אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
....................................................................
סרטון על תשעה באב - החורבן מתחיל מבפנים
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, 'מקראות – בינה בתורה', לפרשת "אלה הדברים":
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים, בבקשה לשמירת חיי
לוחמינו בכל החזיתות, בזעקה להצלת חטופינו ולשחרורם לחיים ולשלום
בכבוד, ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה'!
"אלה הדברים" – מהנהגת הנס להנהגת הדיבור
הנהגת הנס
בדיבור הראשון של ה' למשה, עם בוא בני ישראל אל הר סיני, מתואר ומוסבר שינוי כולל ומהפכני בהנהגת ה' את ישראל: מהנהגת הנס – להנהגת הדיבור.
הנהגת הנס היא התגלות ה' ביציאת מצרים: ביד חזקה ובזרוע נטויה, באותות ובמופתים; המטה ביד משה, כמו הופעת עמוד הענן והאש לפני העם, הם הביטויים המובהקים של הנהגה זו.
הנהגת הנס התגלתה במכות מצרים, ובשיאן במכת בכורות, והופיעה בעמוד אש וענן בקריעת ים סוף. המים, המן והשׂלָו, היו פירותיה של הנהגת הנס, והגילוי האחרון היה הניצחון על עמלק בהנהגת 'היד' האוחזת במטה האלוהים:
וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, ה' נִסִּי;
וַיֹּאמֶר: כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ, מִלְחָמָה לַ-ה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר; (שמות י"ז, טו-טז);
השם שקרא משה על המזבח היה "ה' נִסּי", תמצית הנהגת הנס בסיום הופעתה א. פרשייה זו היא גם ההופעה האחרונה של המטה ביד משה (ובכלל), בספר שמות!
וכך ניסחו זאת חז"ל, בהשוותם פרשה זו לפרשת נחש הנחושת "על הנס":
וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? ...וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה, ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים / מתרפאים, ואם לאו היו נופלים / נימוקים; (משנה ראש השנה ג', ח);
הנהגת הנס כרוכה מיסודה במושג הניסיון – ה' מנסה את ישראל והם מנסים אותו. כך נאמר בפרשת המן:
...לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ, הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי, אִם לֹא; (שמות ט"ז, ד);
כך גם נאמר ברפידים, בהוצאת המים מן הסלע:
וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה, עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה', לֵאמֹר:
הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ, אִם אָיִן? (שמות י"ז, ז);
יש חוסר ביטחון בהנהגת הנס; כאשר בני אדם רואים את הנס, הם מתפעלים ומתלהבים; אך כאשר אין מים ואין אוכל והנס נעלם, הם בוכים ומתלוננים. כך במלחמת עמלק:
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל, וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק; (שמות י"ז, א)
כך מתנהג תינוק; כאשר רואה את אביו ואת אמו שוחק וצוהל, וכאשר רואה אותם הולכים פורץ בבכי מר. כמו תינוק, כך עם-תינוק שחי מרגע לרגע, בהנהגת הנס והניסיון.
כך מפורש עקרון הגמול בהנהגת הנס והניסיון, עם ריפוי המים במרה (וראו רמב"ן בפירושו):
...וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ;
וַיֹּאמֶר: אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה,
וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו –
כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ; (שמות ט"ו, כה-כו);
ה' כרופא, הוא המורה למשה איך לרפא את המים המרים בעץ המושלך אל תוכם, הוא המספק לבני ישראל את בשר השליו לאכול בערב ומָן משמיים כלחם לִשׂבּועַ בבוקר (לפי שמות ט"ז, ח), והוא המורה למשה להוציא מים מן הסלע בהכאת הסלע במטה.
הציווי שלא להותיר מן הַמָּן עד בוקר שקול לציווי להותיר לשבת, ולא לצאת ללקוט מָן בשבת. מי שהשאיר מן הַמָּן לבוקר, הַמָּן התמלא רימה ותולעה, ואילו בשבת לא היה מָן מחוץ למחנה, והַמָּן הנותר "לא הִבאיש ורִמָּה לא היתה בו" (שמות ט"ז, כד). זו הנהגה רפואית של נס וניסיון – החטא גורר תוצאה רפואית מיידית בתחום החומרי, וכך גם השמיעה בקול הרופא – ה'.
המעבר להנהגת הדיבור
שונה לגמרי הוא עקרון הגמול בהנהגת הדיבור, שאיננה תלויה בנס ולא בניסיון; השמיעה בקול ה' תביא להתקדשות העם כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש", תוצאה שמבטאת מצב קבוע ובלתי תלוי. אם כן, החיוב לשמוע ולקיים את תורת ה' ברמת 'הדברים', איננו מבוסס על אספקת מים מתוקים ואוכל שאינו מתקלקל כל זמן ששומעים בקול הרופא (=ה'); זוהי חובה מוסרית קבועה ונצחית, בין אם יש מה לאכול או אין, וגם אם האוכל מקולקל ואנשים רעבים. זהו שלב ההתבגרות הרוחנית של העם היוצא ממצרים, והיא היסוד למצוות התורה מסיני.
הנהגת הנס והניסיון היא זמנית, שלב בהתבגרות – בעוד הנהגת הדברים היא קבועה ונצחית.
לשון השינוי אל הנהגת הדיבור-הדברים, מתחילה בעמידה מול הר סיני:
וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר, וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר;
וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱ-לֹהִים, וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר:
כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל;
אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם, וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי;
וְעַתָּה – אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי,
וִהְיִיתֶם (אז תהיו) לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים, כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ;
וְאַתֶּם אז אתם] תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ,
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; (שמות י"ט, ב-ו);
הביטוי "אשר עשיתי למצרים" מסכם בקיצור ממצה את הנהגת הנס ביד החזקה, במכות מצרים ובדרך אל סיני-חורב, הר הא-לוהים: "וָאָבִא אתכם אֵלָי".
המעבר בביטוי "ועתה" יוצר מצב חדש; השמיעה בקול ה' כרוכה בשמירת הברית, ברית התורה מסיני, שהיא הנהגת הקבע של עם ישראל, לעולם.
האות ו"ו במילים "וִהייתם" / "וְאתם" משמעה תוצאה ('אם-אז'), כו"ו הניגוד,ב. והתוצאה מתפרשת על ידי ההקבלה: "סגֻלָּה מכל העמים" היא היא "ממלכת כֹּהנים וגוי קדוש".
הביטוי 'עם סגולה', פירושו 'עם נבחר', כמו תכשיט יקר; כפי שפירשו הראשונים על פי הכתוב בקהלת (ב', ח), "...וּסְגֻלַּת מלכים והמדינות":
כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם; (רש"י שמות י"ט, ה);
דבר נכבד ונחמד ולא יימצא אחר כמוהו; (אבן עזרא שמות י"ט, ה);
סגולה כדבר נחמד ולא ימסרנו המלך ביד אחר...
או יהיה סגולה דבקות... (רמב"ן שמות י"ט, ה);
"אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" המופיע בסיכום, מוביל במישרין אל עשרת הדברים, שהכותרת להם בתורה היא: "וידבר א-להים את כל הדברים האלה, לאמר".
ואכן, ספר דברים, אשר פותח ב"אלה הדברים אשר דִּבֶּר משה אל כל ישראל...", מציב ביסודו את מעמד הר סיני (פרק ד') ואת "עשרת הדברים" (פרק ה'), ומושתת כולו על הנהגת הדיבור;
בהתאם לכך, נביא האמת לדורות נבחן בדברים שיאמר (י"ח, יח-כב) ולא באותות ובמופתים שיעשה; כי "אות או מופת" יכולים להתקיים במציאות אלילית, וכאשר יקום נביא אלילי ויעשה "אות או מופת" לעבודת אלילים (י"ג, ב-ג) מדגישה התורה:
לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא, אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא,
כִּי מְנַסֶּה ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֶתְכֶם,
לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם; (דברים י"ג, ד);
הרצון לחזור אל הנהגת הנס והניסיון, אל האותות ואל המופתים, עלול להביא לעבודת אלילים; הניסיון ש-ה' ינסה אותנו יתבטא בכך שהנביא האלילי יצליח להראות "אות או מופת", ואסור יהיה לשמוע לו.
כך ניסח הרמב"ם עיקרון זה באמונת התורה:
"משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה. שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף. אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם. לא להביא ראיה על הנבואה. היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו. צרכנו למזון הוריד לנו את המן. צמאו בקע להן את האבן. כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ. וכן שאר כל האותות.
ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך. וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם. ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת. ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה. (הלכות יסודי התורה ח', א)
מכאן פתח גם להבנת ההבדל העקרוני בין הכאת הסלע לבין דיבור אליו, לפי פירוש חז"ל ורש"י בפרשת מי מריבה (במדבר כ' ז-יג), וגם לשאלה מדוע הייתה הכאת הסלע במטה רצויה ברפידים, לפני סיני, ודחויה בקָדֵש; משה נדרש להחזיר את עם ישראל להנהגת הדיבור של סיני, והוא החזירם להנהגת הנס של יציאת מצרים, וההוכחה התגלתה בנחש הנחושת "עַַל הַנֵּס" (במדבר כ"א, ח-ט). אולם בסוף שנת הארבעים חזר משה להנהגת הדיבור, והחזיר את "כל ישראל" (='כלל ישראל' כאיש אחד!) להנהגת "אלה הדברים".
א. ראו מאמרו של אבי מורי ד"ר יחיאל בן-נון ז"ל לביאור "ה' נִסִּי" והפרשה כולה, בספר 'ארץ המוריה – פרקי מקרא ולשון' (אלון שבות התשס"ו), עמ' 105-89.
ב. ראו הסברו של אבי מורי, ד"ר יחיאל בן-נון ז"ל, על ו"ו הניגוד, 'ארץ המוריה – פרקי מקרא ולשון', עמ' 213-208.
הרב ד"ר יואל בן-נון.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד
ב"ה. לפרשת דברים ולשבת חזון תשפ"ד -הקוד האתי ערב כניסת ישראל לארץ
תקופת מנהיגותו של משה עומדת להסתיים. השרביט יעבור ליהושע תלמידו. מה עושה משה בחודש האחרון לחייו? הוא אוסף את העם ונואם על העבר ועל העתיד.
הוא אינו עוד בתפקיד משה הנביא, אלא משה רבינו. מורה ומחנך. ברור לו כי העם ישוב ויחטא, והוא לא יהיה שם כדי לעמוד בפרץ, להוכיחם ולבקש רחמים עליהם. על כן הוא רואה את עיקר תפקידו בעת הזאת, בהנחלת מורשתו לעם. הוא חותר להטבעת חותם בתודעתם, להטמעת המסר שיעזור להם להתמודד כשהוא לא יהיה. זו דרכו של מורה ומחנך. הרב סולובייצ'יק במסתו "מי ראוי להנהיג את ישראל", קובע ש"מנהיג מורה" עדיף על "מנהיג מלך".
התורה הקפידה להזהיר את "המנהיג מלך" מפני שימוש לרעה בכוחו. על כן נאמר בספר דברים, בפרשת שופטים: "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים ... וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד". לעומת זאת על "המנהיג מורה" נאמר באבות (ד, יב): רבי אלעזר בן שמוע אומר יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וכבוד חברך כמורא רבך ומורא רבך כמורא שמים. מורא רבך, אינו פחד מפני ענישה, אלא יראת כבוד והכרה בפועלו של המורה כמעצב את דמות התלמיד.
מורה אינו פועל בכפיה באמצעות כוח והטלת אימה, אלא בכוח אישיותו ובדרכי נועם. כך הוא יסייע לצמיחת תלמידיו. סמכותו הרוחנית ואישיותו כמופת, ימשיכו להאיר לתלמידיו את הדרך גם לאחר מותו. יהושע אינו כמשה. הוא אינו מחוקק ואינו נביא, אלא שופט ושר צבא. הוא קשור לה' בקשר הדוק ודואג לרוחניותו של העם לא פחות ממה שהוא דואג למורל הקרבי, לתכנון המלחמה ולהגשמת התיישבות העם בארצו. אך הוא אינו משה.
בספר דברים, משה אינו כבד פה וכבד לשון, ואינו נזקק לאהרון שידבר במקומו. הוא רהוט בדבריו, ומפרש את דברי הא-ל בהרחבה. הדור הקודם שיצא ממצרים מת במדבר, דור הבנים שנולד במדבר לא נכח ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני. הוא עומד להיכנס לארץ ולחיות חיים שונים מאשר במדבר. לא עוד נסים גלויים. עליהם לחרוש, לזרוע ולהילחם. משה חש אחריות לגורלם ולהצלחתם. לכן הוא אינו מופיע עכשיו כנציג אלוקים לפני עמו, אלא כנציג העם לפני אלוקים. רק על ידי קיום מצוות, חוקים ומשפטים הם יזכו לשבת על אדמתם. לשם כך יש להטמיע בהם קוד של קיום מצוות ושל התנהגות מוסרית. משה מציג את המאורעות מנקודת מבט היסטורית. כשהדגש הוא על התכלית. על יצירת גשר בין עבר לבין עתיד, על יצירת המשכיות בתוך תמורה.
בני ישראל עם כניסתם לארץ עומדים בפני מבחן אתי. האם כצד החזק המפיל אימה על יושבי הארץ, הם לא יעשו שימוש לרעה בכוחם. לכן משה מציג בפניהם קוד של התנהגות במציאות החדשה.
" וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד: אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר: אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם: " (דברים ב, ד-ו). הר שעיר ניתן לעשו. כך הם מוזהרים לגבי ארץ מואב וארץ עמון שניתנה לבני לוט. " אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם:... וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה: " (שם, ו-ט).
בני ישראל מצווים לקוד התנהגות אתי. לא להתגרות ביושבי הארץ, לא לדרוש שטח שניתן כירושה על ידי הא-ל לאחרים, ולא לבזוז את האוכלוסייה המקומית. עליהם לשלם עבור מזון ומים. לפנינו תביעה לריסון עצמי וללקיחת אחריות.
שונה הדבר לגבי סיחון מלך האמורי. " וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ " (שם ב, כד). למרות שה' נותן בידיו את סיחון, אין משה מתגרה בו. "וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם" אומר משה.
לכאורה פעל משה שלא על פי הצו הא-לוהי האומר לו: החל רש והתגרה בו מלחמה. יש פרשנים שתמהו על כך כמו אברבנאל ורמב"ן. הנצי"ב מוולוז'ין (בעל העמק דבר), אומר: והתגר בו מלחמה... אם לא יתנו לעבור...אבל לא נצטווה ללחום דווקא עתה. כלומר אין סתירה בין הצו האלוקי לבין דברי השלום ששלח משה אל סיחון.
מדרש תנחומא (חוקת, כב) אומר: "וישלח ישראל מלאכים אל סיחון...על זה אומר הכתוב (תהלים,לד,טו), "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו". התורה אינה מצווה עלינו לרדוף אחר המצוות, אך אם באה מצווה לידך אל תחמיצנה. כך לגבי מצוות שילוח הקן, וכן בעניין: כי תראה חמור שונאך רובץ ...עזוב תעזוב עמו. זהו הדין גם לגבי בקשת שלום והימנעות ממלחמה. ר' יוסף אבן כספי (בספרו משנה כסף ), אומר: יש לשאול ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון (מדוע אם כן לקרוא לו לשלום? הערה שלי ב.ד), כי אין בזה סתירה. כי להקדים בדברי שלום אין היזק...כוונתו יתברך הייתה זאת והוא גילה סודו למשה, שזה יהיה אם לא יתנם לעבור בגבולו". תחילה אם כן יש לקרוא לשלום, ורק כשקריאה זו אינה נענית יש לפנות למלחמה.
לסיכום, ערב הכניסה לארץ ישראל של דור הבנים שלא חוו שיעבוד ועבדות, מתחוללים שינויים רבים במציאות החדשה. משה עומד למות, ומנהיג חדש, יהושע, יכניסם לארץ. תמו הניסים הגלויים שאפיינו את דרכם במדבר, ומעתה עליהם לנהוג כעמים אחרים, להילחם, לעבד את האדמה, לבנות. לכן חשוב מאוד להגדיר מחדש את גבולות האתיקה. אין להתגרות בגויים, וראוי לשלוח מלאכים לדבר שלום בטרם מלחמה. אין לפגוע בנחלת אדום, עמון ומואב, כי אדמתם ניתנה להם על ידי הא-ל, בהיותם צאצאי עשו ולוט. אין לנצל את יתרון הכוח כדי לבזוז בדרך. מזון ומים יש לקנות בכסף.
ר"ח אב תשפ"ד- בלומה דיכטוולד.
&
פרשת דברים -תשפ"ד- גשר לאומי-ערכי - מייקל אייזנברג - משקיע הון סיכון
בשבועות האחרונים עסקתי בתוכניות ההתיישבות, הביטחון והכלכלה של ישראל הכרוכות זו בזו, אשר התעדכנו פעם אחר פעם. אבל, זה עדיין לא סוף הסיפור. כפי שמשה מרחיב בפרשת השבוע, פרשת דברים הפותחת את ספר דברים, התוכניות התעדכנו פעם נוספת.
בעקבות המלחמות בעבר הירדן המזרחי, ובקשת שבטי ראובן וגד להתנחל באורח קבע שם (כשבתמורה הבטיחו לסייע במלחמה לכיבוש ארץ ישראל המערבית), משה חילק כך את השטחים שנכבשו מידיהם של סיחון ועוג:
…. לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר שָׂגְבָה מִמֶּנּוּ אֶת הַכֹּל נָתַן ה' אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ. רַק אֶל אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לֹא קָרָבְתָּ כָּל יַד נַחַל יַבֹּק וְעָרֵי הָהָר וְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ. וַנֵּפֶן וַנַּעַל דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי… וַיִּתֵּן ה' אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ גַּם אֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וְאֶת כָּל עַמּוֹ וַנַּכֵּהוּ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד. וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר לֹא לָקַחְנוּ מֵאִתָּם שִׁשִּׁים עִיר כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָׁן… כֹּל עָרֵי הַמִּישֹׁר וְכָל הַגִּלְעָד וְכָל הַבָּשָׁן עַד סַלְכָה וְאֶדְרֶעִי עָרֵי מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָׁן. כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים …
וְאֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת יָרַשְׁנוּ בָּעֵת הַהִוא מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל נַחַל אַרְנֹן וַחֲצִי הַר הַגִּלְעָד וְעָרָיו נָתַתִּי לָרֻאוּבֵנִי וְלַגָּדִי. וְיֶתֶר הַגִּלְעָד וְכָל הַבָּשָׁן מַמְלֶכֶת עוֹג נָתַתִּי לַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה כֹּל חֶבֶל הָאַרְגֹּב לְכָל הַבָּשָׁן הַהוּא יִקָּרֵא אֶרֶץ רְפָאִים. יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לָקַח אֶת כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב עַד גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי וַיִּקְרָא אֹתָם עַל שְׁמוֹ אֶת הַבָּשָׁן חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וּלְמָכִיר נָתַתִּי אֶת הַגִּלְעָד. וְלָרֻאוּבֵנִי וְלַגָּדִי נָתַתִּי מִן הַגִּלְעָד וְעַד נַחַל אַרְנֹן תּוֹךְ הַנַּחַל וּגְבֻל וְעַד יַבֹּק הַנַּחַל גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן. וְהָעֲרָבָה וְהַיַּרְדֵּן וּגְבֻל מִכִּנֶּרֶת וְעַד יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה מִזְרָחָה. (דברים ב, לו - ג, יז)
השאלה המתבקשת היא מדוע צירף משה את חצי שבט המנשה לנוחלים בעבר הירדן המזרחי. בני שבט מנשה לא ביקשו לנחול שם, וגם מה פשר החלוקה של השבט לשניים - חצי שבט בעבר הירדן המזרחי וחצי שבט ממערב לו?
כדי לענות על שאלות אלו, עלינו לחזור לפרשת פנחס. בפרשת פנחס, בנותיו של צלפחד משבט מנשה מחו על כך שרק בנים מקבלים נחלה בארץ, ושהיות שלצלפחד אביהם שמת במדבר יש רק בנות, הוא מקופח. משה, הציג את טענתן בפני ה' שאכן חידש לו שבנות צלפחד צודקות, ושבשונה ממה שנדמה היה כתוכנית האופרטיבית לחלוקת הנחלות, יש לתת אף להן נחלה. אלא, שבסוף ספר במדבר, בני שבט מנשה מחו כנגד הפסיקה המחודשת. הם הסבירו שהיות והייחוס לשבטים נעשה על פי שבט האב, ולא שבט האם, הרי שאחרי שבנות צלפחד יתחתנו, יורשיהם ייחשבו בני שבטים אחרים. וכך, נחלה, שבמקור יועדה לשבט מנשה, תעבור מהשבט שלהם לשבטים הללו. ושוב, על פי ה', משה עידכן את ההלכה והסביר שבנות צלפחד יתחתנו עם אנשים משבט מנשה דווקא, על מנת שנחלתן לא תסוב לשבט אחר. וכך היה.
למי שעוקבים אחרי השתלשלותו של הסיפור על חלקיו השונים, כפי שתיארתי אותו בשבועות האחרונים, ברצוני להרחיב עוד טיפה: סיפורן של בנות צלפחד, הנאמנות לדבר ה' ולערכי המשפחה והשבט, עומד בניגוד לסיפורן של בנות מואב ומדיין שנשלחו לפתות את בני ישראל לזנות איתן. כפי שתיארתי בשבועות הקודמים, בשונה מבנות צלפחד שנמצאות זכאיות לנחלה, איבדו מואב עמון ומדיין את הלגיטימציה לשבת בחלקים מהארצות שהובטחו לאברהם בברית בין הבתרים, בגלל בגידתם בערכיו ובברית איתו ואיתנו.]
סיפור התעקשותם של בני מנשה, הן הנשים והן הגברים, על נחלה בארץ עומד בניגוד מסויים לבקשתם של שבטי ראובן וגד להישאר בעבר הירדן המזרחי תוך שהם מוותרים על נחלתם בארץ ישראל המערבית, גם אם כפי שהסברתי בשבוע שעבר, הם עשו זאת לשם הגדלת נפח הכלכלה הישראלית ולמען שמירה על הגבולות בעוטף ישראל.
מהתיאור הנרחב בפרשה שלנו על חלוקת שטחי עבר הירדן המזרחי מסתבר שמשה חיבר את הקצוות ובנה מציאות חדשה, שאף אחד לא חשב עליה. משה זכר שבדור הקודם דתן ואבירם בני שבט ראובן חברו לקורח וניסו להמריד את העם בקריאה: "אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה" (במדבר טז, יד). וכך, התביעה הנוכחית של בני ראובן בדור הזה להישאר מחוץ לגבולות ארץ ישראל המערבית, הזכירה לו את ההצהרה המתריסה מלפני שנות דור של דתן ואבירם, והוא היה מודאג. כזכור, לשבטי ראובן וגד היו עדרי בהמות אותם שאפו לגדל בעבר הירדן המזרחי, אלא שהיה זה הון נייד שהם יכולים בקלות לקחת איתם ולנטוש את האזור ככל ומתפתח אירוע מאיים. כלומר, כפי שהסברנו בשבוע שעבר ראובן וגד אמורים להגן על ישראל ממזרח, אבל למשה היו ספקות מה יקרה ביום פקודה.
במטרה לגדר חששות אלו, משה, בצעד מפתיע העניק את הגלעד, בעבר הירדן המזרחי, לחצי מבני שבט המנשה. כאמור, שבט מנשה לא ביקשו להשאר בעבר הירדן המזרחי, ובנות צלפחד אף הזכירו בדבריהן שאביהם "לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח". כלומר, בני מנשה היו נאמנים לירושת הארץ, וכפי שמתואר בפסוקים שהובאו לעיל, הם אפילו נלחמו עצמאית להרחבת השטחים שבשליטתם.
לכן, כדי לחבר את בני ראובן וגד, הנוודים באופיים, לעם ולארץ, משה לא הסתפק בהבטחתם לקחת חלק במלחמה לכיבוש ארץ ישראל המערבית, כי זה אירוע חד פעמי שהאפקט המחבר שלו עלול להישחק במשך הזמן. לטובת חיבור לטווח הארוך משה הציב לצידם של ראובן וגד את בני שבט מנשה - האידיאולוגים שהביעו הכי חזק את השתוקקותם לנחלה קבועה. זו גם הסיבה שמשה העניק לשבט מנשה נחלה משני עברי הירדן. בנוסף על החיבור הבלתי מתפשר של שבט מנשה לקרקע, נחלת חצי המנשה שבעבר הירדן המזרחי מקבילה טריטוריאלית למחצית האחרת של השבט שלהם שנחלו בדיוק ממול בעבר הירדן המערבי (כשרק הירדן עצמו מפריד בין שני החלקים). כך בני מנשה מהווים גשר המחבר לטריטוריה אחת גם את הנחלות של ראובן וגד.
אכן בראי ההיסטוריה אנו נתקלים בדיוק בסיטואציה ממנה חשש משה. שלוש מאות שנים לאחר התיישבות ישראל בכל המרחב, מסופר בספר שופטים פרק יא, שמלך עמון איים במלחמה, וטען שישראל צריכים להחזיר לו את השטחים שלפני מאות שנים היו בשליטת עמון. זקני גלעד משבט מנשה חששו מפני האיום ויצאו בקריאה נואשת ליפתח, גם הוא מבני שבט מנשה, שיוביל את המערכה מול עמון. יפתח הגלעדי התעמת עם מלך עמון, ובהמשך אף יצא למערכה מולו, ממנה חזר כמנצח. כל זאת, למרות שנראה שמלכתחילה עיקר התביעה העמונית כֻּוְּנָה לשטחי גד וראובן, שהיה להם גבול ארוך עם עמון. אבל כנראה שבטי ראובן וגד לא רצו להילחם, ולכן הזעיקו את אנשי הגלעד משבט מנשה ״הציוני״ שהזעיקו בתורם את יפתח ואנשיו. וכל זאת, למרות ששבט מנשה ישב בארצו של עוג צפונית לשבטי ראובן וגד.
בעצם, כשמשה נתן את הגלעד למכיר בן מנשה הוא לא רק חיבר את ראובן וגד להיאחזות עמוקה יותר בארץ, ולא רק דאג שיהיה לצידם מישהו רוחני-ערכי, או מישהו שידע להילחם כשצריך. הוא בעצם אישרר וחיזק את המהלך שיזמו ראובן וגד. כלומר ראובן וגד ביקשו לשבת בארצו של סיחון המתאימה לעדרי הצאן והבקר שברשותם, ועדיין אפשר היה להשאיר את ארץ עוג שוממה, כמו התוכנית המקורית. אבל משה קיבל את השינוי בתוכנית, ופעל גם ליישובה של ארץ עוג. וכך, לאחר חיסולם של שני המאיימים, סיחון ועוג, השטח שנכבש שיחק לא רק תפקיד של רצועת ביטחון. כדי למנוע בריחת הון נייד ובמטרה לחשק שבטים שעלולים להיות לא מחוברים מספיק, שולב חצי שבט המנשה בעבר הירדן המזרחי. כך בעצם כל האזור המזרחי הפך להיות מפעל אנושי חי המחובר היטב לעם היושב בציון. ביצירתיותו, משה רבנו תפר ברית אסטרגית-כלכלית-ערכית שמגינה על מדינת ישראל, ובמסגרתה עם ישראל מאוחד ובטוח.
לאור האיפיון בפסוק בפרשת השבוע "כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים" ניתן להבין שמשה פעל לסגירת מעגל עם הברית שנכרתה עם אברהם, ועם זרעו לעולם, לרשת גם את ארצות הרפאים, ולכונן בכל המרחב מדינה המושתתת על הערכים שאברהם לקח על עצמו להפיץ בעולם. ממשה רבנו נלמד גם לימינו איך מסדרים מחדש את המערכת להשגת תוצאה צבאית-כלכלית-התיישבותית אופטימלית. איך בונים אסטרטגיה פורצת דרך שהולכת עם השינויים המתחוללים במציאות, תוך הוספת נדבך שהופך אותם לעוד יותר טובים ומועילים.
מייקל אייזנברג
מקבלים תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
&
בע"ה, לפרשת דברים ושבת חזון תשפ"ד - אריה דיכטוולד - צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה - (הפרשה והפטרתה) א.
פרשת דברים תמיד תצא בשבוע שלפני ט' באב. ההפטרה היא מתוך ספר ישעיהו פרק א' המתחיל
בפסוק: " חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה ".
עיקרו של הפרק הוא תוכחה על העוולות הנעשות בין אדם לחבֵרו ועל השחיתות בסדרי השלטון והמשפט. את התוכחה ניתן לחלק לשלושה פרקי משנה:
ב קורבנות הרשעים אינם רצוּיים בבית ה'.
ג. הבטחה להשיב את הצדק והמשפט לירושלים. הסתלקות הפושעים והרשעים:
(כו) וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה:
(כז) צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה:
(כח) וְשֶׁבֶר פֹּשְׁעִים וְחַטָּאִים יַחְדָּו וְעֹזְבֵי ה' יִכְלוּ:
נבקֵש לדון בחלק השלישי, בפסוקי הסיום שהם גם פסוקי נחמה. (פסוקים כו-כח).
מעיון בכל הפרק, אנו מגיעים למסקנה הפשוטה, ששלושת הפסוקים (כו-כח) הם מקבילים לדברי התוכחה. דברי התוכחה מכוונים לתקופה בה חיו ישעיהו וירמיהו. הנבואה והתוכחה הם עכשוויים ואקטואליים לזמנם. שני הנביאים מבטיחים שגלות בבל תהיה קצרה ואחר-כך תבוא השיבה לארץ. הפסוקים שלנו מנבאים על תקופת שיבת ציון – תחילת בית שני. השיבה מותנֵית בעזיבת החטאים בגינם גָּלו.
מלבי"ם ב. רואה בפסוקים תְנאים התלויים זה בזה ומבאֵר:
א. "ואשיבה שופטיך": הם השופטים בין אדם לחבֵרו: כבראשונה. =כאשר הארץ הָיְתָה במצב של ] "מָלֵאתִי מִשְׁפָּט" == מקבילה לפסוק כ"א בפרק==: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים":
ב. "כבראשונה": =הכוונה כנראה, לתקופה הראשונה בתולדות ירושלים, תקופת דוד, עליה נאמר]:" (שמואל ב, ח, טו) וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ" ג.
ג. . "ויועציך": היועצים בדברים שבין אדם למקום: = מורי הלכה, כוהנים ושופטים]
ד. . "כבתחילה". שהייתה (=אז) קריה נאמנה, ע"י יועצים טובים:
ה. . "אחרי כן". הוא מאמר מגביל, ע"י שאשיב שופטיך כבראשנה, יקרא לך עיר הצדק שבין אדם לחבֵרו, וע"י שאשיב יועציך כבתחילה, (=אזי) יקרֵא לך קריה נאמנה בדברים שבין אדם למקום:
פסוק כז: ממשיך מלבי"ם:
... חתם החוזה (=הנביא) עתה דבריו לאמור: כי כל אחד בדבר אשר חטא בו בעצמו יהיה תקנתו, וע"י שיתקן עוותו ישוב על כנו: =האחריות היא אישית]
"ציון". עיר המלוכה שחטאה במה שעִוותה משפט: =אחריות ציבורית]
" במשפט תפדה",. עת תָּשוּב לעשות משפט תמצא פדות והצלה: ושבֵיה. שבט יהודה שישובו אל ציון מן הגולה שהיה חטאם במה שעִוותו צדקה בין אדם למקום, הם (יִפָּדוּ) בצדקה, ע"י שיצדיקו מעשיהם נגד קונם ובוראם:
סיכום: תוכחת הנביא ישעיהו מוכוונת ליהודה וירושלים. החיצים מופנים, בעיקר, אל האליטות אבל גם אל העם: המלכים, השופטים ומורי ההלכה וכל ההולכים בדרכם הרעה. הוא מתריע על כך שיהודה וירושלים מצויים בטרגדיה גדולה. הגלות לפניהם והם ממשיכים במעשי העוולה והשחיתות שבין אדם לחברו. הם כביכול מרוצים מכך שעבודת המקדש נמשכת, אבל הקב"ה מודיע להם כי מאס בקורבנות. הקשר שבין אדם למקום רָעוּע. הגלות היא תוצאה טבעית מכך שהקב"ה הסיר את חסותו על הארץ. התקווה מצויה בגלות.
צא ולמד: הפטרת "חזון ישעיהו" חותמת את תקופת שלֹשת השבועות, בהם קראנו שלֹש הפטרות של תוכֵחה ופורענות הנקראות ע"י חז"ל ג' דפורעָנוּתא. עיקר תוכחתו של הנביא ירמיהו מופנית אל הצד הרוחני של העם, שפנה לעבודה זרה. העם המרגיש את אווירת החירום כתוצאה ממהלכים מדיניים שגויים של ההנהגה, מנסה להיאחז באלילי כזב כמו הבעל. עיקר תוכחתו היא ניסיון לשכנע את ההנהגה והעם לִגְלוֹת ולא להתנגד צבאית למעצמות.
ישעיהו מפנה את עיקר תוכחתו נגד השחתת המידות וערכי המוסר הירודים שפשטו בארץ. הנביא רואה בהתנהגות זו בגידה בה'. בעוד ירמיהו רואה בסטייה הרוחנית טעות וטרגדיה – ישעיהו רואה בה פגיעה קשה בקשר האינטימי שיש בין עם ישראל ובין הקב"ה.
התרופה שמציע הנביא ישעיהו מצויה בסיומה של ההפטרה, בדמות שלשת הפסוקים שעסקנו בהם. העם חטא בשחיתות ועיוות הצדק והמשפט, עליו, להתחיל להתנהג אחרת (RESTART). ההזדמנות לכך היא בגלות. השחיתות גרמה לָריחוק של ה' מהמקדש, המייצג את השראת השכינה בארץ. בהעדר שכינה בארץ, אין לעם ישראל מקום בה.
הגלות היא התרופה והיא גם הנחמה והתקווה. כאשר יבוא התיקון הגדול בגלות, יחזור העם לארצו, לראשית ימי הבית הלאומי הראשון, אל ימי דוד ושלמה, ימים שהמשפט והצדק ישלטו במערכות החיים. בכך תתגשם בקשתֵנו הנאמרֶת שלש פעמים ביום: "הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה, וְהָסֵר מִמֶּנּוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה וּמְלוֹךְ עָלֵינוּ אַתָּה ה' לְבַדְּךָ בְּרַחֲמִים, בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. אם נמליך – ה' ימלוך !! זה תלוי רק בנו. ה' מחכה ומצָפֶּה לישועה.
כ"ט תמוז תשפ"ד - אריה דיכטוולד
א. dichtwald@gmail.comכל הזכויות שמורות. מיועד ללימוד ועיון בלבד. לא הלכה למעשה. לא לשימוש מסחרי
ב. מלבי"ם: הרב מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל וייזר (או וייסר; נודע בכינויו מלבי"ם - זהו פירוש ייחודי ועמוק המבוסס על פירוש פשט הכתובים ועל העיקרון שאין שום חזרה וכפילות בפסוקים/ נפטר בר"ה תר"מ (1879) /
ג. וכן - דברי הימים א פרק יח פסוק יד: וַיִּמְלֹךְ דָּוִיד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ:
