אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
******************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי יב' אדר תשפ"ה -12.3.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. לפרשת "כי תשא" תשפ"ה
מרצה: הרב עזרא פאצינו- רב הישוב הקהילתי לשם
הנוש:?
סרטון על פרשת תצוה תשפ"ה - אינטליגנציה רגשית- הרב עמיהוד סלומון-רב בית הכנסת הגדול "כפר גנים" ב' פתח תקוה
https://youtu.be/tX5OaiVC6ik?si=CRhUsDv_ZWH79hiY
********************************************************************
תקציר ערוך מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון,
זכור ושמור – טבע והיסטוריה נפגשים בשבת ובלוח החגים, פרק 16:
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים,
בתפילה לשמירת חיי לוחמינו בכל החזיתות,
בזעקה להשבת כל חטופינו ולשחרורם, לחיים או לכבוד!
ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה' עם האור שיוסיף וילך!
פורים – נס ההצלה של הגלות –
עד חורבן הגלות בידי המן הנאצי, ותקומת ישראל בארצו.
זכות להתגונן לפי החוק — ליום אחד.
גם לאחר תליית המן לא נרגעה אסתר, שכן הספרים שכתב נותרו בתוקף, והסכנה המרחפת על ראש היהודים יצאה לדרך ביורוקרטית ועלולה הייתה להתבצע ביעילות של האימפריה. ניסיונה הנועז של אסתר המלכה "לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן..." (ח', ה) ולמחוק את הגזרה הרעה כאילו לא הייתה — נכשל! למרות הכניסה הנוספת בסכנת נפשות אל החצר הפנימית של המלך הסביר לה אחשורוש מה נמצא מעבר ל"חֲצִי הַמַּלְכוּת" (ה', ג, ו; ז', ב) — "כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב" (ח', ח). במילים אחרות, אי‑אפשר לנהל אימפריה גדולה, מאה עשרים ושבע מדינה, אם כל פֶּחָה פרסי וכל מנהיג מקומי יחשוב שאפשר "לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים", כי שום פקודה שקשה לקבל אותה לא תתבצע.
הפתרון של אחשורוש היה אופייני לו ול'ממלכת הטבעת' — הסרת האחריות מעליו: "וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ" (ח', ח). ממצב חריג זה נולד הרעיון של זכות חוקית ממלכתית להתגוננות יהודית מול פורעים ופוגרומים: "אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם... בְּיוֹם אֶחָד..." (ח', יא‑יב). הפקודה נוסחה בדיוק באותן מילים נוראות של פקודת ההשמדה, ואינה מתירה ליהודים אלא להתגונן מפני אויביהם באותו יום אחד שבו הורשו אויבי היהודים לצור עליהם ולהשמידם. השלטון החליט להסיר את ידיו ולהשעות את החוק הממלכתי ביחס ליהודים ליום אחד: לאויבי היהודים יהיה מותר להשמיד, להרוג ולאבד אותם, וליהודים יהיה מותר להתגונן ואף להשמיד, להרוג ולאבד את "הַצָּרִים אֹתָם", ורק אותם — החוק לא יתערב לשום צד ביום הזה!
גזרת המן אפשרה רק לפורעים להשמיד ולהרוג, ואילו ספרי מרדכי ואסתר יצרו שוויון בין הצדדים, כי ליהודים הותר להתגונן (לא לתקוף ביזמתם, אלא רק לפגוע במי שהתארגנו לתקוף אותם). מסתבר שליהודים זה הספיק כדי לנצח בגדול.
הסתר פנים וחורבן הגולה
מימי הקלגסים הרומיים בארץ ישראל ועד הפרעות והפוגרומים במזרח אירופה בדורות האחרונים פעלה תמיד אותה השיטה — השלטון מסתלק מהשטח ליום אחד או לכמה ימים, והפורעים מכלים ביהודים את חמתם.
פלורוס, הנציב הרומי הפרובוקטיבי שגרם לחורבן ירושלים, רכב עם חייליו מקיסריה לסבסטיה ל'סוף שבוע', ובקיסריה כמעט התחולל טבח ביהודים. א. כעבור זמן מה פתח הטבח בקיסריה שרשרת
של פרעות וטבח ביהודים בערים המעורבות. ב. אויבי היהודים הבינו תמיד את רמזי השלטונות.
רוב רובם של מעשי הטבח והפוגרומים במשך הדורות לא נעשו ביזמת השלטון או בביצועו; השלטון רק סילק את ידיו ונתן לפורעים יד חופשית בפירוש או ברמזים ברורים. דבר אחד מנס המגילה כמעט ולא קרה עוד — גם היהודים המקורבים לשלטונות בדרך כלל לא קיבלו עבור היהודים זכות חוקית להתגונן בפני אויביהם. ג.
כל זה עד שקם המן הנאצי והחל לבצע בעצמו, בכוח השלטון וביעילות הגרמנית הידועה, את "מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ" (ח', ה), "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים..." (ג', יג), ולא ליום אחד אלא לשנים רבות וארוכות. היה זה למעשה חורבן הגולה — השמדה יסודית ומקיפה של שליש העם היהודי ושל כל היהודים שחיו בכפרים ובעיירות בארצות אירופה ד. אחרי השואה נותרו רק קהילות יהודיות בערים גדולות ובינוניות.
מעבר לכך, לגולה היהודית מבבל עד אירופה היו שפה יהודית (ערבית‑יהודית, לדינו או יידיש) ותרבות יהודית אוטונומית בחסות המלכים, הקיסרים, החליפים וראשי המדינות, ואילו אחרי השואה היהודים שנותרו ברחבי העולם הם אזרחים מלאים המשתלבים בתרבויות הערים והמדינות (עם שיעור התבוללות גבוה). השואה הביאה אפוא לחורבן הגולה היהודית, ויום הזיכרון לשואה הוא היפוכו של 'חג פורים' כחג ההצלה של הגולה.
לאמתו של דבר, הגולה היהודית החלה להתפורר זמן רב קודם לכן, עם רוחות האמנציפציה, אך היא חרבה כליל בשואה — החורבן השלישי של העם היהודי!
כיוון שאבד הצידוק הפנימי של ההישרדות וההצלה בגולה, אין לה עוד זכות קיום. שום שתדלנות פוליטית ושום 'אסתר המלכה' לא יכלו להשפיע על המן הנאצי ולבלום אותו. מכאן צמחה ההכרעה הדרמטית של האומות המאוחדות. ה. הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל פירושה קודם כול זכות חוקית ליהודים להתגונן על פי החוק הבינלאומי, ולא ליום אחד אלא בקביעות.
יום העצמאות תפס את מקום הפורים כחג של הצלה ויציאה מן הגולה. בפורים נותר לנו לקרוא במגילת הגלות ולזכור את הסתר הפנים המאפיין את 'מגילת ההפך' ואת הגולה בכלל ו. הקריאה במגילת אסתר תלמדנו כי על פי ההיגיון של המגילה עצמה — תפקידה ההיסטורי הסתיים. לא נחריש עוד אם 'רק לעבדות נימכר', וזכותנו החוקית לעמוד על נפשנו אינה ליום אחד בלבד.
בהחלטה היסטורית מופלאה הכירו אומות העולם במסקנה העולה מחורבן הגלות היהודית בשואה — מדינה יהודית ריבונית ועצמאית בארץ אבותינו, ארץ ישראל ז.
חוזרים אנו מפורים לפסח, לוקחים מנס פורים רק את הזכות החוקית לעמוד על נפשנו (בקביעות!), יוצאים מארצות נדודים וגולה ומחוללים את נס קיבוץ הגלויות במדינת קיבוץ הגלויות. ח.
א. ראו: יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים ספר שני יד ד‑ה, מהד' שמחוני עמ' 155‑156.
ב. ראו: שם יח א‑יא, עמ' 173‑178.
ג. במקומות מועטים היה ליהודים כוח מגן, אולם מקומות אלה היו חריגים.
ד.. אחרי ההשמדה הגורפת של יהודים בכל רחבי אירופה, מרוסיה וליטא דרך פולין, צ'כוסלובקיה וגרמניה ועד צרפת, רק הונגריה נותרה מחוץ לשליטה הגרמנית הישירה כמעט עד סוף המלחמה. הונגריה נכבשה ב‑19 במרס 1944, ואחרי פסח תש"ד התחיל מסע הרכבות להשמדת היהודים מכל הכפרים, הערים והעיירות בקצב נורא של עשרת אלפים איש בכל יום — עד שנפסק שיתוף הפעולה של המשטרה ההונגרית, והשואה נעצרה בשערי בודפשט! מעשי הרצח עוד נמשכו, אבל חלק גדול מיהודי בודפשט ניצל. כך נחתם שינוי היסטורי בחיי היהודים בעולם — אין עוד קהילות של יהודים ברחבי ארץ כלשהי, בעיירות ובכפרים, חוץ מאשר בארץ ישראל. קהילות חוץ לארץ נותרו בערים גדולות ובינוניות (בתהליכי התבוללות מואצת).
ה. בתנועה הציונית ובמוסדות היישוב בארץ ישראל הייתה 'המדינה שבדרך' מציאות חיה עוד לפני השואה במסגרת 'הבית הלאומי' שהוכר בחבר הלאומים לפי הצהרת בלפור. השואה לא הביאה אפוא להקמת המדינה — אדרבא, אבדן היהודים מרחבי אירופה כמעט הכשיל אותה — אולם ההכרה הבינלאומית במדינה יהודית עצמאית שיש לה כוח לוחם הבשילה לדאבוננו רק בעקבות השואה.
ו.. כמובן, חשוב מכול להרבות במתנות לאביונים הנושאים את עיניהם ליום הזה.
ז.. האו"ם וארגונים בינלאומיים מקפידים להשמיע אזהרות בוטות נגד מדיניות ההתגוננות של מדינת ישראל (יותר מאשר נגד כל מדינה בעולם) בכל פעם שנראה להם כי ישראל חורגת מהפעולה נגד "כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם", וגם תופעה זו ראויה לעיון.
ח. ראו ספרי נס קיבוץ גלויות, תל אביב תשע"א. הרב ד"ר יואל בן נון.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד -לפרשת תצווה תשפ"ה -למי צלצלו הפעמונים
מדים משייכים אדם למעגל מוגדר שיש בו כללים וגבולות, ואינם מאפשרים לו להשתמט ממילוי חובותיו. רואים אותו. כך גם בגדי כהן גדול. פרשתנו מפרטת מאוד את מראה המעיל של אהרון הכהן.
"וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ: וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב: פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב: וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת " (שמות כח, לא-לה).
מדוע מפורט מעשה המעיל של כהן גדול?
רמב"ן טוען כי בגדי הכהן הם בגדי מלכות. הרימונים והפעמונים העשויים זהב הם בגדי כבוד ותפארת, הראויים למי שמשרת בקדש, והם יוצרים תחושת כבוד בלב העם כלפי הכהן הגדול. החוקר והפרשן היהודי בנו יעקב (מובא בגליונות נחמה ליבוביץ, תצווה, תש"ל), אומר כי מטרת הבגד אינה רק הגנה מן הקור אלא סימן היכר ראשוני והכרחי לחברה אנושית, בניגוד לבעלי החיים. הבגד הראשון כותנות עור של בני אדם עשאם הקב"ה והוא גם הלביש את אדם ואשתו בבגד זה. הבגד הוא אם כן תוספת למעשה בראשית. בכך הקדיש ה' את אדם ואת אשתו להיות הורי החברה האנושית, כך נאמר גם למשה בצו ה':
" וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת: וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי: " (כח, פסוקים ב-ג).
כלומר על האדם להתעלות מעל הווייתו הטבעית בניגוד לנדרש מבעלי חיים אחרים. הכוהנים אינם משמשים בקדש בלבוש חול, עשייתם מכוונת.
מלבי"ם אומר כי בגדי הכהן אינם רק בגד חיצוני. "אבל באמת היו מורים על בגדים פנימיים שיעשו כהני ה' להלביש בם את נפשותיהם בדעות ובמידות ובתכונות טובות שהם מלבושי הנפש ומלבושים אלה לא עשו האומנים וציווה ה' אל משה שהוא יעשה בגדי קדש אלה. את הבגדים יעשו אומנים בקיאים במלאכה שהם חכמי לב...ולא נמצא בלבו מקום ריק לתאווה וליצר ולמחשבות מתנגדות אל החכמה. וחכמי לב אלה יעשו את בגדי אהרון לקודשו, כי הם יבינו על מה ירמזו הבגדים האלה".
מהו תפקיד הפעמונים, ומדוע נסמך קולם ל"יחיה ולא ימות" ?
בניגוד לפרויד שהאמין כי בני אדם מונעים מתוך עקרון העונג, כלומר הרצון לספק צרכים גופניים, האמין ויקטור פראנקל (רופא ופסיכיאטר יהודי אוסטרי, 1905-1997) כי האדם מונע מתוך עקרון המשמעות. מציאת פשר לחייו, כדי לא לחיות בריק קיומי.
את המעיל שעליו פעמונים לובש הכהן הגדול בבואו לשרת במשכן או במקדש. (אין הכוונה לבגדי הכהן בעבודת יום הכיפורים שהם בגדי לבן). מטרת הפעמונים היא אם כך: " "וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת ". אנו יודעים כי הא-ל אינו חסיד של רעש. כאשר ה' מוכיח את אליהו בברחו מפני איזבל המבקשת את נפשו לאחר חיסול נביאי הבעל בהר הכרמל, אומר ה' לאליהו :" לֹא בָרוּחַ ה' ... לֹא בָרַעַשׁ ה'... לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה". דממה דקה היא שפת הא-ל.
רעש הוא ביטוי לחוסר. מטבעות הנתונות בכד שאינו מלא, מקשקשות. הן מייצרות רעש. רק כד מלא או כד ריק לחלוטין אינם מייצרים רעש. הם שקט מושלם. הא-ל הוא מושלם, אין לו חסר, לכן הוא מופיע בקול דממה דקה, לעומת זאת האדם אינו יצור מושלם. הוא שואף לאיזון, לשקט, למילוי החסר. האדם זקוק לפשר לחייו, למשמעות, כדי למלא חסר זה. כלומר בריאות הנפש לפי ויקטור פראנקל, זקוקה לחיפוש אחר משמעות כדי למלא את אותו חסר.
הכהן הגדול הבא אל המשכן או אל המקדש, קול פעמוני מעילו נשמע למרחוק. אין פה ואקום. הרעש אינו מכוון, הוא תוצאה של תנועת המעיל. הכהן הגדול בבואו אל הקודש הוא בן אדם. ככזה הוא בעל יתרונות ובעל חסרונות ואינו שלם. חסרונות אלה הם הכוח המניע אותו. קול הפעמונים הוא ביטוי לחיים. דממה תיתכן בשלמות כמו הא-ל או להבדיל כמו המוות. הכהן הגדול הבא בלבוש היוצר צלצול, רעש, לא ימות. בריאות הנפש קשורה לחסר, להעדר, זה מאפיין את האדם. לכן האדם מחפש משמעות. האדם יוצר את הפשר לעצמו.
רשב"ם מסביר כי תפקיד הפעמונים הוא להתריע בפני שאר הכוהנים שעליהם לצאת מן הקודש בזמן שכהן גדול נכנס אליו.
רבינו בחיי אומר כי תפקיד הפעמונים הוא להתריע אף למלאכים שלא יהיו שם בבוא הכהן הגדול פנימה אל הקודש... כי הם עלולים לפגוע בו ולהמיתו.
רש" אומר: ולא ימות, אזהרה זו אינה מתייחסת רק להשמעת צליל הפעמונים אלא אזהרה כללית שלא יכנס אל הקדש כשהוא מחוסר אפילו בגד אחד. אם הוא מחוסר בגד, הוא ימות.
יש המפרשים כי על הכהן הגדול רובצת אחריות אדירה. רוצח בשגגה גולה לעיר מקלט עד מות הכהן הגדול. כלומר יש אנשים המצפים למותו. הרעש של פעמוני המעיל מרמז על הפשעים ועל אחריות הכהן הגדול להתפלל למען החוטאים.
רמב"ן מציין כי תפקיד הפעמונים הוא תפקיד של לימוד דרך ארץ. "כי ציווה בהם בעבור שישמע קולו בקדש, ויכנס לפני אדוניו כאילו ברשות, כי הבא בהיכל מלך פתאום חייב מיתה. מידת דרך ארץ היא שהכהן לא יכנס בפתאומיות ללא התראה (כפי שגם למדנו ממגילת אסתר אשר כל איש ואשה אשר יבואו אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא, אחת דתו להמית. פרק ד, יא). וזה מנהג שעל אדם לנהוג גם בהיכנסו לביתו או לבית חברו.
לסיכום, תפקיד הפעמונים על בגדי כהן גדול הוא לצורך כבוד ותפארת כראוי למי שמשרת בקודש. הם עדות למלבוש הפנימי של הכהן שהוא דעות נכונות, מידות ותכונות טובות.
רעש הפעמונים מתריע בפני מלאכים שעלולים לפגוע בו בבואו פנימה אל הקודש, והם גם אזהרה לכוהנים שעליהם לצאת מן הקודש בעת שהכהן הגדול נכנס אליו. יש ברעש זה גם אזהרה לכהן הגדול שלא יכנס אל הקודש כשהוא חסר בגד אחד, כי אז דינו מוות.
רעש הפעמונים המופיע בעת תנועה הוא ביטוי לעובדת היות האדם יצור בלתי מושלם. הא-ל שהוא מושלם אינו מופיע ברעש אלא בקול דממה דקה. הרעש מעיד על צורך האדם לשאוף למילוי החסר. ליצור חיי משמעות ופשר.
רעש הפעמונים מלמדנו על אחריות הכהן הגדול להתפלל למען החוטאים.
הוא גם מלמדנו דרך ארץ. אין נכנסים לבית לפתע וללא רשות, על אחת כמה וכמה כשמדובר בבית ה'. ה' אדר, תשפ"ה- בלומה דיכטוולד.
&
פרשת תצוה – על היחס ליופי-יופי – מועיל או מזיק?-אורי סובוביץ- מנהל שותף בקרן הון סיכון.
כיצד יש להתייחס ליופי ולמראה החיצוני? מצד אחד, היופי מרחיב את הלב וגורם הנאה לאדם; מצד שני, היופי עלול להסיט את המבט מהפנימיות ומהעיקר. היופי עלול לגרום לאדם להימשך לדברים שליליים או לאנשים שאינם מתאימים לו רק בגלל יופיים המושך את העין, ולהימנע מדברים טובים או מאנשים שכן מתאימים לו רק בשל המראה הבלתי מצודד שלהם.
התורה מתייחסת בחיוב ליופיין של האימהות שרה, רבקה ורחל. על שרה נאמר: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" (בראשית יב, יא), על רבקה נאמר: "והנערה טובת מראה מאוד" (שם כד, טז) ועל רחל נאמר: "ורחל הייתה יפת תואר ויפת מראה" (שם כט, יז). לעומת זה, שלמה המלך אמר: "שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל" (משלי לא, א).
אם כן, מהו היחס הנכון ליופי? האם מדובר בדבר חיובי המרחיב את הלב או שקר והבל, המטעה את האדם וגורם לו להיגרר אחר דברים חסרי משמעות?
ענה על כך הגאון מווילנה (קול אליהו בראשית כט, י): "שקר החן והבל היופי – היינו כשהן בלתי יראת ה', והם כנזם זהב באף חזיר. אבל אשה יראת ה' היא תתהלל, רצה לומר שגם החן והיופי תתהלל". במילים אחרות, כשהיופי החיצוני מבטא גם יופי פנימי, זה דבר מבורך שאותו ניתן להלל. אך כשהוא ריק מתוכן פנימי, הרי זה כמו חזיר שמגלם את הטומאה, המנסה להתקשט חיצונית בנזם זהב.
ומה היחס ליופי כשמדובר בבגדים? הבגד יכול לרומם את האדם ולסייע לו להתנהג כמצופה מלובש מדים מסוימים, אך גם עלול להטעות. לא לחינם השורש בג"ד מרמז על כך שיש בבגד כדי להטעות כשאדם מנסה להותיר רושם מסוים בבגדים שלובש כשלמעשה אישיותו כלל לא הולמת את בגדיו.
"לכבוד ולתפארת"
חלק גדול מפרשת תצוה עוסק בבגדי הכוהנים, תוך פירוט נרחב בסוגי הבגדים, החומרים שמהם הם עשויים, אופן עשייתם ומידותיהם. מראה בגדי הכוהנים, כמו גם מראה המשכן וכליו (ומאוחר יותר מראה המקדש), היו מרהיבים ביופיים. יופי זה נועד להרחיב את הלב לספוג את קדושת המקום שמטרתו לרומם את האדם, מחשבותיו ורגשותיו לעבודת ה'. לכן הפסוק הראשון שפותח את תיאור ציווי הכנת בגדי הכהונה כולל קודם כול את הקדושה ולא רק את הכבוד והתפארת החיצוניים: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כח, ב).
יופי המרחיב דעתו של אדם
בגמרא במסכת ברכות (נז, ב) אמרו: "שלושה דברים מרחיבין דעתו של אדם: דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים".
הגמרא במסכת שבת (כה, ב) מסבירה את הפסוק ממגילת איכה (ג, יז) העוסק בחורבן: "וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה". לדברי הגמרא, מצב הגלות הביא לכך שאנשים היו עסוקים וטרודים כל כך בהישרדותם, עד ששכחו (נשיתי מלשון נשייה, שכחה) כביכול מכל אותם דברי מותרות שיכולים להביא להרחבת הלב והדעת כשהנפש פנויה לכך. גם כאן, בין יתר הדוגמאות לאותם הדברים הנשכחים הם דירה נאה, אישה נאה וכלים נאים.
הרב קוק (עין איה שבת ב, סה-סח) התייחס לסוגיה הנ"ל והסביר שהנטייה האסתטית באדם מעידה על מצבו הנפשי. אדם השרוי בדיכאון פחות מודע או מתפעל ממראה חיצוני שובה לב. לעומת זאת, אדם השרוי בשמחה ובמצב נפשי מרומם יבקש לרוב לחיות בסביבה אסתטית, יפה ומטופחת. מכאן יוצא שהנטייה ליופי ואסתטיקה מעידה על בריאותו הנפשית של האדם, ולא על נטייה שלילית רדודה.
וכך כתב הרב קוק:
"כשאנו באים לחקור על מצבו של אדם, אם הוא עומד על כנו והוא נותן לו האפשרות להתפתח עם כל התכונות האנושיות הנפשיות כראוי לו, או שמצבו הוא מבולבל והרוס עד שלא יוכלו רגשותיו האנושיים לצאת אל פועלם כראוי, מפני שדאגות תכופות, עקת לב ויגון, טורדים אותם, אז נסתכל למבחן על דבר יחסו של אותו האיש אל החוש האסתטי, אל הרגש של היופי וההידור. שכאשר האדם עומד במצב שלם, אז כל רגשותיו האנושיים הנפשיים הולכים וחיים בקרבו, גם מתרחבים הם במילואם, עד שהתביעה של השימוש בכלים שיהיו נאים, שתצטרף הנאת עידון חוש היופי אל כל שימוש מצרכי החיים, נעשה לו לאדם טבע קבוע. ובמצב ההירוס (=כשאדם מרגיש הרוס מבפנים), אז רק ההכרח (=הדברים המחויבים במציאות, ללא הנטייה ליופי) ימצא מקום בחיים...".
הרב קוק המשיך ועבר מהאדם הפרטי לצד הלאומי, והסביר כי דווקא בתקופות שבהן עם ישראל מתנהל בצורה מוסרית וערכית החוש האסתטי מתפתח יותר, משום שנפשם פנויה לכך. במצב זה, הנטייה ליופי ולהדר לא מצמצמת את העולם הפנימי והרוחני, אלא מגדילה אותו:
"...והנה כאשר ישראל עושין רצונו של מקום וזוכים הם להיות עומדים במעלה עליונה לשם ולתהילה ולתפארת, אז לאות על שלמות נפשם העדינה מתפתח אצלם דוקא ביתר שאת אותו החוש הנוטה לתביעת היופי, לבקש את הנאה וההדר בכל דבר, בתור בקשה טבעית. ועם המילוי של אלה הצרכים שנראים כמיותרים, מתרחבת הנפש ונעשית מוכשרת לאור חיים רוחניים, לקדושת המדות והתענוג על ה' באהבתו, יתברך שמו".
הרב קוק המשיך והדגיש שהדבר נכון לא רק לציבור הכללי אלא גם לאותם תלמידי חכמים ואנשי רוח שלכאורה היינו מצפים או רגילים לחשוב כי העולם החומרי עומד אצלם בניגוד לפיתוח עולמם הרוחני. השילוב בין העמקת עולמם הרוחני ופיתוחו לבין מתן ביטוי לחוש האסתטי יוכל להתקיים רק בתנאי שמתן המקום ליופי ואסתטיקה הוא במידה ובמקום הראוי, שכן אם האדם ייגרר אחרי נטייה זו מעבר למידה הרצויה, היא עלולה לבוא על חשבון עולמו הרוחני:
"...עד שאפילו אנשי קודש המסורים בכל לב ונפש לקדושה ולחכמה, גם הם יוכלו להכניס בנפשם בלא שום התנגדות, יחד עם אור החכמה וקדושת היראה, גם את כל ההנהגה הנאותה לחיים מסודרים, וגם את כל העונג הראוי הטבעי לאדם ע"פ מדה קדושה וישרה, ולא יעיק דבר מזה אל התעלות הקדושה ורוממות הנפש, ולא לשקידת התורה ואהבתה. כי בהיות הנפש שלמה ונמצאת במצב מנוחה ושלוה, היא יכולה לתן לכל דבר את חוקו הראוי, ואף באותן הענינים שנראה כאילו התביעות הטבעיות הן כמעיקות לההתעלות הרמה של החכמה והקדושה, הן באמת אינן כי אם משלימות וממלאות אותה...".
לסיכום.
היחס אל היופי החיצוני הוא עניין עמוק ולעיתים אף מאתגר. יש בהימשכות אל הצדדים החיצוניים סכנה של העדפת היפה על הצודק, ושל המושך את העין על פני המוסרי. הדבר נכון שבעתיים בתקופתנו, שבה עולמות המדיה והפרסום צדים את עינינו בכל רגע בדברים מנקרי עיניים, וגיבורי התרבות מצטיינים בעיקר במראם החיצוני.
עם זאת, בעולם מתוקן שבו יש משכן או מקדש, הייתה הרמוניה בין הרוח לחומר ובין האסתטיקה לקדושה. דווקא שם, כשאדם היה מגיע כדי להקריב קרבן, לחזור בתשובה או להיקהל עם כל עם ישראל בשלושת הרגלים, היופי וההדר החיצוני לא רק התמזגו עם רגשות עדינים ונעלים, אלא מטרתם הייתה אף להרחיב את הלב ולרומם את הנפש.
הפרשות העוסקות במשכן, כליו ובגדי הכהונה נותנות לנו הצצה לעולם ישן, אך עם ניחוחות של עולם עתידי מתוקן. עולם שבו היופי לא יבוא בסתירה לצניעות, ועולם רוחני לא יידרש להימנע מאסתטיקה כדי להתגדל ולהתעלות. היופי וההדר החיצוני דווקא ירחיבו את הנפש ויעוררו אותה לכסוף לקדושה, לרוממות פנימית ולטהרת לב. אמנם מדובר במציאות עתידית הנראית רחוקה, אך היא בהחלט יכולה להוות כבר היום יעד שיש לשאוף אליו.
שבת שלום!אורי סובוביץ.
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
&
ב"ה, לפרשת תצווה-זכור תשפ"ה א. דיבּוּרו של החכם -אריה דיכטוולד.
ידועה ומפורסמת השאלה - מדוע אין משה מוזכר בפרשת תצווה לראשונה מאז תחילת הספר.
רבים מהמפרשים דנו בכך. התייחסות ישירה ראשונה מצויה במדרש מאוחר, מדרש "שכל טוב" שחובר ע"י מנחם ב"ר שלמה, שחי באיטליה סביב שנת ד"א תת"ק (ראשית המאה הי"ב). מבוסס הרבה על מדרש "לקח טוב". הוציאו לאור שלמה בובר מכתב יד בברלין תר"ס - תרס"א (1900 - 1901). מדרשלקח טוב, המכונה גם פסיקתא זוטרתא שחובר בידי טוביה בן אליעזר ותלמידיו בני אותה תקופה.
במפגש בין יעקב ללבן הרודף אחרי התרפים שהועלמו על ידי רחל, מוצאים אנו משמעות מצמררת על השפעתו של כוח הדיבור (בראשית לא, ל - לב):
(ל) אומר לבן: וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי:
(לא) וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי פֶּן תִּגְזֹל אֶת בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי:(יעקב מסביר רק מדוע עזב בחיפזון)
(לב)ממשיך יעקב ואומר: עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם
על כך אומר מדרש שכל טוב - (בובר) בראשית פרשת ויצא פרק לא:
"ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם". =שרחל לקחה את התרפים] לשם שמים =כדי] שלא יעמוד אביה בקלקולו. לפיכך החרים =שינה ולא אמר ימות אלא] ואמר לא יחיה, ואעפ"כ פגעה בו קללתו, וזה שאמרו רבותינו קללת חכם אפילו על חנם היא באה, דכתיב לא יחיה, וכתיב "ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה" (בראשית לה יט) וכתיב "מתה עלי רחל" (שם מח ז), על הגרמת קללתו מתה רחל =למרות שאמר רק "לא יחיה"].
מדרש זה מחבר אותנו למה שנאמר בפרשתנו בתחינת משה לה' אחרי חטא העגל (פרק לב):
(לא) וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב:
(לב) וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ:
(לג) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה =רק] מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי
:(לד) וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם:
(לה) וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן:
וכשם שנתקיימה קללתו של יעקב כך נתקיימה בקשתו של משה. כך אומר רבינו בחיי בן אשר (ה'ט"ו (1255- בשנת ק' 1340)
מחני נא מספרך. על דבר הפשט הוא ספר התורה, ורצה לומר שלא יהיה נזכר בתורה ושלא תינתן על ידו. = זה התקיים בחלקו בפרשתנו]
ועל דבר המדרש: "מספרך", קללת חכם אפילו על תנאי היא באה, מנא לן (=מניין לנו) ממשה, שאמר "מחני", ואף על פי שנִתכפר להם עוון העגל, נמחה שמו מפרשת "ואתה תצווה" שלא נזכר שם שמו של משה כלל.
ועל דבר השכל =המדע]: "מספרך", קרא מערכת הכוכבים ספרו של הקדוש ברוך הוא, שכשם שהספר הוא חקיקה וציור אותיות בעניני החכמות, כן במערכת הכוכבים חקיקה וציורי כוחות בענייני האדם ובמספר ימי חייהם בעולם הזה הנזכרים והחקוקים שם כדבר החקוק והנכתב בספר, וכן אמר דוד: (תהלים קלט, טז) " גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל־סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ יָמִים יֻצָּרוּ ולא וְלוֹ אֶחָד בָּהֶם ".
והנה כוח האדם אשר למעלה הוא יסוד העמדתו וקיומו מלמטה, ומחות (=מחיית) הכוח וביטולו הוא מיתתו, ולכך בקש משה בתחינה מאתו יתברך שאם לא ישא לפשעם (=של ישראל) שימָחה כוחו ממערכת הכוכבים, כלומר שיהרגהו כי לא יוכל לראות ברעתם, והוא שכתוב במקום אחר: (במדבר יא, טו) " וְאִם־כָּכָה אַתְּ־עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל־אֶרְאֶה בְּרָעָתִי", והוא לשון הצדיקים המצטערים הדואגים על חייהם, וכן אמר אליהו: (מלכים - א יט, ד) " וְהוּא־הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אחת אֶחָד וַיִּשְׁאַל אֶת־נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי כִּי־לֹא־טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי...ועל דבר הקבלה: "מספרך", מן הספירות, ....(=עיין שם)
רבנו בחיי מצביע על מסירות נפשו של משה למען עם ישראל ומראה עד כמה כוחו של החכם=הצדיק משפיע על הכול. סִפרו של הבורא יכול להצטמצם בספר התורה ויכול להיות היקום כולו. "זה ספר תולדות האדם"
צא ולמד: בעקבות תחינתו של משה, אלוקים חוזר בו ממחשבתו להכחיד את ישראל, שחטא בדיבר הראשון בחטא העגל, "אלה אלוקיך ישראל", קראו החוטאים. תחינתו של משה הועילה, אך בקשתו "מחני נא מספרך אשר כתבת" מתגשמת בפרשתנו. האומנם? דווקא היעדר שמו מהווה הוכחה להתגשמות מילותיו רבות העוצמה של משה. כוח הדיבור של הצדיק אינו נשאר בחלל ריק . הוא משפיע . נוכחותו בפרשה מגולמת בפסוק הראשון. "ואתה תצווה". נוכח=נפקד.
שמו של אדם הוא אחת הדרכים להנכחתו החיצונית ומתן משמעות לנוכחות זו ביחס לאחרים. אין הוא אלמוני אלא פנים מייצגות. אך זהו אמצעי בלבד. המשמעות האמיתית היא הנוכחות הפנימית של האדם בתוך עצמו. המשמעות שהאדם נותן לחייו. כיצד האדם תופס את עצמו ביחס לעולמו. ככול שהכוח הפנימי- הרוחני חזק יותר, הוא פורץ ומשפיע על הסביבה המקיפה אותו.
רבינו בחיי מראה לנו דרגות בעצמיותו של משה: עולמו של הקב"ה. עולמה של התורה. עולמם של ישראל. כל דרגה היא דף ב"ספר". וכול הדפים מצטרפים לכלל ספר מושלם. משה שהיה מוכן לוותר על הזכרת שמו בתורה למען בני עמו, נוכח בתורה אף "ללא שם". זו המשמעות של "אתה תצווה" = ה"אני" ו"אתה" אצל משה זהים. ומשכך הרי דיבורו של משה הוא חלק בלתי נפרד מעצמיותו הפנימית ומהשפעתו לחוץ. זו הסיבה מדוע בקשתו "מחני נא מספרך אשר כתבת", מתגשמת. אלא שההגשמה הפעם בא לביטוי באחרים, למענם היה מוכן להקריב עצמו. משה רבינו שאינו רואה עצמו ראוי לשליחות בתחילת הדרך, מוכן בהמשך להקריב עצמו למען עמו שחטא לאלוהיו בעגל. משה שראה עצמו כוהן גדול ולא מלך, זוכה שיצווה את אחיו כיצד לעבוד את עבודתם. משה אינו נעדר מפרשתנו .רק שמו נעדר אולם פנימיותו האינסופית באה לידי ביטוי בציווי הראשון של הדלקת אש תמיד. המיוחד באש הוא שאינו חסר גם אם לוקחים ממנו להדליק המנורה. משה הוא אש התמיד.
מילתו של האדם היא הביטוי החיצוני המצביע על מהותו הפנימית. מידת ההשפעה על הסביבה ועל העולם כולו, והיא מלמדת על מידת עוצמתו הרוחנית של המדבר. "קללת חכם אפילו על חנם באה", אמרו חז"ל. קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, ברכתו של החכם=הצדיק. הלקח הוא פשוט וקל להבין – קשה לעשות. ה' אדר, תשפ"ה.-ארחה דיכטוולד
א. כל הזכויות שמורות. נועד ללימוד ועיון בלבד. לא הלכה למעשה - אין לעשות שימוש מסחרי.
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 332 -חיים קופל -חינוך משמן זית
1) "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" ( כז,כ), ומפרש רש"י "כָּתִית": את הזיתים בכתישה ראשונה היה כותש במכתשת, ואחר שהוציא טיפת שמן הראשונה שמיועדת למנורה, מכניסן לְרֵחַיִם וְטוֹחֲנָן, בכדי להשתמש בשמן לקורבן מנחה. הוא שנאמר : כָּתִית לַמָּאוֹר וְלֹא כָתִית לַמְּנָחוֹת.
2) מקור דברי רש"י הוא מהגמרא שאומרת, היה ראוי שגם השמן למנחות יהיה שמן זית זך, מק"ו, שהרי הוא מיועד לאכילה, בעוד שהשמן למנורה שאינו מיועד לאכילה הוא משמן זית זך? ומסבירה הגמרא, שבמנחות, הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל ולכן הסתפקו בפחות (מנחות דף פו.).
3) ועדיין, יש לשאול, מדוע גם בשמן למנורה לא חסה התורה על ממונם של ישראל, ודורשת להביא את השמן היקר, הזך, והנקי ביותר?
4) בחסידות הסבירו שיש כאן מסר רוחני: המנורה מסמלת, אוֹרָה שֶׁל תּוֹרָה "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו,כג) והגמרא אומרת: הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים יַדְרִים, וְשֶׁיַּעֲשִׁיר יַצְפִּין וְסִימָנָךְ, שֻׁלְחָן בַּצָּפוֹן וּמְנוֹרָה בַּדָּרוֹם ( ב"ב כה:). לכן עבור המנורה המסמלת את לימוד התורה , קיום המצוות, והנחלתן לדורות הבאים, יש להוציא כסף, ולא להתפשר על פחות מהטוב ביותר הן מבחינת רמת הלימוד, והן מבחינת הָעֲזָרִים לְלִמּוּד. הכל בכדי שהתוצאה תהיה "שמן זית זך". אבל במנחות בחיי היום יום "הגשמיים" יש כמובן להשתדל ולטרוח, אבל ניתן להסתפק בפחות.
5) בסוף הפסוק הראשון בפרשה "לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד", מדייק רש"י, מזה שלא כתוב "להדליק" את הנרות, אלא כתוב "לְהַעֲלֹת", מוכח שהכוונה, לתחילת ההדלקה, שידליק עד שֶׁתְּהֵא הַשַּׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ. לכאורה, הערת רש"י מתייחסת להדלקת המנורה בלבד, אך נראה שאפשר ללמוד מכאן תּוֹבָנָה בחינוך ילדים. כמו במנורה, בטרם שמדליקים אותה, יֵשׁ לְנַקּוֹת אֶת הַבָּזִיכִים, לשים שמן, להטיב את הנרות, ולהעלות ניצוץ, אך השלהבת צריכה להעלות לבד, כך בחינוך אנו יכולים לעודד את התלמיד, לתמוך בו, ולספק לו כלי עזר, אבל הפעולה הסופית, חייבת להתבצע ע"י התלמיד בעצמו לפי קצב הבנתו, וּבְשֵׁלוּתוֹ לַנֹּשֵׂא.
6) ממש כמו בתולעי משי, שֶׁהַפַּרְפַּר בּוֹקֵעַ וְיוֹצֵא מֵהַפְּקַעַת, חייבים לאפשר לו לעשות זאת בעצמו, כי אם נזרז אותו, והוא יצא בטרם שהוא בשל לכך, הוא לא יוכל לעמוד בתנאים שמחוץ לפקעת, ועלול למות.
7) רַב "שלומקה" מזוויל (גולדמן) אומר, שחינוך בנים זה כמו דְּגִירַת תַּרְנְגֹלֶת עַל בֵּיצָה, תחילה, האם דוגרת על הביצה כדי לחמם אותה כך שתהיה ראויה להבקע ע"י האפרוח כשיבשיל לכך. מאידך, היא צריכה להיזהר, לבל תלחץ על הביצה, יתר על המידה, כי אז היא עֲלוּלָה לְהִבָּקַע בְּטֶרֶם עֵת, כשהאפרוח עדיין לא בשל לצאת.
8) כך בחינוך, יש לפקח על הילד.אך, אין ללחוץ עליו יתר על המידה, ויש לתת לו מִרְוָח חַיּוּת אוֹטוֹנוֹמִי, בכדי שיוכל להתבגר בקצב שלו, ולקחת אחריות על עצמו .
9) תשובות לפרשת תרומה
א) איזה מספר מ-1 עד 11 אינו מופיע בפרשה? תשובה: המספר הוא 9 .
ב) ציין חמש מילים בפרשה שמופיעות ברצף, בצורה זהה, שלוש פעמים בפרשה, וכולן בפסוק אחד?
תשובה: "וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה " (כה,לה). מופיע בפסוק זה, שלוש פעמים.
10) שאלות לפרשת תצוה
א) היכן מצאנו בפרשה חיטוי שמשמעותו אינה ניקוי?
ב) היכן יש בפרשה פסוק, ובו התייחסות לששה אנשים שונים?
שבת שלום -מחיים קופל
מעדנים 332 פרשת תצוה תשפ"ה
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com - או בווטסאפ 052-3604905
&
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.or
