אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים ומזמינים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
.........................................................................
פרשת דברים, "אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם" – מנהיג בבדידותו בעת צרה -ד"רזאב (ווה) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים, כה').
ישראל במלחמה כבר 307 ימים – 10 חודשים. אנו מייחלים למיטוט שלטון החמאס, ומתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם והחזרת המפונים לבתיהם.
פרשתנו הפותחת את ספר דברים - משנה תורה, היא גם שבת חזון, על שם ההפטרה של הנביא ישעיהו, החותמת את שלוש הפטרות הפורענות, אותן אנו קוראים בשבתות של יְמֵי בֵין הַמְצָרִים, בין יז' בתמוז לבין תשעה באב.
פרשתנו פותחת נאום ארוך של משה, המשתרע לאורך ספר דברים. הנה כאן לפנינו, לא משה המִדְבָּר, כמו באירוע מי מריבה: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם", אלא משה המְדַבֵּר בפתיחת נאומו בפרשתנו: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן...דִּבֶּר מֹשֶׁה, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ... הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר" (דברים, א', א'-ה' ).
כך רש"י מאיר את משה המְדַבֵּר: "לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז, מפני כבודן של ישראל".
המשמעות היא, שמנהיג בעיקר בעת צרה, חייב לקיים הִדַּבְּרוּת בלתי פוסקת עם כל בני עמו, בגובה העיניים, בלב שומע, רגיש, מכבד המכיל את כאבם ומצוקותיהם.
נאומו של משה המְדַבֵּר בפרשתנו חושף לנגד עינינו, את משה המנהיג בבדידותו: "וָאֹמַר אֲלֵכֶם, בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר, לֹא אוּכַל לְבַדִּי, שְׂאֵת אֶתְכֶם... אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם. הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם; וַאֲשִׂימֵם, בְּרָאשֵׁיכֶם" (דברים, א', ט'- יג').
המשמעות היא, שמנהיג בעתות מצוקה חייב שיהיו לידו -אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם, שמייצגים את כל מגזרי ושבטי העם. סוג של ממשלת חירום רחבה בעת מלחמה.
המילה – לְבַדִּי בה משתמש משה, מצביעה על – בדידותו של המנהיג.
שני מושגים הם, אך שונים זה מזה – לבדיות ובדידות.
לבדיות- מלשון לבד, מצביעה על מצב אובייקטיבי ופיזי. בדידות – מצביעה על מצב סובייקטיבי , פסיכולוגי ונפשי.
הרב י"ד סולובייצ'יק ( 1903-1993 ),מתאר את הניגוד שבין הלבדיות לבין הבדידות: " יכול אתה לעמוד במקום הומה אדם, ועדיין לחוש בודד ביותר, וכן היפוכו של דבר- עשוי אתה למצוא את עצמך בריחוק פיזי מן האנשים, מופרש מחברת בני אדם ועדיין לא לחוש בדידות".( הספר:"אדם וביתו" עמ' 34,מאוצר הרב, תשס"ב).
משה המנהיג איננו לבד על אי בודד, אך הוא חש את בדידותו של המנהיג שמאד מוכרת אז וגם היום. כך בדידותו של מנהיג האמור לשרת ולשמש כחוף מבטחים וכעוגן לעמו, עלולה להביא לנטישת עמו, כפי שמטאפורית משתקפת בשירו של נתן יונתן: "חופים הם לפעמים געגועים לנחל. ראיתי פעם חוף שנחל עזבו עם לב שבור של חול ואבן. והאדם, והאדם הוא לפעמים גם כן יכול להישאר נטוש ובלי כוחות ממש כמו חוף".
המשמעות היא, שמנהיג חייב לקבל את אמון עמו בו, בהחלטותיו ובדרך ניהולו, בדגש למצבי חירום ובעת צרה.
משה בנאומו קורא לעמו:"אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם".
השימוש במילה- אֵיכָה, מתכתבת עם אחותה- אַיֶּכָּה. משה קורא לעם - אַיֶּכָּה? איפה הייתם שהייתי צריך אתכם איתי, בתמיכה, באמון, בנאמנות ובציות, לאורך המסע המדברי – מעבדות לחירות, מגורל השעבוד במצרים, בואכה לייעוד בארץ ישראל. אבל בקריאה נוספת, ניתן לפרש, שמשה בתחכים( מונח חיובי ופחות מאיים, מהמונח המוכר – תחקיר), שהוא עושה בנאומו בספר דברים, בניתוח רטרוספקטיבי, הופך המשוואה ומציג את העם, שהוא זה הקורא למנהיגו–אַיֶּכָּה ? היכן אתה? אנו זקוקים לך, כְּלֵב שומע, להרגיש את מצוקותינו וחרדותינו.
משה בנאום הבדידות בפרשתנו מציג את האירוע הטראומטי של חטא המרגלים - מנהיגי השבטים:" וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ ... וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים, אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט" ( במדבר, א', כג'- כז').
הנה החיבור של חטא המרגלים לתשעה באב הסמוכה לשבת פרשתנו: "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (במדבר יד', א'). באותה שעה אמר הקב"ה: "אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני אקבע לכם בכייה לדורות" (סנהדרין קד, ב). שאם לא יתקנו את חטא המרגלים, יחרב בית המקדש ויגלו ישראל מארצם, ויתאבלו על כך לדורות בתשעה באב (מסכת תענית כו', עמ' ב'; מדרש תנחומא פרשת שלח).
הנביא ירמיהו מנכיח את מוטיב הבדידות, במגילת איכה שנכתבה על ידו ואותה נקרא בתשעה באב:" אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד... טוֹב לַגֶּבֶר, כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו...יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם, כִּי נָטַל עָלָיו".
כך באירועי חורבן הבית בתשעה באב, מזדקרת דמותו המיוחדת של רבן יוחנן בן זכאי, שמייצג את תסמונת – בדידותו של מנהיג רוחני, שכנראה רואה נכוחה את המציאות המסוכנת שמהווה איום קיומי להמשכיות הזהות היהודית. הוא גוזר בהתאם, את סדרי העדיפויות, לא באופן בינארי ולא בערכים מוחלטים, של הכול או לא כלום. רבן יוחנן בן זכאי מקבל החלטה אסטרטגית, נוכח ניתוח המציאות המורכבת, של סיכויים אל מול סיכונים. בבקשותיו מהקיסר הרומאי אספסינוס, הוא מעדיף את "יבנה וחכמיה" על פני ירושלים. ביודעו התוצאה הצפויה, בשריפת בית המקדש וחורבן הבית, אל מול בנייה וגם אם היא זמנית, של קהילת יבנה וחכמיה, לשם שמירת ההמשכיות וקיום התורה בארץ ישראל והמשכיות המשילות של הנשיאות בהנהגת רבן גמליאל.
אך הוא מבקש בסדרי עדיפויותיו מהקיסר, גם טיפול דחוף ברבי צדוק החולה, שנמצא בסיכון חיים ויש להצילו. רבן יוחנן בן זכאי בבדידותו המנהיגותית אל מול הקנאים דורשי המרד, איננו מפחד ואיננו לוקה בתסמונת של – מה יאמרו ? ומה יגידו?. באומץ מנהיגות המחובר למציאות, הוא חוזה את העתיד ומבין מה נכון לעשות בעת הזאת, נוכח מציאות מורכבת ומשתנה בעת צרה. הוא איננו שבוי בידי הקיצוניים הקנאים. רק מנהיג כזה גם בבדידותו, יהפוך את הטראומה של החורבן, לתקומה רוחנית שיש לה המשכיות לדורות, שעיצבה את זהות עמנו בארץ ישראל.
כך גם מזדקרת לה, בדידותו המנהיגותית של הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו, שגם הוא איננו מפחד להשמיע את דברי נבואתו בהקשר לפולחן במקדש בירושלים, ללא מורא ופחד– מפני מה יגידו ומה יאמרו:"חֲזוֹן, יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ, אֲשֶׁר חָזָה, עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם...בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי... לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ד', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי.כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי.לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא, לִי...חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא...גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ:יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ...לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט ...שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים".
עד כמה מתכתבים – אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר הנביא ישעיהו: ."בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי...חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא", עם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משה בפרשתנו: "אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם"
הנה כי כן, בדידותו של מנהיג, אוחזת גם במנהיג הפועלים בארץ ישראל -בֶּרל (בּאֵרי) כַּצנֶלסוֹן 1887- 1944) בזיקה לדברי תוכחתו של הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו: "בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִֽי. יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו, יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָֽן. הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת ד' נִֽאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל " (ישעיהו, א', א'-ד').
כך במאמרו-"מקורות לא אכזב", בעיתון דבר מיום יד' באב תרצ"ד,1934, בהקשר ליום תשעה באב וחשיבותו: "דור מחדש ויוצר, איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות....עוד בראשית ימי הגדוד העברי ביקשתי לייחד בתוך הגדוד את זכר יום האבל הלאומי( תשעה באב),שלא יהיו בו תרגילים והליכות של חול. התקוממו כנגדי כמה חברים שראו בזה הוכחות ל"גלותיות" שלי. דרשו להפוך יום זה להילולה וחינגה כי 'כבר נגאלנו' ".
כך גם באותה שנה במאמר אחר בעיתון דבר מיום י' באב תרצ"ד 1934, כותב כצנלסון: "ואנחנו, הדור אשר שתה את קובעת הגלות והשעבוד יותר מכמה וכמה דורות שקדמו לו, הדור אשר הוחזר בחוזק יד אל הרגשת החורבן והגירושים, הדור אשר כל טעם חייו הוא בזה שישמש גשר מן החורבן והגלות אל חיי עצמאות וחירות- האם הדור הזה יתחנך לייעודו, על ידי שיכחת יום אבל עמו?".
ברל כצנלסון תובע את עלבונו של זיכרון תשעה באב ומשמעותו, ומתייצב באומץ לב אל מול צאן מרעיתו, בימינו נקרא לזה – הבייס שלו, ללא מורא ופחד – מפני מה יאמרו ? ומה יגידו? ,גם כאשר נפשו מתייסרת, באֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר בתוככי ליבו – "בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי".
שבת חזון תובעת ממנהיג להיות -בעל חזון, מבוגר אחראי, להתחבר למשמעות האמיתית, של דברי המלך שלמה החכם באדם, שאמר בצעירותו: "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ, לְהָבִין, בֵּין טוֹב לְרָע" (מלכים א', ג') ולעת זקנתו אמר: "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם" ( משלי, כט',יח').
בתקווה, באמונה וביחד – ננצח -עם ישראל חי -שבת שלום
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
zeev@melabev.org https://www.melabev.org.il/articles-2/parashat-shavua/
&
פרשת דברים – הבהלה לזהב. - אורי סובוביץ- מנהל שותף בקרן הון סיכון. -על הבהלה לזהב.
שש שנים בלבד עברו עד שסן פרנסיסקו גדלה מעיירה קטנה של 200 תושבים בלבד לעיר מתפתחת המונה לא פחות מ-36 אלף תושבים (פי 180!). כבישים נסללו, בתי ספר נבנו, וערים רבות נוסדו ברחבי קליפורניה. בשנת 1849 נכתבה חוקה למדינה, נבחרו מושל ובית מחוקקים, וקליפורניה הצטרפה כמדינה לארצות הברית כחלק מפשרת 1850.
ההאצה הפנומנלית קשורה לג'יימס מרשל, שב-24 בינואר 1848 מצא שם זהב. כתוצאה מכך החלה תופעה המכונה "הבהלה לזהב" שהביאה לאזור כ-300 אלף איש מכל רחבי ארה"ב, ואף מחוצה לה, שחלמו למצוא זהב אף הם ולהתעשר כמו מר מרשל. ל"בהלה לזהב" היו גם השלכות שליליות – אינדיאנים רבים הותקפו וסולקו משטחי המחיה שלהם, ופעולות הכרייה הלא מפוקחות גרמו לנזק סביבתי. אך מה שהביא לסיום תקופת "בהלת הזהב" של קליפורניה ב-1858 לא היו המוני האינדיאנים שאיבדו את חייהם או הרגישות לאיכות הסביבה, אלא מציאת הזהב בקולורדו, שהעבירה את ה"בהלה" לשם...
אשליות
ניסים סרוסי פרץ בשנת 1973 עם השיר "אשליות", שבו חלם על דירת פאר, מכונית בצבע אדום, הפלגה למרחקים ועוד. התכלית היא לחיות חיי נוחות ובטלה, "לא לעבוד לעולם, לא לשרת שום אדם".
אנשים נוטים לשכוח כי כסף (או זהב) הם אמצעי תשלום, אמצעי בלבד. עיקר תכלית האדם היא להוציא מן הכוח אל הפועל את כוחותיו וכישרונותיו ולהביא בכך ברכה לעולם. הכסף והזהב נועדו בסך הכול לאפשר ולסייע לאדם להגשים את תכליתו. כשהכסף הופך למטרה, ובעקבות כך מהות האדם מתייתרת, הכסף הופך לקללה. היטיב לבטא זאת שלמה המלך, החכם באדם: "יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ – עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ" (קהלת ה, ב). העושר עלול להעביר את העשיר על דעתו ולגרום לו לפספס את ייעודו. אף שכלפי חוץ העשיר "חי את החלום" ומממש את חייו, למעשה הוא עלול להיקלע למצב שבו העושר יסמא את עיניו ויביאו להתבטל מלהוציא לאור את כישרונותיו. הוא עלול לאבד את המוטיבציה להתפתח, להתקדם ולשאוף גבוה יותר בשל הרצון להישאר באזור הנוחות שלו. גם החברה סביבו עלולה לתרום לכך, אם היחס אליו יהיה תלוי בעיקר על הונו הרב במקום על אישיותו הייחודית.
עושר עשוי לפגוע לא רק בפרט אלא גם בחברה או מדינה. ריצ'ארד אוטי קבע ב-1993 את המונח "קללת משאבי הטבע"1] המכונה גם "פרדוקס העושר". על פי התאוריה שלו, מדינות ואזורים בעלי שפע של משאבי טבע שאמורים לתרום לצמיחתה של מדינה, בדרך כלל נוטים להיות בעלי צמיחה כלכלית פחותה מזו של מדינות שיש להן פחות משאבי טבע בשל הישענותם הבלעדית על עושרם במקום על חדשנות ועבודה קשה. דוגמה בולטת לתופעת קללת משאבי הטבע היא "המחלה ההולנדית", שם נגרמה ירידה בפריון ובצמיחה בעקבות התחזקות המטבע ההולנדי אחרי גילוי אוצרות טבע. כמו בפרט, השמש שוקעת על חברה שבה האמצעי והתכלית מתחלפים.
"די זהב"
ספר דברים מכונה גם משנה תורה, משום שיש בו מעין סיכום ולעיתים חזרה על הנאמר בחומשים הקודמים. עם תחילת ספר דברים ופרשת דברים משה רבנו פותח בדברי תוכחה לישראל ומזכיר ברמז את המקומות שבהם חטאו. הפרשה פותחת בפסוק: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (דברים א, א). הגמרא במסכת ברכות (לב, א) מפרשת את שם המקום "די זהב" כך שהתוכחה, לכאורה, מופנית כלפי הקב"ה על כך ש"קלקל" את עם ישראל בכך שהרעיף עליהם עושר מוגזם: "כך אמר משה לפני הקב"ה: בשביל כסף וזהב שהשפעת לישראל (עד שאמרו די), הוא גרם שעשו את העגל".
הרב קוק התייחס לגמרא הנ"ל והסביר כי תכלית האדם היא להתפתח ולהשתלם כל חייו, ובכך הוא מתעלה ומתקרב לבוראו. השאיפה המתמדת להתקדם מרוממת את האדם ומצילה אותו מנפילות רוחניות. לעומת זאת, בעבודה זרה, בהיצמדות לעגל זהב או לכל דבר מוגבל אחר, הכמיהה והתעלות אל עבר האין-סוף האלוקי מוחלף בהשתעבדות לדבר מוגבל וסופי שגורם לאדם לקפוא על שמריו ואף להידרדר.
וכך כתב הרב קוק (עין איה ברכות ה, מג-מד):
"יסוד עבודת ה' הטהורה היא מטבעת באדם החפץ (הרצון) הפנימי להיות תמיד הולך ומשתלם ולהכיר באמת שתכלית ההצלחה היא רק בהיות האדם תמיד קשור בחפץ של הוספת שלימות. כי הלא תכלית החיים היא קרבת אלוקות והוא יתברך אין סוף לשלמותו... ומתוך השאיפה של עבודת ה' יכיר שאין תכלית ההצלחה לאדם לומר שהשיג כל השלמות הראויה לו להשיגה כי אם שהוא תמיד שוקק להוסיף שלמות. על כן יוסיף באמת העובד האמיתי מעלות יקרות דבר יום ביומו, ובזה האדם מתרומם לתכליתו האמיתי ונשכר בשתים, במה שמוסיף תמיד מעלה ועוד שממילא הוא נשמר מירידה ופחיתות, שמאחר שבקרבו בוערת תשוקה פנימית להוסיף יתרון ודאי משמרתו תשוקה קדושה זאת מרדת אל שחת הפחיתות באבדת המוסר והמעלות. אמנם בתועבת עבודה זרה יאבד כל הטוב הזה שהוא מעלת מציאות האדם מאחר שהוא דבק בדבר מוגבל".
הרב קוק המשיך והסביר שמלבד החיסרון של ההשתעבדות לדבר חומרי מוגבל (שמנמיך את שאיפת ההתקדמות של האדם), במקום לאין-סוף האלוקי שתובע מהאדם לשאוף להתקדם ולהתעלות, יש חיסרון נוסף בעושר מוגזם. כאמור, הכסף הוא אמצעי נהדר לעשיית דברים נפלאים בעולם, אך לעיתים קרובות כאשר לאדם יש עושר מופלג, שאיפותיו לעשיית טוב מתחלפות ב"תשוקות רעות בלתי טבעיות" ובדמיונות אנוכיים:
"העושר המופלג יותר מכפי הצורך מביא לשרירות הלב מפני שהוא שביעה בלתי טבעית. כי השביעה הטבעית היא שיהיה לאדם כפי צרכו ולא יותר הרבה מצרכו. ושביעה בלתי טבעית מוציאה את האדם ממצב השלימות הראוי לו לפי טבע האנושי השלם... כן העושר היותר מהצורך הטבעי מביא לתשוקות רעות בלתי טבעיות שהם התועבות שהם מתאימות עם יצר עבודה זרה ורחוקות מדרך ה' ועבודתו".
לסיכום
לתאוות הממון הטבועה באדם יש צדדים חיוביים בכך שהיא מעודדת יצירתיות, עמל ורצון לשכלל ולקדם את המציאות, בין היתר דרך הקמת מיזמים טכנולוגיים המפתחים ומשפרים את איכות חיינו. כבר הרמב"ם כתב (הקדמה למשנה) "כי לולי המשוגעים, העולם היה חרב...", כלומר בזכות תאוות הממון אנשים מפתחים את העולם ומקדמים אותו.
עם זאת, על האדם לזכור תמיד כי הכסף והזהב, ואף הפיתוח הטכנולוגי והתרבותי, נועדו כולם לסייע לו להוציא לאור את צלם האלוקים שבו, ועל כן עליו להישמר תמיד פן יחטאו למטרתם. הכסף והזהב אמורים לשמש ולשרת את האדם ולא להפך, ובסופו של דבר הם אמצעי זמני: "כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ" (תהלים מט, יח).
שבת שלום!
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
&
פרשת ״דברים״ שבת חזון -יגאל גור אריה
תודות לרפי שטרן אשר האיר את עיני כי בעייתנו היא הקשבה...רפי שמרצה בפני תלמידים למד זאת על בשרו מרופא יצירתי ומקשיב....
משה המנהיג הישיש, כאשר נפרד מן העם בערבות מואב, המונולוג האחרון בחייו ״אלה הדברים.... שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק..״
איזו בקשה קשה, כי לשמוע פרושו להאזין, להאזין פרושו להתחשב בזולת להקשיב לו בתשומת לב, לקלוט כראוי את שהוא אומר, להטות אוזן לדובר אליך ובעיקר, להתייחס, לטענות המועלות, להצגת הדעה השונה, וכמובן לתת לו לסיים את דבריו בלי לקטוע אותו.
המילה "להאזין" באה מלשון ״איזון״. אין איזון בין איש לרעהו, בין מפלגה למפלגה בין חלקים מנוגדים בתוך מחנה אחד, בלא "האזנה " ראויה לשמה.
גם חוש שיווי המשקל הגופני מצוי, באוזן הפנימית שלנו. לכן נקבעו לנו שתי אוזניים ופה אחד השאיפה שדברינו יהיו מאוזנים- *ידבר נא את המחצית ממה שהוא שומע אך יאזין כפול*. זה סוד האוזן המאזנת, היוצרת קרבה הבנה, הרמוניה ואהבה.
לעולם לא לאמר לרעהו, למפלגה שכנגד, ליריב הפוליטי, לאשה, לבעל וכו׳
״שמענו אותך כבר״ שמענו בלשון עבר, וכך לאטום את האזנים. לא, כי אם שמוע, שמיעה בלשון הווה כפעולה נמשכת ללא הרף, תמיד להאזין, תמיד להקשיב מחדש- *זכור ושמור כלל זה*.
"שמוע" חייבים אנו להפוך את הפשרה ביחסים הבין אנושיים לאידיאולוגיה, לאמצעי קיום יסודי. כי בה, בפשרה משתקף הצדק החברתי האישי והציבורי.
״הסוד ליצירתיות טמון באיזון בין שני צדי המוח״ כתבה פרו׳ מרים פאוסט.
*פעם נסיתם לחשוב איזו חיה מועילה יותר ואיזו פחות לעולם?*
נתעסק בעיקר במי מועיל יותר: תכירו את החיה המועילה ביותר או אפילו החשובה ביותר, כמה חשובה? הרבה מעבר למה שאנחנו יכולים לדמיין.
דבורת הדבש אומנם מייצרת דבש אבל זאת בטח לא הסיבה לחשיבות שלה, עיקר הסיבה היא שאם היא תיכחד אז סביר להניח שרוב העולם המוכר לנו יכחד יחד איתה. אולי עולם הים והאדם ישרדו אבל האדם יצטמצם משמעותית בגלל משבר רעב כמעט בלתי נסבל. למה? מאותה הסיבה שהדבורה מעבר לייצור דבש היא מאביקה (מעבירה גרגר מצמח זכרי לאיבר נקבי של צמח אחר מאותו סוג) וככה מייצרת חקלאות ומפריחה חיים בעולם הצומח. ללא התהליך הזה פשוט רוב הצמחים (סביבות ה60 הקיים היום) לא יצליחו לספק מזון וכך תהיה קטיעה בשרשרת האיזון, ומפה להכחידה בהיקף גדול של יצורים חיים הדרך תהיה קצרה.
נקודת בונוס, הדבורה לא ממהרת לעקוץ אלה אם היא בסכנה אבל לאלו שלא אלרגיים לעקיצה שלה העוקץ שלה בנוסף מועיל לאדם ולא מזיק (עקיצה בודדת ולא נחיל של דבורים כמובן).
*אז בפעם הבאה שתיראו דבורה, תבינו איזה ייצור יפיפה נמצא לידכם*.
בין סקנדל לפסטיבל,-בין חושך לאור-בין יגון לתקווה,-שתהא השבת,-שקטה ושלווה! -שבת שלום! -*יגאל גור אריה*
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 300 -אידיאל מול מציאות -חיים קופל
1) בפרשתנו משחזר משה אירועים שאירעו לבני ישראל במדבר. את שליחת המרגלים הוא מתאר כך: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר..וְיִיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר" (דברים א-כ"ב.. כ"ד). ואילו בפרשת שלח התיאור הוא, לכאורה, שונה . הקב"ה אומר למשה "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם" (במדבר י"ג-ב..ג). רש"י אומר על אתר "שלח לך" :לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה-שלח. כך ששליחת המרגלים הייתה מרצון משה, ואילו בספר דברים משתמע שהיוזמה הייתה מהעם, ומשה הסכים להצעתם, רק בדיעבד.
2) מֵעֵבֶר לַסְּתִירָה בפסוקים, ישנו קושי נוסף. בטרם יצאו המרגלים לשליחותם, שִׁנָּה משה את שמו של הושע בן-נון ליהושע (י"ג-ט"ז).לאמר, שהקב"ה יושיעו מעצת המרגלים. אולם אם משה חשש שהמרגלים יחטאו בזמן שליחותם, מדוע הוא הסכים לשלוח אותם מלכתחילה?
3) נראה להסביר, שמשה רבנו אמנם הסכים לשליחת המרגלים, אולם הוא גם ראה את הסיכונים הַכְּרוּכִים בִּמְשִׂימָה. פרשנים מסבירים שרצון עם ישראל לשלוח מרגלים נבע מרצונם לעבור ממציאות של השגחה א-להית קבועה: מָן, באר, וענני כבוד, להנהגה טבעית, בו הם יוזמים ולוקחים אחריות על האירועים. הם סברו שהנהגה זו יותר מתאימה לארץ ישראל. משה רבנו הסכים אמנם לשליחת המרגלים, אך בלב כבד, הוא חשש מאד מהשפעה שלילית על המרגלים, במהלך ביצוע שליחותם. לכן הוא גם ביקש שה' יושיע את יהושע מעצת המרגלים.ואמנם בדיעבד התברר שחששותיו היו נכונים.
4) מפרשת המרגלים ניתן ללמוד, שלא תמיד נכון להביט על האידיאל ולמהר להגיע אליו, עתים אנו לֹא בְּשֵׁלִים לנהוג לפי האידיאל וממילא יש חשש "מִנְּפִילָה" רוחנית בדרך. רק התקדמות איטית ועקבית לכוון האידאל הרצוי, תוך בחינת המצב בכל שלב ושלב, אם אכן אָנוּ בְּשֵׁלִים להמשיך ולהתקדם לכוון האידיאל, תבטיח שלא ניכשל בדרך.
5) אנו מתפללים ומבקשים כל יום: שיבנה בית המקדש במהרה בימינו , ורש"י במסכת סוכה (דף מ"א.) אומר שבית המקדש השלישי כבר בָּנוּי וּמְשֻׁכְלָל בַּשָּׁמַיִם, והוא ירד למטה בשלמותו בבוא העת שנאמר:"מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (שמות ט"ו-י"ז). יתכן שהסיבה היא שאנו כאן בעוה"ז עדיין לא בשלים "לקלוט אותו" ולתפעל אותו כראוי.
6) הרב קוק זצ"ל באיגרותיו מסביר שלפעמים כאשר הקב"ה רואה שעם ישראל לא זכאי לדבר מסוים, הוא יוצר מצב בו באופן טכני דבר זה לא יתאפשר (חלק א' איגרת כ) ואולי אנו במצב זה. (מתוך שיחת הרב יהודה עמיטל זצ"ל).
7) תשובות לפרשת מטות מסעי
א) על מי מסופר בפרשת מטות שהוא עף באוויר, ובאלו נְסִבּוֹת? תשובה: על הפסוק "ואת מלכי מדין הרגו..ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" (פרשת מטות ל"א-ח). אומר תרגום יונתן בן עוזיאל: כשראה בלעם את פנחס רודף אחריו להרגו, עשה קסמים ועף באוויר, מיד הזכיר פנחס את שם ה' עף ורדף אחריו. השיגו והתווכח עמו, ובסוף שלף חרב והרגו.
ב) שֵׁם בַּפָּרָשָׁה, שאם נחסר ממנו אות אחת, נְקַבֵּל שֵׁם שֶׁל אָדָם מִסֵּפֶר בַּמִּדְבָּר? תשובה: "אֱלִידָד בֶּן כסלון " (ל"ד-כ"א). אם נחסר משמו את האות "י" נקבל "אלדד". "אלדד ומידד מתנבאים במחנה" (י"א-כ"ז)
8) שאלות לפרשת דברים
א) הראשונה בשמיני-הרביעית. הסבר?
ב) איזו מילה משמשת בשפתינו גם כמילת סיבה וגם כהסכמה. ובפרשה היא בעלת משמעות שלישית?
שבת שלום -מחיים קופל. -מעדנים 300 פרשת דברים תשפ"ד
תגובות/הערות/הארות/כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
או בווטסאפ 052-3604905
&
פרשת דברים-תשפ"ד- דובי פריצקי-קק"ל
״ראה נתתי לפניכם את הארץ באו ורשו את הארץ ״ מהי אותה ירושה? חז"ל מפרשים שהחיובים(מצוות) של עם ישראל ואינם מוטלים על אומות העולם הם הירושה. בזה שהאלוקים נתן לנו את הארץ אין בזה שונה מאומות אחרות, אנו מוצאים הבטחות לנחלה גם בקרב בני לוט, וצאצאי עשו. המסר הוא חיו חיים של תורה בנחלת האבות. משה מצווה להילחם על הארץ "עלה רש, כאשר דיבר אלוהי אבותיך ,לך אל תירא ואל תחת. גם היום נדרשים אנו להילחם על הארץ. מספרים על דוד המלך אשר היה "עדינו העצני" שלמד תורה והתנהל ביום יום ,היה עדין כתולעת. שיצא למלחמה היה קשיח כעץ. כך גם חיילינו בשגרה עדינים כתולעת ובמלחמה עם רוח ולחימה של עץ קשיח. משה בפרשה מכנס את הדור הבא ומלמד אותו חוקים ולקחים שישרדו ויעוררו בהם השראה לדרות. משה מלמד אותנו לא לחשוב רק מה שאנחנו רוצים, אלה מה לרצות בשביל עמנו. שבת שלום מאשקלון- דובי פריצקי
