אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
******************************
צירפתי כאן מונלוג שלי כפתיח לקראת הרצאתו של פרופסור רובינשטיין המשנה לנשיאה בדימוס בבית המשפט העליון בגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב. מעלה גם הקלטה של יום השיא בתנ"ך בגימנסיה.
ישראל קריסטל -מנכ"ל החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
להלן תגובה :
ר' ישראל היקר!
"ראה דבריך טובים ונכוחים" והשעה שעה של לבבות פתוחים.
מי יתן ודברי האמת (הפשוטים וברורים לנו, אך לצערנו לא לרבים כל כך בחברה הישראלית)
יפעלו את פעולתם הברוכה בקרב הנערים והנערות, "נבוכים הם בארץ",
כי באו הימים אשר עליהם אמר הנביא: "והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים ,
כי אם לשמוע את דברי ה' ".. חזק וברוך על הכל
ע. לוי
******************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי יד' שבט תשפ"ה -12.2.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. בפרשת "יתרו" תשפ"ה
מרצה: הרבנית שלומית פיאמנטה- רמי"ת מדרשת עין הנציב-מנכל"ת ארגון בית הלל.
הנושא:מסעות הזהב וחן האדמה.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
******************************
ניתן להרשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org
*****************************
לצפייה ברשימת המרצים לספר שמות: https://sacks.hamikra.org/lp/
******************************
בברכת ברוכים המשתתפים
ישראל קריסטל- מנכ"ל החברה לחקר המקרא.
בבקשה שתפו.
כמו כן, רבני קהילות המעונינים להשתתף בתוכנית בבקשה התקשרו אלי.
כמו השבוע, כך בהמשך כל השנה אנחנו מבקשים לכבד ולעלות את זכרם של הקדושים הטהורים שנפלו במלחמת "חרבות הברזל ובחג שמחת תורה",ולהקדיש את השיעור על שמם,
בני משפחה וחברים המבקשים להצטרף למיזם ולספר בתחילת השיעור עליו/ה בבקשה תתקשרו אלי.
ישראל קריסטל - בוואטסאפ -0543973801 -או במייל - info@hamikra.org
****************************************************
פרשת בשלח –"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל " -שירת קולולם, לחזרה הביתה ולמחיית עמלק- ד"ר זאב (ווה) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
פרשתנו מציגה לנו מפת דרכים, במסע השינוי של עם ישראל, מעבדות לחירות.
ראשית, יוצאים ממצרים מהמאפליה של עבדות וחדלון וחוזרים הביתה לארץ ישראל, לעבר הבית שהובטח לנו בהבטחה הבראשיתית, בברית בין הבתרים: "בַּיּוֹם הַהוּא, כָּרַת ד' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת"( בראשית, טו', יח').
שנית, משלימים את המלחמה בעמלק ומחייתו: "וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק; מָחָר... וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה, כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים, בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ: כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם "( שמות, טו', יח').
הסדר בפרשתנו הוא: חוזרים הביתה כולם, היום. ונלחמים בעמלק להכחדתו, מחר.
הנה פרשתנו מציגה לנו בראשיתה, את תמונת הניצחון: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים, בְּיָד רָמָה". תמונת הניצחון, של החזרה הביתה מהדהדת באוזנינו, בשירת ההמונים קולולם, בהלל ובהודיה:" אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַד', וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, אָשִׁירָה לַד' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה" ( שמות, טו', א'-ב').
"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה" - כאן נוצרה לראשונה האוקטבה של 8 התווים, בגימטרייה של המילה – אָז=8,
דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי, דו.
הנה רק משה ובני ישראל מסיימים את שירת ההמונים בהודיה לקב"ה, ואת עולמה של פרשתנו ממלאות נשות ישראל, במלוא ההדר ולא ההדרה, ובראשן מרים, אף הן בשירה ובזמרת ההמונים קוללום, כך מתארת זאת פרשתנו:" וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם: שִׁירוּ לַד' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". (שמות, טו', כ'-כא').
כוחה והשפעתה של המוזיקה והשירה על ידי נשות ישראל בהנהגת מרים הנביאה, מעצימה את החוסן של העם בהשראתה של מנהיגות אמונית. כך מפרש רש"י :"בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת"- מובטחות היו צדקניות שבדור, שהקב"ה עושה להם ניסים והוציאו תופים ממצרים."
קולולם הוא מיזם חברתי-מוזיקלי לשירת המונים, שנוסד בישראל בשנת 2016. שם המיזם הוא הֶלְחֵם הבסיסים, של המילים: "קולולו" ו"כולם".
"קונצרט מולדת", פרויקט הדגל הארצי למען החזרת החטופים והקונצרט הגדול ביותר שנערך אי פעם בישראל, התכנס ב2023, לצילום קליפ באמפיתיאטרון קיסריה, בהשתתפות 1,000 מוזיקאים מכל קצוות הארץ ובהשתתפות משפחות החטופים, בזעקה המונית אל העולם להחזרת החטופים הביתה. כולנו חטופים עד שכולם חוזרים. תחת הכותרת:"Bring Them Home".
השיר - הביתה, שחיבר אהוד מנור ובלחנו של יאיר קלינגר, מעניק משמעות אקטואלית ועכשווית לשירת ההמונים ולזעקתם – החזירו את כל 79 החטופים הביתה, לאחר 490 ימים: "הביתה, הביתה, באה עת לחזור, מסוף דרכים, מריב אחים אל תוך אותו מקום בלב. טרם רדת אור אל חלומות ללא חומות, אל לילה בלי כאב עד עלות השחר מתפללת לשלומך, שימרי שימרי ארצי שלי, שברי חלום ישראלי. הביתה, הביתה, כי עוד לא ניתן כל מה שהובטח לנו מזמן".
השירה והמוזיקה, הן הביטוי של הנשמה, אנו אומרים בתפילה בפסוקי דזמרה: "הַלְלוּ-יָהּ בְצִלְצְלֵי-שָׁמַע הַלְלוּ-יָה בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה.כֹּל הַנְּשָׁמָה, תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ-יָהּ".
המוסיקה בדורנו הפכה לעולם תוכן מדעי ולכלי טיפולי שמוכר כיום כתרפיה במוזיקה.
הטיפול במוזיקה הוא שיטה בפסיכותרפיה, בה נעשה שימוש בכלי נגינה וביצירות מוזיקליות, כשפה טיפולית אוניברסלית המעבירה רגשות וניתן באמצעותה לטפל בקשיים רגשיים. התרפיה המוזיקלית, בשימוש בכלי נגינה ובשירה, מסייעת מאד לשיפור איכות חייהם של אוכלוסיות שונות, כמו למשל, אנשים בפוסט טראומה שמתמודדים עם קשיים רגשיים, נפשיים ותפקודיים, או ילדים על הרצף האוטיסטי וכמו גם אנשים עם דמנציה ואלצהיימר. המוזיקה והשירה בכוחן לחבר אנשים שונים למרחב הרמוני אחד.
השימוש בשירה ובכלים מוזיקליים ממלאים תפקיד חשוב בטיפול ובשיקום איכות החיים ובתפקוד הנורמטיבי ה- well being, של אנשים וקהילות שחוו אירועים טראומטיים ועלולים להתדרדר לפוסט טראומה ולהפוך להיות הלומי אירועים אותם חוו באופן קשה. כך התרפיה במוזיקה חושפת ומטפלת ביחסי העברה של אנשים עם עברם, סביבתם ואותם אלו שהיו חלק בלתי נפרד מחייהם- הורים, אחים, בני זוג ואחרים.
הנה כי כן, בפרשתנו -התרפיה במוזיקה של מרים ונשות ישראל, כוחן רב לסייע לבני ישראל הנתונים עדיין בפוסט טראומה כתוצאה מהתמונות אותן חוו לא מכבר, של עבדות מצרים ושל פרעה בראש חייליו רודף אחריהם והם ניצבים כמו הלומי קרב, חסרי אונים ונרפים מול ים סוף שעלול לסגור עליהם.
אחד העקרונות הטיפוליים בהלומי קרב בתרפיה מוזיקלית, היא להימנע משימוש בכלי נגינה מתכתיים שמזכירה להם נשק וכלי מלחמה ושלא יעורר פוסט טראומה, באלו שחוו את החוויה הקשה. יתכן שזאת הסיבה שמרים משתמשת בתוף שאף נושא את שמה- תוף מרים, שעשוי מעץ ונטול מתכת. אותם תופים העשויים מעץ, שמרים והנשים צפו פני עתיד וכבר דאגו לקחת איתן התופים ביציאתן ממצרים. כך גם דומה שיובל הבראשיתי משתמש בכלי נגינה נטולי מתכת -כִּנּוֹר וְעוּגָב כאנטי תיזה, לרצח הבראשיתי בכלי המשחית המתכתי, של קין שרצח את אחיו הבל, המעצימים את הפוסט טראומה של האנשים שחוו את שפיכות הדמים בסביבתו.
הנה בשבוע הבא נחגוג את חג טו' בשבט ובאוזנינו תהדהד שירת ההמונים של העשבים –הקולולם של הטבע, של רבי נחמן מברסלב ( 1772-1810) :"וְכִי דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם, כִּי כָּל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה יֵשׁ לָהּ עֵשֶׂב מְיֻחָד, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְאָכְלוֹ. גַּם אֵינוֹ רוֹעֶה תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד. וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן. כִּי כָּל עֵשֶׂב וָעֵשֶׂב יֵש לוֹ שִׁירה שֶׁאוֹמֵר, שֶׁזֶה בְּחִינַת פֶּרֶק שִׁירָה, וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל הָרוֹעֶה "( ליקוטי מוהר"ן, תנינא סג').
עדות לגדולתה של שירה, בהיותה של התורה הנקראת - שירה: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל..."וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת"( דברים,לא',יט'-כב').
מפרש הרמב"ן ( 1194-1270): " ויקראה שירה, כי ישראל יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה, וכן נכתבה כשירה, כי השירים יכתבו בהם הפסק במקומות הנעימה "
באבחת חרבות ברזל פרצה לתודעתנו, לפני 490 ימים, המילה המקודשת - הִנְנִי. עם ישראל התגייס ונכנס תחת האלונקה, בשדות המערכה- הצבאית והאזרחית.
האלונקה הלאומית בימי מבחן אלו, קוראת לכולם בלי יוצא מן הכלל, להיכנס תחתיה. יש צורך ומקום לכולם. האתגר העומד לפנינו במלחמת המצווה , עדיין גדול ודורש נשימה ארוכה ואורך רוח והתגייסות של כולם תחת האלונקה.
כך מספרת לנו פרשתנו בסיומה: " וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם". תגובתו של משה היא: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק; מָחָר, אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה, וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים, בְּיָדִי.
מה קורה בפועל? :"וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ, כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם, בַּעֲמָלֵק; וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר, עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל; וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק... וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ".
מה הייתה התוצאה?:" וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ, לְפִי חָרֶב " ( שמות, יז', ח'-יג').
משה מציג לנו בסיומה של פרשתנו, את חוק הגיוס האמיתי – כולם נכנסים מתחת לאלונקה במלחמת המצווה, למחייתו של עמלק: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ ... וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק".
מפרש רש"י: "צא מן הענן והלחם בו".
כך מעגנת פרשתנו את תיקון העיוות, מהמר למתוק, בעשיית חוק ומשפט:"וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ "( שמות, טו', כב'-כה').
הנה כי כן, מאורות פרשנינו , מאירים לנו את הצורך בתיקון העיוות, כך רש"י( 1040-1105) בפירושו: "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם - אין חמושים אלא מזויינים וכן תרגמו אונקלוס-מזרזין כמו וירק ( אברהם) את חניכיו וזריז". הנה החיבור לאברהם אבינו, מקימו של צבא ישראל הבראשיתי.
גם הרמב"ם ( 1138-1204 ) מאיר התיקון הנדרש בהקשר לקפיצת – הנני, של נחשון בן עמינדב, לים: "וידוע שלולא טורחם ועמלם במדבר, לא היו יכולים לכבוש הארץ ולא להילחם ביושביה...כי המנוחה תסיר הגבורה וצוק הפרנסה והעמל יתנו הגבורה"(מורה נבוכים, חלק ג', פרק כד').
כך גם הראב"ע -רבי אברהם בן מאיר אִבּן עזרא ( 1089 – 1164) בפרשנותו לפרשתנו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם, אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ ( שמות, יד', יג') - כי אין בהם כוח להילחם בכנענים, עד שקם דור אחר, דור המדבר, שלא ראו גלות והייתה להם נפש גבוהה".
ראויה שירת תמונת הניצחון של דבורה הנביאה בהפטרה לפרשתנו, בתום מלחמת המצווה במיטוט האויב הכנעני, לצרוב את תודעתנו, בבואה חשבון עם אנשי מֵרוֹז, שהשתמטו ולא נכנסו תחת האלונקה:"בבִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, בְּהִתְנַדֵּב עָם, בָּרְכוּ ד'... אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ ד' אֹרוּ אָרוֹר, יֹשְׁבֶיהָ, כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ד' בַּגִּבּוֹרִים".
הנה השבוע חווינו בהתרגשות את הופעתו של קול המבשר, בדמותו של נשיא ארה"ב, דונלד טרמפ. הבה נתאגד כולנו לקול המבשר ,בשירתה של נעמי שמר ובשירת המונים קולולם נישא תפילה – לוּ יְהִי: "עוֹד יֵשׁ מִפְרָשׂ לָבָן בָּאֹפֶק מוּל עָנָן שָׁחֹר כָּבֵד כֹּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי...אִם הַמְּבַשֵּׂר עוֹמֵד בַּדֶּלֶת, תֵּן מִלָּה טוֹבָה בְּפִיו, כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי. מָה קוֹל עֲנוֹת אֲנִי שׁוֹמֵעַ, קוֹל שׁוֹפָר וְקוֹל תֻּפִּים, כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי. לוּ תִּשָּׁמַע בְּתוֹךְ כָּל אֵלֶּה גַּם תְּפִלָּה אַחַת מִפִּי כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי. לוּ יְהִי, לוּ יְהִי, אָנָּא לוּ יְהִי – כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי".
הבה נישא תפילה ושירה ונתחבר לסיום שירתה של דבורה הנביאה אשת לפידות בהפטרתנו, שתסלק מקרבנו את אויבינו ותביא לנו השקט המיוחל:" כֵּן יֹאבְדוּ כָל-אוֹיְבֶיךָ, ד', וְאֹהֲבָיו, כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ, וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים שָׁנָה ".
נתפלל ונייחל, לשובם של כל החטופים הביתה- היום, ומחייתו של חמאס העמלקי, מחר.
לוּ יְהִי. שבת שלום
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
פרשת בשלח-תשפ"ה — המשתמטים -מייקל אייזנברג-משקיע הון סיכון
בשירת הים ובשירת מרים שבפרשת השבוע, פרשת בשלח, עסקתי בשבוע שעבר. לכן, ברצוני לעסוק הפעם בהפטרה - שירת דבורה והאירועים שסביבה. מסתבר, שכמו שבשבועות האחרונים פגשנו כל פעם שלוש גיבורות, גם בהפטרת השבוע מככבות שלוש נשים - דבורה, יעל ואֵם סיסרא. גם הפעם, מדובר בנשים שקוראות היטב את המציאות, רגישות למתרחש וצופות עתיד אחר.
עוד לפני שאעסוק בהרחבה במהלך שדבורה מובילה, אציין שיעל, אליה ברח ברגליו סיסרא שר הצבא של יבין מלך חצור, הבינה מהר את השינוי שחל במערך הכוחות באזור. כדי ליצור עתיד שונה, היא יזמה פעולה מפתיעה נגד סיסרא, וזאת למרות הברית שהיתה בינו ובין שבט הקיני שיעל נמנתה עליו. במקביל, ממש באותה שעה, אֵם סיסרא מרגישה שמשהו לא טוב מתרחש: "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו". למרות תשובתן הגסה במיוחד של הנשים שלצידה, שמזכירה לנו את אויבינו המושחתים היום: "הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר", ההדגשה בדברי אֵם סיסרא: "מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו" מבהירה שהיא יודעת שמשהו השתבש עם המרכבות. שמקור הכוח עליו הסתמך סיסרא הביא למפלתו. היא ממשיכה ליבב כי יודעת שהשכנועים העצמיים - "אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ" - עומדים להתבדות. מבחינתה, החלון מצטמצם לאשנב.
בפרק ד בספר שופטים, מסופר על יבין מלך חצור, שסיסרא שר הצבא שלו מפקד על תשע מאות רכב ברזל, ולוחץ את עם ישראל במשך עשרים שנה. כנראה כשהמצב הסלים והפך לבלתי נסבל, וכשיבין כבר כונה 'מלך כנען' ולא רק 'מלך חצור', דבורה פנתה לברק משבט נפתלי שיארגן צבא של עשרת אלפים לוחמים משבטו ומשבט זבולון: "וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן" (שופטים ד, ו). במלחמה, משך ברק את צבא סיסרא לנחל הקישון, ושם המרכבות הכבדות שקעו בבוץ במזג אוויר פתאומי, וצבאו של סיסרא הושמד בידי צבא ברק. "וַתֵּלֶךְ יַד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָלוֹךְ וְקָשָׁה עַל יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן עַד אֲשֶׁר הִכְרִיתוּ אֵת יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן" (שופטים ד, כד).
כאמור, ההוראה המקורית של דבורה היתה צו קריאה לבני שבט נפתלי ולבני שבט זבולון, אבל מסתבר שהם לא פעלו לבדם. בשירת הניצחון שמפרסמת דבורה במטרה לעצב את הסולידריות הישראלית גם לעתיד, היא מהללת שבטים נוספים - אלו שהצטרפו למלחמה מיוזמתם - והוקרה זו בהחלט ראויה, לכל מי שנטשו את עבודתם ועיסוקיהם לטובת עָם ה':
...הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם בָּרֲכוּ ה'... עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר קוּם בָּרָק וּשֲׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן אֲבִינֹעַם. אָז יְרַד שָׂרִיד לְאַדִּירִים, עָם ה', יְרַד לִי בַּגִּבּוֹרִים. מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק, אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ. מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר…זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה.
במקביל, דבורה מתמרמרת על מי שלא נטלו יוזמה ולא באו לעזור במלחמה כנגד צבא סיסרא, הגם שמלכתחילה לא נקראו. היא מבטאת את כעסה על שבטי יששכר, דן ואשר שהשתמטו. ולפי חלק מהמפרשים גם על ראובן שבעבר הירדן המזרחי ועל יושבי הגלעד שלא נחלצו למלחמה:
וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹרָה וְיִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב. לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב. גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת, אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן.
ללא ספק, האצבע המאשימה של דבורה: "לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם" מהדהדת את נבואתו של יעקב באחרית ימיו: "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד" (בראשית מט, יד - טו), כאשר המילה "הַמִּשְׁפְּתָיִם" מופיעה בתנ"ך רק בשני מקומות אלו. לפי מדרש חז"ל, שבט יששכר, שנחלתו היתה צמודה לשבט זבולון, ישב (או רבץ) ועסק בתורה, וזבולון פירנס אותו, במסגרת הסכם יששכר-זבולון המפורסם. אבל דבורה יודעת שאם לומדי התורה משתמטים מהמשימה הלאומית, באיצטלה כזו או אחרת, מעשיהם מתמיהים, כי זה בהחלט לא מה שהתורה אומרת.
מי הם יושבי הגלעד? שטח זה ניתן בחלקו לשבט גד ובחלקו למכיר משבט מנשה. היות שדבורה משבחת את בני מכיר שהשתתפו במלחמה לצידם של בני אפרים ובנימין, סביר שהביקורת מופנית לבני גד שישבו בגלעד ולא שלחו גדודים. (על התפקיד שיועד לבני גד, להיות ערוכים למלחמה ולהגן על הצפון, הרחבתי לפני כמה שבועות בדבר תורה לפרשת ויחי).
אם כן, דומני שניתן לאפיין את השבטים שלא באו. היו אלו השבטים שתקציביהם מובטחים. בני שבט ראובן ובני שבט גד ישבו בארץ מקנה והתפרנסו בנחת: "וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה… הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה. וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן" (במדבר לב, א - ה). ובלשון דבורה: "לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים". בני שבט אשר חיו חיים טובים אפילו כשהאויבים מעבר לגדר: "מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ" (בראשית מט, יט); "אָשֵׁר לֹא הוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי עַכּוֹ וְאֶת יוֹשְׁבֵי צִידוֹן וְאֶת אַחְלָב וְאֶת אַכְזִיב וְאֶת חֶלְבָּה וְאֶת אֲפִיק וְאֶת רְחֹב. וַיֵּשֶׁב הָאָשֵׁרִי בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי לֹא הוֹרִישׁוֹ" (שופטים א, לב - לג). ודן? באותה תקופה הוא עדיין שכן בגוש דן, על הים. הוא לא הרגיש את האיום מצפון כי הרי הכנענים מהגליל צריכים לעבור שבטים אחרים (נפתלי, יששכר, זבולון, אשר ומנשה) עד שיגיעו אליו, ולכן בני דן לא באו לעזרת דבורה וברק. דן, שנחלתו גובלת בנחלת שבט יהודה התרכז באתגרים שבסביבתו הקרובה: "וַיְהִי ה' אֶת יְהוּדָה וַיֹּרֶשׁ אֶת הָהָר, כִּי לֹא לְהוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי הָעֵמֶק כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לָהֶם… וַיִּלְחֲצוּ הָאֱמֹרִי אֶת בְּנֵי דָן הָהָרָה כִּי לֹא נְתָנוֹ לָרֶדֶת לָעֵמֶק" (שופטים א). שבט דן לא הביט לאפשרות לעתיד אחר, שהרי אם דן יהיה שותף במלחמה כנגד יבין וסיסרא, גם אחרים יסייעו לו באתגר רכב הברזל(!) שבשטחו. בסופו של דבר, שבט דן הפסיד את ברכתו, נכנע למרכבות של האמורי שנגסו בנחלתו, ונאלץ לנדוד ולמצוא לעצמו נחלה בצפון (שופטים יח). מי שעוצם עינים בזמן אמת, בסופו של דבר ההיסטוריה מובילה אותו להתמודד עם האתגרים שהתעלם מהם.
בהמשך השירה, דבורה מטילה פצצה כשהיא מסיימת את פרק הביקורת בקביעה חריפה שמי שנהנים מתקציבים ויושבים בשלוה כשאחיהם נלחמים הם לא פחות מארורים: "אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה', אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה', לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים" (שופטים ה, כג). הנביאה שרואה רחוק מנכיחה בדבריה שהמעשה הכי דתי זה להיות בברית אחים, להגן על האחר ולבוא ולחזק את ישראל במלחמה: "תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ" (שופטים ה, כד). יעל, כאשה מעם אחר, שלא מצפים ממנה להילחם, מתגייסת ומתברכת, ולעומתה כל המשתמטים סופגים ביקורת קשה, וקללה נמרצת.
בסוף השירה דבורה מנסחת את אותם הדברים גם בכיוון החיובי כי היא יודעת שהניצחון בהווה איננו סוף פסוק. בעתיד נכונו לעם אתגרים נוספים מול אויבים שונים, וחייבים למנף את המלחמה הנוכחית לטובת גיוס לכל. לכן, היא כורכת את הלאומי עם הדתי כאתוס הראוי לעם ריבוני בארצו ומסיימת בקריאה: "כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה'! וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ". שוב, ניגוד מרומז בין הגיבורים שערים לאתגרים המתחדשים ויוצאים לפעולה, לעומת המשתמטים שיושבים ושוכנים על מי מנוחות בעצימת עינים.
החזון לביטחון לאומי ושפע כלכלי בברית אחים שבאים לעזרת ה׳ בגיבורים, יכול להפוך גם לנחלתנו במדינת ישראל כיום
.מייקל אייזנברג
&
פרשת בשלח – תשפ"ה-על חרדות ופחד מדומה -חרדות-
אורי סובוביץ-מנהל שותף בקרן הון סיכון
אחד מכל ארבעה אנשים בעולם המערבי סובל מהפרעת חרדה במהלך חייו. חרדה היא מצב פסיכולוגי ופיזיולוגישבו האדם חש פחדואי שקט פיזי ונפשי, בשל מחשבהשמשהו רע עומד לקרות, גם כשאין סיבה אמיתית לחשוב כך. בעוד שהפחד מיועד להכין את האדם להתמודד עם מצבי סכנה ממשית או איום, החרדה היא רגש שלילי מעורפל שאינו קשור לגירוי חיצוני מסוים, והיא גורמת לתחושת חוסר אונים. כך, חרדה כללית (GAD) היא דאגה מוגזמת ותדירה לגבי דברים רבים שעלולים להשתבש בעתיד או ב/ממצבים שהאדם תופס ומפרש כמסוכנים אף שאינם כאלה.
אדם יכול להיות בריא, נשוי באושר, עם ילדים ועבודה טובה ועדיין לחיות בחרדה שמא משהו רע יקרה לו, גם כשאין סימנים שמעידים על כך. מנגנון הפחד שנועד לסייע לאדם להימלט מסכנה "נדלק" ללא הצדקה ומציף את האדם במתח ולחץ שלא משרתים ומקדמים אותו.
"פן יִנחם העם"
בסוף הפרשה הקודמת, פרשת בא, עם ישראל יוצא ממצרים לאחר מאתיים ועשר שנות עבדות. תהליך הוצאת העבדים העבריים ממצרים לא היה פשוט. המשעבד לא רצה לשחרר, וספק אם המשועבדים, שנולדו למציאות של עבדות, האמינו שהם מסוגלים להשתחרר משעבודם. עשר המכות נועדו להטיל את מוראם על פרעה, אך גם לסייע לעם של עבדים להרים ראש ולהאמין כי הם ראויים ואף עומדים באמת להיגאל. אך עדיין, "הרבה יותר קל להוציא את היהודים מהגלות מאשר להוציא את הגלות מהיהודים א.. על אף כל האותות, הניסים והמכות, ולמרות שכל המציאות מסביב העידה כי הקב"ה חפץ בטובתם ובהצלתם של ישראל, עם ישראל נותר מפוחד. הפסוק הראשון בפרשתנו מתאר את ההחלטה להאריך את הדרך ביציאת מצרים, ולא לעבור דרך ארץ פלשתים הקרובה, מחשש שמא עם ישראל יפחד ממאבק עם הפלשתים, עד שיחליט לחזור על עקבותיו לבית העבדים המצרי, שממנו רק השתחרר: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹקִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות יג, יז).
סנדל המסומר
גזרת סנדל המסומר היא תקנת חכמים הקובעת כי אסור לצאת בשבת לרשות הרבים בסנדל עץ שבסולייתו ננעצו מסמרי ברזל. מאין הגיעה גזרה תמוהה זו?
בתקופת השלטון וגזרות של הרומאים בארץ, נאלצו יהודים רבים לנוס על נפשם ולהתחבא במערות מסתור כדי להציל את חייהם ולהמשיך לקיים אורח חיים יהודי. בתקופה זו, כל סימן המעיד על הגעת החיילים הרומאים היה מביא לחרדה ובהלה רבה, שהייתה לעיתים מסוכנת אף יותר מהחיילים עצמם.
בתלמוד הבבלי (מסכת שבת דף ס, א) מתואר כי יושבי המערות חששו שמא החיילים הרומאים יזהו יהודי שיוצא מהמערה וכך יתגלו ויהרגו כולם, ולכן גזרו: "הנכנס (למערה) יכנס, והיוצא אל יצא". האמורא שמואל מתאר כי "נהפך סנדלו של אחד מהם", כלומר, אחד מאלו שנכנסו למערה, לבש בטעות את סנדלו הפוך, כך שבעקבות שבעפר היה נראה כאילו אדם יצא מהמערה. המשך תיאור הגמרא מחריד: "כסבורין הם אחד מהן יצא, וראוהו אויבים ועכשיו באין עליהן, דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם אויבים". דעות נוספות בהמשך הגמרא מתארות מקרים דומים, שהמשותף לכולם הוא המצב החרדתי שבו היו מצויים יושבי המערות, עד שכל תנועה או קול חיצוני גרמו לדמיון כאילו הנוגש הרומאי עוד רגע מגיע והורג את כולם, זאת גם כשאף חייל לא היה באופק.
"ההשתקעות הדמיונית"
הרב קוק התייחס לסוגיית סנדל המסומר והזהיר כי עזיבת השכל והמידות הישרות לטובת הישענות על דמיונות כוזבים, מביאה להתמוטטות רוחו של אדם וממילא לנפילתו של הפרט או החברה. הדמיון, שלעיתים מתחיל כניסיון לאסקפיזם, לבריחה מהתמודדות עם אתגרי החיים, בסופו של דבר הופך לרועץ, משום שהוא מחליש את האדם עד לכדי אפיסת כוחות. במצב כזה, כל שינוי קל במציאות נדמה לאדם כקריסה קולוסלית. לעומת המבט הרציונלי והמפוקח המבין שהעולם דינמי, וצריך ללמוד להסתגל ולהתנהל מול אורחות החיים המשתנים, כשהדמיון "העכור" נתקל במצב "בלתי בהיר", הוא כבר רואה שחורות ומדמיין "תוצאות מרות וקשות":
וכך כתב הרב קוק (עין איה שבת ו, ו-ח):
"מקור הנפילה הוא התמוטטות הרוח, עזיבת השכל וההשתקעות הדמיונית... הדמיון משקיע את האדם ואת האומה בחורו, בתוך חומריותו הגסה ונטיותיו המכוערות והשפלות... התולדות היוצאות מזה הנן דומות לו במידתן, שפלות הנפש, פחד אויב...
הדמיון, הגורם מראשיתו לעזוב את ה', להזניח כל ארחות יושר, בעצמו נעשה שבט המוסר. הוא מעמיק את הרגשת הרע, הוא מרבה את החולשה הנפשית עד קצה האחרון. בשינוי כל שהוא מהרגלו כבר העולם נהפך עבורו. לא כמדת השכל, היודע "עת לכל חפץ". ואם יתחדשו מושגים ותנאים חדשים בכל הליכות החיים החומריים והרוחניים, תעז ידו (=של השכל) להנהיג את ארחות צידקו כראוי. לא כן הדמיון, רוח קמעא עוכרתו, מרעיון בלתי בהיר אחד כמה תוצאות מרות וקשות נכונות הנן... נהפך סנדלו של אחד מהם, מיד ההחלטה המפחידה והמיואשת באה, שראוהו אויבים והם באים עליהם".
בהמשך כתב הרב קוק שהחרדה הדמיונית אינה קונסטרוקטיבית, מועילה ומקדמת. היא אינה מפנה את כוחות הנפש לתיקון ויציאה מהקושי, אלא מכלה את הכוחות מרוב פחד. במקום שאדם יכיר בפער שבין מעשיו והתנהלותו המוסרית אל מול הרצוי, וידאג לתקן את דרכיו ולהתעלות מוסרית על מנת לשפר את מצבו, הדמיון מעכיר את האדם ומפילו:
"כשם שההחלטה הדמיונית היא מצדדת כלפי רעה, לצד נפילה ויאוש, כך היא בעצמה מכשלת את כח בעליה. לא תכשיר את האדם ואת הציבור לשום עין על דרכיהם לשוב אל על, להתרומם מעל המצב השפל בהטבה שכלית ומוסרית ולהתאזר עוז בעת צרה, כי אם להרבות המהומה והמשטמה בפנים, להתם (=לכלות) את שארית הכח הנשאר לפלטה. וזאת היא הרעה האיומה שהאדם נעשה מחבל את עצמו יותר מכל צר ואויב, הנמשכת והולכת מההסרה הראשונה מאור השכל הטהור, מזיו עליון, מאור אלוקי אמת, ללכת אחרי הבלי שוא ומדוחי מידות רעות אשר בדמיון יסודם...".
לסיכום
נהוג לומר כי חוסן נשען על שלושה מעגלים: זהות, קהילה ומסוגלות. כשעם ישראל יצא ממצרים הוא טרם קיבל את התורה שהעניקה לו זהות, משמעות וייעוד, והוא עדיין לא מגובש כעם וכקהילה. המכות והניסים העניקו לו ביטחון, אך לא יכלו לנסוך בו תחושת מסוגלות. כל זה יכול להסביר מדוע עדיין לא היו לעם ישראל החוסן והמסוגלות הדרושים כדי לצאת ממצרים ישירות אל עבר הארץ המובטחת.
זכינו כעם להגשים את החזון היהודי-ציוני לשוב לארצנו, אך בשנים האחרונות, על רקע מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי, הקרקע רועדת לכולנו מתחת לרגליים, בריאותית וכלכלית. אנשים רבים חלו או שפרנסתם נפגעה משמעותית, ובקרב אנשים רבים סף החרדה מפני הבלתי נודע גבוה מאוד. במצבים כאלו אנו נבחנים כקהילה וכחברה. במקום ליפול לדמיונות כוזבים הנשענים על תסריטי אימה שלרוב מנותקים מהמציאות ומההיגיון הבריא, עלינו לנצל את ה"ביחד" הישראלי כדי לזהות את אלו הזקוקים לסיוע ולחזק את הסולידריות המשפחתית והקהילתית שלנו.
שבת שלום! -אורי סובוביץ
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdo
א. אמירה המיוחסת לדוד בן גוריון.
&
פרשת-בשלח-תשפ"ה- דובי פריצקי-קק"ל.-אין דרך חזרה.
שבת שירה ,נס גדול היה הים נחצה ובני ישראל הולכים בים כמו ביבשה. נס גדול המשפיע בעתיד על רצונם לחזור למצרים, אבל לא השפיע על בטחון באלוקים או על בטחון עצמי של העם. אז מה בעצם היה פה? אלוקים ידע שבני ישראל ירצו לחזור ולכן סגר את הים מאחוריהם, לומר אין דרך חזרה. הוא לימד אותם עקרון צבאי מחנך, שמאוחר יותר יוליוס קיסר ציווה על חייליו לחצות את נהר הרוביקון, מה שהיה באיסור חמור על פי החוק הרומאי, לכן הברירה שהייתה או לנצח או להיות מוצאים להורג. דוגמא נוספת מ1519 בכיבוש מקסיקו המפקד ציווה לשרוף את הספינות שהביאו את אנשיו, וכך לא הייתה להם אפשרות לברוח. ולכן בני ישראל אחרי שחצו את הים ונלחמו בהצלחה במלחמת עמלק הביא שינוי גדול בבני ישראל .הם הסתכלו קדימה ,רופא טוב לא מרפה מחלות ,רופא טוב דואג שלא תהיה חולה. המטרה של האלוקים הייתה להוביל אותם קדימה אל העתיד "כי אני האלוקים רופאך" האלוקים עושה ניסים אבל מעביר אותם שלב קדימה, להאמין בעצמם ובעזרת האלוקים. ולכן אנו אומרים בשירת הים "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" ולכן הדרך הארוכה במדבר בונה בעם את כוח הסבל ,כוח העמידה, נחישות ועקשנות. ומכין אותם לאתגרים העתידים, אשר עומדים לנו עד היום ,וכמו שאמרה גולדה מאיר אנחנו חייבים לנצח כי אין לנו ברירה אחרת. שבת שלום מאשקלון.️
