אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
******************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי כד' כסליו תשפ"ה -25.12.2024 בשעה 20.30 (8.30) בערב. בפרשת מקץ תשפ"ה
מרצה: הרב שובאל כהנא-כרמים-מודיעין-חושן.
הנושא:התוכנית הכלכלית של יוסף
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
******************************
השיעור מוקדש לעילוי נשמתו הקדושה והטהורה של
אור ברנדס- ה' יקום דמו, שנפל ברצועת עזה בתחילת חודש דצמבר, אחיו חבר בקהילה בכרמים מודיעין.
******************************
ניתן להרשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org
*****************************
לצפייה ברשימת המרצים לספר בראשית: https://sacks.hamikra.org/lp/
******************************
בברכת ברוכים המשתתפים
ישראל קריסטל- מנכ"ל החברה לחקר המקרא.
בבקשה העבירו הלאה.
כמו כן, רבני קהילות המעונינים להשתתף בתוכנית בבקשה התקשרו אלי.
כמו השבוע, כך בהמשך כל השנה אנחנו מבקשים לכבד ולעלות את זכרם של הקדושים הטהורים שנפלו במלחמת "חרבות הברזל ובחג שמחת תורה",ולהקדיש את השיעור על שמם,
בני משפחה וחברים המבקשים להצטרף למיזם ולספר בתחילת השיעור עליו/ה בבקשה תתקשרו אלי.
ישראל קריסטל - בוואטסאפ -0543973801 -או במייל - info@hamikra.org
******************************
השיעור השבועי בזום מצורפת ההקלטה:עו"ד משה מורגנשטרן-
חלומות- האם יש ממש בחלומות-
***********************************************
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון 'מחביון תורתך' כרך ב' – 'הלכות דרכים וטיולים, סכנות ומצוות' – לעומת הרֶשַע של חטיפת יוסף ומכירתו לאורחת הגמלים הישמעאלית-מדיינית, לפניכם פרק על צדק ופשרה בדרכים, גם בגמלים במעלות בית חורון, מהגמרא וההלכות, עד סיפור מעשה ומשל (מדהים ואקטואלי) במדינת ישראל הצעירה!
בתפילת זעקה לה' להצלת חטופינו ולהשבתם אלינו, החיים לחיים, ושאינם חיים למנוחת עולמים בכבוד ובשלום בע"ה.
הלכות דרכים וטיולים – סכנות ומצוות
סימן ז: דיני זכות קדימה – "בצדק תִּשפֹּט עמיתך"
הקדמה
הגמרא שואלת על סתירה בין הפסוקים "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, טו) ו"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים טז, כ) – לפי הפסוק בספר ויקרא משמע שבית הדין אינו צריך לדקדק כל כך, ולפי הפסוק בדברים משמע שצריך לדקדק הרבה. בגרסה שלפנינו בגמרא, נאמר:
ריש לקיש רמי: כתיב בצדק תשפֹּט עמיתך, וכתיב צדק צדק תרדֹף. הא כיצד?
כאן – בדין מרומה (=צדק צדק), כאן – בדין שאין מרומה (=בצדק).
רב אשי אמר: ...אחד לדין ואחד לפשרה.
כדתניא: "צדק צדק תרדף" - ("צדק") אחד לדין ו("צדק") אחד לפשרה.
כיצד? שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה, אם עוברות שתיהן – שתיהן טובעות, בזה אחר זה – שתיהן עוברות. וכן שני גמלים שהיו עולים במעלות בית חורון ופגעו זה בזה, אם עלו שניהן – שניהן נופלין, בזה אחר זה – שניהן עולין.
הא כיצד? טעונה ושאינה טעונה – תידחה שאינה טעונה מפני טעונה; קרובה ושאינה קרובה – תידחה קרובה מפני שאינה קרובה.
היו שתיהן קרובות, שתיהן רחוקות – הטל פשרה ביניהן, ומעלות שכר זו לזו. א.
(סנהדרין לב, ב)
לפי הגרסה בגמרא שלנו, יש כפל מיותר בפסוק "צדק צדק תרדף", וממנו לומדים שני סוגים של 'צדק': יש 'צדק' של דין, ויש 'צדק' של פשרה.
לעומת זאת, הרי"ף גרס בברייתא אחרת:
תניא: "צדק צדק תרדֹף" וכתיב: "בצדק תשפֹּט עמיתך", אחד לדין ואחד לפשרה.
כלומר, הפסוק "צדק צדק תרדֹף", שבו יש דרישה לדקדוק רב בעשיית הצדק, עוסק בדין, והפסוק "בצדק תשפֹּט עמיתך" עוסק בפשרה.
גרסת הרי"ף חשובה מכמה טעמים: ראשית, כך פסקו הרמב"ם והמחבר בשולחן ערוך. שנית, לפי גרסה זו הדרשה פשוטה יותר (אין כאן לימוד מכפל המילה 'צדק', אלא לימוד ענייני משני הפסוקים). שלישית, גרסה זו מתאימה גם לסוגיה בשבועות:
תנו רבנן: "בצדק תשפֹּט עמיתך" בבית הדין] – שלא יהא אחד יושב ואחד עומד, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך.
דבר אחר: בצדק תשפֹּט עמיתך – הוי דן את חברך לכף זכות. ב.
(שבועות ל, א)
מסוגיה זו רואים שהפסוק "בצדק תשפֹּט עמיתך" קשור להתחשבות בזולת. ג.
הגרסה החשובה להלכות דרכים היא זו המלמדת צדק שמחייב לתת לחברינו זכות, אם זו 'כף זכות' ואם זו 'זכות קדימה'. ראוי להשתמש בפסוק הזה כמקור גם לעניין תרבות הנהיגה, שמתחשבת באחר ודואגת לו ד
א. התחשבות ופשרה
על פי ההלכה, ובמקום שאין מנהג, יש זכות קדימה לרכב מלא או טעון לפני הריק, ולרכב הקרוב לצומת או למעבר צר לפני הרחוק. במקרה ששניהם שווים יש לחתור לפשרה, כולל פיצוי על הפסד סחורה, או זמן שוק. כל זה כלול במצוות התורה: "בצדק תִּשפֹּט עמיתך" (ויקרא יט, טו) ה.
מכאן יש ללמוד עד כמה צריך כל אדם בישראל להשתדל ולהתאמץ לא לחשוב רק על עצמו, ולהתחשב גם באחרים, שכן התחשבות זו כלולה ברדיפת הצדק.
ב. זכות קדימה לפי החוק
במקום שיש מנהג קבוע, וכל שכן חוק מדינה, חובה לתת זכות קדימה על פי החוק או המנהג (והרמזור או השוטר). בזה מקיימים את המצווה "בצדק תִּשפֹּט עמיתך" (ויקרא יט, טו), גם במקום שאין סכנה.
במקום שיש סכנה, אין זו רק רדיפת צדק אלא אף הצלת חיים ומניעת שפיכות דמים, וחל בזה האיסור "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ" (דברים כב, ח), וכן הציווי "וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח, ה) שדוחה כל עברות שבתורה פרט לשלוש העברות החמורות.
סיפור מעשה ומשל על זכות קדימה בדרכים:
אחרי קום המדינה, בתוך אחד הוויכוחים בין הממשלה לבין הרבנים, הלך ראש ממשלת ישראל (הראשון) דוד בן גוריון אל החזון אי"ש, אל ביתו בבני ברק. מצעירותי שמעתי מה דובר ביניהם בגרסה לא מדויקת – סיפרו שהחזון אי"ש אמר לבן גוריון בדרך משל, שלפי הגמרא, 'עגלה מלאה ועגלה ריקה' אם נפגשו בדרך צרה, הריקה נותנת זכות קדימה למלאה. הנמשל היה עולם הישיבות שהוא טעון בלימוד התורה ומסורת הדורות, ולכן הציבור הישראלי חייב לתת לו 'זכות קדימה'.
מצעירותי תמהתי כי בגמרא מדובר על גמלים ולא על עגלות, ולא נראה לי שהחזון אי"ש שינה מלשון הגמרא. גם לא נראה לי שבן גוריון שתק.
יום אחד פגשתי בבית ספר לבנות 'צביה' בירושלים את מי שהיה אז נשיא המדינה, יצחק נבון, שהיה בשנים הראשונות למדינה מזכירו האישי של בן גוריון. חיכיתי עד שסיים דבריו, ופניתי אליו בשאלה: האם היית בפגישה עם החזון אי"ש? אמר לי: כן, בוודאי.
שאלתי אותו: האם חזון אי"ש דיבר על עגלות, או על גמלים כלשון הגמרא? ענה לי: על גמלים! שמחתי ושאלתי: ומה ענה דוד בן גוריון? השיב לי בשם בן גוריון: הציבור הישראלי אינו גמל ריק, כי הוא נושא עליו את מצוות יישוב ארץ ישראל ואת ההגנה עליה.
לשאלתי מה הייתה התגובה, אמר בשם החזון אי"ש: אבל אתם מחללים שבת!
המשך הוויכוח התנהל על התנגדותו של בן גוריון לכפייה דתית על שמירת שבת.
א. צריך לקחת בחשבון שזמן המתנה של גמל יורד לגמל עולה במעלה בית חורון העתיק (הוא הדרך הראשית לירושלים בעת העתיקה) עלול להימשך שעות רבות, ולהיות כרוך בהפסד כספי ניכר. לכן נאמר בסוגיית הגמרא שיש פיצוי כספי על ההמתנה – "ומעלות שכר זו לזו". בימינו תיתכן הלכה כזאת רק במקרים נדירים, בהמתנה ארוכה מאוד. השאלה היא, כמובן, ממי מותר בימינו לתבוע פיצוי כספי על הפסד כספי בגלל דרך חסומה?
ב. אולי דרשה זו קשורה להקבלה שיש בין צדק וזכות, כמו 'זכות ומישור לפני כסאו' = צדק ויושר; 'בצִדקם חון חשרת מים' = בזכותם. כנראה הקבלה זו גרמה גם לחילוף בין צדק וזכות.
ג. ראו גם במדרש על דוד המלך:
"דבר אחר: אמר להם: בצדק רדפתם אחרי, שהתורה אמרה צדק צדק תרדֹף (דברים טז כ); או בצדק שפטתם אותי, שהתורה אמרה בצדק תשפֹּט עמיתך (ויקרא יט טו) – כן עשיתם, מישרים (=בצדק) תשפטו בני אדם. (מדרש תהלים (בובר) מזמור נח).
ד. העניין נדון בקצרה גם לעיל בפרק ו, סעיף ז.
ה. כדברי הגמרא בסנהדרין שהובאו לעיל (לפי גרסת הרי"ף). וכן פסקו הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש יג, יב) והשולחן ערוך (חושן משפט רעב, יד). וראו תוספתא (מהדורת ליברמן) בבא קמא ב, י.הרב ד"ר יואל בן-נון.
&
לע"נ ראש הישיבה, יב"ע כפר הרא"ה ,הרב משה צבי נריה ז"ל .י"ט בכסלו
בע"ה, פרשת וישב תשפ"ה -בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם (הפרשה וההפטרה) א. אריה דיכטוולד.
שיאה של פרשתנו היא מכירת יוסף. אחרי שזרקו את יוסף לבור בעצתו של ראובן שקיווה להצילו , מגיעה הצעה אחרת שניתנה ע"י יהודה - מכירתו.
(כה) וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה:
(כו) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ:
(כז) לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו:
(כח) וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה: (פרק לז)
ההפטרה
ההפטרה היא פרשה מנביאים מענייני היום שקוראים אחר קריאת התורה בבתי הכנסת בשבתות וימים טובים ובתעניות.
לפרשתנו, פרשת וישב, (כאשר אינה חלה בשבת חנוכה), נבחר קטע מתוך הנביא עמוס (מתוך פרק ב' ופרק ג') המתחיל: כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:.
(ו) כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם: (ז) הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי(ח) וְעַל בְּגָדִים חֲבֻלִים (=ממשוכּנים) יַטּוּ אֵצֶל כָּל מִזְבֵּחַ וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶ
השאלות: 1 לְמה מתכוון הנביא בהיגד: "עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם" ? 2.מה הקשר לפרשה ?
ניתוח
בפרקים א' ב' הנביא עמוס מנבא נבואות זעם ותוכחה על עמי הסביבה ועל יהודה וישראל. הנבואות כתובות בסגנון ספרותי של מעיין "פזמון חוזר" בראש כל נבואה. "על שלשה פשעי אדום ועל ארבעה לא אשיבנו" וכך על בני עמון, מואב, יהודה וישראל. מְסַדְּרֵי ההפטרות בחרו את הפרק על ישראל המובא לעייל.
פשעי מואב, בני עמון ושאר העמים, התבטאו ביחסם המחפיר אל יהודה וישראל. פשעם של אנשי יהודה היה בעיקר בהתרחקות מהתורה וממסורת אבות.ב. פשעי ישראל ממוקדים בעוולות מוסריות וחברתיות ובשחיתות של מערכת המשפט והצדק.ּ "עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם".
מפרש רש"י : (ו) ... הדיינין היו מוכרים את מי שהיה זכאי בדין בכסף שוחד שהיו מקבלים מיד בעל דינו: =צדיק הוא מי שמוצדק-מזוכה בדינו"ואביון בעבור נעלים" - תירגם יונתן בן עוזיאל בשני מקומות (לקמן עמוס ה פ"ו) בדיל דיחסנון (=בעבור נעליים).
ואומר אני (=רש"י) שכך פירושו, מטין משפט האביון כדי שיצטרך למכור שדהו שהיה לו בין שדות הדיינים וזה עוקף עליו ונוטלה בדמים קלים כדי לגדור ולנעול (=לחסום) כל שדותיו יחד ולא יפסיק ביניהם =מתכתב עם כרם נבות היזרעאלי]. =גם נעליים ומנעול הם משורש
נ.ע.ל.
הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ וגו 'שם עמוס ב, ז]
רש"י : ... על עפר ארץ שהם הולכים עליהם כל שאפם וכל מחשבתם בראש דלים הוא איך יגזלו אותם ויטלו את שלהם, "ודרך ענוים יטו" וגו' - החלשים נוטים מדרכם והולכין דרך עקלתון מפני יראתם (=מהחזקים) כמו שנאמר (איוב כד) יטו אביונים מדרך: "אל הנערה" – המאורסה (=שהיא למעשה כבר אסורה לאחרים כאשת איש) (ח) "ועל בגדים חבולים יטו" - ... מלווה על העניים וממשכנים) אותם (=את בגדיהם ועושים בגדיהם מצעות ומסובין עליהם בהטייה בעת סעודתם:
"בית אלוהיהם" - בבית עכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות) שהייתה להם אצל מזבח:...
"ויין ענושים" - שעונשים אותם ממון ושותים בו יין:
הנעליים הם משל בלבד
אם כן לפי רש"י מכירה בעבור נעליים היא מטפורה (משל ודוגמא) כיצד מערכת המשפט פועלת, מטה משפט זכאים ועניים, רומסת את החלשים, פועלת מתוך ניגוד עניינים משווע, מתוך אינטרסים אישיים ופוגעת בסדר החברתי והמוסרי, באופן הנראה שהכול על פי הכללים . הכול נעול וסגור. =זו מידת סדום]
אלה אזכרה
כולנו מכירים את הפיוט המצמרר, הנאמר במוסף של ראש השנה, יום הכיפור ובקינות ט' באב, " אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְנַפְשִׁי עָלַי אֶשְׁפְּכָה " על עשרת הרוגי מלכות.ג. בעל הפיוט רואה את הסיבה לאסון הכבד בחטא קדמון – מכירת יוסף על ידי אחיו:
כִּי בִימֵי הַשָּׂר (נוסח אחר: קֵיסָר) לא עָלְתָה אֲרוּכָה. לַעֲשָׂרָה הֲרוּגֵי מְלוּכָה: בְּלָמְדוֹ סֵפֶר (=תורה) מִפִּי מְשׁוּלֵי עֲרֵמַת. וְהֵבִין וְדִקְדֵּק בְּדָת רְשׁוּמַת.ּ
פָתַח בִּ"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים "וְחָשַׁב מְזִמַּת.
וְגוֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדו מוֹת יוּמָת.
גָּבַהּ לֵב בִּגְדוֹלִים וְצִוָּה לְמַלּאת פַּלְטֵרוֹ (=טרקלינו) נְעָלִים
וְקָרָא לַעֲשָׂרָה חֲכָמִים גְּדוֹלִים ד. מְבִינֵי דָת וּטְעָמֶיהָ בְּפִלְפּוּלִים
דִּינוּ מִשְׁפָּט זֶה לַאֲשׁוּרוֹ וְאַל תְּעַוְּתוּהוּ בְּכָזָב לְאָמְרוֹ כִּי אִם הוֹצִיאוּהוּ לַאֲמִתּוֹ וּלְאוֹרוֹ
כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גּוֹנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ
הֵם כְּעָנוּ לו וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא
נָם אַיֵּה אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲחִיהֶם מְכָרוּהוּ לְאֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים סְחָרוּהוּ ּבְעַד נַעֲלַיִם נְתָנוּהוּ
וְאַתֶּם קַבְּלוּ דִין שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם כִּי מִימֵי אֲבוֹתֵיכֶם לא נִמְצָא כָּכֶם וְאִם הָיוּ בַחַיִּים הָיִיתִי דָנָם לִפְנֵיכֶם וְאַתֶּם תִּשְׂאוּ עֲוֹן אֲבותֵיכֶם
המקור
המקור לקשר בין עשרת הרוגי מלכות למכירת יוסף מצוי,בפרקי דרבי אליעזר פרק לחה.ה :ויִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָׂדֶה.... מֶה עָשָׂה רְאוּבֵן, הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ בְּאֶחָד מִן הֶהָרִים לֵירֵד בַּלַּיְלָה וּלְהַעֲלוֹת אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר, וְתִשְׁעָה אֶחָיו הָיוּ יוֹשְׁבִים בְּמָקוֹם אֶחָד בְּלֵב אֶחָד וְעֵצָה אֶחָת. וְעָבְרוּ עֲלֵיהֶם יִשְׁמְעֵאלִים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנִמְכְּרֶנוּ... וּמָכְרוּ אוֹתוֹ לַיִשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד נָטַל שְׁנֵי כְסָפִים לִקְנוֹת מִנְעָלִים בְּרַגְלֵיהֶם, עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם.
הסיפור על הקיסר שכינס את גדולי ישראל ושטח נעליים לפניהם, מקורו במדרש עלום שנמצא בכתב יד ].
צא ולמד: כל מי שקרא הפטרה, החל מתקופת החשמונאים, זיהה אסוציאטיבית את "הצדיק" בספר עמוס, כ"יוסף הצדיק". אם כך, "על מכרם צדיק בכסף " מזוהה מיד עם פרשת וישב. מכירת יוסף בהיבט ההלכתי-מוסרי, היא סוגיה קשה לעיכול. מבחינה מעשית עשרת האחים חטפו (=גנבו) את יוסף במטרה להורגו. ראובן הציע לנעול אותו בבור, בתקווה להצילו. יהודה מחלץ את האחים מגרימת מוות (מבחינת "פסיק רישא ולא ימות?) ומציע למוכרו לסוחרים נוודים. חטיפת אדם על מנת למוכרו לאחרים הוא איסור מפורש בתורה (פרשת משפטים, דברים כד ז): כי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ". עשרת אחיו של יוסף לא נענשו. היה להם תפקיד להפוך משפחה לעם. העונש, על פי תפישת חז"ל, המתין לתקופה שאחרי מרד בר כוכבא. הריגתם של עשרת גדולי ישראל בידי הרומאים. עשרת הרוגי מלכות הם הכפרה והתמורה של עשרת השבטים שמכרו את אחיהם יוסף הצדיק.
אפשר גם למצוא רמז נוסף בהפטרה לקשר שבין מכירת יוסף לפשעי ישראל כפי שמתאר עמוס הנביא:
שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עֲלֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל כָּל הַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם: הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ: התוועדות המשפחה לא הייתה מקרית. החלטתם הייתה פה אחד.
עמוס בתוכחתו מתאר חברה מושחתת מקודקודה ובעיקר מערכת המשפט. העונש על כך הוא גלות קשה ומעיקה.
הקיסר למד היטב את המשפט העברי, כדי להצדיק משפטית הריגתם של גדולי ישראל, הוא השתמש בהלכה היהודית. ללמדך שגם אצלו "הכול היה חוקי". רבי ישמעאל כהן גדול עלה לשאול מפי הגבורה ונענה "שהכול חוקי".
יש כאן חוק טבע ישראלי: מעשיך היום משפיעים על העתיד. מה שמתחיל כעוול במשפחה, בקהילה, בעם ובמדינה, משפיע על הדורות הבאים. מכירת יוסף השפיעה על תקופת חורבן הבית. ללמדנו ששחיתות היום, ללא ספק, תשפיע על הדורות בעתיד .ט"ו כסלו תשפ"ה
א. dichtwald@gmail.comכל הזכויות שמורות. ללימוד בלבד. לא הלכה למעשה. לא לשימוש עסקי.
ב. עמוס פרק ב: (ד) כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יְהוּדָה וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מָאֳסָם אֶת תּוֹרַת ה' וְחֻקָּיו לֹא שָׁמָרוּ וַיַּתְעוּם כִּזְבֵיהֶם אֲשֶׁר הָלְכוּ אֲבוֹתָם אַחֲרֵיהֶם: (ה) וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בִּיהוּדָה וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִָם
ג. עשרת הרוגי מלכותהוא כינוי לעשרהתנאיםשהוצאו להורגבאכזריות על ידיהשלטון הרומאי בארץ ישראלבאשר לא סרו למשמעתם)
ד. עשרת ההרוגיםמגדולי התנאים שלהם השפעה כבירה ע,.ל מסירת התורהוההלכה-אריה דיכטוולד
&
פרשת וישב – מבחן האש -שיימינג- אורי סובוביץ
"בִּיוּש (באנגלית: Shaming) הוא פרסום התנהגות שלילית של אדם על מנת לביישו, וכן פגיעה מסיבות דומות במוניטין של מותג או ארגון. בימינו אמצעי נפוץ לביוש הוא האינטרנט והרשתות החברתיות" (ויקיפדיה, ערך ביוש).
בעידן האינטרנט שבו אנו חיים, היכולת לבייש אדם ולהכלים פניו בפרהסיה הפכה לקלה, זמינה ומהירה מאי פעם. השיימינג אינו מוגבל לכמות האנשים בחדר ואינו מצריך התעמתות חזיתית מול האדם המבויש. אדם יכול להתעורר בוקר אחד ולגלות כי תמונה מביכה שלו הפכה לנחלת הכלל או שפוסט המאשים אותו במעללי שווא הפך לוויראלי. תחושת הבושה אינה תלויה בגיל, וכבר השתברו קולמוסים רבים על השלכותיה הרות האסון. גם בארץ פורסמו כמה מקרי התאבדויות, הן של מבוגרים והן של בני נוער, בעקבות מקרי ביוש ברשת.
אך מה קורה כאשר אדם מואשם באשמת שווא? האם במקרה כזה מותר לו לטעון לחפותו גם במחיר ביוש האדם שהאשים אותו? כנראה שרובנו היינו עונים על שאלה זו שאם המטרה לא הייתה לבייש אדם אחר אלא רק להגן על שמו הטוב ולטעון לחפותו, הרי שזו פעולה מתבקשת גם במחיר ביוש אדם אחר.
תמר חשבה אחרת, ובזכותה זכינו למסר חינוכי לדורות.
יהודה ותמר
סיפור יהודה ותמר המתואר בפרשת וישב מורכב מאוד ומעלה שאלות נוקבות ומתבקשות. חז"ל דנו באריכות בפרטי הסיפור ובשאלות שונות העולות ממנו, אך מצד אריכות הדברים ומורכבותם, לא נעסוק בהן אלא בסיפור המקראי עצמו שהביא להחלטותיהם האציליות של תמר ויהודה.
בתחילת פרק לח מתוארות לקיחתו של יהודה את בת שוע הכנעני לאישה והולדתם של שלושת בניו: ער, אונן ושלה. יהודה משיא את תמר לבנו הבכור ער, ולאחר שער נפטר, יהודה מבקש מבנו השני, אונן, לשאת את תמר לאישה כדי ליצור המשכיות לאחיו. באופן מפתיע, לאחר שאונן נושא את תמר לאישה, אונן נפטר גם הוא. חז"ל מדייקים מהפסוקים כי ער נענש ונפטר משום שנמנע בכוונה מלהכניס את תמר להיריון "כדי שלא תתעבר ויכחיש יופיה" (רש"י בראשית לח, ז). אונן נענש על כך שנמנע גם הוא מלהכניס את תמר להיריון כי ידע שהילד יקרא על שם אחיו ער (בראשית לח, ט): "וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו".
יהודה מחליט להימנע מלחתן את תמר עם שלה, בנו הצעיר, כי חשש: "כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו, וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ" (שם).
המשך הסיפור המקראי לא מכסה מאיתנו את האתגרים ואף את הנפילות של אבותינו, כדי שנוכל ללמוד כיצד אנשים גדולים הכו על חטא ותיקנו את מעשיהם. המקרא מתאר כי לאחר פטירת אשת יהודה, תמר, שציפתה לחזור למשפחת יהודה ולא נענתה, שמעה כי יהודה הולך תמנתה. היא חיכתה לו על אם הדרך מחופשת באופן שלא יוכל לזהותה, ויהודה, שחשב שמדובר בקדשה א. "בא אליה" והשאיר לה עירבון עד לתשלום את חותמו, פתילו ומטהו. מאוחר יותר, שליחו של יהודה מחפש את ה"קדשה" כדי לתת לה את שכרה, אך לא פחות חשוב מכך – כדי לקחת את העירבון שיהודה השאיר בידה, "פֶּן נִהְיֶה לָבוּז" (שם, כג), אך לא מצא אותה שכן תמר חזרה לבגדי אלמנותה.
על פי הנוהג באותם הימים, היות שתמר הייתה מיועדת להינשא לשלה, אחיו הצעיר של שני בעליה הקודמים ב. היא הייתה אסורה לכל גבר אחר, ולכן כאשר יהודה שומע שתמר הרתה, הוא פוסק על פי הנהוג אז (שם, כד): "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף".
"צדקה ממני"
תמר יודעת שאם תגלה שהרתה ליהודה בכבודו ובעצמו ויתגלה שהוא הלך ל"קדשה", היא אומנם תינצל אך המחיר לכך הוא שיהודה, נשיא שבט ומנהיג צאצאי יעקב, יבויש בפרהסיה. במקום זאת, תוך שהיא כבר מוצאת להישרף, היא בוחרת לשלוח ליהודה בצנעה רמז לזהות האדם שהביא להריונה (שם, כה): "הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה, וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה".
רש"י (שם) משתף אותנו במחשבה שחלפה בראשה של תמר בשעה שהייתה צריכה להכריע אם להציל את חייה או את כבודו של יהודה:
"לא רצתה (=תמר) להלבין פניו ולומר ממך אני מעוברת אלא לאיש אשר אלה לו. אמרה אם: יודה – מעצמו יודה, ואם לאו – ישרפוני ואל אלבין פניו. מכאן אמרו: נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים".
יהודה, מצידו, היה יכול להדוף את הרמז ולומר לשואלים כי היות שהייתה בת בית אצלו, יכלה בקלות לגנוב את העירבון או סתם להתעלם מרמזיה של תמר. חלף זאת זכה גם יהודה לעמוד בניסיון, שממנו למדו לדורות, ואמר בקול רם: "צדקה ממני". על פי פירוש רש"י, צדקה – בדבריה, ממני – היא מעוברת. יהודה, כשמו כן הוא, הודה בפומבי וספג את הבוז והחרפה, אך הציל בכך את חייה של תמר ואת כבודו האמיתי.
כבוד הבריות
את דברי חז"ל: "נוח לו לאדם להשליך עצמו לכבשן האש ולא להלבין את פני חברו ברבים" הסביר הרב קוק שהכוונה היא שאל לאדם לרדוף אחר הכבוד שלו, אך עליו להכיר בערך כבוד האדם, שכן חיים ללא כבוד אנושי בסיסי אינם חיים, ולעיתים כבוד האדם חשוב יותר מחיי הגוף.
וכך כתב הרב קוק (עין איה ברכות ו, מז):
כשם שרדיפת הכבוד המדומה היא ממידות הרעות המוציאים את האדם מן העולם, כך ההכרה האמיתית של חיי כבוד אנושי והגועל לחיי בזיון הוא יסוד העולם, כי הוא מרומם את רוח האדם... על כן ראוי לאדם שיכיר כי ערך החיים עומדים בעצמם רק בהיותם מחוברים עם רגש הכבוד האנושי, אבל כשיתלוה עמם אבדן הכבוד האנושי אינו נחשב לחיים אנושיים".
בהמשך דבריו הסביר הרב קוק כי אומנם אנשים נעלים מוכנים לספוג ביזיונות מהסביבה כדי להיות נאמנים לאמת הפנימית שלהם, אך זה לא מפני שהם אינם מכירים בערך הכבוד האנושי. לכן "נוח" לו לאדם לאבד את חייו ממש, ואפילו ב"מיתה משונה" כמו שריפה, ולו רק כדי להימנע חלילה ממצב שבו הוא מלבין את פני חברו ברבים – שם הבושה יותר ניכרת. ובלשונו:
"ואם כי ישנם גדולי לב שנושאים באהבה בוז, מפני שהם להם כדמות הכנה לכבוד יותר שלם ונעלה, שהוא כבוד השלימות, אבל אינו מפני שאין לכבוד האנושי מצד עצמו ערך, כי הוא תואר החיים האנושיים. על כן נוח לו לאדם לאבד חייו הגשמיים הגופניים, ואפילו באופן משונה והפוך מכל כבוד לשעתו, ולא ילבין פני חבירו ברבים, שמאפיל את כבוד חיי חבירו לעתיד בעב שאינו נמחק, שהרבים רישומם חזק מאד, ובנפול כבוד חבירו ברבים כבר הוא אובד (=מאבד) מדרגתו וערך חייו. על כן מפאת הציור המוסרי הראוי לאיש שלם המכיר את ערך החיים, ראוי שיהיה נוח לו אבדת גופו מאבדת כבוד חייו של חבירו, שהיא מיתה מגונה נמשכת".
לא אחת חז"ל מביאים אמירה חריפה כדי להביע עמדה עקרונית, גם אם במציאות האדם לא נדרש לקיים אותה בפועל. בהמשך הפסקה הרב קוק מדגיש שמצד קדושת החיים האדם לא באמת מחויב למסור את חייו כדי להימנע מלגרום בושה לחברו, אך מצד הרגשתו הטבעית והישרה הוא בהחלט נדרש להרגיש כך.
לסיכום.
התורה מלמדת אותנו דרך סיפורי האבות, צדקותם, אך גם נפילותיהם ותיקונם, שיעור גדול לדורות. נדמה שאף שעברו כ-4,000 שנה מאז סיפור יהודה ותמר, וגם אם הסביבה, התרבות והטכנולוגיה עברו כברת דרך, הרי שהחיים האנושיים וההתמודדויות הבין-אישיות נותרו ללא שינוי.
תמר יכלה להציל את חייה על ידי אמירת האמת שהרתה ליהודה, אך בחרה שלא לביישו אף שזה היה יכול לעלות לה בחייה. יהודה היה יכול להתעלם מרמזיה של תמר ולתת לסיפור "למות" יחד איתה, אך בחר להודות בטעותו ברבים ולשלם את מחיר הבושה והמבוכה לאדם במעמדו. שניהם קיבלו החלטות אמיצות ואציליות על אף המחיר האישי הכבד, ובזכותם זכינו לקבל שיעור לחיים על חובתנו המוסרית לשמור על כבוד הזולת.
שבת שלום!-אורי סובוביץ.
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
א. "מקדשת ומזמנת לזנות" (רש"י שם).
2] מה שנקרא בהמשך התורה דין ייבום.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד- פרשת וישב תשפ"ה -שערי תשובה אינם ננעלים לעולם.
פרשת וישב נראית לכאורה כטרגדיה יוונית. נער אהוב על אביו, בעל חלומות, הוא נושא לקנאת אחים ולשנאתם עד כדי מכירתו לעבד, תוך הונאת האב המאמין לדברי האחים כי חיה רעה טרפה את בנו.
החטאים המופיעים בפרשה הם חטאים בין אדם לחברו. רק כשיצרפו החוטאים מסיגיהם, הם יזכו להארת פנים.
יעקב רימה את אביו במצוות אימו, כדי ליטול את הברכה שהייתה מיועדת לאחיו. הוא שהה בניכר במשך עשרים ושתיים שנים, בהן לא קיים מצוות כיבוד הורים. תיקונו היה בייסורים שעברו עליו. מות רחל אשתו האהובה בלידתה, והתרמית לגבי מות יוסף בנו האהוב, אותו זכה לראות כעבור עשרים ושתיים שנים. מידה כנגד מידה.
רוח הקודש אף היא נעלמה מיעקב בכל השנים שבהם התאבל על מות יוסף, ורק בשומעו כי יוסף חי, שבה אליו רוח הקודש ככתוב: " וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם " (בראשית, ויגש, מה ,כז).
יוסף חטא בחטא הַהִיבְרִיס (חטא הגאווה). הוא התנשא על אחיו, הוציא את דיבתם רעה לפני אביו, ונצרף על ידי ייסורי גוף ונפש. הוא הושלך לבור על ידי אחיו, נמכר לעבד, הושלך לבית האסורים לאחר עלילתה של אשת פוטיפר, ונצרף בכך שעמד בפיתויה של אשת פוטיפר מתוך נימוקים מוסריים.
"אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים: " (וישב, לט, ט). היענות לפיתוי של אשת פוטיפר היא עוון כפול. האחד, כלפי פוטיפר שנתן בו אימון מלא והעניק לו סמכויות רבות, השני, כלפי ה'. צדק ויושר מקורם ביראת ה'. כלומר יש קשר בין התנהגות מוסרית לבין יראת ה'. (אברהם אומר זאת במפורש ברדתו למצרים בעת הרעב:
"כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי: ", וירא ,כ ,יא). יוסף גם שומר על כבוד אשת פוטיפר ואינו סותר את דבריה.
יוסף מרגיע את אחיו הבאים למצרים וחוששים מנקמתו באומרו להם: "אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא" (מב, יח). לאחר מות יעקב, חוששים שוב האחים פן הפעם ינקום בהם יוסף . הוא מרגיע אותם שוב באומרו: " אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי " (נ, יט). יוסף צומח לנגד עינינו מנער מפונק לדמות מעוררת השראה, יוסף הצדיק.
בבית האסורים הוא פותר חלומות לשר המשקים ולשר האופים. הוא מקפיד לומר כי " הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי" (מ, ח) , גם בפותרו את חלומות פרעה. הוא מתחבב על כולם בבית האסורים. הוא אמפתי לסביבתו, והדבר מתבטא בשאלה שהוא מפנה אל סריסי פרעה בכלא: "מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם" (מ ,ז). בניגוד לעבר, אין הוא מרוכז רק בעצמו.
יהודה הוגה הרעיון של מכירת יוסף בכסף (לו, כה-כו), ומי שגרם לתחושת השכול של יעקב על מות יוסף, נצרף בהיותו אלמן מאשתו בת שוע, ואב שכול מילדיו ער ואונן. הוא הודה כי החותמת, הפתילים והמטה שבידי תמר כלתו , הם שלו, ולקח אחריות על עיבורה של תמר, באומרו: "צָדְקָה מִמֶּנִּי " (לח, כו). המילים הכר נא למי הכתונת שאמר יהודה לאביו בהביאו את כתונת יוסף המגואלת בדם, מהדהדות בדברי תמר ליהודה, הכר נא למי החותמת הפתילים והמטה. יהודה שהופך למנהיג ברדת אחיו למצרים לשבור בר בעת הרעב, אומר ליוסף : "מה אמר לאדוני ומה נצטדק האלוהים מצא את עוון עבדיך" (מד,טז). הוא גם מצליח לשכנע את אביו לאפשר להם ליטול את בנימין איתם כפי שדרש יוסף, ולהיות ערב להשיבו בשלום לאביו.
אחי יוסף עוברים גם הם תהליך של צירוף וזיכוך. ראובן אומר לאחיו על רקע המבחן הקשה שמציב יוסף לאחיו בכנותו אותם מרגלים, " הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ " (מקץ מב, יב). בגלותם כי הושב כספם נאמר: "וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ" (שם, כח). הם מודעים לחטאם ורואים בכל מה שקורה להם, עונש צודק משמים. שמעון מוכן להיות עבד לפרעה תחת בנימין אשר נתפס כשגביע הכסף של יוסף בשקו.
המאמר נפתח בטיעון כי פרשתנו היא, לכאורה, מעין טרגדיה יוונית, אך היא אינה כזאת. גיבורי טרגדיה יוונית נשלטים על ידי מוירה (גזרת גורל). הם אינם יכולים לברוח מן הגורל, וכל בריחה רק מקרבת אותם אל ביצוע גורלם, כדוגמת אדיפוס גיבור הטרגדיה של סופוקלס. ביהדות יש לנו בחירה חופשית. מעשינו מקרבים אותנו או מרחיקים אותנו, והדרך לתשובה פתוחה לפנינו תמיד. "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה" (ירושלמי, תענית ב:א סה, עב, ).
גיבורי התנ"ך הם אנשים המתמודדים עם קשיים. הם אינם גיבורי גזרת גורל. היהדות היא דת אופטימית. היא מלמדת אותנו שתמיד ניתן לשנות ולתקן, כי שערי תשובה אינם ננעלים לעולם. אנו חיים את חיינו קדימה, אך מבינים אותם רק במבט לאחור. על כן בפועל איננו יודעים אם אירוע מסוים הוא טוב או רע. נדע זאת רק בפרספקטיבה של זמן. ימים יגידו. לכן אנו מאחלים לנו ולאחרים שה' ימלא את משאלות לבנו לטובה. לכאורה המילה לטובה מיותרת. האם משאלת לב אדם יכולה לבקש רע? התשובה היא כן. רק הא-ל שאינו כפוף לזמן והכל גלוי וידוע לפניו, יכול לדעת אם המשאלה שלנו היא לטובתנו. על כן אנו מפקידים בידיו את קיום משאלתנו, ומבקשים שהיא תהיה לטובה. הרע של היום יכול להתגלות כטוב של מחר.
פרשתנו העוסקת באירועים קשים המבטאים תכונות שליליות ומעשים רעים שנעשים על ידי בני אדם, מלמדת אותנו שני דברים חשובים. אחד- ניתן לשפוט אירוע אם הוא רע או טוב רק כעבור זמן. כך מכירת יוסף היא חלק מהתהליך ההיסטורי של ירידה למצרים, שעבוד וגאולה כפי שאמר ה' לאברהם בברית בין הבתרים. יוסף אומר לאחיו: " ועַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם " (מה, ה). שניים - ניתן להסיר סיגים וליצור את צירוף האדם על ידי ייסורים וגם על ידי הכרה בחטא, חרטה וקבלה לעתיד, כלומר על ידי חזרה בתשובה כפי שמוכיחה פרשתנו.- ט"ז כסלו תשפ"ה-
בלומה דיכטוולד.
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 321-חיים קופל-כך עושים לבני לויה
1) התורה מספרת שיוסף הורד למצרים, שם נמכר לעבד בְּבֵית פּוֹטִיפַר, סְרִיס פַּרְעֹה. לְאַחַר שֶׁאֵשֶׁת פּוֹטִיפַר טָפְלָה עָלָיו הַאֲשָׁמָה, הוא הושם בבית הסוהר. יחד אתו נכלאו גם, שר המשקים ושר האופים של פרעה. בוקר אחד, הבחין יוסף, ששני שרי פרעה זוֹעֲפִים. בתשובה לשאלתו "מדוע פניכם רעים היום" (מ-ז) השיבו שניהם, שהם חלמו חלום בלילה, ואינם יודעים את פתרונו, לכן הם מוטרדים. יוֹסֵף הֵשִׁיב בענווה "הֲלוֹא לֵא-לֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי" (ח) ופתר להם את חלומם.
2) התורה לא מאריכה בסיפורים, אף לא במילה מיותרת, והשאלה: מה חשיבות יש בתיאור גילוי יוסף שפניהם זועפים, וְשֶׁהוּא שְׁאָלָם לְפֵשֶׁר הַדָּבָר, הרי הנושא המרכזי הוא, פתרון החלום ע"י יוסף, וכתוצאה מכך, הפרסום שרכש כפותר חלומות אמין, ובהמשך לאחר שפרעה חלם חלום, הוא נעזר בו לפתור אותו, וכשנראה לו הפתרון, הוא שוחרר מהכלא ומונה למשנה למלך מצרים.
3) נראה, שהתורה מלמדת אותנו, כיצד יש לנהוג עם בני אדם. יוסף נמכר למצרים, ודאי היה מלא דאגות, מה שלום אביו יעקב, האם הוא יודע שהוא חי?, הוא דאג גם לעצמו, איך יסתדר במצרים, מבחינה כלכלית, ומבחינה רוחנית, בעיקר בעודו בכלא, ואם כן, כיצד ישכיל להבחין בשני השרים בכלא, כשהם זועפים, ולתת להם תשומת לב ועזרה.
4) ההסבר הוא, שיוסף ראה את תפקידו בעולם, בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּמָּצֵא, בכל מצב, ובכל זמן, להיות "שליחו של הקב"ה" בעולם, לַעְזֹר וּלְהֵיטִיב לְכָל אָדָם, ככל שיוכל. לכן, גם בתוקף תפקידו, כאחראי על האסירים, הוא בחן מידי בוקר, את מצב רוחם, וחשב איך להיטיב להם. וכפי שהתבטא אל אחיו "כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים" (מ"ה-ה).
5) דוגמא נוספת להנהגה זאת, אנו מוצאים בסיפור על רפב"י (רבי פנחס בן יאיר). הגמרא מספרת שהוא הלך לפדיון שבויים. בדרכו רצה לחצות את נהר גינאי, אך הַנָּהָר סֵרֵב לְהִיבָּקֵעַ לְפָנָיו, בטענה שהוא חייב לזרום, ולמלא את התפקיד שהטיל עליו הבורא. רק לאחר שרפב"י איים עליו, שהוא יגזור עליו שיתייבש, הוא התרצה ונבקע בפניו. בהמשך הוא ביקש מהנהר שיבקע עבור ישמעאלי שנלווה אליו בנימוק שלא יאמרו " כך עושים לבני לוויה", והנהר נתרצה ונבקע בפניו (חולין ז.).
6) השאלה, מדוע בתחילה כשביקש רפב"י את הנהר שיבקע עבורו, הוא ניזקק לאיום רציני, שיגזור עליו שיתייבש, בכדי שיסכים, ואילו כשביקש עבור הישמעאלי הוא לא הוזקק לאיום, או אמצעי שכנוע אחר, אלא הסבר פשוט "שלא יאמרו כָּךְ עוֹשִׂים לִבְנֵי לְוָיָה"?
7) נראה שהטיעון המוסרי " כָּךְ עוֹשִׂים לִבְנֵי לְוָיָה " הוא חיוני ומובן לכל, שעל כולנו, כשליחי הבורא בעולם, לשים לב לבריות, ולהיטיב עם כל אחד ואחד, ככל האפשר. זאת ידע גם נהר גינאי, ולכן לא נזקק רפב"י לאיומים, בכדי לשכנע אותו שיבקע בפני הישמעאלי, אלא הסתפק בתזכורת יסודית, שלבן לויה, יש לדאוג ולהיטיב ככל שאפשר.
(מתוך "ברכת מרדכי", הרב ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל).
8) תשובות לפרשת וישלח
א) למי בפרשה קוראים גוֹלדוַוסֶר? (רמז, דרוש קצת ידע בְּאִידִישׁ). תשובה: תרגום השם לעברית הוא "מי זהב" "וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב" (ל"ו-ל"ט)
ב) מה בפרשה נעשה ביום שישי? תשובה: כשיעקב בא לשכם, אומר הכתוב "ויחן את פני העיר" ( ל"ג-י"ח) ורש"י ,על אתר, אומר: ערב שבת היה.
9) שאלות לפרשת וישב
א) שם של ספר חסידי ידוע, בן שלוש מילים המופיע בפרשה?
ב) קרא את פרק י"ד בספר שופטים, וענה: מה הַמְּכַנֶּה הַמְשֻׁתָּף בין יהודה ובין שמשון?
שבת שלום-מחיים קופל.-מעדנים 321 פרשת וישב תשפ"ה
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com - או בווטסאפ 052-3604905
&
בס"ד,
גלות וגאולה אצל רחל ויוסף - האור שבחושך- דוד הורן
בפרשת וישלח מספרת התורה: "וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם" (בראשית לה יט-כ). גם יעקב מתיחס לכך בדברו אל יוסף, לפני מותו: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם" (בראשית מח ה-ז).
אך טבעי היה שאשתו האהובה של יעקב תיקבר עמו במערת המכפלה. במקום זאת, בעוד לאה אשתו "השנואה" (בראשית כט לא) זוכה להיקבר לצד ראשי האומה, רחל נקברת בדרך בית לחם. שאלה זו העסיקה פרשנים רבים. יש שראו בכך עונש על שזלזלה במשכב הצדיק בשכר דודאים (רש"י בראשית ל, טו). ויש שתלו זאת בקללת יעקב על גניבת התרפים מלבן (רש"י בראשית לא, לב). ברם, יש שראו באירוע זה מגמה שונה לגמרי. לטענתם, מקום קבורתה של רחל נקשר לאירוע גדול הרבה יותר הכרוך במימוש החזון האלוקי המתואר על ידי הנביא ירמיהו:
כֹּה אָמַר-יְהֹוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ: כֹּה אָמַר יְ-הֹוָה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְ-הֹוָה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְ-הֹוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיה לא יד-טז).
דברים אלו שבספר ירמיהו, מהווים את שורש התנצלותו של יעקב ליוסף, על שלא קבר את אמו במערת המכפלה (רש"י בבראשית מח, ז). ברם צריך עדיין ביאור, מדוע נבחרה דווקא רחל להיות אשת הבשורה בהשבת הבנים לגבולם?! התשובה לכך מצויה במדרש איכה רבה (וילנא, פתיחתות כד):
...באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקדוש ברוך הוא, ואמרה: רבש"ע גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים. וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי. והוקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי, כדי שלא יוכל אבי להחליפני. ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי, כדי שיהא סבור שהיא רחל. ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת, ואני משיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי וגמלתי חסד עמה. ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה, ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם, מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן.
במדרש זה המציג את נסיונם הכושל של האבות לפייס את הקב"ה שיסלח לחטאיהם של ישראל, מתוארת רחל כמי שהצליחה להגן על ישראל. על פניו הצלחתה מתפרשת כתגמול על מעשיה הטובים; עת מסרה את הסימנים לאחותה בליל הכלולות. אך בעומקם של דברים, המדרש ממחיש כיצד מחשבות הא-ל מנתבות את הדרכים אל עבר המטרה הנכספת גם במציאות פתלתלה ומדוכדכת.
דומה שתופעה זו חוזרת אצל יוסף בנה של רחל. במבט על, נראה שירידתו של יוסף למצרים קרתה אך בשל שנאת האחים אשר מכרוהו לסוחרים. אולם חז"ל ראו בכך את יישומה של העצה העמוקה שנאמרה לאברהם בברית בין הבתרים על גלות ישראל במצרים. וכך מובא במדרש:
רבי שמואל בר נחמן פתח (ירמיה כט): כי אנכי ידעתי את המחשבות. שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח (מדרש רבה בראשית - פרשה פה, א).
קטע זה של המדרש ממחיש את הניגוד בין ראיית המציאות של בן אנוש אל מול זו של הא-ל. האדם יכול לראות את החושך אך בו בעת בונה הקב"ה את האור הבוקע מליבת החושך. היטיב לתאר זאת המדרש בפסוק שצוטט שם בפתיחה: "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חשֵׁב עֲלֵיכֶם נְאֻם יְ-הֹוָה מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה (ירמיה כט, יא). מחשבותיו של הקב"ה הן מחשבות של שלום ותקוה גם במציאות קודרת ורוויית תוגה.
יהיו הדברים לעילוי נשמות בנצי ליבוביץ ז"ל ,נחום פיינגשטיין ז"ל ומאיר זאב נדלר ז"ל - הי"ד, אשר נרצחו ע"י מחבלים לפני כחמישים שנה, בי"ז כסלו התשל"ה בישיבת הגולן, ולעילוי נשמות חללי צה"ל במלחמות השונות, להחלמת הפצועים ולהחזרת כל החטופים במהרה בימינו אמן.דוד הורן
&
...
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.org
נשלח לכתובת k0543973801@gmail.com מהכתובת info@hamikra.org
שולח: ישראל קריסטל מנכ"ל החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון
כתובת השולח: ת.ד.3343 רמת גן מיקוד 5213601
הסרה | עדכון פרטים | דיווח דיוור לא מורשה
רב מסר מערכת דיוור ודפי נחיתה
...
[ההודעה נחתכה] הצגת ההודעה כולה
אזור קבצים מצורפים
תצוגה מקדימה של סרטון ה-YouTube החברה לחקר המקרא עוד משה מורגנשטרן האם יש ממש בחלומות
החברה לחקר המקרא עוד משה מורגנשטרן האם יש ממש בחלומות
