אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
*****************************************
פרשת בלק , "וַיִּפְתַּח ד' אֶת פִּי הָאָתוֹןוַתֹּאמֶר לְבִלְעָם" – חוכמת פי האתון בִּיְמֵי בֵּין הַמְּצָרִים
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים, כה').
אנו מייחלים למיטוט שלטון החמאס, ומתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם והחזרת המפונים לבתיהם. היום 287 ימים למלחמת המצווה.
פרשתנו ניצבת לה בפתחם של יְמֵי בֵּין הַמְּצָרִים, שלושת השבועות שבין צום שבעה עשר בתמוז, היום שבו הובקעה חומת ירושלים בחורבן בית שני, לצום תשעה באב, היום שבו חרבו שני בתי המקדש.
בחלוף כעשרה חודשים, מאז השבעה באוקטובר, בו לקינו בתסמונת העיוורון והקיבעון המחשבתי. המילה מחדל, היא קטנה, מצמצמת ומגמדת, את הכשל האסטרטגי. ועדת החקירה הממלכתית שתקום, תחקור את ליקוי המאורות הקולסאלי שאחז את ראשי המדינה והצבא.
לימים אלו של בֵּין הַמְּצָרִים , נודעת השנה, משמעות יתירה .
כך גם בימי חורבן הבית השני לפני 1954 שנים, אנו פוגשים את אותה תסמונת של המנהיגות הרוחנית והתורנית בימים ההם.
התלמוד במסכת גיטין דף נז', מתאר לנו את התסמונת הזאת בסיפורי ערב חורבן הבית. כך אחד הסיפורים אודות תרנגול ותרנגולת, שבו מוצגת המנהיגות, בכשלי החלטותיה האסטרטגיות, כתוצאה מהקיבעון המחשבתי, הנעילות והסגירות, אי הטלת ספק ואי הקשבה לזוטרים בהיררכיה, המתריעים על האסון שעלול להתרגש.
המנהיגות הייתה נעולה בסוג של קונספציה שטוענת, שאל לנו לשנות ממנהג ישראל, לשמח חתן וכלה בחתונתם, בריקוד עם תרנגול ותרנגולת. לא משנה שהלגיון הרומאי חומד בתרנגול ובתרנגולת, בסיור שאליו נקלעו ביום החתונה. לא משנה כלל שהיהודים יענשו וימצאו בסכנה פיזית מצד הרומאים, לא משנה שהמציאות השתנתה, אבל המנהיגות היהודית ממשיכה בשלה, היא מנותקת ונוהגת בנוקשות ובקיבעון - "ייקוב הדין את ההר".
בתלמוד כבר נאמר: " דאמר רבי יוחנן, לא חרבה ירושלים, אלא על שדנו בה דין תורה...שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין"( גיטין, ל', ע"א).
הדברים מכוונים לאלו שנושאים באחריות לאסון השבעה באוקטובר. אלו שעד לאותו בוקר שחור בשעה 6.29, היו נתונים בקיבעון מחשבתי בדמותה של קונספציה שהם התאהבו בה. הם לקו בחטא היוהרה וההיבריס. הם היו כה בטוחים בעצמם ומשוכנעים שהאמת היא רק בידם. רק הם הצודקים והאחרים רק טועים. היה קשה להם לקבל ביקורת ופעמים רבות הורידו מסך, כנגד עובדות העלולות לשבש את נחרצותם וביטחונם המלא. רק עמדתם, רק השקפתם ורק דעתם, הן הנכונות, הצודקות והקובעות. מילים כמו - אקשיב, אלמד ואשקול הדבר...יש לי ספק מסוים... אולי טעיתי...אולי עלי לשנות החלטתי ודעתי...,כל אלו לא היו בנמצא בתודעת מילון המושגים שלהם.
הם זלזלו בביטול בדרגים זוטרים שהציפו עובדות ומידע, שכביכול ערערו על הקונספציה המקודשת שאחזה בהם, שזלזלה בכוונות וביכולות של החמאס. כל אלו השתלטו עלינו וגרמו לנו מַאְפֵּלְיָה של אפלה, חושך וצלמוות.
פרשתנו מספרת לנו אודות בלק מלך מואב ששכר את שירותיו של בלעם, נביא אומות העולם לקלל את ישראל. שתי דמויות אלו צרובות בתודעה שלנו כגיבורי הפרשה. אבל בעיון נוסף, ניווכח שהגיבורה האמיתית היא דווקא אתונו של בלעם.
האתון זוכה שאלוקים פותח את פיה ומעניק לה את בוחן המציאות וכוח הדיבור של בני האדם. בלעם אדונה עטוי במסכה על עיניו ולוקה בעיוורון, של אי יכולת ראיית המציאות, של תנאי הדרך המשתנים והמורכבים. בלעם דבק רק בדרכו שלו שאין בילתה ומגיב באלימות מילולית ואחר כך פיזית כנגד אתונו, שבוודאי לא מבקשת את רעתו, אלא רק את קיום הדיאלוג ביניהם וכך הוא מגיב בכוח:"וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן, לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ".
האתון פונה לאדונה בלעם - אנא, פתח עיניך וצא מנעילותך, סגירותך ונחרצותך והטל ספק, זאת לא חולשה. עליך להקשיב לי ולא לזלזל בי, גם אם אני שייכת למעמד הנמוך של החֲמוֹרִים.
כך חושפת פרשתנו לנגד עינינו, את אותו מרחב צר של משעול הדרך, שהשחקנים הראשיים בו אינם מקיימים כל דיאלוג ותרבות דיון או ויכוח, גם אם חלקם מייצג את ימין הדרך וחלקם את שמאל הדרך, כמו בחיים האמיתיים : "וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ד', עֲבוֹר; וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ד', וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל...וַיִּפְתַּח ד' אֶת פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם... וַיְגַל ד', אֶת עֵינֵי בִלְעָם, וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ד' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ; וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ, לְאַפָּיו" (במדבר, כב', כו'-לד').
מפרש רש"י:"וַתֵּרֶא הָאָתוֹן - והוא לא ראה, שנתן הקב"ה רשות לבהמה, לראות יותר מן האדם שמתוך שיש בו דעת, תיטרף דעתו כשיראה מזיקין".
הרמח״ל (רבי משה חיים לוצאטו,1707-1744 ) בעל ספר המוסר - מסילת ישרים, מאיר לנו כיצד יש לצאת מתסמונת העיוורון:״ ואין טוב לאדם אלא שיבקש לו חברים תמימים שיאירו עיניו במה שהוא עיוור בו, ויוכיחוהו באהבתם ונמצא מצילים אותו מכל רע, כי מה שאין האדם יכול לראות לפי שאינו רואה חובה לעצמו, הם יראו ויבינו ויזהירוהו ונשמר״.
המפגש בין בלעם לאתון מתרחש במרחב צר – "אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול". כלומר, הדרך האמיתית והאפשרית היא התכנסות למרחב האפשרי היחיד והצר שהוא ניצב בין - ימין ושמאל הדרך.
אולי כך נבין הדברים ביתר שאת, בעקבות דברי חז"ל - שפי האתון של בלעם הוא כאמור, אחד מעשרה הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות: " עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן – פי הארץ, פי הבאר, פי האתון, הקשת , המן, והמטה והשמיר, הכתב, והמכתב והלוחות ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה" (מסכת אבות, פרק ה' משנה ח').
בהקשר לכך כותבת הסופרת אמונה אלון בפרשנותה לפרשתנו:"מן הסופרת מירה מגן שמעתי לא מזמן את ההשערה היפה שאולי הדבר החשוב ביותר, שברא הקב"ה באותה השעה, הוא את...אותה השעה, שעת "בין השמשות ", שעה שהיא בין היום ובין הלילה, ספק יום וספק לילה. כלומר, רגע לפני הוודאות והמוחלטות של:"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹקים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה"( בראשית, ב', א'). הקב"ה ברא את הספק, את אותו החריץ, שבין נחרצות לנחרצות, את האפשרות לא להיות תמיד כל כך נחרץ ובטוח בכל עניין, לא תמיד לדעת כל דבר בוודאות, אלא להיפתח לכל האפשרויות ולראות את האמת...לאור דמדומי בין השמשות מקבלת בריאת פי האתון, דווקא בשעת הספק הזאת, משמעות חדשה. בלעם מכה את אתונו מפני שהוא בטוח שאין כל הצדקה לעצירתה באמצע הדרך. הוא אינו מטיל ספק במה שרואות עיניו ועיניו הרי רואות שהדרך פנויה. הדבר האחרון שהוא מסוגל להעלות על דעתו הוא, כי בהמה זו שהוא רכוב עליה רואה משהו שהוא הנביא הגדול אינו רואה...בזכות פי האתון הוא לומד שלא הכול ברור ונחרץ, ובעיקר שלא הכול תלוי בו. ובלומדו להטיל ספק במציאות הארצית".
אכן זה בדיוק מה שקורה בפרשתנו, האתון מבינה ומנחילה לנו במטאפורה של תנועת דרך, את הלימוד הגדול לחיינו, שדרך משעול חיינו היומיומיים, מציבה לנו תמרור דרך של תובנה- אל תיצמדו בקנאות ובחוסר גמישות מחשבתית, רק לנתיב הימין או רק לנתיב השמאל. הפעילו מחשבה עצמאית ונקייה בראש פתוח, שמחוברת למציאות והתנהלו בביקורת עצמית ראויה, כעוברי דרך וכנהגים בנתיבי החיים הסואנים והגועשים, במיקוד שליטה פנימי, במרחב שבין הנתיב הימני לבין הנתיב השמאלי וכן להפך.
דומה שאתונו של בלעם הבינה, מה שאדונה לא הבין, שהחיים האמיתיים במשעול החיים הצר, מתרחשים דווקא במרחב האפור של מציאות מורכבת ומאתגרת שבה קשה להתקדם, כי משהו או מישהו חוסם לנו את ההתקדמות בה. שדברים שראתה האתון מכאן - במשעול הדרך הצר ומלאך ניצב ממול עם חרב שלופה, לא ראה אותם אדונה בלעם- משם.
הנה חוכמת אתונו של בלעם.
עלינו לקדש את - הספק, הביקורת העצמית, הפתיחות העצמית, המחשבה העצמית ולא העדרית, ההקשבה, ותרבות הוויכוח והמחלוקת בינינו- בשובה ובנחת, במציאות מורכבת של משעול חיים צר שיש בו ניגודים, גישות ואינטרסים שונים.
מסתבר שהאתון היא מאד אפקטיבית ומצליחה ללמד את אדונה שיעור לחיים וגם להביא אותו לכדי שינוי, שיש בו - ביקורת עצמית, הכרה בטעות ושינוי דעה: " וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ד', חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ; וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי".
הנה מורשתו של הנביא מיכה המורשתי בהפטרה לפרשתנו, ראויים להישמע בקול רם, בימים אלו: "הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה טּוֹב; וּמָה ד' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו', ח').
בחוכמת פי האתון בִּיְמֵי בֵּין הַמְּצָרִים,מתנגנים בשפתותינו מילות שירה של נעמי שמר שבימים אלו אנו מציינים 20 שנים למותה: " ופתאום מעל ראשי נפתחת קשת, מניפה צבעונית נפרשת, מבשרת חיים, מבשרת תקווה ושלום ושלווה וחסד".
לו יהי.-רק בתקווה, באמונה וביחד, ננצח.-שבת שלום -*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן,-חבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
פרשת בלק - בגידה כפולה ואפילו משולשת
מייקל אייזנברג-משקיע הון סיכון.
כפי שכתבתי בשבוע שעבר בפתח הדברים, בכוונתי להתייחס במשך כמה שבועות לפרקיו השונים של חלקו השני של ספר במדבר כסיפור אחד ארוך, שהולך ומתפתח שלא על פי התוכנית המקורית. פרשת השבוע, פרשת בלק, נפתחת בחששות של מואב לאחר כיבוש האמורי בו עסקנו בפרשה הקודמת:
וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא. (במדבר כב, ב - ד)
בפרשת השבוע הקודמת, בני ישראל נמנעו ממלחמה עם מואב ומשום כך נאלצו להקיף ממזרח את כל ארץ מואב: "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה" (דברים ב, ט). כשהגיעו לגבול האמורי הם נלחמו עם סיחון, המלך האמורי החזק שמנע מהם לעבור בארצו לכיוון ארץ ישראל המערבית, וניצחו אותו. לאור ההוכחות בשטח, שישראל לא מעוניין להילחם עם מואב, צריך להסביר את החשש של מואב מפני ישראל, ואת מעשיו של בלק המתייעץ עם זקני מדיין. רש"י (דברים ב, ט) הסביר: "לא אסר להם על מואב אלא מלחמה… "ויגר מואב" מפני העם שהיו שוללים ובוזזים אותם", וזה מה שהטריד את מואב. לטעמי, היות שהסבר זה אינו מוזכר בפסוקים, הדבר רק מעיד על עוצמת השאלה (חוץ מזה שההסבר של רש"י צריך בעצמו הסבר - מדוע כיבוש מואב נאסר ובזיזה הותרה?).
לכן, נראה להסביר את הסיפור בדרך אחרת. בפרשה הקודמת נאמר שסיחון כבש חלקים מארץ מואב: "כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן" (במדבר כא, כו). בהמשך לכך, בתלמוד הבבלי (גיטין לח, א) נאמר, שהאיסור המקורי לכבוש את ארצות עמון ומואב, השתנה, ולאחר שסיחון מלך האמורי כבש חלקים מארצות מואב ועמון, הותר לבני ישראל לכבוש את החלקים שכבש סיחון מלך האמורי, ולהתיישב בהם. ובלשון התלמוד: "עמון ומואב טהרו בסיחון". השאלה המתבקשת היא: מה השינוי המהותי שאירע? כלומר, אם ה' רצה לתת את השטח המדובר לצאצאי לוט בשל הקירבה המשפחתית שלו לאברהם, כיצד הכיבוש האמורי שינה את התמונה?
כדי לענות על שאלה זו (ולחזור גם לשאלה בה פתחנו) נחזור לתיאור נוסף של מלחמת האמורי במואב:
כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן אָכְלָה עָר מוֹאָב בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן. אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן. (במדבר כא, כח - כט)
האמוריים כבשו להם לממלכה את כל השטח שממזרח לירדן, בין נחל ארנון בדרום לנחל יבוק בצפון. שטח זה התחלק במקור בין המואבים שכעת נדחקו דרומה מעבר לנחל ארנון, לבין העמונים שכעת נדחקו צפונה, מעבר לנחל יבוק. אבל היות שסיחון לקח שבויים רבים ממואב, כנראה שהמואבים נשארו כסוג של מדינת חסות של האמורי. במילים אחרות, נראה שבמסגרת הפסקת האש לא היה למואב מספיק כוח לדרוש את השבת האנשים שלהם לטריטוריה שבשליטת מואב, והם קיבלו את המצב החדש מול האמורי, גם אם בלית ברירה.
כאשר עם ישראל כובש את האמורי, כל ההסכמים הקודמים מתערערים. אבל, היות שעם ישראל הקיף את ארץ מואב ונזהר שלא להתקיף אותה או לפלוש לתוכה, היינו מצפים שהמואבים יראו בכך צעד בונה אמון, ויתמכו בעם ישראל. סוף סוף אבות אבותיהם של שני העמים - אברהם ולוט - היו קרובי משפחה. אלא שהמואבים העדיפו להשאר בברית הבטוחה מול סיחון ולא העיזו ללכת עם הכוח העולה החדש שפרץ למרחב. במילותיו של ספר דברים:
עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ. (דברים כג, ה)
כלומר, בשלב הראשון, הם לא קידמו את בני ישראל בלחם ומים ולא סייעו לעם להגיע לארץ ישראל תוך הזמנה למעבר בארצם. כפי שהסברנו בשבוע שעבר, לאחר שעם ישראל ניצח את סיחון, ההתיישבות בערי האמורי נועדה להיות זמנית בלבד, לקראת המשך המסע לארץ ישראל המערבית. אבל מואב חששו שמדובר בהתיישבות קבע: "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי" (במדבר כב, ה). מבחינתם, התיישבות ישראלית, ללא כל הסכם בין ישראל למואב, עלולה לשאוף להתרחב דרומה מעבר לנחל ארנון לכיוון מואב. לכן בשלב השני, כלומר בפתיחת הפרשה שלנו, הם שוכרים את בלעם המקלל המקצועי, כי הקללה, היא ההיפך מהברכה - הריבוי, הצמיחה וההתרחבות.
המואבים טהרו בסיחון, ושילמו מחיר יקר באיבוד חלק מהשטחים שהובטחו להם, כי הם בגדו בקשר ההיסטורי שבינם לבין עם ישראל. בשל בגידתם הכפולה (גם לא קידמו בלחם ומים וגם שכרו את בלעם) ניתנה הרשות לבני ישראל לשבת בחלקים מארצם, בשונה מהתוכנית המקורית, ועל כך ארחיב עוד בדבר תורה לפרשת מטות-מסעי. כשדברים קורים, אפילו דברים שנראים מאיימים, יש לנסות ולאתר את ההזדמנויות שהשינויים מציפים. המואבים במקום לראות עבר משותף ועתיד חדש נשארו בהווה.
מצידו השני של אותו סיפור, כשראשי הצבא הישראלי, שקיוו לחצות דרך מדינה ידידותית ולהגיע ממזרח לכיוון ארץ ישראל המערבית, נוכחו לדעת שסיחון, המלך האמורי החזק, כבש את הבני דודים - מואב, זה מן הסתם נחשב מכה, או לפחות בעיה. אבל כעבור זמן מסתבר שהמהלך דווקא לטובת עם ישראל. אין פה הערמה מעין "מכירת החמץ לגוי" איך להשתלט על שטחים אסורים של בני לוט. יש פה לקח לאורך רוח, שתהליכים לוקחים זמן, וגם אם קשה לראות את זה מיד בהתחלה, דברים שנראים מאיימים, כמו ההשתלטות האמורית על שטחים נרחבים בעבר הירדן המזרחי, יכולים להפוך לטובתנו אם נתמיד בערכים שלנו.
מואב, צאצאי לוט אחיינו של אברהם זנחו את האתוס שלהם. כשהמלאכים באו לאוהלו של אברהם הוא קידם אותם בלחם ובמים: "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה… יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ. וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ…" (בראשית יח, ב - ד) וגם לוט שלמד ממנו, היה צדיק בסדום כשפנה אליהם: "סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם… וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ" (בראשית יט, ב - ג). וכך כשבברית בין הבתרים הובטח לאברהם: "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת… וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים" (בראשי טו, יח - כ) ובברית מילה נאמר לו: "וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (בראשית יז, ה), התוכנית המקורית היתה שמואב ועמון ירשו את ארצות הרפאים:
אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה. הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים. רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים (דברים ב, ט - יא)
...לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה. אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִוא רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים (דברים ב, יט - כ)
אבל, כשעמון ומואב לא המשיכו את המסורת, ולא קידמו את ישראל בלחם ומים, הם הפסידו כאמור חלקים מארצם. נוכח הבגידה המשולשת, באחווה עם ישראל, בהצלחת ישראל ובערכים שלהם עצמם, עם ישראל איבד כל בסיס משותף עימם, ואיבד גם את האמון במי שמעוניין בקללתו. כך, התוכנית לעוטף ישראל - עמים שאנחנו יכולים להיות איתם בקואליציה שמייצבת את האזור כולו - השתנתה, והדברים מתחברים לכל התמורות בעוטף ישראל עליהן כתבתי בשבוע שעבר.
בשולי הדברים נעיר שבסוף הפרשה, לאחר כשלונו של בלעם לקלל את ישראל, מואב ומדין (שגרו בתחומם והיו יועצים ושותפים למואב) שולחים את בנותיהם לפתות את בני ישראל. על חלקם של המדיינים בסיפור ארחיב בשבוע הבא. בנוגע למואבים, פעם נוספת, במקום להביט קדימה, הם מנסים להחזיר את הגלגל אחורה, ולשחזר את המהלך שעשו מול סיחון. מפסוקי השירה: "אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן" ניתן ללמוד שבמסגרת הפסקת האש שבין סיחון למואב, מואב קיבלו סוג של גבול מוסכם תמורת נתינת הון אנושי משמעותי בשבי סיחון (בין אם כתשלום מס גולגלות פיזי, בין אם למטרות מיניות, ובין אם כערובה לאי-מלחמה). נראה שבסוף הפרשה המואבים חזרו על אותה גישה. לאחר שישראל כבשו את ממלכת סיחון המואבים שלחו את בנותיהם למחנה ישראל כדי למנוע מתקפה ישראלית עליהם. עם זאת, כולם באזור שרים בפה מלא "אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ" כי שיטה זו אולי מאפשרת הישרדות בהווה, אבל מדובר מהלך גרוע לטווח הארוך - בלי בנים ובנות אין למדינת מואב עתיד.מייקל אייזנברג.
מקבלים תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
&
פרשת בלק-תשפ"ד.-דובי פריצקי-קק"ל.
" הן עם לבדד ישכן " אמר בלעם ואנחנו חווים את זה, באנטישמיות מתפרצת בעולם. הנצי"ב פירש שכל עם אחר כשיצא לגלות ונטמע בתרבות השלטת ,זכו בניו ליחס של התקבלות. לא כן היהודים ששמרו אמונים לתורה הצליחו לחיות בשלום, אך שניסו להיטמע בהם – מצאו את עצמם שנואים ונרדפים. עם ישראל כשהוא לבדד ואינו מתערב עמהם ,ישכון במנוחה ובכבוד ובגויים כאשר הוא רוצה להיות מעורב בהם לא יתחשב :אינו נחשב בעינם להתחשב כלל לאדם" גישה דומה הייתה להרצל ופינסקר הגם שנבדלו בהשקפותיהם מהנצי"ב שאמרו התבוללות אינה תרופה לאנטישמיות אם אנשים אינם אוהבים אותך בגלל מה שאתה ,הם לא יאהבו אותך יותר שתעמיד פנים שאתה מה שאינך. האלוקים ציווה על אבותינו להיות שונים לא מפני שיהיו טובים יותר מאחרים אלה ללמד את העולם לכבד את השונה, האלוקים ברא את השמיים והארץ בריבוי גוונים ופנים. האנטישמיות אינה רק רוע היא הרס עצמי. השנאה הורסת את השונא. היום יש לנו מדינה ויש לנו בית שפתוחה בו הדלת. וכל מתקפה נגד יהודים ונגד ישראל רק מחזקת.(הרב זקס) שבת שלום מאשקלון- דובי פריצקי-קק"ל.
