור). הם חשים בחלומותיהם עתיד שונה ומפעים.
ממילא, יוסף, שכפי שהסברתי בשבוע שעבר, חלם על ניהול תבואה בקנה מידה עולמי, לא מפספס את ההזדמנות לפעול ולהגשים את חלומותיו. חלומות מפעילים כוחות טבעיים, ודוחפים למימוש עצמי כי בעל החלומות שואף באופן טבעי לקידומה של מציאות אחרת. למרות שכולנו גדלנו על דברי רש״י, שהסביר על פי המדרש, שיוסף נענש בשנתיים נוספות בבית הסוהר כי סמך על שר המשקים - בשר ודם - ולא על הקדוש ברוך הוא, לדעתי הסיפור הוא בדיוק להיפך. יוסף נשאר רק שנתיים שם, כי הוא דיבר עם שר המשקים, ולא היה אדיש לנוכח החלומות שלפתע צצו לפתחו. אין שום סיבה שהוא יצא מהבור הזה, מבית הסוהר, אלמלא, מישהו יזכור אותו, ואכן כששר המשקים אומר לפרעה: "אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם", מסביר המדרש: "שני חטאים יש בידי אחת שלא עשיתי ליוסף טובה והזכרתיו לפניך, ואחת שראיתיך מצטער על פתרונו של חלום ולא גליתי לך עליו שהוא יודע פתרונו".
באופן דומה, כשמגיעה שעת הכושר של יוסף לעמוד מול פרעה, שאיבד את שר האופים שלו ויש לו בדיוק משרה פנויה המתאימה ליוסף, הוא מרחיב את הדיבור הרבה מעבר למה שהתבקש (ובפעם הזו ברור לכולם שזה לגיטימי ואפילו מועיל). מבחינת יוסף, החלומות של פרעה שבזכותם הוא חולץ מן הבור, הם רק קטליזטור למימוש חלומותיו שלו. הגיע הזמן בו האלומות עומדות להשתחוות אליו, וזו השעה בה השמש, הירח והכוכבים מסתדרים לטובתו:
וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע. וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ. וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב.
וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָיו.
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ. אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ. (בראשית מא, לג - מ)
פרעה, כמנהיג בעל שיעור קומה יודע שהחלום הוא הצתה לתרחיש, או ל-Human Agency, שיכול לפגוש מציאות ולהתממש. החולמים מצליחים לחבר פאזל של מציאות שעשויה להתחבר פתאום מאוסף של חלקים שאולי כרגע לא מחוברים ונראים אפילו לא קשורים. מבחינתו, הופעתו של יוסף היא הרבה מעבר לפותר חלומות מוצלח, או אפילו סיפור סינדרלה. פרעה מזהה את ההזדמנות ומגייס את יוסף העומד בפניו להיות חלק מהמציאות המצרית העתידית.
גם כיום, אם לא נתעלם מהכוחות השונים הפועלים בשווקים, נאמץ בוודאי את פתרונו של יוסף - להשקיע לבניית עתיד אחר למדינה. כשפרעה אומר על יוסף ״אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ״, רשב״ם מפרש: ״נבון – מבין עתידות ורואה הנולד. חכם – קיבץ חכמות ממה שראה ושמע״. יוסף ער לנעשה בשווקים ובממלכות השונות. הוא לא שבוי בקונספציה פוליטית או בסד של מבנה התקציב של השנים הקודמות. עבור בעל החלומות מה שהיה הוא לא מה שיהיה. בתלמוד הבבלי (ברכות נה, ב) אף נאמר שחייבים לחלום: "אמר ר' זעירא כל הלן שבעה ימים בלא חלום נקרא רע שנאמר: וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל יִפָּקֶד רָע (משלי יט, כג) אל תקרי שָׂבֵעַ אלא שֶׁבַע". השבע שלן, או 'ישן בעמידה' בלשון ימינו, אינו מתחכך. טוב לו והוא נשאר בשלו שבוי במצב העכשווי. המדרש הופך את פשט הפסוק על פיו, כדי להסביר שאסור להרגיש שבע, או להיות שבוי, במודל הקיים.
לפי רשב"ם, "וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם" פירושו שיוסף העלה את המיסים פי שניים - מעשרה אחוזים לעשרים אחוזים. כאמור, זה לא הלך לצריכה שוטפת, או למשרדים מיותרים שמבצרים את בית פרעה, אלא להשקעה במימוש החלום לבניית מעצמה כלכלית אזורית דרך דיפלומטיה של ביטחון מזון ואגרוטק: "וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף כִּי חָזַק הָרָעָב בְּכָל הָאָרֶץ" (בראשית מא נז); "וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה" (בראשית מז, יד).
כשאין שובע, המשבר הוא הזדמנות לחולמים, אם רק חושבים כמו מעצמה. כשבסוריה ובירדן אין מים וישראל היא מעצמת התפלה, זאת הזדמנות. כשלישראל יש ניסיון בייצור שבבים ובעולם מחפשים מקומות לייצור שבבים שהם חלק מהברית האמריקאית, זאת הזדמנות למנף יכולות לטובת בריתות יצירתיות. אפילו הצורך בהעלאת תקציב הביטחון, הוא הזדמנות לשינוי החוזה החברתי-כלכלי בטחוני פה. אסור לאכול מהיד לפה, ולהסתנוור מעליית הפעילות במשק שנובעת מצריכה. זו תוצאה של העובדה הטכנית שאין טיסות והשמיים סגורים ולכן כל הכסף יוצא בארץ. אם נחשוב על החלום הישראלי ונפעל לממש אותו, אז בעידן של בינה מלאכותית נמצא איך לבנות את הכלים לייסד יחס דיפרנציאלי למשרתים והמשלמים מצד אחד, ולכוהני הדת מהצד השני.
אבל, לצערי, בישראל 2024, שרים חכמים לא התחככו עם העולם, והתובנות שלהם מוגבלות ולוקאליות. בשל כך, הם מתקשים לפתור פלונטרים ברמה הארצית ונכשלים פעם אחר פעם ברמה הבינלאומית של מלחמות סחר, קריפטו ובינה מלאכותית. במקביל רבים משתמשים במה שמכונה באנגלית - permission structure - שימוש בצד שלישי, או הוכחה חברתית, לביסוס העמדה שלהם. יש כאלו שהפכו את השיטה לאומנות של ממש. לעומת זאת, נבחרת החלומות של טראמפ, כלומר המינויים עליהם הכריז לקראת השבעתו לכס הנשיאות, אלו אנשים שיכולים לחלום על עתיד אחר ולקדם אותו, כי אלו אנשים שבאמת התחככו עם כל העולם. יה"ר שנזכה אף אנו כאן בארץ הקודש ל"הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" ו"אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה".מייקל רוזנברג
מקבלים תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
&
רעיונות פרשת מקץ*יגאל גור אריה
ניצחון המכבים הינו ניצחון האמונה הטהורה על השכל.
היוונים התנגדו לחוקים שאינם מובנים בשכל,
והיהדות רואה באמונה ערך עליון שקודם להבנה השכלית.
חילינו כיום הם המכבים של היום.
"נעשה ונשמע".
"*צריך שכל איש יידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין לו נר , וצריך שכל איש יידע ויבין ,שעליו לעמול ולגלות את אור הנר- נורו ברבים ולהדליק לאבוקה גדולה ,ולהאיר את העולם כולו*"
(הרב אברהם הכהן קוק)
הייתה פעם משפחה שבניה היו מאוד מאוחדים, יום אחד הפסיק האח המבוגר להגיע לאירועים המשפחתיים, לאחר תקופה החליט אחיו הצעיר לבקרו, היה זה לילה קר מאד, האח הצעיר מצא את אחיו יושב מול האח הבוערת, האש הדולקת הייתה חמימה ומזמינה.
האח הבין את סיבת ביקורו של האח הצעיר והזמין אותו לשבת לידו בכיסא נוח, מול האח, הוא ישב בשקט וחיכה... שקט עמוק שרר בין שני האחים.
שניהם רק התבוננו בריקודי הלהבות מסביב לעצים הבוערים, כעבור מספר דקות לקח האח הצעיר את אחד הגחלים הבולטים ובזהירות רבה, הרחיק אותו מהאש.
הוא חזר לכורסתו, והמתין... האח המארח התבונן מרותק למעשיו של האח הצעיר.
אט אט החל הגחל הגדול לדעוך, בתחילה איבד את הברק, ואח"כ כבה כמעט לגמרי, תוך זמן קצר, מה שהיה קודם חגיגה של אור וחום, הפך להיות גחל מכוסה שכבה של אפר מת, שחור וקר.
*אף מילה לא נאמרה בין שני האחים מתחילת הערב*...
בעוד האח הצעיר מתכונן לעזוב לביתו, החזיר שוב את הגחל הקר וחסר התועלת למרכז הלהבות.
כמעט מיד הוא חזר לבעור, כשהוא ניזון מהאור ומהחום של הגחלים הסמוכים לו.
כשעמד האח הצעיר ליד הדלת אמר לו מארחו "*תודה על הביקור שלך ועל השיעור הנפלא שלימדת אותי-.אחזור למשפחה"*.
בפרשת השבוע מקץ, אנו קוראים על יוסף שממונה להיות משנה למלך במצרים, אחיו של יוסף מגיעים לקנות אוכל ויוסף מתייחס אליהם בצורה משונה, הוא שולח אותם בחזרה לכנען וכשהם חוזרים הוא מאשים את בנימין בגניבה, עד לסוף המרגש שיהודה מגיע ליוסף ומבקש לשבת בכלא, במקום בנימין ואז יוסף מתגלה.
כשקוראים את כל הסיפור לא מובן מה בעצם יוסף רוצה, אם הוא נהנה לנקום בהם על כך שמכרו אותו, שיעשה זאת מיד? ואם הוא סולח להם שיגיד להם תיכף כשהגיעו "אני יוסף רוצו לקרוא לאבא, חבל על כל יום שהוא מתאבל".
אלא שיוסף כשראה שהתגשמו חלומותיו למלוכה פיתח חלום חדש חלום של הורדת השנאה ושל אהבה אמתית בין האחים, יוסף ידע שאחיו אמנם נפלו במכירתו, אבל היה בטוח שבפנימיותם יש רצון חזק לאהבת אחים אמתית ולצורך זה הוא מוביל אותם לנקודה שהם יוכלו להוכיח שגם הם הבינו את המסר של האחווה והם מוכנים למסור את נפשם בשביל אח שלהם, הוא מבקש שיביאו את בנימין ומגלגל הכל כך שבנימין יצטרך להישאר בכלא במצריים ובעצם להיות בסיטואציה דומה לשל יוסף, אלא שהפעם האחים מוכיחים את עצמם ומוכנים למסור את נפשם עבורו וברגע זה יוסף מתגלה ואומר להם אין לכם מה לדאוג אני כבר סלחתי לכם וגם אתם הוכחתם שלמדתם איך צריכה להיות אהבה אמתית בין אחים.
יחסי יוסף ואחיו לא חוזרים להיות חמים וזורמים ,אבל לפחות אפשריים ומאוזנים.
"מלחמת אחים – תמיד מובילה אותנו לגלות. האחים זרקו את יוסף לבור, וכך התגלגלה המשפחה כולה אל גלות מצרים. אלפי שנים אחר כך שנאת אחים החריבה את הבית וסילקה את עם ישראל מארצו. הלקח ברור פרשת השבוע אינה היסטורית, אלא אקטואלית "
*יהי רצון שנזכה להתאחד ולהרגיש את היותנו משפחה אחת גדולה ומאוחדת של כל עם ישראל*.
שבת שלום! -שבת שלווה וענוגה!! *יגאל גור-אריה
&
פרשת מקץ -דובי פריצקי .
יוסף המנהיג, מלמד אותנו שלושה עקרונות מנהיגותיים: הראשון חלמו חלומות. השני פתרו חלומות של אנשים אחרים. השלישי מצאו דרך ליישם את החלומות. אך יחד עם זאת יוסף בנאמנות לפרעה יוצר כלכלה טכנית מצילת חיים, אבל לא בהכרח מוסרית. בראשונה הוא נותן אוכל בתמורה למקנה(צאן סוסים ועוד) שנה לאחר מכן הוא נותן תבואה בתמורה לאדמתם. וכך הופך אותם לעבדים ומרשה לעצמו לבצע טרנספר, וצובר כוח חסר תקדים למלך. שמאוחר יותר ישתמש בכוח זה לבני ישראל. יוסף חלם על שררה ובבגרותו הגיע אליה. בגמרא נאמר שיוסף מת לפני אחיו "מפני שהנהיג עצמו ברבנות" כלומר נהג בהם בשררה. גם צדיק כיוסף שנכנס לפוליטיקה עלול להשתמש בכוח באורח שגוי, גם אם כוונתו לטובה. לכן הענווה יכולה לשמור על עצמו ומדיניותו מפני הפיתוי המסוכן. לבל יהיה כוחו ,כוח להרע, כי זהו האתגר התמידי של מנהיגות פוליטית עד לעצם היום. שבת שלום וחנוכה שמח מירושלים.️️
חג חנוכה מלאור ובשורות טובות-החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
www.hamikra.org & www.tanach5.org
