קוראים ועמיתים, החברה לחקר המקרא מזמינה אתכם להגיע לבית הספר ביום ראשון הקרוב ליום שיא בבית הספר תיכון קוגל בחולון ולהנות מהחוויה
&
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
בסיום יום השיא באהל שם חילקה החברה לחקר המקרא 6 מלגות, גם כאן בבית הספר התיכון קוגל בחולון נחלק ב"ה 5 מלגות לתלמידים מצטיינים במקצוע התנ"ך.
*********************************************
רב קהילה הרב עמיהוד סולומון במסר מוקלט מהפרשה: "לפרוש בשיא"
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא. 'מקראות – בינה בתורה', ויקרא-במדבר, לפרשת 'במדבר':
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים, בבקשה לשמירת חיי
לוחמינו בכל החזיתות, בזעקה להצלת חטופינו ולשחרורם לחיים ולשלום
בכבוד, ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה' !
ההמשכים המקבילים של ספר שמות 'עץ התורה'!
ספרי ויקרא ובמדבר הם שני המשכים מקבילים לספר שמות !
חומש בְּמדבר כתוב על הסדר אחרי ויקרא (וכמובן, אי אפשר לכתוב אחרת), אבל מבחינת התוכן ולוח הזמנים, בְּמדבר מקביל לויקרא, ושניהם ממשיכים את שמות, כשני ענפים מגזע אחד: ויקרא פונה פנימה אל הקודש; בְּמדבר פונה אל המחנה, אל עם ישראל לשבטיו.
בפרק הראשון מתואר המפקד לצבא ישראל, והעיקרון החוזר בו (2 + 12 פעמים בפרק) הוא "במספר שמות" – לא לספור בני אדם, כדי לעשותם חיילים 'יוצאי צבא' (כמקובל בצבאות העולם עד היום), אלא לספור 'שמות' – כל חייל עם שמו הפרטי, ועם ייחודו האישי, והמשפחתי.
כאן חשוב להבין, ש'מספר' ו'שם' הם שני רעיונות הפוכים ממש – השם מייחד את האדם מכל אדם אחר, ואילו המספר האישי עם המדים מפקיעים את הפרטיות והופכים את החייל לחלק מצבא, כמסה של לוחמים, שיוצרת כוח גדול לשם הכרעה במלחמה, תוך סכנת חיים אישית לאחדים מהם!
איך מקימים צבא שהמספרים, והפרופיל הצבאי (="כל יצא צבא") הקובע התאמות לתפקידים צבאיים וליחידות, אינם מוחקים בו את השמות?
תשובת התורה: כל חייל מביא איתו את שייכותו למשפחה ולשבט – "תולדֹתם למשפחֹתם לבית אבֹתם" – הצבא בישראל הוא צבא העם והוא בנוי על השבטים למשפחותם.
בשום בית מדרש, תורני או צה"לי, אין לימוד מסודר בנושא זה, ולא תמצאו מצווה כזאת בספרי המצוות (כי מוני המצוות לא הכירו כלל צבא ישראלי), אבל מכונני צה"ל הבינו עיקרון זה בתחושת עומק, וצה"ל שומר מכל משמר על הקשר של כל חייל למשפחתו – צה"ל הוא צבא – למיטב ידיעתי, יחיד בעולם – שמקפיד מאוד על חופשותיו ועל קשר החייל עם משפחתו, אפילו בזמן מלחמה.
הייתי בעיר סואץ במלחמת יום הכיפורים כארבעה חודשים; מייד אחרי הפסקת האש החלו סבבי חופשות, וחיל האוויר הנחית מטוסים מעבר לתעלה, בסיכון רב, רק כדי להוציא חיילים לחופשות, לשמירת הקשר עם הבית. בגדוד שלי, אני נתמניתי אז כאחראי על בדיקת הצרכים לחופשות מיוחדות, ארוכות יותר, לפתרון מצוקות קשות במשפחות של חיילי מילואים בזמן המלחמה.
הגיוס לצה"ל לא מפקיע את החייל ממשפחתו, אלא מביא לצבא גם את המשפחה, בדיוק כמצוות התורה!
"איש על דגלו... סביב לאהל מועד יחנו"!
בני ישראל כבר חוו מלחמות מייד בצאתם ממצרים, מול צבא פרעה שרדף אחריהם וטבע בים סוף, ובמלחמה פעילה בעמלק ברפידים; במלחמת עמלק ציווה משה את יהושע לבחור "אנשים" למערכה (שמות י"ז, ט), ויהושע בן נון (שאחר כך הוביל את כיבוש הארץ והנחלתה לשבטים) פיקד על הלחימה הראשונה של בני ישראל כעם עצמאי!
המלחמות ההן היו חלק מעיצוב החֵרות של העם היוצא ממצרים, עוד לפני שהוקם צבא מסודר. גם בימינו, מלחמת העצמאות פרצה לפני שהוקם צה"ל, ובעול הקרבות הקשים ביותר נשאו לוחמי ההגנה והפלמ"ח, המתנדבים.
אולם המשימה הראשונה של הצבא המסודר במדבר לא הייתה קרבות ומלחמות, אלא ארגון המחנה, לפני המסע במדבר אל הארץ ולקראתו, לפי שבטים ודגלים; זאת לשם סיום האנרכיה ששררה ככל הנראה מיציאת מצרים, והגיעה לשיא בחטא העגל. המשימה החשובה של סדר וארגון במחנה עמדה במרכז ההתארגנות במדבר מסביב לאוהל מועד, וחשיבותה עולה ככל שאנו מבינים את הפער העמוק בין עם ישראל לשבטיו, לבין סדר וארגון.
המסע מים סוף לחורב עם המלחמה בעמלק התנהלו כנראה "בחִפָּזוֹן" (דברים ט"ז, ג) ובארגון מאולתר. עד היום אנו נראים כך: מאלתרים פתרונות יצירתיים תוך כדי תנועה – כנראה עם לא משתנה גם אחרי אלפי שנות נדודים.
בהובלת הארגון מחדש של המחנה במדבר לפי דגלים נתכבד שבט יהודה, שבט של מנהיגות טבעית מאז יעקב ובניו, ועד נחשון בן עמינדב מנהיגו ביציאת מצרים ובמדבר, שחז"ל (מכילתא בשלח פרשה ה', סוטה לז, א) ייחסו לו ביציאת מצרים את הובלת בני ישראל אל תוך ים סוף, נוכח האיום החמור של מרכבות פרעה.
המפקד אמנם התנהל לפי סדר השבטים 'כתולדותם', עם ראובן בראש ושמעון אחריו – ורק גד, בכור שפחת לאה, נכנס במקום לוי; אבל בארגון המחנות והדגלים הוביל שבט יהודה ועמו שבטי יששכר וזבולון, ומכאן שינוי הסדר מפרק א', פרק המפקד, לפרק ב', פרק המחנות והדגלים.
הסדר של בני יוסף נותר בעינו: אפרים מנהיג ומוביל את בני יוסף (כברכת יעקב אליו; בראשית מ"ח, יד-כ), ואחריו מנשה, ובנימין חותם את בני רחל.
אחרי שגד עלה למלא את מקום לוי, נותר אשר אחיו לבדו מבני זלפה, ונכנס באמצע בין בני בלהה, דן ונפתלי.
מן הבכורות אל הלויים
עבודת הקודש בעם ישראל הקדום הייתה נתונה בידי הבכורות, שקדושתם מבטן ייעדה אותם, ונס הצלת הבכורות ביציאת מצרים חתם את בחירתם:
קַדֶשׁ לי כל בכור פֶּטֶר כל רֶחֶם בבני ישראל... לי הוא; (שמות י"ג, ב).
היו למערכת זו שני יתרונות גדולים:
והנה עברה שנה בלבד מיציאת מצרים, וכבר ה' הפך את הכול, והחליף את הבכורות בשבט לוי, כחלק ממשכן מרכזי אחד. מדוע?
הסברנו לעיל, שהארגון המסודר והמדוקדק בא בניגוד חריף לאנרכיה ששררה בפועל בשנה של יציאת מצרים, ככל הנראה. לכך צריך לצרף את חטא העגל שבו הגיעה האנרכיה לשיאים – בלי משה ויהושע ששהו בהר סיני ההנהגה התפרקה, ולדעת חז"ל (ויקרא רבה י', ג) המנהיג השני במחנה, חוּר משבט יהודה, לא סתם נעלם מן התיאור אלא נרצח! לפיכך, חטא העגל היה גם מלחמת אחים, שאהרן אוהב השלום ורודף השלום בכל מאודו (אבות א', יב) ניסה למנוע על ידי כך שנתן יד ליציקת עגל הזהב ולחגיגה סביבו. שלושת אלפים איש נהרגו במלחמה ההיא, ואי אפשר היה להמשיך בלי ארגון מחדש.
ארגון המחנות מסביב למשכן ה' אחד לא יכול להישמר על ידי בכור מכל משפחה!
לכן, הפתרון ההכרחי היה משכן אחד ריכוזי, ששבט לוי שומר עליו מסביב; כל מי שקרב אל אוהל מועד היה צריך לעבור דרך המחנות של משפחות הלויים.
תפקידי הלויים – שמירה כפולה!
השמירה על ידי משפחות הלויים היוותה חגורת הגנה דו-צדדית – הגנה על המשכן וכליו מפני ניסיונות חילול מבחוץ, ולא פחות מזה גם הגנה על בני ישראל מפני חרון אף ה', שכבר התפרץ לא רק בחטא העגל, אלא גם במותם של נדב ואביהוא בהקריבם "אש זרה".
ההגנה הכפולה, גם מפני חילול וגם למניעת אסון, הייתה נחוצה במיוחד בהתארגנות למסעות – המשכן בתור 'הר סיני נודד' עם האש הטעונה בו, חִיֵּב שמירה יוצאת דופן בכל פירוק והקמה מחדש; אהרן ובניו יכסו בפרוכת את ארון העדות, קודש הקודשים, מבלי שייחשף כלל, ובני קהת ישאו את הכלים בכתף בזהירות ובכבוד הראויים. כיסויי הכלים יאפשרו לזהות את ארון העדות מרחוק, על פי בגד התכלת הפרוש רק עליו מלמעלה.
אחריות הפיקוד ניתנה בידי בני אהרן, אלעזר ואיתמר, שמות אחיהם ניצב לפניהם תמיד, כתמרור אזהרה מהבהב.
אם בצבא ישראל היו משרתים לוחמים מגיל עשרים ועד גיל שישים, הרי בצבא העבודה של הלויים נדרשה סיבולת וכושר עבודה מיוחדים, ולכן שֵרתו בו "מבן שְלֹשים שנה ומעלה ועד בן חֲמִשים שנה" (ד', ג, כג, ל, לה, לט, מז); כאשר אנו מוצאים בהמשך (ח', כד) שהלויים יבואו "לִצְבֹא צבא בעבדת אהל מועד" כבר בגיל עשרים וחמש, הסבירו חז"ל, שחמש שנים נמשכו ההכשרה והאימונים של הלויים לתפקידיהם המסוכנים והמפרכים:
כתוב אחד אומר מבן חמש ועשרים שנה ומעלה, וכתוב אחד אומר מבן שלשים שנה, כיצד יתקיימו שני הכתובים? מבן חמש ועשרים שנה לתלמוד ומבן שלשים לעבודה; (ספרי במדבר, סב; חולין כד, א, ורש"י).
על כך כתב הרמב"ן, שמגיל עשרים וחמש זו הייתה התנדבות, ומגיל שלושים חובה:
אבל לא ידעתי אם זה דברי הכל לרבותינו, כי בלשון יחיד אני שונה אותה בספרי, 'ר' נתן אומר: כתוב אחד אומר מבן חמש ועשרים...' וגם נראה שהם דברי אסמכתא שנהגו התלמידים ללמוד בהלכות עבודה חמש שנים;
ועל דרך הפשט הנמנים ביד משה ואהרן היו מבן ל' שנה ומעלה, והם אשר הפקיד אותם איש איש על עבודתו ועל משאו, אבל בכאן צוה כי כל אשר ידע בעצמו שבא לכלל עשרים וחמש שנה יהיה כשר לעבודה, ויבא בכל אַוַת נפשו לעבוד עמהם ולסייעם בעבודה, אבל לא יהיה פקיד נגיד על עבודה ידועה. והטעם בזה כי כל אדם נותן לבו בעשרותיו כי ישתנו בהן הטבעים, וידע בהגיעו לעשרים או לשלשים כי ידעו בו שכניו וקרוביו ואביו ואמו וילדיו ויודיעוהו, אבל בהגיעו לכ"ה לא ירגישו בו כל כך, ולכן לא צוה למשה שיטרח למנות רק מבן שלשים שהאיש נודע בהן; (רמב"ן ח', כד).
הצלת חיים ושמירת הקודש
חשוב לציין, שבני לוי עבדו במדבר יותר קשה מלוחמי הצבא דווקא לפי התורה, מפני שהם העמיסו ופרקו ונשאו עליהם את כלי הקודש, ואף עסקו בהצלת חיים על ידי שמירת הקודש במשכן, וכך גם במקדש לדורות; לכן אי אפשר לבנות עליהם, ולא על הרמב"ם (בסוף הלכות שמיטה ויובל י"ג, יג), היתר ללומדי תורה שלא לשרת כלל. אם רוצים בני תורה לסמוך על בני לוי, עליהם למצוא דרכי שֵרות כמו להתנדב למשימות של חילוץ והצלת חיים במיוחד בשעת חירום, ובזה לזכות ולהתקרב למעלתם של בני לוי באמת. הרב ד"ר יואל בן-נון.
@
בלומה טיגר-דיכטוולד - פרשת במדבר תשפ"ד כלל ופרט
חומש במדבר פותח במפקד גדול שנערך על ידי משה ואהרון. במסגרת זאת מופיע מספר פקודי כל שבט וכן המספר הכולל של העם. "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה ... שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם:" (במדבר א,ב).
הפסוק שלפנינו נוקט לשון רבים: כל עדת בני ישראל... למשפחותם, אך גם לשון יחיד: שאו את ראש... לגולגלתם. פרשנינו מגדירים את מטרת המִפקד. ערב הכניסה לארץ ראוי לדעת מהו הכוח הלוחם העומד לרשות העם, מכאן הדגש על "בן עשרים ומעלה כל יוצא צבא בישראל". לפי פרשנות אחרת המטרה היא להודיע את חסד הא-ל כי בשבעים נפש ירדו אבותינו למצרים ועתה הם רבים מאוד. פרשנויות אלה משיבות על לשון רבים המופיעה בפסוק, אך לא על לשון היחיד.
מדוע לא נאמר שאו את ראשי כל עדת ישראל... לגולגלותיהם? מדוע יש לשון יחיד בתוך לשון רבים?
רבי יצחק עראמה בספרו "עקידת יצחק", בהקדמה לפרשת במדבר, אומר: "והייתם לי סגולה מכול העמים... ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ...לומר שכל אחד מהם יהיה לו חשיבות בפני עצמו כמלך וככהן. כי באמת חיבה יתרה נודעת להם בזה, וזה טעם נפלא שיזכיר הכתוב לכל אחד בשמו ויחסו בשווה...כי כולם שווים במעלה ומעלת כל אחד נפרדת ממעלת חברו". כלומר והייתם לי סגולה מכל העמים -לשון רבים, ממלכת כהנים- לשון יחיד. כל אחד מכם הוא כהן, וכולם שווים. לכל אחד יש מעלה משלו. כל אחד ייחודי. לפנינו ייחוד בתוך ריבוי.
דרכו של מִפקד לשים דגש על המספר הכללי. הפרט נתפס כחלק מן הכלל, ואם בצבא עסקינן, מוחלף חייל שנפל בחייל אחר.
מדוע אם כן מופיע גם לשון יחיד בתוך הפסוק המתייחס למפקד? ללמדנו על חשיבות הפרט בתוך המערכת הכללית. הפרט צריך לשמור על ייחודו כפרט גם בהיותו חלק מן הכלל.
אל לו לפרט לאבד את עצמיותו כחלק מן הכלל. נוח לנו כפרטים להתקרנף (כמו במחזה "הקרנפים" של יונסקו), ללכת עם העדר ולא ליטול אחריות. אני רק מילאתי פקודות, אמר אייכמן במשפטו. בית המשפט שלנו לא קיבל טעון זה, ואייכמן נידון למוות. האחריות היא אישית, והציות לקוד אינו לקוד חיצוני בלבד אלא לקוד פנימי שלעולם אין אדם רשאי לכבות אותו. זהו קול המצפון והערכים שלנו. לפקודה בלתי חוקית בעליל אין לציית. להיות חלק מן העדר הוא מצב נוח מאוד. אין אחריות על הפרט, הוא לא נדרש לחשוב, להחליט ולשאת בתוצאות מעשיו. אך הא-ל ברא כל אחד ואחד מאיתנו בצלמו, ולכן על כל פרט לקיים את המתנה הנפלאה הזאת שקבלנו. לא לאבד צלם אלוהים. התנהגות קולקטיבית מגֵנה גם על הפרט ומאפשרת לו להיות קונפורמי-הולך בתלם. אדם אינו אוהב להיות יוצא דופן, חריג בתוך מסגרת. קל יותר ליישר קו עם הרוב. הנביאים כמו ירמיהו בלטו בהיותם לא קונפורמים. הם זעקו על סטיית ישראל מהקוד האלוקי. הם שלמו מחיר. ירמיהו נכלא בחצר המטרה. המסר שלהם לא היה פופולרי בקרב עמם, אך עובדה זו לא מנעה מהם להטיף בשער. מנהיגים דמגוגים מדברים אל הכלל. הם מופיעים בעצרות המוניות, שם קל להשפיע על ההמון, לנצל את חולשותיו ואת פחדיו, לגרום לו לתמוך במנהיג ולציית לו. כך נהגו מוסוליני והיטלר. נאומיהם בעלי הפתוס נערכו מול קהל רב שנמצא בשטח גדול, והמנהיג תמיד מורם מעם, ניצב על מרפסת או על במה גבוהה. לעוקב אחר נאומים אלה יתגלה עד כמה הנאום היה רדוד ומכוון בכוונת מכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר של הקהל. הפנייה אינה אל הפרט ואינה בנויה על נימוקים והוכחות, אלא על הסתה, מציאת אויב משותף והפניית זעם ההמון כלפיו. מנהיגים אלה לא העריכו את קהלם, הם בזו לו, וידעו לעשות בו שימוש מושכל למטרותיהם.
היהדות מכבדת את הפרט. ויכוחים והטלת ספק הם חלק מן המֶסר היהודי. התלמוד מלא בדוגמאות כאלה. הטקסט התלמודי מביא גם את דעת היחיד או המיעוט שאין הלכה כמותם.
במקורותינו דוגמאות רבות לכוחו של היחיד בתוך הקבוצה. בחטא המרגלים, יהושע וכלב בן יפונה פעלו בניגוד לדברי שאר המרגלים, ובניגוד לדברי העם שאמר "נתנה ראש ונשובה מצרימה". הם דיברו בשבח הארץ ובחשיבות האמונה שה' איתם, וזאת תוך סיכון עצמי. "וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים " (במדבר, יג, ו-י). עכן שמעל בחרם, גרם לתבוסת בני ישראל במלחמת העי הראשונה (יהושע, פרק ז). יהונתן ונערו, במבצע מעורר השתאות, הסתננו למחנה פלישתים והביאו לניצחון במלחמה (שמואל א', פרק י"ד). משה ניהל משא ומתן עם אלוקים לגבי כמות הצדיקים הנדרשת כדי להציל את סדום רבתי. די בעשרה צדיקים, כדי להציל ציבור גדול (בראשית פרק י"ח). בהגדה של פסח נאמר שכל אדם צריך לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, משום שלא רק את אבותינו גאל ה' אלא את כל אחד ואחד מאיתנו, בהוציאו אותנו מעבדות לחירות.
הכומר הפרוטסטנטי הגרמני מרטין נימלר ממתנגדי הנאציזם, דיבר על אחריות הפרט ועל הצורך שלו לשמור על ערכיו ומצפונו ולא להתקרנף. וכך אמר נימלר:
"בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים, אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט. ואז הם לקחו את היהודים, ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי, ואז הם לקחו את חברי מהאיגודים המקצועיים, ואני לא הרמתי את קולי, ואז הם לקחו את הקתולים, ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קתולי, הייתי פרוטסטנט, ואז הם לקחו אותי, אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני".
נימלר מזהיר אותנו מפני הראש הקטן, שהוא התעלמות מעוולות ומפשעים שאינם מופנים כלפי קבוצת השייכות שלנו. אנו עתידים להיפגע כמו אלה שהתעלמנו מהפגיעה בהם, כי בבוא יומנו, לא יישאר מי שיזעק את זעקתנו.
על כן אומר לנו הפסוק בפרשתנו: "שאו ראש" - הגדילו ראש, קחו אחרית אישית על מה שקורה סביבכם, לא רק כי כך ראוי לעשות מבחינה מוסרית, אלא גם מן הטעם האגואיסטי, שהעוול והפשע אינם מבחינים בין אנשים ואינם נעצרים. בסופו של דבר כולנו ניפגע, ולא יישאר מי שיגן עלינו. בלומה דיכטוולד. כ"ח באייר תשפ"ד
&
פרשת במדבר – "מתחיל בפירוד ומסיים בחיבור" -אורי סובוביץ -מנהל שותף בקרן הון סיכון.
אף אחד לא מדבר על צדק
המודרנה לא עמדה בציפיות. על אף הקִדמה המדעית והטכנולוגית, היא לא הצליחה להביא לעולם את האמת, הצדק ובעיקר את השלום. בשם אמיתות מוחלטות ואידיאולוגיות פרצו מלחמות עולם שהביאו להרג של עשרות מיליונים. לעומת המודרנה, הפוסט מודרנה מעדיפה להימנע מהגדרות מוחלטות ומאידיאולוגיות נוקבות שעלולות לכאורה להביא לעליונות דעה, מגדר או קבוצה אחת על רעותה, ובמקומן העלתה על נס את השוויון. במקום לדבר על אמיתות מוחלטות ולהילחם למענן היא מעדיפה לעסוק בשוויון על כל צורותיו השונות, ועל ידי כך למנוע מאבקים ומלחמות בין מגדרים, תרבויות ועמים, ובכך לקדם את השלום המיוחל.
ואכן, בשנים האחרונות השיח הפוליטי, התקשורתי והאקדמי עוסק רבות בשוויון. שוויון בין המינים, בין עמים, בין תרבויות, ועוד. במסגרת השיח הפוליטיקלי קורקט (PC) ישנה זהירות מכל התבטאות העלולה להצביע על הבדלים, ולהתפרש כהעדפה או עליונות של מגדר, תרבות או עם אחד על משנהו. לעיתים זה מגיע לכדי אבסורד עם פנייה כתובה של מוסד אקדמי ליולדות בלשון נקבה אך גם של זכר (עם הפיכת המגדר מנתון מולד לתחושה סובייקטיבית) או בהתייחסות תקשורתית או פוליטית שווה ל"נרטיב" שלנו ול"נרטיב" של אויבינו.
גם כשלא מדובר במקרים קיצוניים כאלה, יש מחיר לניסיון, שהוא לעיתים מאולץ, לייצר שוויון כל הזמן ובכל מחיר, והסיבה לכך היא שאנחנו לא זהים. יש חשיבות גדולה בהכרה בשוויון בערך ובפני החוק, אך יש להיזהר ממצג שווא ביכולות, במהות או בתפקיד, שכן יצירת שוויון מדומה יביא לרוב לפשרה, לסירוס ולהורדת כולם ל"מכנה המשותף הנמוך ביותר".
"העדפת" שבט לוי
פרשת במדבר עוסקת בשנים עשר השבטים, שמות נשיאיהם, המפקד (המניין) של כל שבט, ומיקומו של כל שבט בחניה ובתנועה. בתוך תיאור הפרטים מובלט ייחודו של כל שבט, אך לא פחות מכך העובדה כי שבט לוי מובדל מיתר השבטים, לא התפקד עם יתר השבטים ולא חונה או נודד עימם. לשבט לוי היה תפקיד ייחודי ושונה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ" (במדבר א, מח-נ).
שבט לוי נבדל מעם ישראל כולו משום שתפקידו היה לשרת בקודש ולהוות חוליה מקשרת בין יתר השבטים לבין הקב"ה. משבט לוי יצאו הכוהנים, צאצאי אהרן ששירתו בכהונה, ויתר הלווים שאינם כוהנים היו שומרים על שערי המקדש והר הבית, והיו שרים בעת הקרבת הקרבנות.
מדוע ליצור בידול בין השבטים במקום לייצר שוויון בין כל חלקי העם? ומה בנוגע לעם ישראל? מדוע עליו להיות נבדל ושונה מיתר העמים?
הקו המפריד והקו המחבר
הרב קוק עסק בסוגיית ההיבדלות, ביתרונות הנובעים ממנה אך לא פחות מכך בתכליתה הסופית. היבדלות האדם הפרטי, אומן, תלמיד חכם, איש מדע או כל "עילוי" מכל סוג שהוא, תאפשר לו להתעלות רק אם יואיל לפרוש מהמולת החברה ולהתכנס לתוך עצמו ללימוד ולתרגול שימצו את כישרונו. התערות בחברה עלולה "לעשוק ממנו את האושר העליון של הבדידה האצילית...".
וכך כתב הרב קוק (אורות הקודש, חלק ב, עמ' תלט-תמ):
"שני קוים עוברים לפנינו בהדרכת הכלל והפרט, קו המבדיל, וקו המחבר. הקו המבדיל היא ההתכנסות האישית, היא באה מתוצאת השאיפה להשלמה רוחנית פנימית, מחשבתית והרגשית, ומזה גם כן טבעית ופעולתית, המסתעפת ממנה, שרק איש המעלה בהתבודדותו יוכל להשיגה, לציירה ולקנותה, וכל אשר ירבו עליו חברים ומתחברים הנם עושקים ממנו את האושר העליון של הבדידה האצילית...".
הרב קוק המשיך וכתב שנוסף על המישור הפרטי ישנו מקום להיבדלות שבט לוי מתוך עם ישראל, כפי שמופיע גם בפרשתנו, היבדלות "חבר" (תלמיד חכם) מעמי הארצות, היבדלות ישראל מיתר העמים, ואף היבדלות בני האדם מיתר בעלי החיים:
"...בהדרכת הכלל באה במקומה הבדלה כתתית, הבדלת שבט לוי ביסוד האומה, והבדלת הכהונה מתוכו. בזמנים המאוחרים, הבדלת חברים מעמי הארץ, ובכלל הרי הוא התוכן הרחב של הבדלת ישראל מן העמים, ובהרחבה יותר קדומה, הבדלת האדם מכל הבהמה והחיה, על ידי הגדרה של חלקים מיוחדים, תורות ומשאות נפש מיוחדות, שבהם עומד עולמו הפנימי האנושי, המתנשא למעלה למעלה".
עם זאת, הרב קוק הסביר שלמעשה תכלית ההיבדלות היא ההתחברות. היבדלות האדם מיתר עולם החי מרוממת את העולם כולו, ובלבד שהאדם אכן יתנהג בצורה נעלה מיתר בעלי החיים. בדומה לכך, אם ייבדל עם ישראל מיתר אומות העולם על ידי שינהג על פי המוסר האלוקי שאותו קיבל בסיני, יוכל להיות אור לגויים ולהביא ברכה לכל האנושות. וכך גם בתוך עם ישראל, שבט לוי כולו, והכוהנים בפרט, דווקא בזכות היבדלותם מיתר השבטים והתמסרותם לעבודת הקודש, מרוממים בזכות כך את העם כולו. יוצא אפוא שמטרת ההיבדלות היא להביא ברכה למעגלים הרחבים יותר, היבדלות לצורך התחברות.
הרב קוק המשיך:
"...אבל בתוך עומקה של הבדלה זו התחברות והכללה גנוזות הן, כלולות הן בכללותה... האדם, בהתבדלותו מכל החי והתרוממו בספירתו העליונה הוא מתכשר דוקא על ידה להתעלה ולהאדר עד היותו צביון כללי, הנושא בתוכו את ההתעלות הרחבה של העולם כולו. האומה המיוחדה, סגולה מכל העמים, בשמרה את כל סגולותיה הפנימיות, בהתבדלה מכולם, הרי היא מוכנה להתכשר להעשות לאור גוים, ותשועת אפסי ארץ.
השבט הלוי, בהתיחדותו בתנאיו המובדלים הרי הוא מתאצל והולך ושומר את צביונו, מתקדש ומתנשא עד היותו לברכה לכללות האומה. והכהונה, בקדושה המיוחדה הרי היא מתעלה עד כדי שאיבה עליונה של רוח הקודש, לאושר הכלל כולו, ועילוי מהותו היותר פנימית.
החברים, יחידי הסגולה, בהיבדלם מעמי הארץ, הרי הם שומרים את שאיפתם הרוממה, העולה למעלה למעלה מכל הערכים הרגילים, ומתחטבים להיות לנושאי כשרונות ורעיונות, שבהתפשטם הרי הם למקור ברכה לרבים, ובעמידת צביונם בחיים הרי החיים בעצמם מתבססים, מוציאים את ערכם, והולכים במסלה הקולעת אל מטרתם הנצחית והזמנית...".
הרב קוק המשיך וכתב נגד הגישה ש"מדברת גדולות" בשם השוויון ורוצה "לאגד הכל בחבילה אחת". בשם הטענה כי כולם שווים וזהים נאבדת יכולת התרומה הייחודית של כל קבוצה. אהבה "שוויונית" לכול הופכת לגסה משום שהיא מאבדת את ההוד הייחודי של כל דבר, עד שבפועל היא מביאה לפירוד ושנאה במקום לחיבור:
"...וזאת היא נחלת ה' בכל דרך הקודש, הפרדה על מנת התחברות, להיפך מההכללה הגסה, המדברת גדולות ואומרת לאגד הכל בחבילה אחת, ומאבדת את כל הוד רוחני ואצילי. וסוף כל סוף על ידי החשכת החיים נעכר אור הדעת הצלול, והאהבה הגסה המיוחדה של כל בריה מתגברת ונעשית מזוהמה, עד שהכל מתפרד, והארץ כולה תנוע כשכור מכובד פשעה".
הרב קוק סיים וכתב שכוחות הטומאה במציאות מתחילים בחיבור על ידי השוויון המדומה שיוצרים בין צדי המציאות, אך התוצאה הסופית היא פירוד, ואילו צד הקדושה מתחיל בפירוד ובהיבדלויות שהוזכרו לעיל, אך תכליתן וסיומן הוא חיבור.
לסיכום
היבדלות שמטרתה התנשאות, מתן זכויות יתר ופגיעה באחרים היא פסולה ומסוכנת. היבדלות שמטרתה שמירה על ייחודיות, שתכליתה לשרת ולתרום לסביבה היא מבורכת ואף הכרחית. צריך להיזהר מביטול הסוג השני בשל החשש מהראשון...
פרשת במדבר נקראת לרוב בסמיכות לשבועות, חג מתן תורה, שבו מסתיימת ספירת ימי העומר, שהחלו בחג הפסח. בעוד פסח מבטא את יציאתנו לחירות פיזית ממצרים, חג השבועות מבטא את יציאתנו לחירות רוחנית עם קבלת התורה. במובן הזה, פסח מקביל ליום העצמאות ושבועות מקביל ליום ירושלים. חגים אלו הם ימים לבירור מהותנו וזהותנו הייחודיים דווקא לנו כעם. יכולתנו להגיע לעצמאות אמיתית ולהביא ברכה לעולם כולו לא תגיע ללא בירור זהותנו ותפקידנו כעם. הבירור הוא מורכב, אבל אחריתו היא הופעת קומה חדשה שתביא ברכה לנו ולעולם כולו.
שבת שלום! אורי סובוביץ
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
&
ב"ה, שבת פרשת במדבר תשפ"ד -אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד -אריה דיכטוולד -(הפרשה והחיים) א.
חומש ויקרא נפתח במִפקד הראשון שעושה משה בשנה השניה לצאתם ממצרים. מפקד נוסף יערוך משה (בפרשת פינחס) לפני כניסתם לארץ בשנה הארבעים. לשני המִפקדים יש סיבה הגיונית. לפני מסע מונים את המשתתפים ולפני ששבים שוב סופרים לוודא שאיש לא נשאר מאחור. כך גם לפני יציאה למלחמה. (רש"י מביא הסבר אחר-ועיין שם)
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי ...(ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם:
(ג) מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן: ( פרק א)
המִפקד הוגבל רק "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ".
אם כן לא מדובר כאן במִפקד אוכלוסין אלא בקבלת תמונת מצב על סדר הכוחות הצבאי. "כל יוצא צבא", מי שראוי לשמש כחייל קרבי או תומך לחימה.
המפקד לא כלל את שבט לוי (פרק ג):
(מט) אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
והנימוק:
(נ) וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ:(נא) וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ...
# משרתי ה' פטורים משירות צבא.
תפקידם במדבר הוגדר באופן ברור. בכניסה לארץ ישראל ייחודם של שבט לוי בא לידי ביטוי בכך שלא קיבלו נחלה. פרנסתם נשענה על הציבור.(מה שנקרא באופן כולל, מתנות כהונה ולוִיה). הלויים היו כפופים לכהן הגדול. כהונתם הוגבלה עד גיל חמישים.
תפקידם העיקרי היה לשוררֵ ולשעֵר. לשורר, בעת הקרבת הקורבנות הייתה מקהלת לוויים עומדת על הדוכן ושרה פרקים בתהילים. הלוויים היו גם מלווים שירתם בכלי נגינה. לשעֵר, הלוויים היו עומדים סביב הר הבית בשערים כל הלילה דרך כבוד כמשמר המלך.
בזמנו, כאשר כתבתי על סרח בת אשר שהכירה הסיסמא "פקד יפקוד" הארכתי בהבנת השורש פ.ק.ד. משורש זה אנו מוצאים זכירה ("וה' פקד את שרה") , ספירה ומניין (מִפקד), ציווי ופקודה (עזרא :
כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס ... וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה), היעדרות או נוכחות (במדבר פרק לא פסוק מט (פרשת מטות לא, מט: וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ או (מלכים ב, ה , כד, בפרשת גחזי ונעמן:" וַיָּבֹא אֶל הָעֹפֶל וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיִּפְקֹד בַּבָּיִת וַיְשַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וַיֵּלֵכוּ" וכמובן נושא משרה =פקיד.
מכאן שהלווים היו במקדש פקידים=נושאי משרה. הם לא נפקדו כיוצאי צבא אלא כפקידים המופקדים על פקידות במקדש .
עיון בפירוש "בעל הטורים" על התורה =פירוש המורכב מגימטריות והסברים דרשנים קצרים על פי הערות המסורה] של רבינו יעקב בן אשר ב. חושף בפנינו תבנה חשובה מאד. וכך הוא אומר:
"הפקד את הלוים". ואידך (=מצד שני. נכתב). "הַפְקֵד עָלָיו רָשָׁע וְשָׂטָן יַעֲמֹד עַל יְמִינוֹ: (תהלים קט ו). וזה הוא שאמרו (עיין מסכת סנהדרין קג ב ופירוש המשנה לרמב"ם אבות פרק א משנה י), אין אדם נעשה שוטר מלמטה אלא אם כן נעשה רשע מלמעלה. וזהו "הפקד את הלווים", שנעשו שוטרים," הפקד עליו רשע".
ההיגד המודגש אינו מצוי במקורות. במשנה אבות פרק א משנה י נאמר:
שמעיה ואבטליון קבלו מהם. שמעיה אומר אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות ואל תתוודע לרשות:
מפרש רמב"ם :
(י) רשות - השלטון. ואלו שלושת הציוויים יש בהם תיקון הדת והעולם, כי בהעדר מלאכה יצֵר מצבו ויגזול ויעשוק; ובבקשת השררה יבואו עליו ניסיונות בעולם ורעות, כי יקנאו בו ויאיבוהו =ייעשו לו אויבים], ויפסיד דתו, כמו שאמרו: "כיון שנתמנה אדם מלמטה - נעשה רשע מלמעלה"; וכן ההיוודעות לשלטון, הבטחון ממנה בעולם הזה רחוק, והיא מפסידה הדת, כי לא ישגיח אלא במה שיקרבהו אליו. ..."
המקור של הרמב"ם הוא במסכת סנהדרין ק"ג עמוד ב:
אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב =שכתוב] :"יִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר" (איוב לח, טו) - מפני מה =אות] עי"ן של רשעים תלויה? כיון שנעשה אדם רש מלמטה - נעשה רש מלמעלה. (לפי רש"י, עין תלויה-על פי המסורה האות עין במילה "מרשעים" מורמת מהשורה כך שהקריא הוא "מֵרשָים" ).
נראה שנוסח התלמוד שהיה מונח לפני רמב"ם שונה משלנו. (קולמוסים רבים נשברו בהבנת הסתירה).
ודוק: לפי רמב"ם המשפט הוא כיון שנתמנה אדם מלמטה - נעשה רשע מלמעלה, כלומר,
עצם המינוי לשררה גורם לו להיות רשע ומהשמיים יתחשבנו אתו.
ראינו שנוסח הבבלי המקובל הוא: כיון שנעשה אדם רש מלמטה - נעשה רש מלמעלה. וצריך עיון.
על כל פנים, לענייננו, נצמד לנוסח של רמב"ם.
האמנם שבט הלוי ובניו היו רשעים ?
מיהו רשע במקרא? רשע הוא מי שפוגע בזולת במזיד וזה כולל גם מי שפוגע בה' במזיד בהפרת הברית עם ישראל. כך שמי שפוגע בזולת פוגע באלוקים שאסר זאת. הרשע הראשון במקרא מופיע בהקשר של סדום: פרשת וירא): וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע. חטאם הגדול היה בין אדם לחברו . כך גם משה היוצא אל אחיו ופוגש בעוולות (פרשת שמות ב, יב): וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ: ברגע נדיר של גילוי לב מודה פרעה ששִעבוד מצרים היא עוולה ורשעות (פרשת וארא ט, כז)... וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים . אחאב ועתליה נקראו רשע ומרשעת, ועוד ועוד.
לוי בן יעקב אבי השבט התגלה באכזריותו יחד עם אחיו שמעון במעשה דינה. דווקא, הלווים היו אלה שהצטרפו למשה בקריאתו "מי לה' אלי" במעשה העגל והרגו בעובדי הפסל. שני "האחים" נפגשו במעשה זמרי. זמרי ביקש לפני משה רבינו להתיר זנות בני ישראל עם בנות מואב על ידי כך שיבוא בעצמו על כזבי בת צור המדיינית בדרך של זנות לעיני כל ישראל. זמרי נהרג יחד עם כזבי בת צור על ידי פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. פינחס מיצה את האכזריות הטבועה בשבט לקידוש השם.
צא ולמד: הגדרה נפלאה לחידושו של "בעל הטורים" נאמרה בכנס לזכרו של ז'בוטינסקי ע"י העתונאי בן למשפחה בית"רית, אראל סג"ל: "בן גוריון היה מנהיג גדול, אכזרי ורשע. בגין לא היה מקים את המדינה, הוא לא היה מסוגל. בן גוריון היה מסוגל." (דומני, שאחד מראשי "תנועת החירות" אמר זאת יוחנן בדר או ישראל אלדד - שייב).
"בעל הטורים" מציב זה מול שני היגדים משני פסוקים: " הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן" למול "הַפְקֵד עָלָיו רָשָׁע וְשָׂטָן יַעֲמֹד עַל יְמִינוֹ" וקובע שאי אפשר למנות בעל שררה אלא אם הוא רשע (=אכזר). לשיטתו, זו תכונה בלתי נפרדת מאישיותו של מנהיג. עם אכזריות באה גם קנאות. (מדרש " אמר ריש לקיש: הוא פינחס הוא אליהו"). אליהו היה נביא בודד פינחס רתם את מלוא מִרצו לצד יהושע בן נון בכיבוש הארץ. בני לוי הוסמכו לתפקידם מהשמיים בגלל אופיים הקנאי. קנאות ורשעות או אכזריות של מנהיג רצויים ואף הכרחיים, אך ורק לטובת הציבור וללא טובות הנאה אישיות מכוח התפקיד. השררה. אפשר להנהיג ציבור גם מצריף עץ או מדירה צנועה בדמי מפתח.
כ"ח אייר תשפ"ד, יום ירושלים. -אריה דיכטוולד.
&
א.dichtwald@gmail.comכל הזכויות שמורות. ללימוד בלבד. לא הלכה למעשה. לא לשימוש מסחרי.
ב. בעל הטורים: ר' יעקב בן הרא"ש נולד בקולוניא (קלן) שבגרמניה בערך בשנת ה"א כ"ט (1269) ונפטר בטולידו שבספרד בערך בשנת ק"ג (1343). היה תלמיד מובהק של אביו ר' אשר ב"ר יחיאל, גדול רבני גרמניה, וגם את אחיו הגדול ר' יחיאל החשיב כרבו. הגדול והמפורסם בין ספריו הוא ספר הטור, שהוא למעשה קובץ של ארבעה ספרים נפרדים, המהווים ביחד ספר הלכה מקיף של ההלכות הנוהגות בזמן הזה.
&
יום רביעי לפרשת במדבר תשפ"ד -מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 291
בשבח המשתוקק- חיים קופל
1) "וידבר ה' אל משה במדבר סיני" (א-א). שואל המדרש מה החשיבות לַצִּיּוּן "במדבר סיני"? ומסביר: מִכָּאן שָׁנוּ חכמים, ב -ג' דברים ניתנה התורה - באש, במים ובמדבר...(והמדרש לומד כל אחד מפסוקים). ולמה ניתנה ב- ג' דברים הללו? אלא מה אלו חינם לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם, כך דברי תורה חינם הם. (במדבר רבה פרשה א' פרק ז').
ואומנם התורה ניתנה בהר סיני, במדבר, מקום שאינו שייך לאיש, אף לא אחד יכול לטעון לבעלות עליה, "וכל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד" (קידושין ס"ו.).
2) במציאות של ימינו, התורה "מונחת" במוסדות תורניים ובישיבות, ואומנם כל אדם שמגלה נחישות ורצינות ללמוד תורה, תמיד ימצא את מקומו במוסד זה, או אחר.
3) לפני כעשרים שנה שמעתי סיפור על הרב יעקב ניימן זצ"ל (ראש ישיבת אור ישראל בפ"ת) שֶׁקִּיֵּם בעצמו את דברי הגמרא, "כל הרוצה ללמוד יבוא וילמד", וכפי שיובא להלן:
4) המדובר במשפחה שגרה במושב ליד ב"ב, בנם למד לימודי קודש ברמה נמוכה. בהגיעו לכיתה ח' נפשו חשקה בתורה והוא הפציר בהוריו שירשמו אותו ללמוד בישיבה. אך ההורים סרבו, זה לא התאים להם. לכן ניסו לְהָנִיא אוֹתוֹ מרצונו ללמוד בישיבה. אך הנער המשיך להפציר "ולנדנד" להוריו על כך, עד שיום אחד, האם הִתְרַצְּתָה ונסעה עם בנה לישיבת "אור ישראל" (ישיבה חרדית) בפ"ת, בכדי לרשום אותו.
5) ראש הישיבה, הרב ניימן, זימן את הנער לבחינה, ובתשובה לשאלותיו, השיב הנער שמעולם לא למד גמרא, לא משניות ולא תורה. ובכל זאת נפשו חשקה בתורה והוא רוצה להתקבל וללמוד בישיבה.
6) הסתיימה הפגישה, הרב יצא והודיע לאם הילד, שבנה נחמד מאד, אבל רמתו התורנית נמוכה מאד. מאחר שהוא לא למד לימודים תורניים, לכן הוא אינו יכול לקבלו לישיבה: אין לו את הכלים ללמד אותו. אִם יקבל אותו ֹלישיבה, זה יהיה עול עבורו, כי הוא לא יבין את הנלמד בכיתה. הרב הציע לאם לרשום אותו למוסד תורני אחר, שם ילמד כמה שנים, ישלים את החוסר בידע תורני, ואז יוכל להתקבל לישיבה.
7) למשמע דברי הרב, הבן פרץ בבכי קורע לב, ואמר לרב: אומנם במצבי הנוכחי אינני ברמה המתאימה לישיבה, אך בליבי תשוקה עזה ללמוד תורה ולהיות בן תורה. לחמתי בבית קשות על כך, ורק הבוקר אמי הסכימה לנסוע ולרשום אותי לישיבה. אם לא תקבלו אותי עכשיו לישיבה, הרי שצריך ממש נס כדי שאמי תיסע אתי שוב על מנת לרשום אותי לישיבה, ומנין לי שנס כזה יחזור על עצמו.
8) הרב ניימן פנה לאם התלמיד ואמר:" בסדר, אני מקבל אותו לישיבה לאלתר". הָאֵם הֻפְתְּעָה ואמרה לרב: כבוד הרב הרי אמרת שאין לך כלים לְלַמֵּד אוֹתוֹ? והרב השיב: אכן, לפני כמה דקות , לא היו לי הכלים ללמדו, אך לאחר ששמעתי אֶת בִּכְיוֹ, וראיתי את הִשְׁתּוֹקְקוּתוֹ ללמוד תורה, קיבלתי את הכלים לכך, וברור לי שתהיה לנער הצלחה בלימודיו.
9) הנער התקבל לישיבה, הצליח בלימודיו והקים משפחה תורנית. הרי דוגמא לימינו, שכל הרוצה ליטול תורה וּלְלָמְדָהּ, יכול לבוא וליטול.(את הסיפור שמעתי מהרב דורון דוד גולד שליט"א שגם פגש את הנער כעבור 50 שנה, ושמע ממנו על כך).
10) תשובות לפרשת בחוקותי
א) מה המילה בפרשה בעלת ערך הַגִּימַטְרִיָּה הגבוה ביותר היא: "לא שבתה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם" (כ"ו-ל"ה) = 1,174
מילה בפרשה בעלת מספר האותיות הגבוה ביותר היא: "שבע כְּחַטֹּאתֵיכֶם" (כ"ו-כ"א) =8 אותיות(וישנם עוד).
ב) "ונתתי שלום בארץ..ורדפכם את איביכם" (כ"ו=ו..ז). לכאורה, אם יש שלום למה צריך לרדוף אחרי האויב? תשובה: "שלום בארץ" הכוונה לשלום פנימי בינינו, אבל עדיין יש אויבי חוץ, שצריך לרודפם (אבן עזרא).
11) שאלות לפרשת במדבר
א) אחד מרבני ירושלים במאה השנים האחרונות, נפטר בחודש סיון,אמר:" אתה צוּרְבָּא מִדְּרַבָּנָן ועם הארץ מדאוריתא למי אמר ? ומה רצה להביע בכך?
ב) איזה בטוי בן שש מילים, הכתוב בפרשה, מופיע גם בזמירות שבת?
שבת שלום -מחיים קופל - מעדנים 291 פרשת במדבר תשפ"ד
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
או בווטסאפ 052-3604905
&
פרשת במדבר - תשפ"ד - יגאל גור אריה.
פרשת במדבר, הפותחת את חומש הפקודים, נקראת תמיד לפני חג השבועות הקרב ובא עלינו לטובה.
פרשת במדבר, 32 פרקים לספר. *שלושים ושתיים אבני דרך*, המציינות את מסלול המעבר מהמון עבדים חסר פרצוף אל עם מגובש ומסודר, הנושא זהות ויעוד ברורים.
בפרשתנו עם ישראל מצווה על סדר חנייה מיוחד במדבר, שבו לכל שבט יש מקום קבוע, דגל וסמל. הדרכה זו היא התשתית ליצירת עם. קביעת מסגרות קבועות, מסר אחד וברור גם כאשר יגיע העם לארץ ישראל ויחיה בה, לכל שבט תהיה נחלה משלו ובה הוא מניף את דגלו. כל דגל של כל שבט היה בצבע אבן החושן השייכת לאותו השבט. על הדגל הופיע סמלו המיוחד של השבט המאפיין את תכונותיו ואת תפקידו. כך למשל על דגל מחנה יהודה הופיע סמל המלוכה- אריה; אצל זבולון סמל יורדי הים– ספינה וכך הלאה.
מצד אחד יש כאן בידול והפרדה, מאידך הבלטה זו מדגישה כי בכדי להגיע לאחדות כל אחד מהחלקים צריך להכיר בערכם של החלקים האחרים היוצרים את המכלול את השלם. גם אם הם שונים ממנו.
לא אחת אנו ההורים נקראים להתלבט בשאלת היחס שבין כפייה לבחירה, בין מסגרת ברורה וקבועה שבה אנו מעצבים את אורח חייהם של ילדינו לבין חינוך לאוטונומיה אישית.
המבנה המשפחתי חייב להציב בבסיסו אדנים של כפייה, הכרח, קווים אדומים. אולם אל לנו להסתפק בכך. מסע משפחתי ארוך נועד לאפשר לכל אחד מבני הבית להפוך את העמדה המשפחתית לעמדה אישית, נבחרת, שעמה הוא מזדהה ומתחבר.
כתב שי פירון; אהבה זקוקה לכללים. *אי אפשר לבנות מערכות יחסים רק על רגשות, על כמיהה ומשיכה*. *חיים זקוקים לכללים. כך זה בין אדם לאלוהים, וכך זה גם בין הורים לילדים. מי שאוהב את ילדיו ידגיש בפניהם את מחוזות האסור והמותר, לא יתבייש להבהיר מה חוצה את רף החיים הרצויים בבית שלנו. מי שפוחד מילדיו או בעיקר מרוכז בעצמו, יפחד מכללים של מותר ואסור, הוא עלול להפוך את ילדיו לאומללים. אולי אפילו אומר זאת בחריפות גדולה יותר: אנשים שאוהבים את הילדים שלהם, *מגבשים כללים מוסריים ומבהירים לילדים מה מותר ומה אסור, מה טוב ומה רע*. אנשים שאוהבים את עצמם, מתחמקים מכללים, מסתתרים מהבחנות מוסריות שעלולות להעמידם בפני קונפליקטים*. חבל.
בימים משוגעים אלו יש לטפח את אחדות הלבבות הנשענת על מתן לגיטימציה לייחודיות האחר. יש לזכור כי בטיפוחה של האחדות אין הכוונה ליצירת אחידות.
חברה הטרוגנית המאמינה ב ״*אחדות מתוך השוני*״ תחתור לביסוס האחדות תוך הכרה בשוני שבין חבריה, ובד בבד תפעל לאיתור המשותף והמחבר בין השונים.
מתן לגיטימציה לקיומם של צרכים, דעות, אמונות, שאיפות, כישורים ומנהגים שונים לצד שמירה על המאחד בין הגוונים השונים עשוייה לעודד את הפרט להפנות את משאביו הייחודים לטובת סביבתו על בסיס המכנה המשותף ביניהם- למשל נטע ברזלאי היא הדוגמא הטובה לקבלת האחר- זה המסר החשוב לימים משוגעים אלו.
אני מבקש להוסיף בשם ראובן פוירשטיין, ואהבת לרעך כמוך זו מצווה קלה האתגר הוא *לאהוב את חברך שאינו כמוך, ששונה ממך*.
שבת שלום! - שבת שלווה וענוגה!! -*יגאל גור אריה*
&
