נחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
******************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי כא' שבט תשפ"ה -19.2.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. בפרשת "תרומה" תשפ"ה
מרצה: הרב מתן שניוויס מחוז צפון-רב קהילת קיבוץ טירת צבי -עמק בית שאן.
הנושא:"משכן ובית.
נרצה להקדיש את השיעור:
לע"נ הקדושים והטהורים "שירי אריאל וכפיר- משפחת ביבס"
שנחטפו ונרצחו בידי בני עוולה, ארץ אל תכסי דמם !ה' יקום דמם. " נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא בָרָא הַשָּׂטָן".
ולזכרם של חללי מערכות ישראל-הגיבורים הקדושים ה' יקום דמם.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
******************************
ניתן להרשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org
*****************************
לצפייה ברשימת המרצים לספר שמות: https://sacks.hamikra.org/lp/
******************************
בברכת ברוכים המשתתפים
בבקשה שתפו והזמינו חברות וחברים השיעורים בהחלט מענינים, התגובות נהדרות.
כמו כן, רבני קהילות המעונינים להשתתף בתוכנית בבקשה התקשרו אלי.
כמו השבוע, כך בהמשך כל השנה אנחנו מבקשים לכבד ולעלות את זכרם של הקדושים הטהורים שנפלו במלחמת "חרבות הברזל ובחג שמחת תורה",ולהקדיש את השיעור על שמם,
בני משפחה וחברים המבקשים להצטרף למיזם ולספר בתחילת השיעור עליו/ה בבקשה תתקשרו אלי.
ישראל קריסטל - בוואטסאפ -0543973801 -או במייל - info@hamikra.org
****************************************************************
עינוי יתום ואלמנה -הרב מאיר נהוראי-רב קהילת קיבוץ משואות יצחק.
דף מקורות וההקלטה גם באתר החברה וגם בזום מצורף כאן ולשיעור בזום-
**********
1.שמות (כב, כ – כג)
(כ) וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (כא) כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן: (כב) אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ: (כג) וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים:
2.רבינו] בחיי שמות (כב, כג)
(כג) וחרה אפי. מדת הדין שהיתה מכה במצרים כדי להוציא אתכם שהייתם גרים, ואמר זה כנגד הגר שהזכיר. ואמר "והיו נשיכם", כנגד "כל אלמנה", "ובניכם יתומים", כנגד היתום הכל מדה כנגד מדה, וכל זמן שאתם נזהרים בהם ומרחמים עליהם מדת הדין תתהפך לרחמים, שהרי מדה טובה מרובה ממדת הפורענות, ובזה תאריכו ימים אתם ובניכם (דברים כג, יג) "ולכם תהיה צדקה" לפני ה' יתברך, שהרי פרי הצדקה אריכות ימים, שנאמר: (משלי י, ב) "וצדקה תציל ממות", וכתיב: (שם יב, כח) "באורח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות", וגדולה צדקה יותר מן הקרבנות, שנאמר: (שם כא, ג) "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח" ... אם ענה תענה אותו. יחזור לכל אחד ואחד בין היתום בין האלמנה שהזהיר עליהם "לא תענון". וכל לשון הכתוב הזה הוא כפול כי כפל הענוי והצעקה והשמיעה. ויתכן לפרש בזה כי דרך בני העולם שהם עלובים באיזה דבר שיהיה שיטרחו אחרי מושיעים ועוזרים, והיתום והאלמנה הם חלושי הכח אין להם עוזרים, ולכך לא יבטחו באדם כי אם בהקב"ה שהוא עוזר ומושיע ומגן ובעבור זה יודיע הכתוב כי הם נעזרים יותר מכל אדם, וכענין שכתוב בהם: (משלי כג, יא) "כי גואלם חזק הוא יריב את ריבם אתך", ומפני שדרך הבריות לענותם תמיד כל היום לכך כפל הענוי,
3.מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דנזיקין פרשה יח
כל אלמנה ויתום לא תענון. אין לי אלא אלמנה ויתום, שאר כל אדם מנין, תלמוד לומר לא תענון, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר אלמנה ויתום שדרכן לענות, בהן דבר הכתוב.
4.רש"י שמות (כב, כא)
(כא) כל אלמנה ויתום לא תענון - הוא הדין לכל אדם, אלא שדבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם:
5.מלבי"ם שמות (כב,כא)
כל אלמנה ויתום לא תענון. ר' ישמעאל ס"ל שאלמנה ויתום בא לדוגמא, ר"ל כל החלשים והנדכאים כמו אלמנה ויתום, ור' עקיבא ס"ל שאלמנה ויתום דוקא, ורש"י ז"ל בפירושו תפס כשטת ר"י, והרמב"ם (בפ"ו מה' דעות) פסק כר"ע,
6.מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כב
אלמנה ויתום אין לי אלא אלמנה ויתום מנין לרבות כל אדם ת"ל כל לא תענו]ן אם כן למה נאמ' אלמנה ויתום ממהר אני ליפרע על ידי אלמנה ויתום יתר מכל אדם שהאשה קובלת לבעלה בין קובל לאביו אבל אלו אין להן מי שיקבלו לו אלא לי בלבד
7.רמב"ן
אפילו עשירה בעלת נכסים, כי דמעתה מצויה ונפשה שפלה.
8.רמב"ם הלכות דעות פרק ו
חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשן שפלה למאד ורוחם נמוכה אף על פי שהן בעלי ממון * אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו מוזהרים אנו עליהן שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון, והיאך נוהגין עמהן, לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו, כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או אבד ממונן הרי זה עובר בלא תעשה וכל שכן המכה אותם או המקללן, ולאו זה אף על פי שאין לוקין עליו הרי עונשו מפורש בתורה וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, ברית כרת להן מי שאמר והיה העולם שכל זמן שהם צועקים מחמס הם נענים שנאמר כי אם צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו, במה דברים אמורים בזמן שעינה אותן לצורך עצמו, אבל עינה אותם הרב כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכן בדרך ישרה הרי זה מותר, ואף על פי כן לא ינהוג בהן מנהג כל אדם אלא יעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד שנאמר כי ה' יריב ריבם, אחד יתום מאב אחד יתום מאם, ועד אימתי נקראים יתומים לענין זה, עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול להסמך עליו ולאמנן ולהטפל בהן אלא יהיה עושה כל צרכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים.
9.אבן עזרא
לא תענון - בלשון רבים, כי משפט הרואים הענוי והחרישו כמשפט המענה, על כן כתוב אם ענה תענה... והרגתי אתכם (כב):
10.העמק דבר
כל אלמנה ויתום. לשון כל בא ללמד אפי' הני דצריכין מוסר והדרכה ורשאין בכך, כמש"כ הרמב"ם ה' דעות פ"ו ה"י, מכ"מ חובה להזהר בהם שלא יענון יותר מן ההכרח הברור,
11.אלשיך
...הנני מזהירך עתה שאפילו לא תעשה באופן שאלמנה ויתום יזכרו טובתם שחלפו למו ויצטערו, כי בענותך האלמנה תזכור אלוף נעוריה, והיתום את אביו, כי זאת אומרת אויה לי כי לולא חסרתי עטרת בעלי לא ענני אדם, והיתום אומר אויה לי על אבי כי לעת כזאת היה בעזרי:
אליהו והאלמנה
12.מלכים א פרק יז
(א) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי: (ב) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר: (ג) לֵךְ מִזֶּה וּפָנִיתָ לְּךָ קֵדְמָה וְנִסְתַּרְתָּ בְּנַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיַּרְדֵּן: (ד) וְהָיָה מֵהַנַּחַל תִּשְׁתֶּה וְאֶת הָעֹרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם: (ה) וַיֵּלֶךְ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר ה' וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בְּנַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיַּרְדֵּן: (ו) וְהָעֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב וּמִן הַנַּחַל יִשְׁתֶּה: (ז) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיִּיבַשׁ הַנָּחַל כִּי לֹא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ:
(ח) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר: (ט) קוּם לֵךְ צָרְפַתָה אֲשֶׁר לְצִידוֹן וְיָשַׁבְתָּ שָׁם הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ: (י) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ צָרְפַתָה וַיָּבֹא אֶל פֶּתַח הָעִיר וְהִנֵּה שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה מְקֹשֶׁשֶׁת עֵצִים וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר קְחִי נָא לִי מְעַט מַיִם בַּכְּלִי וְאֶשְׁתֶּה: (יא) וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר לִקְחִי נָא לִי פַּת לֶחֶם בְּיָדֵךְ: (יב) וַתֹּאמֶר חַי ה' אֱלֹהֶיךָ אִם יֶשׁ לִי מָעוֹג כִּי אִם מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד וּמְעַט שֶׁמֶן בַצַּפָּחַת וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ: (יג) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ אַל תִּירְאִי בֹּאִי עֲשִׂי כִדְבָרֵךְ אַךְ עֲשִׂי לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה וְהוֹצֵאת לִי וְלָךְ וְלִבְנֵךְ תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה: ס (יד) כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר עַד יוֹם תתן תֵּת ה' גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: (טו) וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה כִּדְבַר אֵלִיָּהוּ וַתֹּאכַל הוא הִיא וָהוּא וּבֵיתָהּ יָמִים: (טז) כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ: פ
13.רבי משה אלשיך
הנה הוא יתברך רצה להקים דבר עבדו לבלתי תת מטר כי אם לפי דברו, אך היה חפץ ה' כי] לא יאריך אליהו עוד מלשאול מטר מאת ה' וירמוז לו... הרמזים הנאמרים בכלכל אותו על ידי העורבים בנחל כרית. ובקנאתו על כבוד ה' צבאות, לא שאל אליהו מטר מאת ה']. לכן רמז עוד ביבושת הנחל וחסרו לו מים לשתות והוצרך להטלטל, למען יתן אל לבו כי כן כמה עניים ואביונים יבקשו מים ואין. ... ועם כל זה לא שב מקנאתו, כי גדול קנאת ה'. על כן 'אלהינו מרחם' ציוהו ללכת צרפתה אשר לצידון. וקרוב לשמוע שגם בזה רמז לו שכבר נצרפו ישראל בעניין צידה שחסרה מהם עד כה אך עיקר העניין הוא למען יראה במקום ההוא צרת אלמנה ויתום אשר הוא יתברך מרחמם ומזהיר על עינויים (שמות כ"א, כב), שאלמלא הוא, מתו גם שניהם, כדברה אליו "וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ". ומהם יראה כי כמה וכמה כיוצא בהם בכל המון ישראל אשר יתַמו ברעב ללחם, באופן שטוב הוא כי] יבקש עליהם רחמים ויהי טל ומטר לפי דברו. ושם יראה, כי אף גם הוא, על ידי זכות אשה אלמנה על דרך נס מתפרנס, מה יעשו זולתו? וזהו "הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ".
אליהו ובן האלמנה
(יז) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת וַיְהִי חָלְיוֹ חָזָק מְאֹד עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה: (יח) וַתֹּאמֶר אֶל אֵלִיָּהוּ מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי:
(יט) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ תְּנִי לִי אֶת בְּנֵךְ וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ וַיַּעֲלֵהוּ אֶל הָעֲלִיָּה אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב שָׁם וַיַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטָּתוֹ: (כ) וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהָי הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ: (כא) וַיִּתְמֹדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהָי תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּוֹ: (כב) וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי: (כג) וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת הַיֶּלֶד וַיֹּרִדֵהוּ מִן הָעֲלִיָּה הַבַּיְתָה וַיִּתְּנֵהוּ לְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ רְאִי חַי בְּנֵךְ: (כד) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל אֵלִיָּהוּ עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים אָתָּה וּדְבַר ה' בְּפִיךָ אֱמֶת
14.מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דנזיקין פרשה יח
כבר היה רבי ישמעאל ורבי שמעון יוצאין ליהרג, אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל, רבי, לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג, אמר לו רבי ישמעאל לרבי שמעון, מימיך לא בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא גומע כוסך או עד שתהא נועל סנדלך או עד שתהא עוטף טליתך ואמרה תורה אם ענה תענה, אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט, ובדבר הזה אמר לו, נחמתני רבי;
15.רש"ר הירש שמות פרק כב
(כב - כג) אם ענה תענה אתו! "אתו" מתייחס בראש וראשונה אל היתום, אבל משמעות הדברים כוללת בה במידה גם את האלמנה. אוי לכם, שרי המדינה, אם המדינה אף היא תתעלל בהם ותגרום להם שיחושו את הכאב שבאובדן נציגותם ומשענתם! אוי לה למדינה, שבה סובלים אלמנות ויתומים ביחסי החברה, ואפילו נציגיו הרשמיים של הציבור אינם עומדים לימינם לצדקם ולסעדם. ועל כך מקונן הנביא: "יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא - יבוא אליהם" (ישעיה א, כג). אוי ואבוי, אם לא נשאר להם אלא לצעוק אלי; חייכם, שאני שמע אשמע צעקתם, ואביא פורענות על המדינה ועל החברה, המביאה את החלשים שבה לידי כך, שלא נשאר להם אלא לפנות אל ה'. כיצד הבינו אזהרה זו בעלי המצפון בישראל ודייני ישראל - זאת אנו מוצאים בשיחתם של רבי שמעון ורבי ישמעאל, שעה שיצאו ליהרג על קידוש השם: "אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל, רבי, לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג. אמר לו רבי ישמעאל לרבי שמעון, מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא שותה כוסך ונועל סנדלך או עוטף טליתך? אמרה תורה, אם ענה תענה, אחד ענוי מרובה ואחד ענוי מועט! אמר לו, ניחמתני רבי" (מכילתא).
16.מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק לח
חרב בא לעולם על עינוי הדין ועל עיוות הדין ומפני המורין בתורה שלא כהלכה: וכשתפשו את רשב"ג ואת רבי ישמעאל ליהרג היה רשב"ג יושב ותוהה בדעתו ואומר אוי לנו שאנו נהרגין כמחללי שבתות וכעובדי ע"א וכמגלי עריות וכשופכי דמים. אמר לו רבי ישמעאל בן אלישע רצונך שאומר לפניך דבר אחד. א"ל אמור. א"ל שמא כשהיית מסיב בסעודה באו עניים ועמדו על פתחך ולא הנחתם שיכנסו ויאכלו. אמר לו השמים אם עשיתי כן אלא שומרים היו לי יושבין על הפתח כשהיו העניים באים היו מכניסין אותן אצלי ואוכלין ושותין אצלי ומברכין לשם שמים.
מסיפורי הגרשז אויערבך זהירותו כלפי אלמנות ויתומים]
אחת הדוגמאות לכך היתה בברכת האילנות, ואפשר היה לראות בחוש עד כמה הוא מבין לליבן של אלמנות. במשך שנים נהג הגרש"ז לברך על האילנות שגדלו בחצר ביתה של אלמנה פלונית. פעם העיר אחד המלווים ואמר, שהעצים בחצר זו אינם מלבלבים דיים, והצביע על חצר אחרת שבה יש עצים שהלבלוב שלהם יותר נאה, מה שהופך את המצוה למהודרת יותר.הרב מאיר נהוראי
**************************************************************
&
פרשת משפטים: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים" – גן המצוות שבתוכנו
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
היום, 504 ימים למלחמה, עצרה האומה את נשמתה, התעטפה בדגל המדינה, שרה את שירת התקווה, השפילה את מבטה והצדיעה בעיניים דומעות לארונותיהם של החללים שהוחזרו מהשבי – עודד ליפשיץ הי"ד בן ה85, אריאל ביבס הי"ד בן ה-5 וכפיר ביבס הי"ד בן השנתיים. בשירו - על השחיטה, זעק המשורר הלאומי ח.נ. ביאליק בשנת תרס"ד: "נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא בָרָא הַשָּׂטָן". היום התאחדה שוב האומה בלב שבור. כל המחיצות והשסעים הוקפאו ליום אחד.
הנה היום, מהדהדת באוזנינו ובליבותינו, פתיחתה של פרשתנו: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם", ברוח פרשנותו של רש"י: "כל מקום שנאמר אֵלֶּה, פסל את הראשונים וְאֵלֶּה מוסיף על הראשונים. מה הראשונים מסיני, אף אלה מסיני"
כך ניצבנו כולנו היום, בחיל וברעדה , כמו במעמד הר סיני:"וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר"( שמות, יט' ,ב') מפרש רש"י: "כאיש אחד בלב אחד".
מנגד, במרחב המַדְמֵנָה, ניצבים מולנו, אנשי הרוע והחושך, נציגיו של השטן והגהינום, בני עוולה , מפלצות אכזריות של חיות טרף, המקדשות את המוות.
אבל אנחנו, דיירי הווילה בג'ונגל , מקדשים את קדושת החיים וכבוד המת. אנו אוחזים בידינו את פנס המוסר, המאיר את אורו, בתוך החשכה והמאפליה.
מידי יום ביומו אנו נפעמים, מגבורתם של חיילנו ומפקדינו, גיבורי התהילה, המקריבים את נפשם וגופם על מזבח הקודש של האומה והמדינה. מלחמתם היא מלחמה, שיש בה קדושה וטהרה, המקפלת בתוכה, עולם של ערכי מוסר וטוהר הנשק.
אנו עדים לסיפורי גבורה הרואיים של חברות ורעות ללא גבולות, ושל הקפדה יתירה על דיני המלחמה. אנו מצדיעים בהתרגשות לצבא המוּסָרִיּוֹת הנַעֲלֶה במלחמת המצווה.
האם לא ראוי שבית הדין לצדק בהאג יחבק את חיילי צה"ל על מוסריותם בשדה המערכה. שהרי, האג באנגלית HUG= חיבוק בעברית ?
כך דברי ימי עמנו בארץ אבותינו, מצביעים על סיפורי תהילת הגבורה, בצד רגישות לערכי מוסר, אל מול מפלצות תת האדם.
הנה במנהרת הזמן, ההיסטוריה חוזרת על עצמה בשנת 1956, בהספדו של הרמטכ"ל משה דיין(1915-1981) על קברו של רועי רוטברג הי"ד, חבר קיבוץ נחל עוז בן 21 ששימש כרכז הביטחון בקיבוץ ונרצח על ידי מסתננים פלסטינים מרצועת עזה, שגררו אותו אל מעבר לגבול והתעללו בגופתו: "מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על אף שאֶלֶף נָדַרנו כי דמנו לא יוגר לשווא – אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו. רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו".
חוקי המוסר נטועים כעצי החיים על שורשיהם, ב-ג"ן(53 בגימטרייה) של מצוות, המפורטות בפרשתנו. הבה נבקר, בגן המצוות, בנתיב עיצוב זהותנו המוסרית.
הקודקס המוסרי והאתי שלנו, מעוגן ומפורט בדיני המוסר ונצרב בתודעתנו ובפרקטיקה הערכית בפתיחתה של פרשתנו, כבר בכניסה לגן המצוות: "וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם, כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם".
לבנת הבסיס והמוצא, היא - עבדות מצרים.
בספרו של הווארד פאסט (1914-2003)- " אחי גיבורי התהילה" משנת תש"ח 1948, מסופר על סנטור רומאי שנשלח לארץ כדי לברר האם ראויה יהודה להיות בת ברית של רומי. הסנטור מבטא בתשובתו את הבוז והזלזול שהוא רוחש ליהודים על שיש להם חוקים תפלים וחסרי טעם כגון המצווה לשבות ביום השביעי ולשחרר עבדים אחר שש שנות עבדות, ובכלל, על מיעוט העבדים המצויים בה. כשברומא יש עשרים ושלשה עבדים על כל אזרח בן חורין, יש ביהודה עבד אחד על כל עשרים ושלשה אזרחים. מסקנתו של הסנטור הרומאי: היהודים אין לתת אמון בהם לעולם, ולא יגשר גשר של הבנה ביניהם לבין המערב. היהודים בעצם הווייתם סכנה הם לרומא, שכן הם מערערים על עיקר העיקרים של תרבות המערב, על בית עבדים חפשי. אפילו הם מועטים אפילו הם מסתפקים בארצם הזעירה, חלילה לנו מהסיח דעתנו מסכנתם, צר העולם מהכיל את רומא ואת יהודה גם יחד".(מתוך: נחמה ליבוביץ 'עיונים בספר שמות, עמ' 13).
הנה מוצגת לנו מצווה אחת מיוחדת ומעוררת סקרנות בתוך גן המצוות בפרשתנו: " כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות, כג', ה'). כך למדנו :" אוהב לפרוק ושונא לטעון, מצווה בשונא, כדי לכוף את יצרו – עדיף "( בבא מציעא, לב', ע"ב). אדם ניצב מול שני חמורים. החמור האחד של אוהבו, שאותו צריך לפרוק. ואילו החמור השני של שונאו, שאותו צריך לטעון במשא.
מצווה אותנו התורה בפרשתנו, בסיטואציה המיוחדת הזאת, לשנות את סדרי הקדימויות שנקבעו בהלכה. קודם, עלינו לסייע להעמיס את המשא על גבו של החמור הרובץ, של שונאנו.
נשמע מאד לא הגיוני ובניגוד להתנהגותנו הטבעית.
אז מה ההיגיון ומהי המשמעות שבמצווה ? – התשובה היא : " כדי לכוף את יצרו – עדיף" ( בבא מציעא, לב', ע"ב). סוג של כפייה על רגשותינו.
מוצגת לנו קריאה במצווה חריגה זאת, להתעלות על עצמנו, לטפל ביצרנו הטבעי, לשלוט ולהתגבר על יצרנו ולהוכיח לעצמנו שאנו כן מסוגלים, לעשות פשרה עם עצמנו ועם נטייתנו הטבעית ולנסות להפוך, שנאה לאהבה.
זאת היא מהות הפשרה, על מנת להביא שלום בתוכנו. הבחירה היא רק בידינו. עלינו למזער את האגו והיוהרה המשתוללים בתוכנו ולדעת שבחיים, ויתור ופשרה, אינם עדות לחולשה.
האם זה אפשרי ? כאמור, ההכרעה היהודית בקדימות לביצוע היא, שטעינת חמורו של שונאך קודמת לפריקת חמורו של אוהבך. יש בכך הנחיה, של עשיית כושר נפשי ותרגול פסיכולוגי שאנו אמורים לעשות על עצמנו, בשיפור ותיקון מידותינו. זה לא קל, אבל זה אפשרי. יש בכך תרומה, לקיום חיים שפויים ומאוזנים, בעולמנו הפנימי, הנגוע במאבקים, בסכסוכים, בקנאות ובשנאות. זאת הפשרה שבין נטית הלב שלנו שמשרתת רק את עצמנו, לבין האחריות שלנו לאחר, גם אם הוא כיום שונאנו. זאת האחריות התובעת פשרות בתוכנו.
המצווה בפרשתנו קובעת כללים ברורים של התנהגות בגן המצוות שבתוכנו - רק עלינו מוטלת אחריות אישית , לקיים המצווה וביצוע הפעולה, כאשר אתה במגע עם רעך שהוא יריבך, בר פלוגתא ולצערנו במדרון חלקלק ,הוא גם שונאך. אכן כן, ביצוע משימת טעינת החמור מתחילתה ועד לסיומה תיעשה במחיצתו של שונאך, שכל הזמן נמנעת מלהתקרב אליו. גם אם דרישה כזאת איננה פשוטה לביצוע כלל ועיקר.
הנה כי כן, גן המצוות בפרשתנו, מתחבר לגן הווייתנו וקורא לנו בימים אלו – קדשו את האחדות שביניכם. קדשו את הפשרה שביניכם, קדשו את ההקשבה שביניכם. גם אחינו האויב, יכול להפוך להיות אוהבנו, כפי שהסופר שי עגנון קרא בסיפורו- מאויב לאוהב. נדע להקשיב לאחינו השונא , לא משנה, אם מהימין או מהשמאל, כפי שפרשתנו הטיבה במצווה הראשונה לתאר זאת: "וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ". מפרש רש"י: "הימנית או אינו אלא של שמאל... מה ראה אוזן להירצע מכל שאר איברים שבגוף, אמר רבן יוחנן בן זכאי, אוזן זאת ששמעה על הר סיני". הבה נוסיף- האוזן שהייתה נוכחת במעמד האחדות של העם בהר סיני: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" - כאיש אחד בלב אחד. הנה לפנינו בגן המצוות, ביטוי לאחדותנו: "לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות"( בראשית רבה, מד', א').
כך נמצא במצווה המכוננת בגן המצוות בפרשתנו, את ההבדל המהותי שבין חופש לחירות.
כך פותחת פרשתנו: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם". מבהיר לנו רש"י: "לחפשי-לחירות" .
כלומר, חופש איננו חירות. אתה יכול גם לצאת לחופשי, אך עדיין להיות משועבד ונטול חירות.
הפילוסוף ישעיהו ברלין( 1909-1997), הנחיל לנו שני סוגים של חירות. חירות שלילית וחירות חיובית. החרות השלילית היא "חרות מְ"; ואילו החרות החיובית קרובה לרעיון של ההגדרה ומיצוי עצמי, או היכולת לעשות בחירות משמעותיות – "החרות לְ " . חרות חיובית מתמקדת ברצונות של היחיד, המושפעות בין השאר מחינוך, סביבה ומרכיבים אישיים. כלומר, החירות השלילית היא למעשה חופש, והחירות החיובית היא למעשה החירות להגשמה עצמית.
אריק פרום, פסיכולוג חברתי, פסיכואנליטיקאי ופילוסוף יהודי-גרמני( 1900-1980 ) בספרו המונומנטלי -מנוס מחופש ( 1941) טוען שבתוך המסגרת של העולם המערבי המודרני, הבנוי על מודל כלכלי-חברתי קפיטליסטי, נוצר מושג חופש שאינו מאוזן . האדם למעשה משועבד לאל השוק והכלכלה, ומאבד את קשריו הבריאים לזולתו. במצב זה האדם אינו מסוגל ליהנות מהחופש שיש לו, והוא בורח מעצמו ומאחריות עצמית מפני העולם החיצוני שמאיים עליו. התנגשות זו יכולה לגרור ל"מנוס מחופש" ,באמצעות מנגנוני מילוט שונים. פרום הבדיל בין חירות שלילית ("חירות מאת") – השתחררות האדם משליטת הטבע והחברה, לבין חירות חיובית ("חירות לשם") – יחס פעיל של אחווה אנושית ופעילות ספונטנית של אהבה ועבודה שמלכדת את האדם עם העולם.
גן המצוות בפרשתנו מתווה לנו את נתיב השינוי -מעבדות לחירות, מפירוד לאחדות, מהתרחקות להתקרבות, מנוקשות לפשרה, מאטימות להקשבה, מחשיכה לאורה.
השיר המרגש - אצלנו בגן, שכתב יפתח קרזנר בביצוע שי לי עטרי, מהדהד בהתרגשות בגן המצוות. השיר קיבל משמעות נוספת, בשל הטרגדיה המשפחתית שעברה על עטרי עצמה בשבעה באוקטובר שאיבדה את בעלה במהלך הטבח בכפר עזה: "אצלנו בגן נפרדים בשמחה, כי היום לא ארוך ונפגשים שוב מחר, חוץ מאלה שפתאום לא חוזרים יותר לגן. אמרו לי שהם רק עברו דירה מעבר לענן".
נתפלל ונייחל לשובם במהרה, של החטופות והחטופים הביתה.
רק באמונה, בתקווה וביחד – ננצח.
שבת שלום וחודש מבורך
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
פרשת משפטים — "אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים"
מייקל אייזנברג- מנהל ומשקיע בקרן הון סיכון.
פרשת השבוע פרשת משפטים פותחת במילים "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם". השאלה שבוקעת ועולה היא מה היחס בינם לבין המשפטים שכבר נאמרו במרה - נקודת העצירה הראשונה במסע מיד אחרי חציית ים סוף ש"שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט" (שמות טו, כה)? ומה היחס בין האמור בפרשה שלנו לסיפור שכבר תואר בתחילת פרשת יתרו במסגרתו משה יושב לשפוט את העם ומצהיר שתפקידו הוא: "וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱ-לֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו" (שמות יח, טז).
ניתוח הפרשה שלנו מעלה שהיא עוסקת במספר קטגוריות עיקריות:
- דיני עבדים (פסוקים ב-יא)
- דיני נפשות ונזקי גוף (פסוקים יב-כז)
- דיני נזיקין וממונות (פסוקים כח-לז)
- דיני שומרים (פרק כב)
- דיני משפט וצדק חברתי (פרק כג)
חלק מהמצוות בפרשה הן מצוות שכליות שאינן תלויות במקום, ובאופן עקרוני תקפות תמיד. עם זאת, הרמז הראשון שיש בפנינו משהו שונה מתקבל מיד בפתיחה כי במדבר אין מי שנמכר לעבדות. נכון שתיאורטית יכול להיות מי שגנב ונמכר בגניבתו גם במדבר, אבל הניסוח "וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה" מראה שהפרשה רואה לנגד עיניה מציאות אחרת: בתים ולא אוהלים. כך גם: "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת" (שמות כא, יב) מבטא אמת אוניברסלית, אבל מיד ממשיך לדין עיר מקלט ששייך רק בארץ ישראל: "וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱ-לֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה" (שמות כא, יג). וכך גם בנוגע לדיני נזיקין. יכול להיות שור שנגח שור במדבר, אבל כשתוך כדי דיבור התורה עוברת ל"כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם…" ומסיחה לפי תומה שפקדון שומרים בבית ולא באוהל: "כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ…", נראה שיש פה משהו מעבר לחוקים ומשפטים צודקים שעשויים להיות ראויים בכל מקום.
בהמשך, בפרק כג, מתברר במפורש מה שהוצג עד כה ברמז. הפסוקים "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" (כג, י), "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה" (כג, טז), "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ", "וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר" (כג, לא) מבטאים באופן ודאי שהפרשה מכוונת לעתיד העם בארצו ושמציאות זאת נראית באופק הקרוב. מתוך כך, נראה שגם משפטים נוספים בפרק כג נועדו להכין את העם לחיים של עצמאות מדינית, כמו: מערכת המשפט והתנהגות הדיינים (כג, א-ט), שעות עבודה ומנוחה בשבת (כג, יב), הדרישה לשמירת המרחב הציבורי נקי מעבודה זרה לאחר כיבוש הארץ, ואיסור כריתת ברית עם עמי הארץ שנגועים בעבודה זרה מושחתת (כג, כ-לג).
בקריאה מעמיקה יותר, למרות שפרקים כא ו- כב דומים לקודקס חוקים רגיל, כמו חוקי חמורבי, ניתן לזהות הבדלים משמעותיים, שמסבירים טוב יותר את גישת התורה ומגמת הפרשה כולה:
התורה קובעת שחרור עבד עברי לאחר שש שנים לעומת עבדות תמידית בחוקי חמורבי, מגינה על העבד מפני התעללות ואוסרת עבודת פרך, לעומת חוקי חמורבי בהם העבד נתפס כרכוש לכל דבר. התורה יוצרת אבחנות בין הגנה על רכוש להגנה על חיי אדם בדיני בא במחתרת, לעומת חוקי חמורבי שקובעים באופן גורף דין מוות לגנב. בנוסף, בתורה: "מכה איש ומת מות יומת" מבטא שיוויון בפני החוק ומדגיש את ערך חיי האדם באשר הוא. לעומת זאת בחוקי חמורבי העונש משתנה לפי מעמד הקורבן והפוגע, וכך אם אדם ממעמד גבוה הרג אדם ממעמד נמוך, העונש הוא כספי בלבד. במסגרת דיני נזיקין התורה לא מסתפקת בפיצוי כספי כולל, אלא מדגישה "רק שבתו יתן ורפא ירפא" - אחריות המזיק לדאגה לריפוי הנפגע ולפיצוי על אובדן ימי העבודה. המזיק נדרש לחוש את היקף הפגיעה בזולת.
אם כן, במבט עמוק יותר, פרקים כא ו-כב לא עוסקים רק בהסדרת חיי הפרטים, אלא מבטאים ערכים המשקפים כינונה של חברת מופת. על גבי חברת המופת האזרחית, פרק כג מבסס רובד ציבורי, כשבמערכת המשפט מודגשת האמת כערך: "מדבר שקר תרחק" (כג, ז) וגם "ושוחד לא תקח" (כג,ח), שוב מבוטא ערך השיוויון: "ודל לא תהדר בריבו" (כג, ג) ואף במערכת הכלכלית מוטמע: "וגר לא תלחץ ולא תוננו" (כג, ט).
אם כן, המשפטים בפרשה בעצם מכוונים לאתוס הלאומי הייחודי של המדינה שתיבנה: דגש על ערכים מוסריים ורוחניים וחינוך לאחריות חברתית, בניגוד לחוקי חמורבי המכוונים להסדרת החיים החברתיים, שמירה על המבנה ההיררכי והסדר הציבורי, והבטחת יציבות השלטון. כלומר, בעוד חוקי חמורבי מתמקדים בהיבט הפרקטי של קיום החברה, משפטי התורה מכוונים ליצירת חברת מופת המבוססת על ערכי צדק, שוויון וכבוד האדם. החוקים בתורה משקפים תפיסה של "צלם א-להים" הטבוע בכל אדם, מדגישים את הדיגניטי, ולכן דורשים שוויון בסיסי בין בני האדם ומסבירים מדוע יש לדאוג לחלשים. ההתייחסות לשלושת הפרקים כמקשה אחת מגלה שהתורה רואה במשפטים כלי לעיצוב אופיו המוסרי של העם וחברת המופת שתקום פה, במדינה העצמאית בארץ ישראל. זאת השאיפה, והמשפטים הלא-שגרתיים בתכנים ובניסוח, מבטאים אותה היטב. אין אלו רק חוקים ששומרים על הסדר הציבורי או מסייעים לניהול המדינה. הם מעצבים חברה ומדינה אחרות.
לעומת הפירוט הרב שבפרשה שלנו, האמירה הכללית במרה "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט" מובילה להשערה שחוקי מרה נועדו רק להסדרת המסע במדבר. הם כלליים מאד כי במדבר, אוכלי המן לא יקימו חברת מופת שתהיה ברכה לאומות אחרות. בהתאם לתובנה זו, יתכן שהחוק ומשפט של מרה מוביל להתרחשות בתחילת פרשת יתרו. מה שמתואר שם הוא שמשה משקיע מעבר לכוחותיו בלימוד החוקים לעם: "...מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱ-לֹהִים. כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱ-לֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו. וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ" (שמות יח, יד - יח). עם זאת, הכל נעשה כתוצאה מאירועים מתגלגלים המגיעים לתביעות שונות בין אדם לחברו. כלומר בפרשת יתרו לא מדובר בהנחלה של מערכת משפטית העומדת בפני עצמה, אלא רק למי שבא לדרוש א-להים.
בשונה מגישה זו, הפרשה שלנו פותחת ברשימת חוקים מאת ה' למשה, שבהמשך מועברת בשלמותה לעם: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים". כלומר ה״חוק ומשפט״ הלא מאופיין של מרה רלוונטי רק לתקופת המסע, ובהתאם, הוא נלמד ומיושם "על הדרך". לעומת זאת, בפרשה שלנו לא מדובר על הסדרה. הפרשה שלנו מבטאת שההתנהגות הפרקטית הראויה היא רק נגזרת של הערכים - "כָּל דִּבְרֵי ה'" מובילים ל"כָּל הַמִּשְׁפָּטִים". משום כך, ה' מצווה את משה לשים את המשפטים בפני העם לקראת הכניסה לארץ והקמת המדינה - ניסוח שאיננו מבטא מחוייבות אלא נשמע יותר כהצעה. המשפטים מבטאים וגם מעצבים את האתוס של האומה, והם מהווים תשתית לברית הדדית עם ה'. כפי שאכן מיד קורה:
וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים. וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ. וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. (שמות כד, ג - ח)
חוקים באים והולכים עם הזמן. משפטים שמעצבים אתוס ומכוננים ברית הם נצחיים. בסופו של דבר בני ישראל שרדו 40 שנות מדבר למרות שהתוכנית המקורית היתה להיכנס מיד לארץ ולפעול לאור המשפטים שהושמו על השולחן לפניהם. באופן דומה שרדנו 2000 שנות גלות כשהאתוס והברית חיים ובועטים, גם אם רוב המשפטים בפרשתנו אינם מיושמים הלכה למעשה כבר הרבה שנים. כפי שכתבתי במקומות רבים, באופן עקרוני, התורה איננה מדריך לחיים פרטיים דתיים אלא תוכנית-אב לאומת מופת בארצה. מדובר על משנת-חיים מורכבת ועמוקה שניתן לתרגם בכל דור מחדש כי היא מבוססת על ברית דמים, צדקה ומשפט.
לאור איפיון הפרשה כמשפטים שמבטאים ערכים ויוצרים ברית לקראת הכניסה המיידית לארץ והקמת המדינה, בשבועות הקרובים אבחן את השאלה מה עוד מכין אותנו לכניסה לארץ, מתי פרשיות אלו נאמרו ובאיזה הקשר. כל אלו, עשויים לחשוף רובד נוסף על הפרשה, וגם על הנושא השוזר את כל החצי השני של ספר שמות. מייקל אייזנברג.
&
פרשת ״משפטים״-יגאל גור אריה- כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן.
בימים מורכבים אלו, אנו מקבלים הנחות יסוד לחברה ולמדינה.
הפרשה עסוקה בהנחת היסודות החברתיים למדינה, העתידה לקום, ביום שבני ישראל יתנערו מאבק המדבר ויכנסו לארץ כנען.
אנשים שנחשבים VIP, אח"מים, מזוהים בד"כ עם הצלחה, כסף והרבה ברק וזוהר.
נעים להכיר :הגר, היתום, האלמנה והעני– קבוצת ה-VIP* של אלוקים* . "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי - שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ"
אלה ה"*סלבס*" שאותם אלוקים שומע במיוחד, להם יש לתת יחס מיוחד מעל ומעבר, גם העולה החדש, או הילד שעבר בית ספר, או סתם מישהו שלא מכיר את הקודים החברתיים במקום מסוים שאליו נקלע, הוא קצת גר, קצת זר ומוזר, יש לעזור לו במיוחד .כל אחד מאלו יכולים להיכנס בקלות אל הקבוצה הזו של אנשים זרים– גם הם ראויים לקבל מאתנו יחס חיובי במיוחד.
ב"ספר החינוך " מסבירים את המצווה, בכך שכל אחד מאתנו הוא לפעמים חלש וזר ואחר. חובתנו לתת להם ולא זכותם לקבל.
מכאן שאנו צריכים לתקן את המנוחים להפסיק לדבר על מה שמגיע לנכים
למובטלים- חברה מתוקנת צריכה לדאוג שיהיה להם!! הנכים לא צריכים להפגין, לחסום כבישים. אנחנו חייבים להתעורר ולדאוג להם לתת להם !!!!
זה לא בשבילם, אלא בשבילנו. כך נהיה חברה טובה, ענווה, ערכית ומחבקת יותר. נהיה רגישים יותר קשובים יותר זורמים יותר אחד כלפי האחר – ונקבל אותם.
בזכות תיקון העוולות החברתיות האלו נזכה לפרגון והערכה הדדית נזכה להמשיך מפרשת משפטים לפרשת תרומה.
משל הקיפודים
זה היה החורף הקר ביותר אי פעם. בעלי חיים רבים מתו בגלל הקור.
הקיפודים שהבינו את המצב, החליטו להצטופף יחד כדי להתחמם.
בדרך זו הם הצליחו לשמור על חום גופם, אך הקוצים של כל אחד פצעו את האחרים.
לאחר זמן מה, הם החליטו להתרחק אחד מהשני והחלו למות, בודדים וקפואים.
הם היו צריכים לבחור: או שיקבלו את הקוצים של חבריהם או שייעלמו מכדור הארץ.
בחכמה, הם החליטו לחזור ולהצטופף יחד, הם למדו לחיות עם הפצעים הקטנים שנגרמו
להם ממערכת היחסים הקרובה עם חבריהם, על מנת לקבל את החום שמגיע מהם. בדרך זו הם הצליחו לשרוד.
היחסים הטובים ביותר הם לא עם אנשים מושלמים, אלא כאשר לומדים לחיות עם הפגמים של האחר ויכולים להתפעל מהתכונות הטובות שבו.
*ראש חודש אדר בפתח*
מנהג ישראל היה לתרום מידי שנה בחודש אדר מטבע של מחצית השקל לבית המקדש.
הכסף היה משמש לקניית קרבנות הציבור.
כל אחד היה משתתף בתרומה זו בסכום זהה, שלא ירגיש מישהו בעלות יתר, או שחלקו בקרבנות הציבור גדול יותר.
מדוע לקחת סכום של *מחצית* דווקא, ולא מטבע שלם?
מחצית השקל היא סמל לכך שכל יהודי הינו חסר שלמות ללא היהודי השני.
וכדי ליצור אחד שלם צריך שני יהודים..!
במילה מחצית
האות צ' נמצאת באמצע, כאשר מימינה ומשמאלה צמודות אליה האותיות ח-י, הנותן צדקה חי.
האותיות הרחוקות מן ה-צ' מרכיבות את המילה מת, אם מתרחקים מהצדקה מאבדים חלילה את טעם החיים.
*שבת שלום וחודש טוב!*
"משנכנס אדר מרבים בשמחה"
שבת של שלום!-שבת שלווה וענוגה !!-יגאל גור אריה
&
מעדנים לשולחן שבת 330 פרשת משפטים תשפ"ה מחיים קופל
יום רביעי לפרשת משפטים תשפ"ה-מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 330
לְצַעֵר בְּכִפְלַיִם
1) פרשתנו עוסקת, בין היתר, ב "אוֹנָאַת דְּבָרִים" (איסור לצער אחר). ואומרת התורה "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ" (כ"ב-כ"א..כ"ב). לכאורה אחרי שהתורה כתבה שלא לענות (לצער), לְשֵׁם מָה התוספת, "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי", וכי אם היתום לא יצעק אל ה' אין זו עבירה?
2) ניתן לתרץ, שאף אם האדם מענה את היתום "לשם שמים", בכדי לְהַמְרִיץ אותו לפנות לה', על מצבו הירוד, הדבר גם כן אסור, וכמו המעשה עם אלקנה ושתי נשותיו, חנה ופנינה (שמואל א-א). לפנינה היו ילדים ולחנה לא, ופנינה ציערה את חנה וסיפרה לה כל הזמן סיפורים על ילדיה, כמה הם מוכשרים ומוצלחים, דבר שהכאיב מאד לחנה, שלה לא היו ילדים. ולמרות שהגמרא אומרת, שפנינה "לשם שמים" התכוונה, דהיינו, שציערה את חנה בכדי שתרבה תפילה אל ה', ותבקש שֶׁיִּוָּלְדוּ לה ילדים, בכל זאת היא נענשה על כך קשות, וחלק מילדיה מתו (ב"ב ט"ז.).
3) ומסביר ר' חיים שמואלביץ זצ"ל, שֶׁבְּעִנְיָנִים שבין אדם לחברו, אסור לצער את החבר, אף אם הכוונה לשם שמים והעונש על כך, הוא מיידי וחמור. לכן כתבה התורה פסוק נוסף " אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ...". מדובר שעינה אותו לשם שמים, ואע"פ כן ייענש. מעתה מובנת גם תוספת המילה, "כיאם צָעֹק יִצְעַק" שנראית כמיותרת. לפי דברינו המילה והקטע מסבירים למה הוא מענה את היתום- בכדי שיצעק אל ה', ואע"פ כן זה אסור.
4) עדיין, יש לשאול למה יש כפל לשון: " עַנֵּה תְעַנֶּה ", " צָעֹק יִצְעַק ", "שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע " ? (כ"ב-כ"ב). וניתן לתרץ, שטבעו של היתום הוא, שכשמענים אותו, או פוגעים בו, מצבו הירוד, שאין לו אב, צף וְעוֹלֶה בְּמַחְשְׁבוֹתָיו. לכן הוא לא כואב רק את הפגיעה בו עכשיו, אלא הוא מֵצֵר על כל מצבו שוודאי תורם לפגיעה בו. יִתָּכֵן שֶׁלּוּ הָיָה לוֹ אָב, לא היו פוגעים בו, או לפחות היה לו בפני מי לִבְכּוֹת וּלְתַנּוֹת אֶת צָרוֹתָיו. ובדומה לגבי אלמנה.
5) יוצא אפוא, שכל עינוי שמענים אלמנות או יתומים, כולל בתוכו שני עינויים, עצם העינוי, ומה שמעוררים אצלם מחדש את צער האלמנות והיתמות. זהו שכפלה התורה, " אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ ", הוא מעונה פעמיים, וכן גם " כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק " , הוא צועק פעמיים, לכן גם הקב"ה שומע, כביכול, פעמיים, " שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ " והכל נכנס בחשבון. (מתוך "נאה דורש" ו" אש תמיד").
6) תשובות לפרשת יתרו
א) איזו מילה שמוזכרת בפרשה, היא תמיד כינוי לחמישים, ואצלנו היא כינוי למשהו אחר? תשובה: "יוֹבֵל " בפרשה היא כינוי לקרן של איל, ובדרך כלל שנת ה-50.
"בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ " (ויקרא כ"ה-י"ג) במשמעות של-50. בפרשת בהר.
"בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר " (י"ט-י"ג) פרשת יתרו במשמעות קרן של איל.
ב) מה המקור למנהג שֶׁמִּתְנוֹעֲעִים בזמן הלימוד, או התפילה? תשובה: " וַיַּרְא הָעָם וְיָנוּעוּ " (כ-ט"ו) וכמו שנעו בקבלת התורה, כך נעים כשלומדים תורה(בעל הטורים על אתר). הרמ"א אומר: המדקדקים בקריאת התורה, או בתפילה נוהגים להתנועע ( או"ח מ"ח-א).
7) שאלות לפרשת משפטים
א) מי הרב שנפטר בחודש טבת. הִתְעַוֵּר בְּאֶמְצַע כְּתִיבַת סֵפֶר, וביקש מהקב"ה שיחזיר לו את מאור עיניו בכדי שיסיים לכתוב את ספרו . מאור עיניו חזר והוא סיים לכתוב את הספר. מי זה הרב? באיזה ספר מדובר? באיזה פסוק מהפרשה הוא השתמש בבקשתו מהקב"ה?
ב) " כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן " (כ"ב-כ"א). למה נכתב בלשון רבים, הרי גם יחיד מצווה על כך?
שבת שלום-מחיים קופל-מעדנים 330 פרשת משפטים תשפ"ה
תגובות/הערות/הארות/כולל בקשת הצטרפות ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com -או בווטסאפ 052-3604905
&
פרשת משפטים-תשפ"ה.דובי פריצקי-קק"ל.
"נעשה ונשמע", אינה מופיעה בפרשת יתרו אלה דווקא כאן בסוף הפרשה ומפרטת עשרות מצוות יום יומיות, אשר רובן בין אדם לחברו. לנעשה ונשמע יש הרבה פירושים נציין כאן חלק:1. נעשה ואז נשמע ,אשר מראה אמונה מוחלטת באלוקים. 2. נעשה את המצוות שכבר למדנו ונשמע למצוות שעוד נלמד. 3. נעשה ואז נבין כי אי אפשר להבין דת מבחוץ. העשייה מובילה להבנה. היהדות היא מערכת חוק. בנעשה כולם מדברים יחד בקול אחד. בנשמע איננו יכולים להיות אחידים .יש ביהדות מגוון של דעות בהם חכמים שרגליהם נטיעות בקרקע ,וצדיקים שנפשם מתעלה לרקיעים ,ופילוסופים ומשוררים ועוד. ולכן כל העם רואים את הקולות, והלפידים ,כמה קולות היו ,וכמה לפידים? אלה כל אחד היה רואה ושומע לפי כוחו, להבין את אשר חווה. לפיכך המעשה הוא המאחד ולא המחשבה. ליהדות יש 3 אמונות יסוד ואלו הן: בריאה ,התגלות וגאולה. בריאה משמעותה שהעולם יצירה של אלוקים. התגלות ראיית התורה כדבר אלוקים. גאולה
...
