אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
**********************************************
חמודות דניאל-וינה-דני צינר-אוסף.
פרשת בלק.
כ"ב,ה:"...הנה עם יצא ממצרים..." כך שולח בלק אל בלעם.בלעם אבל מעביר לה':" הנה העם היצא ממצרים...: בפעם יודע שבני ישראל אינם עם ככל העמים אלא " העם". והעם הזה לא יצא עדיין רוחנית מן הממלכה התרבותית האדירה - מצרים,אלא הוא בתהליך של יציאה ממנה.ההשפעה התרבותית של מצרים היא אדירה והיציאה ממנה לתרבות היהודית שהיא פסגת המוסר והאמונה בקל אחד אורכת זמן רב.לכן הפועל בהווה מתמשך presen continues " היוצא".
&
המשך: כב,מ"א:" ויהי בבקר ויקח בלק את... בפעם.. ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם"
כ"ג,י"ג:" ויאמר אליו בלק...אפס קצהו תראה וכלו לא תראה..." גם כאן מראה בלק לבלעם רק את קצה העם.מה משמעות "קצה" העם ? המשמעות היא : הפחותים שבעם בעלי הערך חסרי המשמעות. כמו אצל לוט בראשית י"ט ד':" טרם ישכבו ... מנער ועד זקן כל העם "מקצה" ואצל אחי יוסף בראשית מ"ס,ט' :" ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים ויציגם לפני פרעה". כל הביטויים האלה כלומר :" קצה" " מקצה" ומקצה" מצביעים על פחיתות,חשיבות שולית או משמעות פחותת ערך.
המשך:
כ"ג,ט':" כי מראש צרים אראנו..." בלעם אומר אני רואה את הראשון שעשה ברית מילה על ידי הצר,אברהם אבינו.צר הכונה לאבן צר שאיתה נכרתה הברית.צפורה, אשת משה, לקחה צר בידה וכרתה את ערלת בנה (שמות ד' כ"ה). יהושע נצטוה על ידי ה' " ...עשה לך חרבות צרים ושוב מול את בני ישראל שנית".( יהושע ה',ב'). כל מקום שכתוב "צר" הכונה לאבן צר שאיתה נכרתה ברית המילה.כאשר נכתב "צור" משמעותו "סלע" או כינוי לה' יתברך.
המשך: מהו ההבדל בין "ללכת עם" ובין "ללכת את" ? ללכת עם משמע ללכת באותה דעה לא רק הליכה פיזית אלא גם רעיונית.
בראשית י"ג,א';" ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו הנגבה". כאן היה לוט עדיין באותה תפיסה רוחנית כמו אברם דודו.אבל בהמשך נשתנו פני הדברים פרק י"ג,ה':" וגם ללוט ההולך את אברם..." כאן הם הולכים יחד פיזית בלבד.כך גם בפרשתנו.פרק כ"ב,י"ב:" ויאמר אלקים אל בלעם לא תלך עמהם..." אבל מאוחר יותר פסוק כ':"... אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם..." אתה יכול ללכת בלי לקבל את הרעיון לקלל את ישראל הליכה בלבד.אבל בלום רוצה לקלל את ישראל פסוק כ"א:" ויקם בלעם... וילך עם שרי מואב." על כן כועס עליו ה' " כי הולך הוא".דני.
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון,חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא. 'מקראות – בינה בתורה', ויקרא-במדבר, לפרשת בלק:
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים, בבקשה לשמירת חיי
לוחמינו בכל החזיתות, בזעקה להצלת חטופינו ולשחרורם לחיים ולשלום
בכבוד, ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה'!
ה' מול בלעם ובלק
מי כתב את 'ספר בלעם', ולמה? א. מי כתב את 'ספר בלעם'?
חז"ל מסרו לנו כך:
משה כתב סִפרוֹ, ופרשת בלעם, ואיוב; (בבא בתרא יד, ב')
מובן מדוע משה כתב את ספרו, ספר דברים, ואת סיפור המסגרת לאיוב (שכתוב בשם הוי-ה), אבל למה משה יכתוב את 'פרשת בלעם'?
ובכלל – למה פרשה זו נכתבה בתורה? האם משה ובני ישראל ידעו משהו על "פרשת בלעם"?
פרשת בלעם, שהיה קוסם, חוזה עובד אלילים, היא היחידה בתורה (מלבד ספר בראשית, כמובן) שמשה לא נזכר בה, גם לא בעקיפין; היא התרחשה מחוץ למחנה ישראל, כשצופים עליו מרחוק. על מנת להבין את הקשר המיוחד של הפרשה למשה, נצטרך להבין את הרקע לסיפור.
ב. הברית הצבאית של בלק
הרקע הוא הניצחון הישראלי מצפון לארנון, וקריסת ממלכת סיחון; מאז ועד היום ניצחון ישראלי מזעזע את עמי האזור, ואת העולם.
התורה מתארת ב'שירת המושלים' (=אנשי סיפורים ומשלים), את הכיבוש המזעזע של סיחון, ואיך שרו עליו כולם, והנה כולו נפל ביד ישראל וסיחון נמחק:
כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא, וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ, עַד אַרְנֹן; עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן, תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן; כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן, לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן, אָכְלָה עָר מוֹאָב, בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן; אוֹי לְךָ מוֹאָב, אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ, נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן; (במדבר כ"א, כו-כט)
ועתה, עם הכיבוש הישראלי:
וַנִּירָם (=חרשנו אותם), אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבוֹן, וַנַּשִּׁים (הפכנו לשממה) עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא;
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי; (כ"א, ל-לא)
בלק מלך מואב ראה והתיירא מאד ("ויגר מואב..."), אבל גם ראה לפניו הזדמנות להחזיר את ארץ מואב הצפונית למואבים: הלוא בני ישראל הם פולשים וכובשים, כמו סיחון הכובש שלפניהם, ודינם של כובשים, ידוע: יבואו כובשים אחרים ויכבשו מהם.
ג 'כתובת בלעם'
רקע יותר מלא נחשף עם מציאת 'כתובת בלעם', בכתב עברי עתיק ובלשון ארמית קדומה, במוצא נחל יבוק (ב'דֵיר-עַלה' המזוהה עם "סֻכּוֹת", מול מושב ארגמן), בתוך מקדש מִדיָני (מתקופת המלוכה). בתחילת הכתובת נאמר:
ס]פר בלע]מ בר בע]ר אִש חֹזה אֱלָהִן .] הֻא וַיֶאֱתוּ אִלַוֵה אֱלָהִן בליל ... ויאמרו לבלע]מ בר בעֹר... ויקם בלעמ מן מחר... ('כתובת בלעם');
בהמשך הכתובת מתואר איך בלעם צם ובכה בגלל אסון צפוי, סיפר לבאים אליו על האסון וחיפש "דרך פיתוי" למניעת האסון.
הנה התבררו דברי התורה (ל"א, ח) עם הכתוב ביהושע (י"ג, כב), שבני ישראל הרגו את בלעם "הקוסם", וממילא ברור (כדברי חז"ל), ש'ספר בלעם' לא יכול להיכתב בתורה בשפת בלעם, שכולה עבודת אלילים, ו'פרשת בלעם' נכתבה בתורה כמו שמשה כתב אותה בעברית של תורה!
לכן, רק לנו קשה להבין מדוע בלעם 'הצייתן' המשיך לנסות ולקלל שוב ושוב גם אחרי שאמר לו "א-להים... לא תלך עמהם, לא תָאֹר את העם כי ברוך הוא" (כ"ב, יב); בעולמו של בלעם "הקוסם", צירופי הכוחות האליליים יכולים להשתנות בכל עת. אכן, מפורש בתורה שבלעם היה מנחש בתחילה, ורק בפעם השלישית הבין "כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים..." (כ"ד, א), ואולם קוראי התורה ושומעיה לא שמעו קסם וניחוש כלל, כי הכל נכתב בשפתו של משה!
יתר על כן, ב"רוח א-להים" שהייתה עמו בשלב ההוא, התחברו בהכרתו כל הכוחות שהכיר יחד, ורק אז התקרב בלעם לאברהם ולמשה, ונשא "מְשָלוֹ... נאֻם בלעם... נאֻם שֹמֵע אִמרֵי א-ל, ויֹדֵע דעת עליון, מחזה ש-די יֶחֱזֶה..." (כ"ד, ד,טז).
ד. מה רצה בלק מבלעם?
מה רצה בלק להשיג? מדוע היה צריך את בלעם? להבנתי, "זקני מדיָן" (כ"ב, ד, ז) הם המפתח.
באזור נחל יבוק (ממזרח לירדן) ישבו רוב שבטי מדיָן עוד מימי אברהם (בראשית כ"ה, א-ו), ומשם הם פשטו על עמק יזרעאל והגליל התחתון בימי גדעון (שופטים ו'-ז'). הם היו הבסיס התומך לשלטון הכיבוש של סיחון מלך האמורי, כנרמז בספר יהושע (י"ג, כא: "נסיכי סיחון"). עם קריסתו הם יצרו קואליציה עם מואב לגירוש הישראלים הפולשים (יתרו ומדין הדרומית חיו הרחק דרומה באזור תמנע ואילת).
בלק ראה שמחנה ישראל כבר חנה "בערבות מואב מעבר לירדן ירֵחו" (כ"ב, א; פסוק זה שייך לפרק הקודם), ולפי תכניתו, המדיינים מצפון, ומואב מדרום יוכלו להכות את ישראל, אם רק יקבלו את ברכתו של 'בלעם בר בעֹר', החוזה הידוע מארם נהרים, ואת קללתו לפולשים.
אבל לבלעם היה ספק גדול ביחס לפיתרון צבאי נגד הישראלים עם עוצמתם המדהימה.
בלק פגש את בלעם "על גבול ארנֹן" (כ"ב, לו), בקצה הכיבוש הישראלי, ועלו ל"במות בעל", משם ראו את קצה המחנה, מרחוק (כ"ב, לט-מא); לדעתי, מדובר בהר הנקרא עד היום 'מָעִין' ("בעל מְעוֹן" בבמדבר ל"ב, לח), המקום הגבוה ביותר בצפון מואב; זה כבר היה בתוך 'השטח הכבוש' על ידי הישראלים, אחרי קריסת ממלכת סיחון.
למרות נסיונו, בלעם לא הצליח לצרף כוחות קללה נגד ישראל; ה' לא זעם (כ"ג, ח).
בלק החליט להעיז ולהתקרב יותר, ולקח את בלעם ל"שדה צֹפים אל ראש הפסגה" (כ"ג, יד), הוא "הר נבו ראש הפסגה" (דברים ל"ד, א), מקום התצפית האחרונה של משה לפני מותו. משם באמת רואים מרחבי ארץ, אבל אי אפשר לראות את כל מחנה ישראל (כ"ג, יג), ששכן למטה, מתחת למדרון התלול.
גם כאן בלעם נכשל במאמציו, ואמר לבלק: צירופי הקללות "כָּעֵת" לא פועלים נגד העם הזה:
לא הביט אָוֶן ביעקב, ולא ראה עמל בישראל... כי לא נַחַש ביעקב, ולא קסם בישראל... (כ"ג, כא-כג);
אם תנסה לתקוף, עם ישראל "כלביא יקום" ויכה אותך כאריה טורף (כ"ג, כד).
בלק כעס אך לא הרים ידיים – הוא לקח את בלעם אל "ראש הפעור הנשקף על פני היְשימֹן" (כ"ג, כח), משם יראה את כל מחנה ישראל. אפשר להתקרב ולצפות על מחנה ישראל כולו מלמעלה, ולכן אפשר גם לקרוע אותם 'כמו קורי עכביש'. אבל ההחלטה הגורלית בפי החוזה-הקוסם, כי בלעדיו מדיָן לא יעיזו לצאת לקרב, ובלי מדיָן אין קואליציה לוחמת נגד ישראל, מדרום ומצפון.
מלכתחילה חשב בלעם שאין דרך צבאית נגד ישראל, וכעת השתכנע גם שצירופי כוחות לקללה על עם ישראל לא יצליחו. רק עכשיו היה מוכן לפנות אל המדבר ולקבל נבואה 'מונותיאיסטית', בה מתאחדים כל השמות וכל הצירופים.
במשל הראשון כבר אמר בלעם שני דברים, שהכעיסו את בלק עד ניתוק יחסים. ראשית, בלעם אמר שמחנה ישראל נפלא ומבורך כולו:
מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל;
כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, כַּאֲהָלִים נָטַע ה', כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם;
יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו (=מענפיו) וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים... מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר; (כ"ד, ה-ט)
בנוסף, ה' יביא לעם ישראל ניצחונות עצומים, הוא ישלוט כאריה ואין מי שיוכל לו:
...וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ;
אֵ-ל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ, יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ;
כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ... (כ"ד, ז-ט);
במשל הנבואי האחרון אמר בלעם עוד שני דברים לעתיד, שדווקא הם אולי הרגיעו את בלק. ראשית, בלעם אמר שיקום מנהיג לוחם מישראל שיַכֶּה את מואב וימחץ אותם. אבל, זה יקרה רק "באחרית הימים" (שפירושם במקרא 'הימים האחרים'): "אֶראֶנוּ ולא עתה, אֲשוּרֶנוּ ולא קרוב" (כ"ד, יז). זה לא יקרה בימי בלק, לא בקרוב. בנוסף, בלעם ניבא שיאבד עמלק שילחם נגד ישראל ויתחזק מושב הקֵיני שיצטרף לישראל, אבל לבסוף "וגם הוא עֲדֵי אֹבֵד" (כ"ד, כד).
במילים אחרות, בלק לא יוכל לנצח את ישראל, אבל גם לא ייפגע אם ישב בשקט בדור הזה. ככל הנראה, די היה לבלק ולמואב בצפירת הרגעה זו, "וגם בלק הלך לדרכו" (כ"ד, כה).
ה. יהללך זר ולא פיך
למה ה' נצרך לנביא-קוסם זה? למה אין תורת משה בלי בלעם?
בעיני התשובה ברורה: מעולם לא שמענו בתורת האמת דברים כל כך טובים על עם ישראל, כמו שנאמרו מפי בלעם! בייחוד ספר במדבר, שמלא במשברים, חטאים, חרון אף ואסונות – היחיד שדיבר טוב על ישראל הוא בלעם (ולא מרצונו אלא מחוסר ברירה).
אם משה יאמר לישראל "מה טֹבו אֹהָלֶיךָ יעקב, מִשכְּנֹתֶיךָ ישראל" (כ"ד, ה), אולי יתמהו בני ישראל: האם הוא עומד למות? האם הוא מצפה שנמליך את בנו אחריו? ולא יאמינו; אבל אם איש דת ושונא ידוע לישראל אומר נבואה כזאת, כולם מקשיבים וזוכרים! רק מפי בלעם יכולה נבואה טובה כזאת להישמע כדבר-אמת, ולעטר את סידורי התפילה לדורות.
תארו לכם, שיום אחד יקום אימאם מוסלמי בעל השפעה גדולה (והמוסלמים מאמינים בייחוד השם ועולים על בלעם), ויאמר בפירוש, שא-ללה האחד והיחיד הוא שהשיב את 'בני ישראל', צאצאי הנביאים, לארצם העתיקה, וכל המאמינים חייבים לקבל את רצונו! לכן נכשלו וייכשלו כל המלחמות נגד ישראל. כל אדם בעולם, וכל ילד בישראל, ישמע ויתפעם – ואולי אפילו יבוא שלום.
ה. זנות פולחנית והתבוללות
רק בלעם לא השתכנע; הוא פנה לדרך מלחמה אחרת, דרך הפיתוי והזנות הפולחנית הנפוצה בתרבות הכנענית – 'תועבות ארץ כנען' (ויקרא י"ח). בלעם העדיף את בנות מדיָן כלוחמות פיתוי: "הן הֵנה היו לבני ישראל בדבר בלעם ... על דבר פעור" (ל"א, טז); לכן יהרגו לוחמי ישראל את בלעם בסוף המערכה (ל"א, ח).
שבטי מדיָן בנחל יבוק מצאו את עצמם בשכנות קרובה למחנה ישראל בערבות מואב, ושם "בשִטים" (כ"ה, א) נפגשו בנות מדיָן עם בני שמעון, בקצה הצפוני של מחנה ישראל.
שבט שמעון נותר לבדו מן הדגל שלו; כאשר בני ראובן ובני גד החלו להתנחל בהרים, במואב הצפונית, ובגלעד, שמעון התיישב בבקעת הירדן (המזרחית), והחל להתערות עם השכנים ועם בנותיהן.
"בשִטים" החל עם ישראל לאבד את ייחודו.
"המַגֵפה" שפרצה פגעה בעיקר בשבט שמעון. במפקד 'במדבר' נמנו 59 אלף ו-300, ואילו במפקד 'פנחס' נמנו 22 אלף ו-200; אין פער כזה בשום שבט אחר, והפער גדול יותר מ-24 אלף שנפלו במגפת פעור! ככל הנראה, "המַגֵפה" כללה בתוכה גם התנפלות מדיינית תוך ניצול החולשה, דבר שמסביר את הציווי למשה לצרור את המדיינים "בנִכלֵיהם אשר נִכְּלוּ לכם על דבר פעור", ולא להמתין לנקמתם הצפויה "על דבר כָּזבִּי בת נשיא מדיָן אֲחֹתָם הַמֻכָּה ביום המגפה על דבר פעור" (כ"ה, יח).
משה וזקני ישראל ידעו לפעול רק בדרך המשפט (כ"ה, ד-ה), ולכן היו חסרי אונים: "והֵמה בֹכים" (כ"ה, ו) מול ההתרסה של "זִמרי בן סָלוּא נשיא בית אב לשִמעֹני"! (כ"ה, יד); אבל קנאת פנחס שעשה דין בלי משפט, היא שעצרה את "המַגֵפה", והיא שהביאה לו "ברית כְּהֻנַת עולם" (כ"ה, יג).
דרכו של פנחס הפכה דגם לקנאים בכל הדורות, אך על זה היה מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק אומר: "קנאות כהתפרצות חד פעמית, יכולה להיות הצלה – קנאות כשיטה, בשום אופן לא!".הרב ד"ר יואל בן-נון
@
בלומה טיגר-דיכטוולד -פרשת בלק תשפ"ד - האתון כמשל
בפרשתנו מסופר על בלעם הרוכב על אתונו והולך עם שרי מואב ששלח אליו בלק מלך מואב. המשימה היא לקלל את ישראל. בלק חושש מהתקרבות בני ישראל אל גבולו לאחר שנצחו את סיחון מלך חשבון ואת עוג מלך הבשן, ומקווה לפגוע בהם באמצעות קללת הנביא בלעם. ה' אומר לבלעם לא ללכת איתם, כי עם ישראל ברוך הוא ולא ניתן לקללו. בלק שולח אל בלעם משלחת שנייה בדרג של שרים ומציע לבלעם כבוד וכסף. הפעם אומר ה' לבלעם "לך אתם". התנאי הוא שיאמר רק את דבר ה'. על זה אמרו חכמינו: "בדרך שבה רוצה האדם לילֵך, מוליכים אותו". בלעם ידע שה' אינו מרוצה משליחות זאת ובכל זאת הלך." וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ: " (פרק כב, כב).לפנינו ארבע שלבים בסיפור האתון.
שלב ראשון האתון רואה את מלאך ה' ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו, והיא נוטה מן הדרך אל השדה. בלעם מכה אותה כדי להשיבה אל הדרך. שלב שני, מלאך ה' עומד במשעול הכרמים הגדור משני צדדיו ואז האתון נלחצת אל הקיר ולוחצת על רגל בלעם. הוא מוסיף להכותה. שלב שלישי, המלאך עומד במקום צר וחוסם את האתון. היא רובצת תחתיה, ואז בזעם רב מכה אותה בלעם במקל. שלב רביעי, היא פותחת פיה ומדברת. היא שואלת אותו מדוע הכה אותה, וכשהוא משיב "הִתְעַלַּלְתְּ בִּי ", היא משיבה: "הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה? וַיֹּאמֶר לֹא: " (כב, ל). רק אז מתגלה מלאך ה' אל בלעם.
סיפור האתון המדברת מוזר ביותר.
פי האתון הוא אחד מעשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות (מסכת אבות). מה מקומו של סיפור האתון בפרשה?
האתון יכולה לשמש כמשל לבלעם. בלעם ידע מהו רצון ה' כפי שהאתון ידעה מהו רצון בלעם. האתון נאלצה לסטות מדרך הישר גם בלעם סוטה מדרך הישר ומנסה לקלל את ישראל שלוש פעמים, בכל פעם מזווית אחרת של המחנה. אבל האתון סוטה מן הדרך, עקב אילוצים אמיתיים, בלעם סטה מן הדרך מתוך בחירה חופשית. הוא מודה בטעותו רק מול המלאך שנגלה אליו וחרבו שלופה בידו.
על בלעם נאמר: "ולא קם נביא עוד בישראל". בישראל לא קם אבל באומות העולם קם. ואיזה זה, בלעם בן בעור" (מדרש ספרי וזאת הברכה, שנ"ז).
השוואה בין משה לבין בלעם מראה כי משה היה עניו מכל אדם. הוא היה מסוגל להתרחק מן החומר ולדבוק ברוח. בעלותו אל הר סיני, לא אכל ולא שתה ארבעים ימים, ולאחר מתן תורה פרש מאשתו. כל פעולותיו היו לשם שמים ולא לצורך עצמו. על בלעם נאמר במסכת אבות (ה, יט) "כל שיש בו עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע הוא". בלעם היה יהיר. משה הזהיר את ישראל על העריות, והתפלל עליהם כשחטאו, בלעם שלא הצליח לקלל את ישראל ונמצא מברך, לא נרגע. הוא הצליח במזימתו להחטיא את בני ישראל בעריות בערבות מואב, וגרם לזעם ה' עליהם ולמוות של רבים מהם.
רבי חיים עטר בפירושו "אור החיים" (כב,כז), מתייחס לשאלה מה באה פרשת האתון ללמדנו. "ונראה כי כוונת ה' בעניין זה לא הייתה אלא להשפיל גאותו של בזוי זה לפי שקדם ונהג בגבהות לפני ה'...שלא אמר לשרים (הכוונה לשרי מואב שבאו בשליחות בלק), כי הוא הולך ברשות ה' אלא כאדם העומד ברשות עצמו".
העובדה כי האתון רואה את מלאך ה' בעוד שהוא אינו רואה אותו משפילה ביותר. בהמתו התעלתה עליו, וזאת בנוכחות אנשים נוספים שצפו במחזה. סוגיה זו גם מזכירה לנו שדברים הרואים משם לא רואים מכאן, ולהיפך. כאשר אומר בלעם:
"חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי: (כג, לב), הוא מודה שנהג כפי שנהג משום שלא ראה את התמונה כולה. הפרשה משופעת בפועל ראה. בלק מורה לבלעם לראות בכל פעם רק חלק ממחנה ישראל, ובלעם נענה לו. הוא מנסה לקלל את ישראל בכל פעם (יש שלוש כאלה), מקצה אחר. " אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה "(כג, יג). זוהי תכונה ידועה של אנשים רעים, המעדיפים לראות תמונה חלקית, ולא תמונה שלמה שהיא תמונה מרוסנת ומאוזנת, המאפשרת לנו לראות גם את נקודת המבט של הזולת. ראיה הוליסטית היא הדרך למנוע אי הבנות, אלימות והתנהגות כוחנית. בלעם היכה את האתון שוב ושוב, מפני שלא היה פתוח לאפשרות שעומד מולה מכשול, שהיא רואה משהו שהוא אינו רואה. גם העובדה שהיא האתון שלו, נאמנה ומוכרת לו, לא גרמה לו לעצור ולבדוק מדוע היא מתנהגת באופן שנראה לו מוזר. הוא העדיף להטיל מרות ולהכות, ונאלץ לשמוע דברי תוכחה מאתון.
פרשת האתון שבמהלכה נגלה אליו המלאך, היה ניסיון אחרון של ה' לעצור אותו מללכת בדרכו הרעה, אך בלעם לא חזר בו, לכן ה' אומר לו "לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים" (כה, לה). בדרך שהוא בחר ללכת, מוליכים אותו.
בלעם הוא נביא בעל שיעור קומה שאלוהים נגלה אליו. הוא חש בייחודו של עם ישראל, עם ברוך שלא ניתן לקללו. הוא מתוסכל. תחושת הכישלון על אי היכולת לקלל הופכת לשנאה ולרצון לנקום בעם זה על ידי תחבולה שהיא פיתוי לעריות. במקרה זה הייתה האתון חכמה מבעליה. י' תמוז תשפ"ד - בלומה דיכטוולד.
&
פרשת בלק –תשפ"ד - לברכה ולא לקללה -
אורי סובוביץ-מנהל שותף בקרן הון סיכון
ברכה או קללה
האדם בוחר אם להשתמש בכוחותיו כדי לברך או לקלל, להעצים את הטוב או לחלופין את הרע שבמציאות. הברכה היא היכולת להבחין בטוב שסביבנו, לבטא זאת במילים ועל ידי כך להעצים את הטוב, לתת לו מקום, להנכיח אותו גם בעיני אחרים ובזכות כך להרבותו. יודעי ח"ן לימדונו כי שורש המילה ברכה הוא בר"כ, וכל אחת מהאותיות מבטאת בגימטרייה את הריבוי מיחיד לרבים, ביחידות (ב), בעשרות (כ) ובמאות (ר).
הקללה, לעומת זאת, עניינה זיהוי הרע שבמציאות, הנכחתו ועל ידי כך העצמתו. אדם בעל עין רעה על המציאות יחפש את צדדי החיים החסרים והפגומים וייתן להם ביטוי מילולי בפומבי, כך שאף שהם מהווים רק חלק קטן מהתמונה הכללית הגדולה, תיאורם בפרהסיה יעצים אותם עד שיתפסו מקום בלב שומעיהם מעל ומעבר לכל פרופורציה. כך, לדוגמה, הבחירה של מערכת החדשות על מה לדווח ועל מה לתת את הדגש יכולה להביא ברכה או קללה. אין זה אומר שיש לטשטש ולהסתיר את הרע במציאות, אלא להימנע מלהנכיח תופעות שליליות מעבר לכל פרופורציה עד שייווצר הרושם כי תופעות אלו נפוצות ומשקפות את הנורמות החברתיות א.
ככל שאדם גדול ובעל כוחות נפש עוצמתיים יותר, כך השפעתו על המציאות והסביבה גדולה יותר, הן מצד פעולותיו ודיבורו בפועל, והן מצד סגולות אישיותו וכוחותיו שמכוחם יכול "להקסים" או "לכשף" את קהל שומעיו. ההיסטוריה מלאה בענקי רוח, צדיקים או רשעים, שבכוח דיבורם רוממו את המציאות או דרדרו אותה למצולות אפלות. בלעם היה קוסם של מילים, משום שידע במילותיו להשפיע על המציאות עד ששכרו את שירותיו לשם כך.
בלעם הרשע
פרשת בלק עוסקת בניסיונותיו של בלעם בן בעור לקלל את ישראל. בלק, מלך מואב, הבין שכדי לנצח את ישראל הוא צריך להחלישם רוחנית, ועל כן בעצה אחת עם זקני מדין הוא שכר את שירותיו של בלעם, שכיר החרב שכוחו בפיו:
"וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי. וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹ ב. יוּאָר" (במדבר כב, ה-ו).
בלעם נעתר לבקשה והתמקם במקום שבו יוכל לִצפות על עם ישראל כדי לקבל "השראה" לקללותיו. בכל אחד מניסיונותיו של בלעם, הוא התמקם בנקודת "קצה" או "גבול", מקום שבו ניתן לזהות רק את קצה התמונה, החלק השולי אך השלילי שבה, ולא את המציאות כולה, וכך "לצוד" בעיניו את הרע שבישראל, ולכך לתת ביטוי בקללותיו.
בניסיון הראשון של בלעם לקלל נאמר: "וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם" (שם, מא) לאחר שהקב"ה שם בפיו של בלעם מילות ברכה במקום קללה, בלק הבין שהוא צריך לקחת אותו למקום שבו ה"קצה", השולי והאזוטרי בולט עוד יותר, שכן משם יהיה ניתן לראות אך ורק את "הקצה" השלילי: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק לְךָ נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם" (שם כג, יג). לאחר שגם בניסיון זה בלעם, בעל כורחו, מצא את עצמו מברך במקום לקלל, בלק בחר לקחת את בלעם למקום שממנו ניתן להשקיף על פעור, כדי "להטעין" את בלעם באנרגיות הקשורות לחטאם של ישראל באותו המקום ג.
בלעם אומנם היה רשע, אך לא היה אדם קטן, אלא איש בעל עוצמה רוחנית כבירה ובעקבות כך הייתה לו יכולת השפעה אדירה על המציאות. מהפסוק "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" (דברים לד, י) למדו חז"ל (במדבר רבה יד, כ) שבישראל לא קם עוד נביא כמשה, אך באומות העולם קם, וזהו בלעם. אך גאונות וכישרון רוחני אינם ערובה למידות טובות, אלא רק מהוות פוטנציאל גדול יותר להביא ברכה או קללה למציאות.
חז"ל במסכת אבות (ה, יט) משווים בין אברהם אבינו לבלעם הרשע: "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע: עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע". אברהם אבינו חיפש את הטוב שבמציאות עד שאפילו על סדום מלאת הרִשעה ניסה ללמד זכות ולמצוא בעיר מלאת הרשעים עשרה צדיקים לפחות שבזכותם העיר תינצל. בלעם, לעומתו, חיפש בקצה מחנה ישראל את השוליים של החברה, את הירודים ביותר מוסרית כדי שבעזרתם יוכל לצייר ולהנכיח מציאות דמיונית שעל פיה כולם רשעים. בזכות תכונה זו של אברהם הוא זכה להביא ברכה לכל המין האנושי: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ב-ג). אם בלעם היה בוחר לברך כמו אברהם, כנראה היה זוכה לסיים אחרת את חייו ולהיזכר בהיסטוריה כמפיץ ברכה ולא קללה.
היכולת לברך
הסיבה שאנשים מתרגשים מקבלת ברכה מאדם גדול היא ההבנה שלאנשים בעלי שאר רוח ומידות תרומיות יש יכולת סגולית להשפיע על המציאות בברכתם. אברהם התברך ביכולת לברך אחרים ("והיֶה ברכה"), בזכות מעלתו הרוחנית ואישיותו הנעלה שחיפשה את הטוב, את הברכה, שבמציאות. הרב קוק כתב על כך שסגולה מופלאה זו קיימת במציאות, גם כיום, לאלו שזוכים להתעלות מוסרית, רוחנית וערכית, עד לכדי יכולת להשפיע בברכתם על המציאות ועל סובביהם. לא מדובר בקמעות או מזלות, אלא על עבודה רוחנית מאומצת בזיהוי הברכה שגנוזה באדם שנמצא מולם, גם כשהוא עצמו לא מזהה זאת ויכולתם להציף ולגלות זאת ולהוציא זאת מן הכוח הגנוז אל הפועל הגלוי. לאנשים גדולים ממש בעלי "שלטון פנימי" על כוחות נפשם יש יכולת לפעול גם על המציאות עצמה.
וכך כתב הרב קוק (מידות הראי"ה, רצון, סעיף ד):
"כמה יכול אדם להתעלות, עד כמה יכול הוא לעשות את רצונו שליט ופועל בעולם, עד כדי לברך את מי שהוא חפץ, עד כדי להמשיך סדרי גורל החיים ע"פ המשכת חפצו, "והיה ברכה – הברכות מסורות לך". בבהירות צריכים להביט על יסוד הידיעה הנפלאה הזאת בתכונת האדם והעולם, ביחש האדם לשלטונו על ההויה. מתעופה עליונה זו יורדים לעולם המעשה ומוצאים את השליטה המעשית החיצונה, לרדד את הטבע והיקום תחת רגליו, שהוא רק לבוש חיצוני לאותו השלטון הפנימי שלטון היות ברכה, להיות הברכה באה לרגלו, ונמשכת לרצונו ומוצא שפתיו, "ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור".
לסיכום
כבנים של אברהם אבינו כולנו התברכנו ביכולת לברך: "והיה ברכה". גם אם לא כולנו ניחנו במעלה רוחנית היכולה להשפיע על המציאות בזכות ברכותינו, לכולנו היכולת להשפיע על האנשים סביבנו בזכות ההתמקדות בטוב שבהם והעצמתם על ידי כך. המציאות מעולם ולעולם תהיה מלאה בטוב וברע, אך הבחירה במה להתמקד ואת מה להנכיח בחיינו נמצאת בידיים של כל אחד ואחת.
שבת שלום!
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
א. ובכך כמעט ונותנות להן לגיטימציה.
ב."תאור" ו"קבנו" אלו לשונות של קללה.
ג.כפי שמתואר בהמשך הפרשה, בפרק כה, עם ישראל חטא שם עם בנות מואב, שבאו לפתות את הגברים על פי עצת בלעם.
-אורי סובוביץ
&
ב"ה. לפרשת בלק תשפ"ד -ספרו של בלעם -
(מדרש ופרשה) א. אריה דיכטוולד
בפרשת חוקת מספרת לנו התורה בפרק כ"א פסוק י"ד, בצורה די אגבית, כי קיים ספר הנקרא "ספר מלחמות ה' ": עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן. על פי אִבן עזרא מדובר בספר ממש: " ספר היה בפני עצמו, ושם כתוב מלחמות ה' בעבור יראיו. ויתכן שהיה מימות אברהם, כי ספרים רבים אבדו, ואינם נמצאים אצלנו, כדברי נתן ועידו ודברי הימים למלכי ישראל, ושירות שלמה ומשליו. "
גם בפרשתנו מופיע ספר אבל לא במפורש. במסכת סנהדרין דף ק"ו ע"ב מצוטט מין =כופר] אחד שסיפר לרב חנינא כך: "לדידי חזי לי פנקסיה דבלעם =בעצמי ראיתי את ספרו של בלעם] והוה כתיב ביה =והיה כתוב בו] בר תלתין ותלת שנין בלעם חגירא כד קטיל יתיה פנחס ליסטאה =בן שלושים ושלוש שנים היה בלעם החיגר כאשר הרג אותו פנחס השודד (רש"י - מצביא]. "במסכת בבא בתרא דף י"ד ע"במצאנו אזכור נוסף: " משה כתב סִפרו ופרשת בלעם ואיוב; יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה... " ריטב"א ב. מבאר שאין מדובר בפרשה המקראית:
"והא דאמרינן =זה שנאמר] במשה שכתב ספרו ופרשת בלעם, נראין דברי האומרים שאין זו פרשת בלעם שכתובה בתורה דההיא =הרי] הקדוש ברוך הוא כתבה כשאר התורה, אלא פרשה =ספר, מגילה] בפני עצמה היא שכתב והאריך בה יותר והייתה מצויה להם". (חידושי ריטב"א שם)
לכך התכוון אִבן עזרא לעייל "כי ספרים רבים אבדו" ואכן בתורה ובמקרא מצאנו אזכורים לספרים כאלה כמו ספר הישר, דברי ימי המלכים.
מדוע היה צורך בכתיבת ספר על עלילות בלעם ומלחמתו בישראל, לא ברור. אולי, כדי להציג לישראל שתי דמויות מופת אחת שהיא מופת לגויים ואחת שהיא דמות מופת לישראל. שתיהן היו נביאים אבל שונים בהתנהגות המוסרית והאישית. על הפסוק בפרשת וזאת הברכה החותמת את תורת משה (דברים לד, י ) "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" אומר המדרש (במדבר רבה (וילנא) פרשה יד סימן כ פרשת נשא): "ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו" תני =שנוי] (דברים לד) "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" בישראל לא קם אבל באומות העולם קם כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר אלו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב"ה ואיזה נביא היה להם כמשה זה בלעם בן בעור...."
את התגלית על פִנקסו של בלעם הביא לרבי חנינא "מין אחד". המילה מין פירושה סוג (שונה) ובתחילה הייתה הכוונה לכל מי שהתנגד לערכי חז"ל ובין השאר גם לתלמידי ישו. הכנסייה הקתולית בעזרתם של מומרים ומשומדים הכריחה את המדפיסים לכתוב "עובדי כוכבים ומזלות-עכו"ם". כשהוחזרה המילה מין היא כבר הפכה למילה הנרדפת לכופרים בתורת ישראל. אם כך יתכן ואותו המין היה מתלמידי ישו (כנראה, יהודי נוצרי מהגליל). בלעם שהיה נביאם של אומות העולם הולבש בדמותו של ישו. סֶמך לדבר הוא גילו של בלעם במותו - שלושים ושלש - זהו גילו של ישו כשנצלב על ידי הרומאים. במקום אחר במסכת סנהדרין (משנה פרק י משנה ב) מצאנו את בלעם בחבורה אחת עם מי שאין להם חלק לעולם הבא:
"שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא ... ארבעה הדיוטות בלעם ודואג (=הָאֲדוֹמִי) ואחיתופל (יועצם של דוד ואחר גם של אבשלום) וגחזי (=נערו של אלישע) ". בלעם הוא היחיד שאינו יהודי, מה לגוי ולעולם הבא? מסקנה, בלעם כאן הוא יהודי כשר. מיהו יהודי בלעמי בעיני חז"ל אם לא ישו?
רב חנינא המוזכר אצלנו היה אמורא בן בבל שעלה לארץ ולמד בטבריה (לא להחליף עם רבי חנינא שהיה תנא). הוא בן המאה השלישית והרביעית למניין הנוצרים. כלומר תקופה בה רומי מתנצרת באופן רשמי ומשפיעה גם על הישוב בארץ ישראל. הנצרות הופכת לאתגר מדכא מול היהודים. אולי זה הרקע לסיפורנו על היהודי הנוצרי ופנקסו של בלעם הלוא הוא ישו (?). ואולי הברית החדשה שם מתוארי עלילותיו של ישו עד למותו בגיל 33 הוא הפִנקס (?).
צא ולמד: המדרש שהבאנו על פנִקסו של בלעם, ממחיש לנו עד כמה חז"ל היו חייבים ליצור אתוס לאומי בְּצוֹק העיתים. כך עֵשָׂו בנו האהוב של יצחק אבינו, שעל פי פשט הדברים והמהלכים בתורה, דווקא מושך מאתנו אמפתיה, הופך לסמל של רומי הרשעה. "וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם" (פרשת וישלח) חז"ל מזהים את עשו בתור ארכי-טיפוס, היסוד של התרבות הרומית-הנוצרית. כך קיבלנו משפט מכונן בתפישתנו את אומות העולם " רבי שמעון בן יוחאי אומר, הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב. משפט קלאסי תְּלוּי-תקופה. רשב"י חי תחת הלחץ הנוראי של שלטון רומי. כך נוצר אתוס הבא לאפשר התמודדות עם מצבים קשים מנשוא.
אין זו רק אשמתנו למצב, אלא זו גזירת משמים. כך גם ישמעאל בנו הבכור של אברהם, שזכה לקבל את שמו מהא-ל ואף שמו של אלוקים מופיע בשמו, הפך לארכי-טיפוס של שנאת הערבים והמוסלמים (פרשת לך לך פרק טז יא-יב): וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ: וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן: מה שהיה בפשט הדברים ברכה הפך ברבות הימים לביטויי גנאי. 'פרא' במקרא הוא שמו של עַיִר צאצאו של החמור. "פרא אדם" פירושו אדם חופשי כְּעַיִר במדבר. המלאך ממשיך לברכו ואומר הוא יהיה גיבור וחזק ("ידו בכל") לכן כולם ילחמו בו אבל הוא יהיה דומיננטי על פני אחיו-שכניו ישכון—ימשול. כך מפרשים כמעט כל המפרשים בעלי הדקדוק. רש"י שהיה מבעלי הפשט והדקדוק, בוחר לפרש "פרא אדם"-אוהב לשכון במדבריות. "ידו בכל" – ליסטים. "יד כל בו" כולם שונאים אותו. רש"י מסתמך על מדרשים בהם מופיעים שני החברים הגדולים ריש לקיש ורבי יוחנן בני המאה השלישית למניין הנוצרים. כך גם עמלק הפך לארכי-טיפוס לכל הבאים להשמידנו בכל דור ודור.
קיימת סכנה בהפיכת מאמרי חז"ל, שנאמרו בהקשר לתקופה מאד מסוימת, לאקטואליים בכל זמן ומקום ואפילו לימינו. פרשנות כזו טובה לדרשנים, ומאד נוחה להסברים על-טבעיים שאינם בשליטתנו, אך עלולה להרחיק אותנו מניתוח קר של אירועים היסטוריים או עכשויים ללא בחינה מעמיקה של תהליכים, גורמים וסיבות גיאו-פוליטיות חברתיות, דתיות וכיו"ב.
חשוב וחובה להפיק לקחים מאירועי העבר, אבל באִזמֵל מנתחים חד וסטרילי מרגשות מוטים או מטעים
ט' תמוז תשפ"ד - אריה דיכטוולד.
א. dichtwald@gmail.com. כל הזכויות שמורות. ללימוד בלבד. לא הלכה למעשה. לא לשימוש מסחרי.
ב .הריטב"א-רבי יום טוב בן אברהם אשבילי (היינו מהעיר סיביליה), הוא הריטב"א, נולד בערך בשנת ה"א י' (1250) בסרגוסה שבספרד ונפטר שם בשנת ה"א פ' (1320) בקירוב. הוא למד את תורתו בברצלונה מהרא"ה ומהרשב"א, גדולי תלמידיו של הרמב"ן.
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 297 -רצף האמונה -חיים קופל
1) הגמרא אומרת במסכת ברכות: בִּקְשׁוּ לִקְבֹּעַ פרשת בלק בקריאת שמע, וּמִפְּנֵי מָה לֹא קְבָעוּהָ? משום טורח ציבור. (דף י"ב). השאלה מדוע רצו חז"ל לקבוע דווקא את פרשת בלק הגוי, ועוד בקריאת שמע, שהיא חיוב מן התורה ? מה מצאו בה יותר משאר פרשיות התורה?
2) מסביר "החתם סופר": אנו יודעים, שיסוד היהדות הינה אמונה , ואין פרשה בכל התורה, שדורשת מֵאִתָּנוּ אמונה כמו פרשת בלק, ומדוע? מכיוון שכמעט בכל הסיפורים שבתורה מוזכר כיצד עובר הסיפור המתואר מדור לדור. מאותו אדם עמו התרחש הסיפור, לבניו ולזרעו אחריו. החל מבריאת העולם, דרך אדם הראשון שסיפר זאת לילדיו, וכן נח, ואחריו האבות הקדושים שהעבירו כל אחד לְצֶאֱצָאָיו.
3) ביציאת מצרים השתתפו מאות אלפי איש, כנ"ל במעמד הר סיני, שבו ניתנה התורה לישראל, כך שרבים ראו את המעמד, התרשמו והעבירו לדורות הבאים. רק פרשה אחת דורשת מאתנו אמונה תמימה, שמה שֶׁמְּסֻפָּר בָּהּ אָכֵן הִתְרַחֵשׁ, זוהי פרשת בלק ובלעם.
4) וכותב "החתם סופר": מי הגיד לנו, מה היה בין מלך מואב, ובין קוסם אחד בשם בלעם..ומי ידע שֶׁבָּנָה מזבחות ושרצה לקלל ונהפך לברכה. הרי ישראל היו במדבר, והם עמדו מעליהם בארץ מואב בְּרֹאשׁ הַפִּסְגָּה וראו למטה את ישראל. מנין ידעו ישראל שמדברים עליהם? הרי גם משה רבנו ידע זאת רק לאחר ששמע זאת מהקב"ה בסיני. (שו"ת "חתם סופר" יו"ד שנ"ו).
5) לכן פרשה זו חשובה בחיזוק האמונה, עד כדי כך שחשבו להכניסה לקריאת שמע כדי שנאמרה בכל יום. ללא פרשת בלק לא היינו יודעים שהיו שני גויים שזממו להשמיד את ישראל. כך בימינו, פעמים יש לאדם תְּמִיהוֹת כיצד הוא ניצל מסכנה שהתרחשה בקרבתו? עליו להאמין, שיד הקב"ה הייתה בזה. בלעם מגלה לישראל מה קרה אתו ועם בלק, וזה ילמדנו להאמין ולהפנים שפעמים רבות, מתכוונים הגויים לפגוע בישראל, מבלי שישראל יודעים מכך. אבל יד נעלמה מונעת מהם מלבצע זממם.
6) בראש חדש, במועדים ובחנוכה, בתפילת "הלל" אנו אומרים "הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים, כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ " (תהילים קי"ז-א..ב). ולכאורה, אם חסדו של הקב"ה, גבר על ישראל, אזי ישראל צריכים לשבחו, לא הגויים? לפי דברינו, הדבר מובן, כי רק הגויים יודעים תמיד מה הם רָצוּ לְעוֹלֵל לָנוּ, ואף להשמידנו ח"ו, ולבסוף, רצונם לא עלה בידם. הקב"ה פגע בהם, הפיגוע נמנע, ואנו אף לא ידענו על כך. לכן, רק הגויים יכולים להלל את הקב"ה על שהוא יודע מראש על זממם כנגד ישראל, ומונע מהם להוציא זממם אל הפועל.
7) תשובות לפרשת חקת
א) "ויקחו אליך פרה אדמה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על (י"ט-ב) איזו אמירה מוסרית מוציא המגיד מקוזניץ מפסוק זה? תשובה: מי שחושב שאין בו מום, סימן שלא עלה עליו עול מלכות שמים!!
ב) מצא בפרשה מילה שיש בה 4 אותיות עוקבות, לאו דווקא לפי הסדר? דוגמא: "הכלים" (י"ט-י"ח)ישנן בו 4 אותיות עוקבות: י,כ,ל,מ. תשובה:"מלאכים" (כ-י"ד)אותיות: י,כ,ל,מ.
8) שאלות לפרשת בלק
א) "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ ומגבעות אשורנו" (כ"ג-ט). "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל "(כ"ג-כ"א). מה ההבדל בין "ראה", "שׁוּר", "הַבֵּט"? (ראה במלבי"ם)?
ב) "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד" (כ"ב-ג). היכן אנו מזכירים דבר זה כל יום בתפילה?
שבת שלום מחיים קופל -מעדנים 297 פרשת בלק תשפ"ד
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל hkop77@gmail.com - או בווטסאפ 052-3604905
@
פרשת בלק - יגאל גור אריה - האם אנחנו מאמינים בקללות ?!
בלק היה הראשון שהבין שאי אפשר לנצח את ישראל במלחמה קונבנציונלית , ולכן פנה אל *הנשק הבלתי קונבנציונאלי* - *הקללה*
בלעם ניסה שלוש פעמים אך לא מצא נקודות קלקול להיאחז בה בקללתו.
"וַתֵּ֣ט לְפָנַ֔י זֶ֖ה שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֑ים אוּלַי֙ נָטְתָ֣ה מִפָּנַ֔י כִּ֥י עַתָּ֛ה גַּם־אֹתְכָ֥ה הָרַ֖גְתִּי וְאוֹתָ֥הּ הֶחֱיֵֽיתִי"....
הרשע הזה הולך לקלל אומה שלימה, שלא חטאה לו, ומכה את אתונו שלא תלך בשדה.
זו הפגנה של חוש צדק סלקטיבי, שהיה טמון בליבו של בלעם- דרש מן הזולת נורמות התנהגות , שהוא ראה עצמו פטור מהן.
האתון הטיפשה שבבהמה, ניצחה את החכם בחכמים. השיא בברכותיו של בלעם;
״ מַה טֹבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְּכְּנֹתֶיךָ יִשְּרָאֵל" שמשמעותה הכרה בסגולת האומה השומרת על נקיות המסגרת המשפחתית. האוהל והמשכנות- יוצקים לתוכם, חכמה בינה ודעת, ערכים ותוכן רוחני, יוצרים אחדות המשפחה
בלעם הבין כי הסכנה הגדולה ביותר לישראל היא התפרקות המשפחה. זה האתגר הגדול ביותר בתקופתנו לשמור ולאחד את המסגרת המשפחתית.
עלינו מוטל לחזק את היתדות של אוהלי יעקב. בפרשתבלק,אנופוגשיםבפעםהיחידהבתורה,נקודתמבטחיצוניתשלמנהיגים
שמסתכליםמבחוץעלעםישראל.אתגדולתנבואתושלבלעםניתןלראותבמילותיו,בהםהואמתאראתהגדולהשלעםישראלבדרכים וצורותשגםמשהרבנולאהביעואוליגםלאהכיר.
אםכן, מהאפשרלבלעםהרשעלראותדבריםשמשהלאיכולהיהלראות,ומהניתןללמודמכךעל מנהיגות?
