אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
**************************************************************
הרב עמיהוד סולומון- רב קהילה
סרטון על הפרשה -פרשת בהעלתך-תשפ"ד-"סוד האושר"
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, -חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
'מקראות – בינה בתורה', ויקרא-במדבר, לפרשת 'בהעלֹתך':
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים, בבקשה לשמירת חיי
לוחמינו בכל החזיתות, בזעקה להצלת חטופינו ולשחרורם לחיים ולשלום
בכבוד, ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה' !
המשבר הכולל – מהאספסוף עד ההנהגה
בתבערה, בערה "אש ה' וַתֹאכל בקצה המחנה" (י"א, א-ג), ונחלקו חז"ל א. אם מדובר ב'מוקצים', השְׁפָלים שבמחנה, או ב'קצינים' שבמחנה.
אל מול המתאוננים, עדיין מצא משה בקרבו כוח של 'תפילה נבואית' כמו בחטא העגל, וכמו בהמשך, מול חרון אף ה' על התיירים-המרגלים – "ויתפלל משה אל ה' – ותשקע האש" (י"א, ב)!
אבל אל מול התאווה לבשר, והבכי על מזון של 'רעב' (=ה'מָן') לעומת 'גן הירק' של מצרים, עמד משה חסר אונים, ובחריפות יוצאת דופן הטיח כלפי ה' ואמר "...לא אוּכַל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה, כי כָבֵד ממני" (י"א, יד), ואף הטיח כלפי ה', לא רק "מאין לי בשר", אלא גם מאין לך בשר?
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ, וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים; הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם ב. אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם; (י"א, כא-כב)
אכן רבי עקיבא ראה בדברים הללו חטא כָּבֵד וחמור הרבה יותר מחטאו של משה ב"מֵי מריבה":
דרש רבי עקיבא: 'הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם'], וכי מספיק להם? 'אם] את כל דגי הים...' וכי הוא מספיק להם? כגון שנאמר 'ואם לא תמצא ידה די שה' וכי איזה קשה? זו או 'שמעו נא המֹרים'? הוי אומר, זו קשה יתר] מ'שמעו נא המֹרים'! אלא שמחלל שם שמים בסתר מחסכין עליו, בגלוי נפרעין ממנו – זה] שבסתר חיסך עליו המקום. (תוספתא סוטה ו', ד)
אך רבי עקיבא מדגיש שחטא זה היה רק בינו לבין ה', ו-ה' העביר חטאו ורק נזף בו:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הֲיַד ה' תִּקְצָר?! עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא; (י"א, כג)
יותר מכל הניסים והנפלאות, גדול הפלא בעובדה שסיפור כזה על גדול הנביאים נכתב בתורה! מישהו מכיר צדיקים וחכמים שיכתבו כך על 'הרב הגאון'? על 'פוסק הדור'? על 'אדמו"ר'? מישהו מכיר רופאים, מדענים, שופטים, מנהיגים, אנשי רוח, שיכתבו כך לא על מי שמתנגדים לו בחריפות, אלא על הדמות הנערצת עליהם? על מי שעומד בראשם?
רק תורה מן השמיים, שחותם האמת עליה. חושפת בלא מורא את השבר ומספרת על גדולי האבות והנביאים גם תיאורי כישלון וחטא, ששום אדם בעולם לא יספר על גדולי מנהיגיו שבהם הוא דָבֵק.ג.
התיקון למשבר גם הוא מפליא: ה' מורה לנו שאין הנהגת יחיד – גם לא של משה רבנו!
אוהל מועד שוב הוצב מחוץ למחנה (כמו בחטא העגל, שמות ל"ג, ז-יא); משה יצא אליו עם שבעים הנבחרים להשתתף בהנהגה, ו-ה' האציל עליהם מרוחו בנבואה, כדי שמשה לא יעמוד לבדו. כך שיקם ה' ושחזר את מוסד הזקנים, שכנראה איבד מכוחו בסערות יציאת מצרים, כדי לסייע למשה ולהוציא אותו מתחושת הבדידות בהנהגת העם תחת העול הכבד.
מכל זה ברור, שמשבר התאווה פגע לא רק באספסֻף ובבני ישראל הנגררים, אלא גם בהנהגה, בקציני המחנה, בזקני העם – ואף במשה עצמו!
אחדות ממילות המפתח בפרשה זו בנויות על השורש 'א.ס.פ.'/'י.ס.פ.', וגם 'מצא'/'אָצַל', ו'רוח':
וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר;
...וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל... וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם – וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ;
...וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים; הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא (=והספיק) לָהֶם, אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם;
...וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי ה', וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל;
וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים, וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ;
...וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל;
וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם... וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים... (י"א, ד-לב)
קל מאוד להתפתות ולהסביר בפשטנות, שיש כאן עימות בין הרוח הנבואי לבין תאוות הבשר, שנושאת בקרבה סכנות של מגפה; אבל הנה, דווקא הרוח אשר "נסע מאת ה'" הוא שהביא את הבשר באופן כה חריג! לפיכך חייבים להסביר, ש"רוח מאת ה'" היא המביאה גם בשר וגם נבואה – בשר למתאווים לו, ונבואה למוכנים לה! כאשר אלה נאספים אל הנבואה ואלה אוספים את השלו, כולם נושאים את עיניהם אל 'ה' אחד'. "רוח מאת ה'" היא המביאה לכל בני אדם את חלומותיהם ושאיפותיהם, ב'רוח' וגם ב'בשר'!
אולם גם הסכנות בהתאם; ככל הנראה, בדם השַׂלְוים שנחתו מן הים בהמוניהם הייתה סכנת זיהום חמורה, ומי שלא נזהר בשחיטה ד. קפדנית שמוציאה את כל הדם, אלא פרס אותם במשטחים ("וַיִשְטְחוּ להם שָטוֹחַ"; י"א, לב) – חרה בו אף ה'!
מאידך, גם הנאספים אל הנבואה עמדו בפני משבר: אלדד ומידד התנבאו במחנה וקראו תיגר (כנראה) על מנהיגותו של משה,ה. ועל הזקנים שקיבלו האצלת נבואה; בעצם התנבאותם "במחנה" הם העמידו 'אופוזיציה' נבואית, ויהושע ראה בה מרד. רק משה לבדו התעלה ואמר:
וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי?!
וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם; (י"א, כט)
המשבר העמוק, בעקבות התרסקות מסע הדגלים ובעקבות המתאוננים, פגע בעם ישראל מראש ההנהגה ועד "האסַפסֻף אשר בקרבו"; הערעור על סמכותו של משה, שהתחיל ממנו עצמו ("לא אוּכַל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה, כי כבד ממני"!), נמשך בנבואת "אלדד ומידד", והגיע לשיאו בחרון אף ה' נגד מרים ואהרן ודיבורם במשה – "הֲרַק אך במשה דִבֶּר ה'? הֲלֹא גם בָּנוּ דִבֵּר"?
מדוע נענשה מרים?
לפי הפשט נראה שמרים כעסה על אחיה, שהתעלם מצִפורה המִדיָנית; ו. גם אחרי שהביא אותה אביה אליו להר סיני, לקח אישה אחרת, כושית, ז. ופגע במשפחה; אולם לפי הבנת חז"ל 'האישה הכושית' היא צפורה, ומרים רצתה דווקא להגן על צִפורה הכושית-המִדיָנית, שמשה אחיה לקח, ועזב בגלל נבואתו ותפקידו; כך הסבירו חז"ל את הקשר בין "האשה הַכֻּשִׁית אשר לקח" (י"ב, א), לבין הטענה שגם הם ("אהרן ומרים", י"ב, ה) נביאים, והם לא פרשו מאישה וממשפחה.
אולם בקריאת פשט דייקנית ה' לא הגיב כלל על פרשת האישה, אלא על היומרה של מרים ואהרן בנבואה כמשה, ועל הפגיעה במשה ובמעמדו כנביא-המנהיג. הדברים החריפים בתגובת ה', מוכיחים שמרים עברה את גבול המותר, כשהציגה את עצמה ואת אהרן אחיה כנביאים-מנהיגים לא פחות ממשה. ה' מלמד אותנו שיש גבול מוסרי גם ל'חופש הדיבור', במיוחד כאשר "האיש משה" בענוותו המיוחדת לו, שתק גם כשפגעו בו!
יתר על כן, משה לא רק ששתק על הדיבור נגדו, אלא התפלל מייד לטובת אחותו שפגעה בו, בלי שום חשבון; העונש על מרים (ואהרן) היה רק מיד ה'.
א. ספרֵי (בהעלֹתך פה), וברש"י לפסוק (י"א, א).
ב. מסתבר דווקא פירושו של רבן גמליאל בן רבי יהודה הנשיא (תוספתא סוטה ו', ד, והמובא ברש"י), שלא יספיקו להם גם "כל דגי הים", כי ימצאו תמיד עוד סיבות להתלונן, וגם כל מה שיקבלו לא יספק תאוותם.
ג. עוד על כך ראו בינה בתורה ויקרא, שיעור 3 – 'הכפרה בחטאת ובאשם'.
ד.ראו בספרֵי (בהעלתך צח), שהיו השַׂלְוים טעונים שחיטה, והכתוב מלמד שרבים לא 'שחטו להם שחוט', אלא הפכו את הסדר, ובמקום לשחוט – "וַיִשְטְחוּ להם שָטוֹחַ".
ה. כדעה ראשונה בסנהדרין (יז, א).
ו. ראו מאמרי על 'מאבק הזהות של משה', מגדים גיליון נ' (תשס"ט, עמ' 37), ובאתר שלי.
ז. ראו רשב"ם בפירושו (י"ב, א), לעומת פירוש רש"י בעקבות חז"ל (ספרֵי בהעלֹתך צט). הרב ד"ר יואל בן-נון.
&
בלומה דיכטוולד -טיגר- פרשת בהעלותך תשפ"ד- לא קל להיות מנהיג בישראל
אנו מוצאים שורה של מנהיגים, שהתייאשו מלמלא את תפקידם, והעדיפו מוות על פני חיים.
משה אומר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי: (בהעלותך יא, ד-ו), לאחר שהעם התלונן ובכה על שאין לו בשר לאכול, והגדיל לעשות כשנזכר בערגה מתוך נוסטלגיה מזויפת, בדגה, בקישואים ובאבטיחים שאכל במצרים.
המלך דוד אומר:" אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי": (תהלים כב, ב), "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'": (תהלים קל, א).
הנביא אליהו אומר: "רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי: " (מלכים א יט ,ד), לאחר שטבח בנביאי הבעל בהר הכרמל, ונמלט על נפשו מפני איזבל שאיימה להמיתו.
הנביא ירמיהו אומר: " אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל יְהִי בָרוּךְ: " (ירמיהו כ, ז-יא), בעקבות ההתנכלות ממנה סבל, בעקבות דרישתו לעשות צדק, נבואות הפורענות שלו, ואזהרתו לא להילחם בבבל.
יונה אומר: " וְעַתָּה ה' קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי " (יונה ד, ג), לאחר שחרה לו על כך שנינווה חזרה בתשובה וה' סלח לה. הוא חש שצדק לא נעשה כאן, ואולי חש נלעג על שנבואתו עוד 40 יום ונינווה נהפכת, לא התקיימה משום שהם חזרו בתשובה.
קשה מאוד להיות מנהיג, משום שלא סולחים לו על טעויות, ומשום שמנהיג טוב מאתגר את קהלו, ודורש מהם להשתנות ולהיות טובים יותר. הקהל אינו אוהב זאת.
משה נשלח (וניסה להימנע מן השליחות), כדי להקים חברה של בני חורין שמכבדים את האדם, בניגוד למה שהיה במצרים ארץ העבדות. תלונת העם לא הייתה נגד משה אלא נגד ה'. משה מגיב באופן קשה לכפיות הטובה של העם. היא מייאשת אותו. בולטת התגובה השונה מאוד שלו לדברי הסרה שמדברים בו מרים ואהרון. שם הוא אינו מגיב. הפעם מדובר בו ולא בתלונה נגד ה' ולכן הוא שותק. הסיבה היא: " וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בהעלותך יב, ב). לכן מי שתובע את עלבונו הוא ה', ומרים נענשת בצרעת. ענווה היא להתרכז במשימה ולא במעמדנו. ענווה אינה הפחתת ערך עצמי אלא הכרה בערכם של אחרים. ענווה היא הרצון להצמיח את זולתנו, כפי שאומר משה בהתרוממות רוח לאחר שיהושע מבקש לכלא את אלדד ומידד המתנבאים במחנה: " וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם " (שם, יא, כט). משה התפלל על אחרים. על עמו, על אחותו, ורק פעם אחת על עצמו, בבקשו להיכנס לארץ ישראל.
לפנינו דגמים שונים של מנהיגות. יש את המנהיג האוהב לפעול לבדו. אליהו משמש דוגמה לכך. הוא גאה להיות נביא בודד: " אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי " למרות שיש עוד מאה נביאי אמת שהסתיר עובדיה מפני איזבל. ובתשובה לשאלת ה' מה לך פה אליהו, הוא משיב : " קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ" (מלכים א יט ,י).
דרכו של משה שונה. הוא מתלונן על שעליו לשאת בעול לבדו. ה' מציע לו פתרון. שבעים הזקנים שיהיו עימו, וה' יאציל מרוחו עליהם. משה מקבל ברצון את הפתרון הזה. שני הדגמים לגיטימיים במקורותינו, המנהיג הבודד והמנהיג המשתֵף. אך על אליהו הנביא הבודד נאמר כי עלה בסערה השמיימה, ורק אלישע נמצא איתו. על נביא כמשה נאמר שהעם התאבל עליו לאחר מותו. אבל גדול יותר היה האבל על אהרון, איש של אנשים, שעליו נאמר כי אותו ביכו כל בית ישראל. העם המתין למרים הנביאה שגם היא הייתה מעורה בציבור, בזמן ששהתה מחוץ למחנה שבעה ימים עקב הצרעת. הייתה כאן הפרה של צו הא-ל להמשיך במסע. העם המתין לה. " תִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם: " (בהעלותך, יב, טו).
לסיכום, ראינו כי קשה להיות מנהיג בישראל, וגדולי מנהיגינו קבלו על כך עד ייאוש. דרישת היהדות מן המנהיג היא לעשות שינוי. ליצור עולם מתוקן, לתבוע מן העם להיות ראוי להיקרא העם הנבחר. זו אינה קריאה פופולרית היא תביעה לקוד התנהגות מוסרית, ולכן משתלח העם במנהיג מידי פעם. על המנהיג להיות מי שהולך נגד הזרם, ובו בזמן להיות סובלני ועניו, ולדעת כי הוא רק כלי בידי ה' להעברת מסרים לעם. הוא מנהיג משרת, לא אדון, בין אם הוא בוחר להיות נביא בודד כאליהו או נביא ומנהיג משתף כמשה.י"א סיון תשפ"ד - בלומה דיכטוולד.
&
פרשת בהעלותך – על ענווה מעצימה-אורי סוסוביץ- מנהל שותף בקרן הון סיכון.
איזון פנימי
מידות הנפש דורשות איזון פנימי עדין. מידה, כשמה כן היא, היא דבר מדוד, שכן נטייה מוגזמת לטובת מידה אחת לעולם תבוא על חשבון מידה אחרת. הרמב"ם, "הנשר הגדול", מסייע לנו להתבונן על מידות הנפש ממבט על ומזהיר א. כיצד להתרחק מקיצוניות ולמצוא תמיד את שביל הזהב המאזן בין המידות הקוטביות (שמונה פרקים, פרק ד):
"הפעולות אשר הן טובות, הן הפעולות השוות, הממוצעות בין שני קצוות, ששניהם רע, האחד מהם ייתור, והאחר חיסור. והמעלות, הן תכונות נפשיות וקניינים, ממוצעים בין שתי תכונות רעות, האחת מהן יתירה והאחרת חסירה. ומן התכונות האלה יתחייבו הפעולות ההן... וכן העין היפה, ממוצעת בין הקמצנות והבזבוז. והגבורה, ממוצעת בין המסירה לסכנות ורוך הלבב. והבדיחות, ממוצעת בין ההוללות והקהות. והענוה, ממוצעת בין הגאוה ושפלות הרוח. והנדיבות, ממוצעת בין הפזרנות והכילות. וההסתפקות, ממוצעת בין אהבת הממון והעצלות. והסבלנות, ממוצעת בין הכעס והעדר הרגשת הבזיון. ובושת פנים, ממוצעת בין העזות והביישנות. וכן שאר המידות. ולא יצטרכו לשמות מונחים להן דוקא, אם יהיו העניינים מושגים ומובנים. ופעמים יטעו בני אדם באלו הפעולות, ויחשבו אחד משני הקצוות טוב, ומעלה ממעלות הנפש... וזה כולו טעות, ואמנם ישובח באמת המיצוע, ואליו ראוי לאדם לכוון, וישקול פעולותיו כולן תמיד אל זה המיצוע".
שכחת מקור כוחות האדם
בכל הדתות והתרבויות יש סלידה מההיבריס, חטא הגאווה. גבהות ליבו של הגאוותן מולידה בו התנשאות על סביבתו ומדנים מולם, כעס כשהעולם לא עונה על ציפיותיו, עיוורון ביחס לפגמיו וביחס לצורכי זולתו ומותירה בקרב סובביו תחושת מחנק בשל העובדה שהגאוותן אינו "מותיר מקום" פנוי סביבו. שלמה המלך ביטא את סלידת הקב"ה מתכונה שלילית זו בצורה נוקבת: "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב" (משלי טז, ה).
הגאווה מבטאת הכרה מוטעית שעל פיה כל הטוב שהאדם זוכה לו נובע מכישרונותיו ומעלותיו. כך שוכח האדם כי שורש הטוב הוא הבורא, שכן מעלותיו וכישרונותיו הם לרוב מתנה מולדת שהאדם "רק" נדרש להוציאם אל הפועל. התורה מתארת זאת באומרה: "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יד-יז). התיקון לכך הוא : "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (שם, יח).
הצורך בהכרה חיצונית
אף שאין אדם שלא מבין ומכיר את מעלות הענווה ומגרעות הגאווה, מצוי יותר למצוא אנשים שנוטים בסקאלת המידות של הרמב"ם לצד הגאווה מאשר לצד הענווה היתרה. אנשים מבקשים הכרה מהסביבה למעלותיהם, כישרונותיהם ופעולותיהם, זאת אף שהם מבינים כי גאווה לא יוצרת אמפתיה אלא דווקא ריחוק. הרב יונתן זקס ז"ל הסביר בלשונו החדה כי ענווה אינה מקטינה את האדם אלא מאפשרת לו לראות את הגודל שמחוץ לו (שיג ושיח, ב, עמ' 154–155):
"רבים חושבים שענווה פירושה הערכה עצמית נמוכה. אך זו אינה ענווה אמיתית. הענווה היא הנחת העצמי בצד. עניו הוא מי שלעולם אינו חושב על עצמו, מפני שיש לו דברים חשובים יותר לחשוב עליהם. שמעתי פעם מישהו אומר על איש דת אחד: "הוא לקח את א-לוהים ברצינות כזו, שלא היה לו שום צורך לקחת ברצינות את עצמו". זוהי הענווה האמורה בתורה.
משה דאג לאחרים. רק פעם אחת התפלל למען עצמו: כאשר שמע שלא ייכנס לארץ שלאורך ארבעים שנה הוביל אליה את בני עמו. ואפילו אז, הוא לא חשב על עצמו אלא על הארץ. ובעצם, לא על הארץ חשב, אלא על רצונו לראות את הבטחת ה' מתגשמת.
ענווה איננה ביזוי עצמי. היא איננה שום דבר עצמי. היא היכולת לעמוד בדומיית רוממות לנוכח האחרוּת – ה"אתה" הא-לוהי, אחרותו של הזולת, הדר הבריאה, יפי העולם, כוחם של רעיונות גדולים, קריאתם של אידיאלים נעלים. הענווה היא שתיקת העצמי לנוכח מה שגדול ממנו".
פרדוקס הענווה
בפרשת בהעלותך, אהרן ומרים, אחיו ואחותו הגדולים של משה, מדברים על אודותיו ותמהים כיצד ייתכן שמשה נמנע מקשר פיזי עם ציפורה אשתו כדי להיות "זמין" בכל עת לנבואה. פליאתם נובעת מהיותם בעצמם נביאים שלא הוצרכו לחיות חיי פרישות. הפסוק העוקב מפתיע בחריפותו: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג). בהמשך הקב"ה פנה אליהם והבהיר להם את ההבדל שבין נבואת משה רבנו למעלת כל יתר הנביאים, ומשה רבנו התפלל לרפואת מרים אחותו שנענשה בצרעת על שפתחה בדיבור לשון הרע.
כידוע, משה רבנו עצמו כתב את התורה מפי הגבורה, ואף שכתב על עצמו שהוא האיש העניו ביותר על פני האדמה, הוא עדיין נותר ענוותן גם לאחר כתיבת פסוק זה. דוגמה נוספת לפרדוקס הענווה מופיעה במסכת סוטה (מט, א), שם מתארת המשנה שמאז שמת רבי יהודה הנשיא "בטלה ענווה" מהעולם. בהמשך הגמרא מספרת שרב יוסף העיד על עצמו שלא ייתכן כי בטלה הענווה כי לדבריו "יש אותי". כיצד אדם יכול להעיד על ענוותנותו? האם אין עניין הענווה להביא את האדם להתבטלות ושפלות?
ענווה כהכרה בערך העצמי
ענוות אמת אינה באה לבטל את כוחות האדם או את מודעותו אליהם. ביטול עצמי פוגם ביכולת האדם להכיר בכוחותיו ולהביא איתם ברכה למציאות, ולכן היא מכונה בפי החכמים "ענווה פסולה". הענוותן מכיר בערכו ומעלתו, אלא שהם לא מהווים עבורו מקור להתנשאות, אלא הבנה מהו תפקידו בעולם ובירור אישי עד כמה הוא נאמן לשליחותו בהוצאתם לפועל. הענוותן לא משווה את עצמו לאחרים אלא משווה את התנהלות חייו לפוטנציאל הגלום בהם. הוא לא ממעיט בערך עצמו אלא מגדיל את תביעתו מעצמו. הצלחותיו לא גורמות לו לשבת על זרי הדפנה, אלא לשמוח בהן ולקבל מהן כוח להמשיך לגדול ולהתקדם.
הרב קוק התייחס רבות למעלת הענווה ושפלות הגאווה ודייק בהגדרתן את צורותיהן המתוקנות. ענווה אמיתית לא אמורה להחליש את האדם או לסרס את כוחותיו אלא למלא אותו בעוז להוציא לאור את כוחותיו, וכך כתב (מוסר אביך, מידות הראיה, ענוה, סעיף יא):
"הענוה והשיפלות האמיתית מוסיפה בריאות וכח, והדמיונית מחליאה ומעציבה. על כן יבחר לו האדם מדת הענוה והשיפלות בצורתה הבהירה למען יחזק ויאמץ 'וקווי ה' יחליפו כח'".
ברוח דומה כתב הרב קוק (אורות הקודש חלק ג, עמ' רטז) כי יותר משצריך להיזהר מגאווה, צריך להישמר מפני ענווה פסולה, שמעמעמת את אורו המיוחד של האדם ומדכאת את כוחותיו:
"צריך האדם להכיר את כשרונו הפנימי, וידע בעצמו אם נוצר לגדולות. אל יבהל מפני עוון של גאוה, במה שיכיר את מדרגת שכלו, וערך נטיית רצונו. אדרבא מפני ענוה פסולה המדכאת את הנשמה, ומטשטשת את האור האלוקי שבנפש, צריך להזהר הרבה יותר".
משה רבנו מהווה, כאמור, דוגמה ומופת לענווה אמיתית ומזוקקת. גם לאחר חטא העגל, כשהקב"ה ביקש להעניש את עם ישראל והציע למשה להקים מזרעו עם מתוקן יותר, התפלל משה למחילה ו"הודיע" לקב"ה שאין לו מקום או משמעות ללא העם שאותו הוא משרת: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב).
ודאי שמשה רבנו הכיר במעלותיו ומידותיו הנעלות, וטוב שכך, שכן בזכותן היה שליח נאמן להוריד לעולם את התורה, דבר ה', והיה מודל למנהיגות אידיאלית.
לסיכום
תפקידנו אפוא הוא לחפש ולזהות את הכוחות הטמונים בכל אחד מאיתנו. לא להתנכר להם, לא להתכחש לקיומם ולא להימנע מלהביא אותם לידי ביטוי בשל ענווה דמיונית ומוטעית. להפך, עלינו לפתח, לשכלל ולחשוף את הכוחות והכישרונות הייחודיים לנו. לא להשוות את עצמנו לאחרים, אלא את פעולותינו לפוטנציאל הגלום בנו, ולשאוף להוציא לפועל את כישרונותינו כדי להוסיף ברכה. בעוז, ובעיקר בענווה.
שבת שלום! אורי סוסוביץ
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
א. שמונה פרקים לרמב"ם, פרק רביעי.
&
ב"ה, פרשת בהעלותך תשפ"ד -מזמור המנורה - (התפילה והפרשה) א. -אריה דיכטוולד
פרשתנו נפתחת בעבודת המנורה שבכל יום במקדש (פרק ח): (א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: (ג) וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה:
מסביר רש"י את המשמעות של "אל פני המנורה": "אל מול נר אמצעי שאינו בקנים, אלא בגוף של מנורה. לפי רמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק ג הלכה ב:) כך הייתה צורת קני המנורה:
"ושלש רגלים היו לה, ושלשה כפתורים אחרים היו בקנה המנורה שמהן יוצאים ששת הקנים, שלשה מצד זה ושלשה מצד זה, ובכל קנה וקנה מהן שלשה גביעים וכפתור ופרח והכל משוקדים כמו שקדים בעשייתן....
הלכה ח: ששת הנרות הקבועים בששת הקנים היוצאים מן המנורה כולן פניהם לנר האמצעי שעל קני המנורה וזה הנר האמצעי פניו כנגד קדש הקדשים והוא הנקרא נר מערבי.
# מכאן, שהנר המערבי הוא הקנה המרכזי ממנו מסתעפים ששת הקנים, שלשה לכל צד. (כפי שמוכר לנו מתגליות ארכיאולוגיות ומסמל המדינה)
ברבים מסידורי עדות המזרח מופיעה צורת המנורה המורכבת מפסוקי מזמור ס"ז בתהילים והינו חלק מתפילת שחרית ומנחה.
נהוג להוסיף את ההיגד מעל למנורה:
" שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים ט"ז, ח)
מזמור ס"ז נבחר בגלל צורתו הסימטרית (החל מפסוק ב) המזכירה מנורה בעלת שבעת קנים:
(א) לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר שִׁיר: - 4 מילים=פתיחה
(ב) אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה: - 7 מילים
(ג) לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ: - 6 מילים
(ד) יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם: - 6 מילים
(ה) יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישׁוֹר וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה: - 11 מילים
(ו) יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם: - 6 מילים
(ז) אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ: - 6 מילים
אם נסובב הטקסט עם כיוון השעון כשהציר המרכזי הוא פסוק ה' – נקבל תבנית מנורה שבעת קנים
(ח) יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים וְיִירְאוּ אֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ:- 7 מילים
ההתייחסות לצורת המנורה הנ"ל, מופיעה , כנראה, לראשונה במאה הי"ד כפי שמצאנו בסידורו של אבודרהם ב.: מדובר בתהליך התפתחותי:
שלב ראשון: הכנסת המזמור לסידור התפילה
סידור אבודרהם "שיר של יום": "ויש מקומות שנוהגין לומר בכל יום מימות העומר "מזמור שיר אלהים יחננו ויברכנו" (תהילים ס"ז) והסיבות הן:
א. מפני שיש בו מ"ט (49) תיבות חוץ מן הפסוק הראשון שהוא פתיחה המזמור והם כנגד מ"ט ימי העומר.
ב. ועוד, יש בו שבעה פסוקים חוץ מן הפסוק הראשון והם כנגד ז' שבועות. =שבעה שבעות בין פסח לחג השבועות]
# ויש האומרים לא רק בימי הספירה
ובמקצת מקומות אומרין אותו בכל יום מפני שנקרא מזמור המנורה. והקורא אותו בכל יום נחשב כמדליק המנורה הטהורה בבית המקדש וכאלו מקבל פני שכינה.
וההסבר] :כי תמצא בו ז' פסוקים כנגד שבעה קני המנורה. וגם יש בו מ"ט =49] תיבות כנגד מניין הגביעים והכפתורים והפרחים...
שלב שני: הוספת "שוויתי ה' לנגדי תמיד":
"שולחן ערוך" אורח חיים הלכות הנהגת אדם בבוקר סימן א סעיף א
"יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר.... הגה (=רמ"א): שויתי ה' לנגדי תמיד (תהילים טז, ח), הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלוהים,... כְּשֶׁיָּשִׂים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, ... מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השם יתברך ...ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת..."
# כדי לסייע לאדם לעמוד ביראה ופחד בפני בוראו ניתנו לו "עזרים טקטיים" כפי שמביא בעל "המשנה ברורה":
"( הצדיקים - דהיינו שיצייר =יְדַמֶּה] בנפשו תמיד איך שהוא עומד לפני השם יתברך כי הקדוש ברוך הוא "מלא כל הארץ כבודו" וכתבו בשם האר"י ז"ל שיצייר שם הוי"ה =שם השם] תמיד נגד עיניו ... וזהו סוד "שויתי ה' לנגדי תמיד" וזה תועלת גדול לעניין היראה"....
וכך הפכה "מנורת המזמור" ל"מנורת שוויתי "
* ויש שהיו רגילים מחמת זה, לעשות מנורות של קלף מצויירים להניח בסידורים וכותבים בהם שויתי ה' וגו' בן ד' אותיות (=י.ה.ו.ה) ומנורה כזה הייתה נקראת בשם שוויתי והטעם הוא בכדי שיהיה נזכר שלא לשיח שיחה בטלה בתוך התפילה מאימת השם......"
מה פירוש המילה שוויתי?
המקור: - תהלים פרק טז, ח) שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט:
רש"י: (ח) שויתי ה' לנגדי תמיד - בכל מעשי שַׂמְתִּי מוראו לנגד עיני ולמה? כי מימיני הוא תמיד לעזרני לבל אמוט ג., דבר אחר: שויתי ה' לנגדי תמיד ס"ת (=ספר תורה) היה עמו (=עם המלך דוד) לקרות בו כל ימי חייו וזה שאמר "מימיני בל אמוט" על שם התורה שנתנה בימינו שאני עוסק בה ולפיכך בל אמוט ..." שוויתי = שמתי מכאן הביטוי "שַׁוֵּה בְּנַפְשְׁךָ"
צא ולמד: המנורה ניצבה בדרום ההיכל במקדש ד. צופה פני שולחן לחם הפנים שבהיכל. כל בוקר, אחרי הכנתה, היא הודלקה מאש מזבח העולה, אש שעברה מדור לדור מימי מזבח העולה שבמשכן משה, כך על פי חז"ל. האש הראשונה ירדה למזבח מהשמיים. משה שהתקשה ביצירת המנורה, הונחה ע"י הקב"ה, שהראה לו מנורת של אש כצורתה ותבניתה במשכן, כך במדרשי חז"ל. אם כן, בכל בוקר הדלקת המנורה, מחברת בין שמיים וארץ.
מזמור ס"ז זכה לתשומת לב מיוחדת ע"י חכמי הקבלה בגלל המבנה הסימטרי שלו המזכיר מנורה. המזמור, שהוא מזמור הודי-ה, משתמש במילות ברכת כהנים, מדבר על ישראל בעמים, שלטונו של ה' בעולמו ומסתיים בשבח על קבלת תפילתו של היחיד . למזמור זה שהתחיל כחלק מאמירת ספירת העומר ועבר לשאר חלקי התפילה, נוסף גם הפסוק "שויתי ה' לנגדי תמיד", להודיע למתפלל לזכור לפני מי הוא עומד בתפילתו. הרבה סגולות נקשרו למנורת המזמור. לטעמי, הרמ"א, שצוטט לעייל, מבקש לשאול אותנו: האם בחלל שבין המנורה לקדש הקדשים שבמקדש מעט =בית הכנסת, מותר לדבר? ומה עם ה"שויתי" ? והתשובה: שיצייר במחשבתו את המנורה שבמקדש.
י"א סיון תשפ"ד -אריה דיכטוולד
א.:dichtwald@gmail.comכל הזכויות שמורות. ללימוד בלבד. לא הלכה למעשה. לא לשימוש מסחרי.
ב. אבודרהם. ר' דוד ב"ר יוסף אבודרהם חי בספרד במאה הי"ד. יתכן שהיה תלמידו של ר' יעקב בעל הטורים, אך הדבר אינו ברור. ספרו המכונה 'ספר אבודרהם' כולל הלכות, מנהגים ופירושים על התפילה, והוא מהספרים החשובים מסוגו.
ג. הסברו של רש"י על המקור: שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט:
ד.ההיכל או "הקודש" היה חדר בין קודש הקודשים (הדביר) לאולם הכניסה.
&
מעדנים לשולחן שבת 293 פרשת בהעלתך תשפ"ד מחיים קופל
יום רביעי לפרשת בהעלתך תשפ"ד - מועד ב'
1) בפרשתנו נצטוו בני ישראל לעשות את קורבן הפסח."בארבעה עשר יום בחדש הזה (הראשון)..תעשו אתו במועדו כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו " (ט-ג). ואומנם, בני ישראל עשו את הפסח כַּמְּצֻוֶּה, למעט חלק מהאנשים שהיו טמאים באותו זמן, ולא עמדו בתנאים של חוקת הקורבן, שמונעת מהם מלהקריב קורבן בטומאה.
2) אנשים אלה באו בטענות אל משה ואהרון:" למה נגרע לבלתי הקריב את קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בתוך בני ישראל" (ט-ז)?
3) משה שאל את הקב"ה, ובמענה, קבע להם הקב"ה כעבור חודש, מועד נוסף (ב-י"ד אייר) שבו יוכלו להקריב את קורבן הפסח לאחר שיטהרו מטומאתם. כאן מתעוררת שאלה כפולה: א) על האנשים. ב) על הקב"ה. וכדלהלן:
4) א) לעתים על האדם לבחור, איזו מצוה מבין שתי מצוות לקיים, מאחר שאין באפשרותו לקיים את שתיהן. ממילא לאחר שבחר במצווה מסוימת(טיפול במת מצוה), הוא קבע שבכך הוא מוותר על קיום המצווה האחרת (קורבן פסח), ולמה התלוננו על כך האנשים הטמאים. בחירתם הייתה לגיטימית, ואיש לא יבוא אליהם בטענות, על אי קיום מצות קורבן פסח.
5) ב) הכלל הוא, שאדם שהיה אנוס ולא יכל לקיים מצוה מסוימת, או שבאותו זמן קיים מצוה אחרת, הרי שהוא נפטר מקיום המצווה שלא יכל לקיים, ואין קובעים לו "מועד ב' " בכדי לקיימה. השאלה:למה דווקא במצוות קורבן פסח, קבע להם הקב"ה "מועד ב' " בכדי שיקיימו את המצווה שדילגו?
6) נראה, שהסיבה לכך היא, שמצוות קורבן פסח היא מצוה חשובה וחמורה, ומי שֶׁמִּתְרַשֵּׁל לְקַיְּמָהּ, חייב כרת. וה"חינוך" מאריך בתיאור חשיבות המצווה, וכותב " מצות הפסח היא אות חזק בחידוש העולם ..על כן היה מרצונו.. לזכות במצווה זו..כל איש ישראל ואל יעכבהו אונס.. מעשותה ואם נאנס (מעשותה) בחודש הראשון, יעשה אותה בחודש השני, לפי שהוא יסוד גדול בדת" (מצווה ש"פ).
7) ניתן לומר שבני ישראל ראו בקיום מצוה זו, (קורבן ראשון מיציאת מצרים), מעין "כרטיס כניסה" לעם ישראל, את פניתם למשה בלשון "למה נגרע", נסביר על דרך "האפשר" שמא לא נכלל בעם ישראל. לכן ביקשו האנשים שהיו טמאים, "מועד ב' " לקיום המצוה,ולכן גם נַעֲנָה לָהֶם הקב"ה.
8) הסבר נוסף ניתן לומר, שבקיום מצוות קורבן פסח, יש מן הכרת הטוב לקב"ה, על הניסים שעשה עמנו עד כה. להגיד תודה, כל אחד מחפש הזדמנות לומר בפועל, ואין הוא מסתפק להיפטר בטענת אונס, שלא יכול להודות, כי בכך הוא ישאר תמיד במצב של חייב, ויהפוך למעין "אסיר התודה", שאינו יכול לְהַגְשִׁימָהּ. הסיפור על הרב אלישיב זצ"ל , ימחיש זאת.
9) בשנות התשעים לחייו, היה צריך הרב אלישיב לעבור ניתוח לב. רופא מומחה מארה"ב בא במיוחד לארץ לנתחו. ב"ה הניתוח הצליח, והרב רצה להיפגש עם המנתח בכדי להודות לו באופן אישי. לבקשתו לימדוהו איך אומרים באנגלית תודה (thank you ) וכך אמר למנתח במפגש עמו.
10) כששאלוהו לפשר הנהגתו זאת, השיב הרב שלמד זאת מדברי רבינו דוד אבודרהם שאומר שבחזרת הש"ץ של תפילת שמו"ע, הציבור עונה אמן בסיום כל ברכה, ושומע כעונה. מלבד בברכת מודים, שהציבור חוזר ומודה ואומר "מודים דרבנן", תוך פירוט הטובות שנעשו לנו. רואים שלהודות ולומר תודה, כל אחד צריך להודות בעצמו, באופן אישי. כי את רגשותיו הפנימיים האישיים לא יוכל להעביר ע"י שליח.
11) תשובות לפרשת נשא
א) איזה רוּחַ אינה נושבת? תשובה: רוח קנאה. " ועבר עליו רוּחַ קנאה" (ה-י"ד).
ב) אנו רגילים לומר שמי שיש לו כסף, יכול לתת צדקה. מפרשתנו ניתן ללמוד שהמצב הפוך, מי שנותן צדקה זוכה שיהיה לו כסף? תשובה:" איש אשר יתן לכהן לו יהיה" (ה-י) רש"י: מתנות הראויות לו. "לו יהיה" ממון הרבה. לפי הגמרא (ברכות ס"ג.).
12) שאלות לפרשת בהעלתך
א) "בהעלתך את הנרת" (ח-א) הסבר את דברי החיד"א שיש רמז (באמצעות גימטרייה) שמדליק את המנורה בשמן זית?
מה שמו המלא? ואיזה ספר מפורסם חיבר?
ב) איזה מספר מופיע ארבע פעמים בפסוק אחד בפרשה?
שבת שלום -מחיים קופל -מעדנים 293 פרשת בהעלתך תשפ"ד
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
או בווטסאפ 052-3604905
&
רעיונות לשבת *בהעלתך* -יגאל גור אריה-
מי שרוצה להצליח כהורה או כמורה כמנהיג או מנהל לא צריך לחנוק. (כיום אנו מבינים זאת, לדעת לשחרר ) צריך לתת השראה, להצית לבבות, לגרום להם להידלק, לתת דוגמא אישית, להיות קרוב אבל גם לדעת להרפות, להניח לפתילה להידלק מאליה.
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת..."
למה כתוב ב"*הַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת*"- לדעתי הכוונה לצורת הדלקת הנרות. צריך לקרב את האש אל פתילת המנורה עד שהשלהבת תידלק בעצמה. לא להדליק בכוח, אלא להרפות קצת ולתת לזה לקרות לבד.
זה לדעתי הכלל שאנו צריכים ללמוד מאהרון הכהן לחינוך ילדים בבית ובלימוד בכתה.
אי אפשר לחיות במקום האחר, להדליק במקומו, צריך להיות שם בשבילו ולתת לו אמצעים לתת לו ארגז כלים, עם צידה לדרך. עם זאת אסור להתרחק בטרם עת, לפני שיש שלהבת שבוערת בכוחות עצמה. בפרשתנו; מצוות הדלקת המנורה במשכן.
הדלקת הנרות: "נר ה' נשמת אדם" הנשמה משולה לנר והגוף לפתילה.
הדלקת נרות שבת: אמירה מפורשת בתלמוד, הסיבות: *כבוד השבת, עונג שבת, שלום בית*.
למה שני נרות? נר אחד מספיק לתאורה, כשיש שניים ומעלה זה נעשה לשם מצווה.
האחד מסמל זיכרון. ״..זכור את יום השבת לקדוש״
השני מסמל שמירה. ״..שמור את יום השבת לקדוש״..
חמישים שנה הם פרק זמן ראוי להרהורים ולבחינת התקופה והשלכותיה השונות. אחת מאותן המחשבות והשאלות הנגזרות מאז היא כיצד ניתן לשחזר את אותה האחדות והרעות , ומדוע אנו זקוקים לאויב חיצוני כדי שיחבר אותנו יחדיו ויזכיר לנו שאנו עם אחד, ומתקשים לעשות זאת בעצמנו ?
חמישים שנה מעוררים אצל רבים נוסטלגיה – לתקופה, לשירים, לתמונות ולמראות, לתחושת משק כנפי ההיסטוריה.
הלוואי ונשכיל ונדע כיצד לתרגם את הנוסטלגיה הזו וזיכרונות האחדות- למציאות חיים ישראלית גם בימינו.
הלוואי ונדע להפנים את מילותיו המקסימות של יוסי גמזו בשירו "הכותל":
עמד מול הכותל עימנו
הרב הישיש בתפילה.
אמר לי: "אשרי שזכינו כולנו"
ושב, ונזכר, לא כולם.
עמד בדמעה מנצנצת
יחיד בין עשרות טוראים.
אמר לי: "מתחת לחאקי, בעצם,
כולכם כוהנים ולווים
הכותל - אזוב ועצבת,
הכותל - עופרת ודם.
יש אנשים עם לב של אבן,
יש אבנים עם לב אדם.
https://www.youtube.com/watch?v=mbTnrbviJZs
אופטימיות היא האמונה שמובילה להישג. שום דבר לא יכול להתבצע בלי תיקווה ובטחון עצמי.
שבת שלום!-שבת שלוה וענוגה!! -*יגאל גור אריה*
&
