בס"ד ה' תמוז תשפ"ד - 11 יולי 2024.
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן חבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ( מאמר תגובה לבקשת החברה לחקר המקרא)
התנ״ך שלנו התבייש ועלינו לתבוע את עלבונו.
מעשה שהיה כך היה.
הורים לילדים במערכת החינוך הממלכתית, הניחו במהלך הלילה בשבוע שעבר, ספרי תנ"ך ריקים, בפתח עשרות בתי ספר ממלכתיים בתל אביב והמרכז ולצידם שלטים במחאה על צמצום עד היעלמות מוחלטת, של לימודי התנ"ך. האירוע התקיים על רקע הדיון הראשון של הוועדה המיוחדת בכנסת לחיזוק הגות ומסורת יהודית במערכת החינוך, שנדרשה להתכנסות חירום להצלת מעמדו של התנ"ך וכבודו. הורים רבים הופתעו לגלות כי מקצוע התנ"ך, שהיה בעבר עמוד התווך של החינוך היהודי, אינו נלמד בבתי הספר של ילדיהם.
כך צוטט באתר הידברות, (יצחק איתן 9.7.24): "הופתענו מאוד לראות עשרות מערכות שעות מיותמות משיעור תנ"ך. נתוני מחקר עדכני של מרכז יכין ודיווחי הורים שהגיעו לארגון מאירים מצביעים על כך, שמספר השעות המוקדש לתנ"ך קטן משמעותית, ובמקרים מסוימים הוא כלל לא נלמד. מחאתם של ההורים דורשת את השבת הכבוד ללימוד התנ"ך בתוכנית הלימודים.
התנ"ך הוא סלע שמירת זהות קיומנו. התנ"ך הוא תשתית צדקת שיבתנו לציון, הוא תשתית המשפט המוסר והצדק לדמותם של עמנו ומדינתנו. סמלי זהות הלאום של מדינתנו שאובים מהתנ"ך - הדגל והמנורה. התנ"ך הוא א-פוליטי, א-רליגיוזי, א-מיגזרי. התנ"ך הוא של כולנו.
גדולתו של התנ"ך שאיננו מייפה את המציאות ומנגיש לנו המציאות לדורותיה, בשקיפות מלאה.
סופרים ומשוררים שחבשו כיפה שקופה, שאבו השראתם הספרותית מהתנ"ך- שאול טשרניחובסקי, ביאליק, נעמי שמר, מאיר שלו ,יהודה עמיחי, יורם טהר לב ורבים אחרים.
שירים רבים המהדהדים באוזנינו, מקורם בתנ"ך –יחזקאל של החלונות הגבוהים, דוד ושאול של אהוד בנאי, מים לדוד המלך של הגשש החיוור, העוקד הנעקד והמזבח של מאיר בנאי, עגל הזהב של אהוד בנאי, אבשלום של מוטי פליישר, עקידת יצחק של נעמי שמר, אברהם ושרה של אריק איינשטיין, משה משה של להקת הנח"ל ועוד רבים שתקצר היריעה למנותם.
הנה כי כן, המורים והמחנכים המיתולוגיים בהתיישבות העובדת בראשית תחיית הציונות בארצנו, התייצבו בכיתת תלמידיהם, כשהם אוחזים בשתי ידיהם – מעדר ותנ"ך.
כך התנ"ך נוכח בשיר משנת 1912:"פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת, תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת, פֹּה נִחְיֶה וּפֹה נִצֹּר, חַיֵּי זֹהַר חַיֵּי דְּרוֹר, פֹּה תְּהֵא הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה, פֹּה תִּפְרַח גַּם שְׂפַת הַתּוֹרָה".
התנ"ך שוכן כבוד בהיכלי האקדמיות בעולם, בזיקה לאירועי למידה מכוננים, כך למשל, המקרה של יוסף במצרים בספר בראשית, הוא עולם תוכן וידע ללמידה כיצד יש לנהל מדינה בחירום. כך גם מצוות השמיטה והיובל, על ערכיהן החברתיים והתפיסה המאקרו כלכלית והצדק החברתי, אף היא מעטרת אחר כבוד, אקדמיות במערב.
הדרת לימודי התנ"ך בתוכנית הלימודים של בתי הספר הממלכתיים, כמוה כשבירת הלוחות בני זמננו. התנ"ך מלמד אותנו, ששבירת הלוחות על ידי משה אירעה בעקבות חטא עגל הזהב. הנה תסמונת עגל הזהב בימינו, משפיעה על מתן בכורה ודגש ללימודי תוכן, המקנים כלים ומיומנויות של הישגיות, תחרותיות והצלחה חומרית בחיים, על חשבון התנ"ך. כך התוודענו בשנת 1989 ליצירה האומנותית המוצבת ברובע הפיננסי וול סטריט שבמנהטן, ניו יורק, בדמות דיוקנו של השור המסתער.
אמנם אנו עדים לנקודות אור בדמותם של החברה לחקר המקרא בישראל שנוסדה בשנת 1950.בראשות החברה עמדו בעבר נשיאי המדינה יצחק בן צבי וזלמן שזר. כנשיא החברה והרוח החיה בה , היה ראש הממשלה דוד בן-גוריון. כך גם במיזם 929 שמנגיש את התנ"ך בישראל ומצליח לחדור ללבבות. אך לא די באלו.
התנ"ך קורא לראשי מערכות החינוך -
ילדי ישראל היקרים אייכה !
הגיעה השעה לפנות לכנסת ישראל לחוקק את חוק לימוד התנ"ך, כלימודי ליבה וחובה לדורות, שיבטיח שעם הנצח לא יפחד מדרך ארוכה.
אומרים שמה שקורה לנו מאז השבעה באוקטובר הוא אירוע תנ"כי. אם לא נלמד תנ"ך איך נדע?
התנ״ך שלנו התבייש ועלינו לתבוע את עלבונו.
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
*****************************************************
סרטון על הפרשה-הכל דיבורים-מוקלט-
הרב עמיהוד סולומון-רב קהילה.
חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו.
&
פרשת חקת,תשפ"ד "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם" – הדיבור, תרופה לסכסוכים בין אחים ואחיות
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים, כה').
אנו מייחלים למיטוט שלטון החמאס, ומתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם והחזרת המפונים לבתיהם. היום 280 ימים למלחמת המצווה.
נכון שלא מוגזם לומר, שפערים, מתחים, קנאות, סכסוכים ושנאות שבתוכנו, פותרים רק בדיבור ובהִדַּבְּרוּת במרחב פרונטאלי ולא בניתוק או בברוגז. זה נכון - במשפחה, בחבורה, בקהילה, כך זה נכון בחברה ובאומה.
הקנאה היא מנוע מחולל בעל עוצמה, המנביטה זרעי מחלוקות שאינן לשם שמים, היוצרת מרחב חיים של מתחים, שנאות, ריבים וסכסוכים בין אחים ואחיות. זה יכול להיות בין אחים ואחיות ביולוגיים, אך גם בקרב אחים ואחיות בקהילה ובחברה.
חשבנו בשבעה באוקטובר שהנה תם קץ סכסוכי האחים והאחיות בקרב עמנו ומדינתנו, אך לצערנו בחלוף תשעה חודשים, אנו חוזרים אט אט, למציאות החברתית, השסועה והמפולגת שאותה חווינו בששה באוקטובר.
כך חווינו בשבת שעברה מחלוקת שאיננה לשם שמים בפרשת קרח ועדתו. גם שם ניצני המחלוקת בקנאה במשפחה, שמתרחבת לשבטים ועם. בדרך כלל הקנאה וצרות העין נוכחים באופן גלוי ובדרך כלל באופן סמוי, במי שדומה לך ונמצא במשבצת גילאית וחברתית כמו שלך. כך למשל, לא בטוח שתקנא במלך אנגליה. הקנאה היא אם כל חטאת.
הנה כי כן, הקנאה בעולמנו עוד מימי בראשית, כשקין מקנא באחיו הבל ועשו מקנא ביעקב, ואֶחָיו של יוסף מקנאים בו. אבל למרות התוצאות הלא נעימות, הרי יעקב ועשו נפגשים במעלה דרך הניתוק והסכסוך, במרחב של הידברות, כך גם יוסף יוזם מרחב הידברות עם אֶחָיו, שהדיבור והדיאלוג נוכחים בו.
דומה שמפגש ההידברות והדיבור, הוא התרופה לריפוי סכסוכים וניתוקים בין אחים ואחיות.
פרשתנו מעלה על נס את חשיבותו של מרחב ההידברות, באירועים משבריים, כמו במשבר המים הגדול:" וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם.וְלֹא הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם, עִם מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ד'. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ד', אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה:לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת.וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֵּרָא כְבוֹד ד', אֲלֵיהֶם"(במדבר, כ', א'-ו').
כאן מזדקר לנגד עינינו המתח האימננטי שבין המִדְבָּר למְדַבֵּר. אנו חווים כשל מנהיגות, ששורשו בניתוק ובהעדר דיבור והִדַּבְּרוּת ,בין משה ואהרן לבין מנהיגי השבטים ומפגיני משבר המים.
במרחב המִדְבָּר אפשר לברוח ולהתנתק, מה שאין כן במרחב המְדַבֵּר, שם אי אפשר להתנתק.
פרשתנו מלמדתנו שהאתגר שהוצב בפני משה ואהרן, מתמקד בסלע. דומה שהסלע שימש כמטאפורה להצגת חשיבות הדיבור ונגד אלימות. שכן, אנו יודעים שאלימות היא:" אל – מילות". כשלא משתמשים במילים, אז מתרחשת אלימות ומכות, שסופה מי ישורנה. אלימות שיכולה להיות אקטיבית, אך גם פסיבית וכבושה – אל – מילים,לא מדברים, לא נפגשים ולא מנהלים שיג ושיח.
הקב"ה מציב בפרשתנו את הסלע כאתגר מנהיגותי למשה ולאהרון- דַּבְּרוּ אל הסלע ואל תכו אותו. את החושך של משבר המים, מגרשים באור של דיבור וחיבור ולא בניתוק במקלות ובמכות.
הנה הדינמיקה בפרשתנו: " וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי ד', כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶר ד', אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ד'; וַיִּקָּדֵשׁ, בָּם" (במדבר, כ', ז'- יג' ).
משה עדיין מקובע במרחב של - המִדְבָּר ולא במרחב של - המְדַבֵּר. משה מעצים עוד יותר את אי ההידברות וחוסר הדיאלוג עם העם. משה לא שולט בכעסו ואינו מקיים דיבורו בנחת. משה צועק אל העם. צעקות זה לא תחליף לדיבור. אפשר להאזין לאינטונציה בקולו של משה:" וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם" (במדבר, כ', י').
למרות שבאירוע הקרוי- מי מריבה, מבחן התוצאה כביכול הושג, שכן יצאו בסוף מים מן הסלע: "וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם", אבל, המבחן התהליכי והאתגרי של המעבר ממִדְבָּר למְדַבֵּר נחל כישלון צורב. כוונתו של הקב"ה בהנחייתו, לדבר אל הסלע כשידו של משה אוחזת במטה, הייתה להציג את חשיבות המְדַבֵּר ולא את המִדְבָּר.
פרשתנו מלמדתנו- כיצד על מנהיגי ומשרתי ציבור לנהוג בסכסוכים ובמשברים בין בני אדם, בדיבור ולא בהכאה. בחיבור ולא בניתוק.
מנהיגות מחוברת ולא מנותקת, חייבת גם היא ,בהתבוננות פנימית בתוכה. אל לה להכות בסלע הפנימי האישי שלה ולנהוג בו בנוקשות, באטימות ובנחרצות. אלא, עליה לנהוג בדיבוב אישי , בשובה ונחת בהתבוננותה בסלע הפנימי שלה. בסבלנות ובסובלנות. כי זאת יש לדעת- רק בהתמדה, בנחישות ,באמונה ובנחת- בסוף המים שוחקים את קשיחותו של הסלע.
הנה כי כן, הסלע הוא עוגן מרכזי ובעל משמעות בפרשתנו: "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע... וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם". המציאות הפנתה עורף מסלע שמדברים אליו , לעבר סלע- שמכים אותו.
הסלע התקשורתי נוכח בעצימות במחוזות חיינו.הפסקנו לדבר. כך גם הפסקנו להקשיב. אנו מקיימים תקשורת דומה למרחב הסלע בפרשתנו, בדמות המכשיר הסלולארי החכם שבידינו. הסלע הסלולארי החכם, משמש לנו לא אחת כמקום מסתור ומחבוא. נח לנו להיחבא מאחורי הסלע הוירטואלי שדורש רק הקשות /הכשות במקלדת. בכך אנו נמנעים מעימותים וקונפליקטים גלויים, ובורחים ממרחב פרונטאלי של דיבור גלוי ושקוף בינינו.
כך מתנגן באוזנינו שיר העם המסורתי והרוחני - האמריקני אפריקני, של לס בקסטר מ1950 ושל נינה סימון מ1962, אודות אדם חוטא שבורח מאלוקים ומנסה להתחבא מאחורי הסלע :
Oh, sinner man, where you gonna run to? We got to run to the rock Please hide me, I run to the rock All on that day. But the rock cried out, I can't hide you, the rock cried out All on that day .I said rock What's the matter with you? Don't you see I need you?
הדיבור קורא למתנתק – אייכה. עם כל הקושי, צא ממחבואך, התגבר על עכבותיך והתייצב למפגש הידברות פרונטאלי עם אחיך או אחותך, שאיתם אתה היום בסכסוך ובנתק דיבור, אבל תן הזדמנות וסיכוי למחר טוב יותר.
פרשתנו קוראת לנו - כן לדיבור, עם אחים ואחיות. גם אם קיים נתק, סכסוך, איבה ושנאה, יש לנסות את נתיב הדיבור וההִדַּבְּרוּת . נכון שלא תמיד זה מצליח, כפי שמתארת זאת פרשתנו, אבל תמיד יש לנסות ולהשתדל: "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ, אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם: כֹּה אָמַר, אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל...נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ, לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, וְלֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר: דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול, עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר, גְּבֻלֶךָ". מפרש רש"י- "אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל - מה ראה להזכיר כאן אחוה, אלא אמר לו- אחים אנחנו בני אברהם".
הנה התיקון של המנהיגות הישראלית באירוע האח - אדום. היא נוקטת במְדַבֵּר ולא במִדְבָּר. היא לא מאיימת ומכה על סלע הנוקשות של אדום. היא בוחרת בדיבור ובהִדַּבְּרוּת .
האוריינטציה של המְדַבֵּר, נוחלת כישלון צורב. שנאתו של אדום לישראל, רק מתעצמת. לא עוזרים הדיבורים הרגשיים על היותנו משפחה – בנים לאותו אבא .
אך למגינת לבנו הדיבור כאן לא עזר: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם, לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב, אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה, וְאִם-מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי, וְנָתַתִּי מִכְרָם; רַק אֵין-דָּבָר, בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה. וַיֹּאמֶר, לֹא תַעֲבֹר; וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ, בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה. וַיְמָאֵן אֱדוֹם, נְתֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר, בִּגְבֻלוֹ " (במדבר, כ').
הנה בא האפילוג המאיר פנים בפרשתנו, הקורא - כן לדיבור ולא לניתוק, בדמותה של שירת הבאר :" אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק, בְּמִשְׁעֲנֹתָם; וּמִמִּדְבָּר, מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה, נַחֲלִיאֵל; וּמִנַּחֲלִיאֵל, בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה; וְנִשְׁקָפָה, עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן" (במדבר, כא', יז' - כ').
אז מה המיוחד בבאר המים הזאת, שזכתה שישירו עליה שירה?
מבהיר לנו רש"י: בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים " – "זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים - משה ואהרון".
"וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה" – " כרוה נדיבי העם, כל נשיא ונשיא כשהיו חונים, נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חניית כל שבט ושבט".
כאשר מנהיגי העם והשבטים, מתחברים ולא מתנתקים מהעם, כשהם אומרים - כן לדיבור ולהִדַּבְּרוּת, באמירת- "אחרי" ומשמשים דוגמא לכולם, כשהם בעצמם חופרים את התשתית העמוקה והאיתנה של הבאר הלאומית ומורים לעם, מהו חוסן לאומי צבאי, כלכלי, מוסרי ורוחני ,רק אז נוצר קו פרשת המים החדש. רק אז קיים סיכוי, למעבר אמיתי ואפקטיבי, מניתוק לחיבור, ממִדְבָּר למְדַבֵּר.
בפרשת בלק אותה נקרא בשבת הבאה נלמד, שבכל אחד ,יש בתוכו את בלעם המקלל וגם את בלעם המברך. רק בידינו לבחור, אם נהיה בדיבור המקלל או בדיבור המברך.
באמונה, בתקווה, בהידברות ובדיבור ביחד - ננצח -
שבת שלום
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
פרשת חוקת - תשפ"ד- "עוטף ישראל"
מייקל אייזנברג -משקיע הון סיכון
הישורת האחרונה של ספר במדבר מציגה סיפור אחד הנפרש לאורכן של כמה פרשות. בהתאם לכך, ובשונה ממנהגי להרחיב כל שבוע על נקודה אחת מתוך פרשת השבוע, בשבועות הקרובים אתייחס ברצף מאמרים לפרקיו השונים של סיום המסע במדבר וההגעה לגבולה המזרחי של ארץ ישראל המערבית.
המוטיב החוזר בפרקי הסיום הוא שמעדכנים פעם אחר פעם את התוכניות המקוריות. הפרשיות במחצית השניה של ספר במדבר מוכיחות שההתרחשות במציאות הריאלית, המונעת עלי ידי מעשי בני האדם, ראויה להיכתב כחלק מתורת ה'. כמובן שתודעה זו מכינה את הקרקע לחיי המעשה בארץ ישראל.
בפרשת השבוע, פרשת חוקת, בני ישראל מתקרבים לארץ. אחרי כמעט ארבעים שנות נדודים, ואחרי שהקיפו את ארצותיהם של אדום, ומואב, הם נלחמים עם סיחון ועוג מלכי האמורי היושבים בעבר הירדן המזרחי. ישראל כובשים את ארצם, ומתיישבים בעריהם. לפי פירושו של הרמב"ן בפרשתינו, וכפי שעולה גם מהפרשות הבאות, ההתיישבות ממזרח לירדן לא היתה חלק מהתוכנית המקורית של הקמת בית לאומי בארץ ישראל, שתוכנן במקור להתרכז בחלק שממערב לירדן.
הפסוקים מתארים בהרחבה ובצבעים עזים את הגישה למלחמה מול סיחון ואחר כך מול עוג, ואת התוצאות הצבאיות המזהירות:
וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר. אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ. וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל. וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן.
ובהמשך, עם ישראל גם מתיישב בערי סיחון ומרחיב את הכיבוש:
וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ… וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבוֹן וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא. וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי. וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר וַיִּלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר שָׁם.
ומשם, במקום לחתור מערבה, ממשיכים צפונה בעבר הירדן המזרחי למלחמה נוספת וירושת ארצו של עוג:
וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן. וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ. (במדבר כא, כא - לה)
המלחמות במלכי האמורי מעלות כמה שאלות. מדוע לתקוף אותם - למה לא להקיף כמו אדום ומואב? ואם צריך מסלול להגיע לארץ ישראל המערבית - כפי שאכן משמע מהפניה של ישראל בהתחלה "אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ" - מדוע אחר כך מתיישבים בערי סיחון ולא ממשיכים לנוע מערבה? וגם אחרי שמשיגים שליטה על מסדרון לארץ מדוע פונים למלחמה נוספת בצפון מול עוג? בנוסף, בתיאור של אותם המאורעות בספר דברים משמע שהמלחמה באמורי לא נעשתה רק בדיעבד, אלא שה' ציווה להתגרות בהם ולרשת את ארצם: "רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה" (דברים ב, כד).
שאלות הרחבת הכיבוש וההתיישבות מתחדדות לאור דברי הרמב"ן, שכותב שהתוכנית היתה שבני ישראל יכנסו לארץ וישאירו את ממלכת האמורי כאזור שומם, כפי שגם עשו, לפחות באופן חלקי: "וַנַּשִּׁים (הפכנו לשממה) עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא". אבל אולי זו בעצם התשובה. יתכן שהתוכנית המקורית היתה לייצר אזור חיץ, אזור מפורז ממזרח לארץ ישראל. בנוסף, השממה וההרס יצרבו תודעה ואף יהוו תמרור אזהרה בפני פולשים שילמדו מעוצמת החורבן על החוזק הצבאי של עם ישראל. כלומר, כהקדמה לכיבוש הארץ וההתיישבות ממערב לירדן, ההתיישבות של דור נוודי המדבר הישראלים בערי האמורי תוכננה להיות זמנית. היא שימשה כסוג של אימון והתרגלות לדרך החיים החדשה שהם עומדים לסגל. במקביל, המלחמות מול סיחון ועוג החזקים נועדו לביסוס מציאות ביטחונית-הרתעתית עבור 'עוטף ישראל'. (בפרשות הבאות נעסוק בשינויים שחלו ביישומה של תוכנית זו, בעקבות בקשתם של שבטי ראובן וגד שלא להיכנס לארץ ישראל המערבית, ולהתיישב התיישבות של קבע באזורים שנכבשו.)
שאלה נוספת היא, ההתייחסות הדרמטית לעיר חשבון ולהיסטוריה שלה ששולבה בפסוקי המלחמות שהובאו לעיל, והבאתי פה בנפרד:
כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן. עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן. כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן אָכְלָה עָר מוֹאָב בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן. אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן. (במדבר כא, כו - כט)
העיר חשבון חשובה עד כדי כך שיש שירה מפורסמת עליה ועל מעלליה. מה שהופך את השירה לאפילו יותר דרמטית זו העובדה שהיה חשוב לתורה לצטט את מה שאחרים אומרים על חשבון. למעשה, מילות השירה מהדהדות מאז ועד היום, כשאנו מוסיפים על ירושלים, הבירה שלנו, "תיבנה ותיכונן במהרה בימינו" כמילותיהם של המושלים מלפני למעלה משלושת אלפי שנים על חשבון.
לכן, נראה שהיה צורך להכות בסיחון ובעוג לא רק כדי לשנות את האזור שממזרח לגבולות הארץ אלא גם כדי להחזיר את הביטחון העצמי לעם ישראל. הציוויים להימנע ממלחמה עם אדום - צאצאי עשו אחי יעקב - ולא להילחם גם עם עמון ומואב - צאצאי לוט אחיינו של אברהם - עלולים היו להתפרש על ידי בני ישראל כאילו שאין לצבא הישראלי עוצמה צבאית מספיקה, והקירבה המשפחתית היא רק תירוץ. אכן, לאחר הניצחונות המזהירים, בתחילת ספר דברים, משה רבינו, משתמש במלחמות בסיחון ובעוג כמנוף לחיזוק הביטחון העצמי של העם לקראת כיבוש הארץ. משה מבקש מישראל להאמין ביכולת שלהם להכניע ערים בצורות וחזקות, כמו שהכניעו את חשבון על אף עוצמתה הצבאית.
זו גם הסיבה שהיה חשוב לתורה לצטט את ה"מושלים". כשרוצים לחזק את הביטחון העצמי, ממנפים מה שאחרים אומרים כי זה נחשב ליותר אובייקטיבי. באופן רחב יותר ניתן ללמוד מכאן שדברים שאחרים אומרים, זה חלק מהתורה, חלק מתורת הלחימה ויש לכך השפעות על המציאות ועל התודעה. סביר בעיני, שנוכח פרסום כוחה של חשבון באמצעות השירה שהופצה בכל המרחב (חשבון הטוויטר של אותם הימים), עמים אחרים חשבו פעמיים האם להתקיף אותה. מן הסתם ההרתעה הועילה ובסופו של דבר נמנעו מלהילחם עם האמורי, מה שנתן לאמורי את האפשרות לצבור במשך הזמן עוד ועוד נשק וכוח. במקביל, דווקא משום ש'שירת חשבון' היתה כה מפורסמת במרחב, יש לכיבוש חשבון השפעה דרמטית על התודעה והאתוס שבונים לקראת כניסה לארץ ישראל - עם ישראל יכול לצלוח משימות שאחרים לא מעיזים להתמודד איתן. מייקל אייזנברג
מקבלים תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
&
רעיונות לפרשת *חקת*- תשפ"ד -יגאל גור אריה
ברכות לשבת בר מצווה ליעקב זיגלמן
פאזל החיים:
מדען אחד ישב ועבד, כשלפתע ניגש אליו בנו בן ה-7 נחוש לעזור לו בעבודתו. המדען, עצבני בגלל ההפרעה, ניסה לבקש מבנו שילך למקום אחר, אך כשראה שזה לא הולך, חיפש משהו שיוכל לספק לילד תעסוקה. הוא תלש מאיזו חוברת דף עם מפת העולם, גזר אותה לחתיכות קטנות, ונתן לילד יחד עם גליל נייר דבק.
"אתה אוהב פאזלים" הוא אמר, "קח את העולם המפורק ונראה אם אתה יכול לתקנו! בכוחות עצמך".
המדען חשב שייקח לילד ימים רבים, עד שיצליח להרכיב את המפה, אבל כמה שעות לאחר מכן, שמע את קולו של הבן קורא לו "אבא, סיימתי, הצלחתי להרכיב הכול".
בהתחלה, לא האמין המדען: " זה לא ייתכן שבגיל 7 יוכל הילד להרכיב מחדש מפת העולם שמימיו לא ראה!"
אבל הוא הניח את רשימותיו, וניגש לבנו, כשהוא בטוח שהוא הולך לראות עבודה מבולגנת... להפתעתו, המפה הייתה מושלמת וכל החתיכות היו במקומן.
"איך עשית את זה?" שאל המדען את בנו "הרי לא ידעת איך נראה העולם".
"אבא", ענה הילד, " אני אמנם לא ידעתי איך נראה העולם, אבל כאשר תלשת את הדף מהחוברת, ראיתי שבצידו השני יש תמונה של אדם.
כשנתת לי לתקן את העולם, ניסיתי אבל לא הצלחתי. אז הפכתי את כל החתיכות והתחלתי לתקן את האדם.
כשהצלחתי לתקן את האדם, הפכתי את הדף וראיתי *שהצלחתי לתקן גם את העולם.*..
תחשבו על זה....
"וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם..."
למה זה משנה כל כך איך להוציא מים מהסלע? מדוע אלפי שנים מנסים להבין את הסיפור הזה, של משה שמכה בסלע ומוציא מים לעם, ואז מתבשר שהוא לא יכנס לארץ ישראל? למה זה חשוב ועקרוני כל כך מה בדיוק קרה שם ומה הייתה הטעות? כנראה שיש פה איזה סוד– מסר להנהגה ועל ציבור, על הכניסה לארץ. וגם המים הם לא בדיוק מים. זה הרי ידוע שהתורה נמשלה למים.
ההסבר שלי הוא שפעמים רבות האדם רואה מולו "סלע", מציאות חסומה, חומה חוצצת. אפשר להכות אותה, אבל כדי באמת לעורר כוחות פנימיים, להוציא מים שנמצאים בפנים, צריך לדבר צריך להסביר, להתחבר, לשכנע, להקשיב. זה סגנון הנהגה בוגר יותר, סגנון של בניית עם.
עם הכניסה לארץ ישראל, הדרך להוביל את העם משתנה: ההכאה לא תועיל. גם היום ,חינוך והסברה הם הדרך המועילה ביותר. מעבר למה שנראה לנו כמו "סלע" ייבש ,נגלה מים חיים, הדרך להגיע אליהם היא לא במקל אלא במילים נכונות. אפשר גם אחרת. באהבה. במילים. בחשיבה נועזת פורצת גבולות אך פשוטה. ובעיקר– באמון .בחברות, בלי התנשאות.
שנאת הזר שראנו השבוע, היהירה הזו, חייבים להודות היא אחת מאבות הטומאה.
*קבלת האחר השונה היא חובתנו בכל מחיר- אחדות– (אחדות ולא אחידות), התחשבות בזולת, ערכים ויתורים הדדים ללא אגו*.
כך יוצרים עם!!
בואו ננסה כולנו כולל מנהיגינו, לו יהי....
שבת שלום !שבת שלווה וענוגה! -*יגאל גור אריה*
&
פרשת -חוקת -תשפ"ד - דובי פריצקי -קק"ל.
תכליתה של מצות פרה אדומה היא טהרה. צבעה האדום מסמל את הדם כמקור החיים. העפר המטהר מסמל את קץ החיים. המושגים "טומאה" ו"טהרה" מהותם היבדלות וההבחנה בין טוב ורע. אין משמעות לטהרה אם אין טומאה בצידה .באין בית מקדש כולנו טמאים, ואין משמעות לטומאה, להוציא את נושא "הנידה"(טהרת המשפחה) עולמנו הוא עולם של קטגוריות יחסיות. הטוב הוא מוגדר רק בהשוואה לרע. המושגים צודק וטועה אומרים שבהעדר מי שטועה לא ניתן להיות צודק. להגיד שכולם צודקים אומרת למעשה ,שאין מישהו טועה כי הוא לא קיים. לסיכום על מנת להיטיב ,יש להבדיל בין טוב ורע ,בין קודש לחול, ולהיות צודק זה להכיר באפשרות של טעות .אנחנו בני אדם ,אנחנו שוגים ועדיין מסוגלים לגדולות ,אנחנו מתים אך המיטב שבנו ממשיך לחיות אחרינו (הרב זקס)שבת שלום מירושלים️-דובי פריצקי
