פרשת האזינו ,שבת שובה ויום הכיפורים-"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי פִי " – נאום המשמעות של מרחב הספק .
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
קו התפר בנאומו של משה בפרשתנו, במפגש בין שמים וארץ, הוא- מרחב הספק: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי " ( דברים, לב', א').כך גם סיום חייו של משה ומקום קבורתו המתואר בפרשתנו: "וּמֻת, בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה "( דברים, לד',ו') ,אף הוא –מרחב הספק .
שניהם מתחברים לשבת תשובה- שובה: "שׁוּבָה, יִשְׂרָאֵל, עַד, ד' אֱלֹהֶיךָ " ( הושע, יד' ,ב') , שאף היא- מרחב הספק שמתחברת ליום הכיפורים שגם בו נוכח – מרחב הספק.
מרחב הספק, הוא אותו מקום, שלא הכול ברור, מובן, וודאי בו. התרת מרחב הספק ,כשמחת התרת הספק, מסורה בידנו: "יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי .עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה .... ר' אלעזר בר' שמעון אומר, לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה"( קידושין, מ' ע"ב).
הבה ננסה להעמיק במהותו של מרחב הספק ובמשמעותו.
מספרת לנו פרשתנו: "וַיְדַבֵּר ד' אֶל-מֹשֶׁה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר. עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר-נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וּרְאֵה אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה. וּמֻת, בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה". ובהמשך, בפרשת "וזאת הברכה" :"וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ ... וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ד', בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל-פִּי ד'. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה." (דברים, לד', ה'- ו') . הנה לפנינו – מרחב הספק.
כך הרלב"ג – ר' לוי בן גרשון ( 1288-1344 ) מאיר את עינינו אודות - "מרחב הספק" המאפיין את מקום קבורתו של משה: " שהיה העניין הזה נפלא מאד, כי התורה השתדלה לבאר מקום הקבר ככול מה שאפשר:בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר, ועם כול זה, סבב הקב"ה ,שלא ידע איש את קבורתו, כדי שלא יטעו הדורות ויעבדו אותו לאלוה".
מקום קבורתו של משה, הפך – למרחב הספק. " וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ".
מפרש רש"י : "קברו היה מוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור וזה אחד מן הדברים שנבראו בין השמשות בערב שבת"( אבות, פרק ה')
הזמן הייחודי של - בין השמשות, הוא מרחב הספק. הוא אותו מקום באופק, שבו -שמיים וארץ נושקים זה לזה בנאומו של משה בפרשתנו- "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי". הוא אותו מרחב של זמן הספק, שלא ברור אם עדיין יום , או כבר לילה.
כיצד מרחב הספק , נוכח במהות התשובה, בשבת שובה ?
בסיפור ט"ו של סיפורי רבה בר בר חנה – (רבב"ח, אמורא, בן הדור השלישי של האמוראים. חי בסוף המאה ה-3, נולד בבבל והיה תלמידו של רבי יוחנן), מספר רבב"ח, במסכת בבא בתרא ע"ד ,עא', אודות מדריכו המסתורי שהציע לו לראות," היכא דנשקי ארעא ( הארץ) ורקיעא (שמים) אהדדי". מדריכו מוביל אותו, למקום האופק שבו הארץ נושקת לרקיע. הוא רואה גלגל מסתובב ובו חלונות רבים, כמו בלונה פרק. כשמגיע זמן תפילה, הוא מניח את תרמילו באחד החלונות בגלגל וכאשר הוא חוזר לאחר שהתפלל, הגלגל הסתובב עם התרמיל שנעלם. תגובתו היא - היש במקום הזה גנבים? מדריכו מרגיעו ואומר לו שהגלגל מסתובב ועד למחרת, יקבל את תרמילו, וכך אכן קרה- תרמילו האישי חזר אליו.
הראי"ה ( אברהם יצחק הכהן) קוק ( 1865 – 1935 ),נדרש למרחב הספק, בספרו "עין איה", עת עסק בניתוחו של הסיפור שלפנינו, המייצג שתי תפיסות עולם טוטליות ובינריות .
השמים- כתיזה, מייצגים את הציבור והקולקטיב ואת התנועות האידאולוגיות של שינוי העולם, כדוגמת הרעיונות של הלאומנות שהצמיחה בסוף את הפאשיזם ואת הסוציאליזם שהצמיח את הקומוניזם, שהביאו טרגדיות לאנושות.
ואילו הארץ- כאנטי תיזה, מייצגת את האינדיוידואליזם, המימוש העצמי והליברליזם. גם רעיונות אלו הביאו לתוצאות לא ראויות, בדמות הקפיטליזם החזירי והניאו ליברליזם, של - "היד הנעלמה", וקריסת מדינת הרווחה והאחריות החברתית.
שתי גישות אלו שללו את - "מרחב הספק" , שללו את האפור, שללו את הסינתיזה. הן הציגו החלטיות ומוחלטות של קצוות –שחור או לבן, כאומרות כל אחת - חד משמעית, אין ספק ,שהגישה שלי היא האמת היחידה ורק היא הצודקת ואין בילתה.
כך גם מרחב הספק, נוכח בנאומו של משה בפרשתנו, בתיאורו את האירוע הטראומטי של – מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ: "וְהֵאָסֵף, אֶל-עַמֶּיךָ:כַּאֲשֶׁר-מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ, בְּהֹר הָהָר, וַיֵּאָסֶף, אֶל-עַמָּיו.עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי מִנֶּגֶד, תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ; וְשָׁמָּה, לֹא תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל ". (דברים, לב', מח' - נב').
דומה, שנוכחותו של הקב"ה בנאומו של משה בפרשתנו, מדגיש את התעלמותו של משה ממרחב הספק, שאמור היה לנכוח בדיבור כפי שצווה על ידי הקב"ה, ולא בפעולה נחרצת והחלטית של ההכאה בסלע. כאומר הקב"ה למשה:" אתה שללת את מרחב הספק שנוכח בדיבור ובדיאלוג עם הסלע, שהיה לו תפקיד כמטאפורה לימודית לבני ישראל במסע המדבר שבאירוע מי מריבה, לא להיות - נעולים כסלע. אני הקב"ה, אתגרתי אותך משה לשמש כמודל לימודי לבני ישראל, לגשר על הפער, בין מי שמתחבר למרחב של ספק, ומגלה סוג של פתיחות וגמישות, לבין מי שמתנתק ממרחב של ספק, ונוהג בנוקשות, סגירות ונעילות של וודאות ומוחלטות כמו סלע. ציפיתי ממך משה ואולי גם מאחיך אהרן, להיות נוכחים לעיני כל העם, דווקא במרחב הספק ושתנהלו דיאלוג ודיבור עם הסלע, בהעלאת ספק, אם בכלל יוציא ממנו מים. ואילו אתה- משה , ייצגת לעיני כל העם, בהכאה בסלע , את מקום הנחרצות , הקצר רוח , הנעול, ובנקודה זאת , חטאתם. ציפיתי ממך - משה, לעבור על מידותיך, כפי שגם ציפיתי מנביא אחר, ששמו - יונה בן אמיתי, לקדש את מרחב הספק ולא לנהוג בגישה דווקנית של מידת הדין האבסולוטית – "ייקוב הדין את ההר", במניעת תשובה מאנשי נינווה החטאים.
הנביא יונה מייצג את התפיסה התיאולוגית של עולם הערכים האבסולוטיים. הוא אוחז במידת הדין והצדק האבסולוטי. יש למצות את אבסולוטיות הדין עם אנשי נינווה החוטאים. הנביא יונה סוגר עצמו לכל אפשרות של פניה לאנשי נינווה, להכרת החטא, לווידוי, לקבלה לעתיד, למחילה סליחה ותשובה. להשקפתו, רחמים פוגעים בצדק ומשבשים אותו.
הנביא יונה מצפה מהקב"ה להיות אל הדין והצדק, במיצוי מידת הדין האבסולוטית. מבחינתו, אין משהו אחר. אין לאפשר לאנשי נינוה החוטאים, לנוע על גבי רצף או ספקטרום של תהליך תשובה. מבחינתו, אנשי נינווה חסרי סיכוי להשתנות. הם חייבים להיענש. אין לחשוב כלל לגביהם על תהליך של מהות ותכלית יום הכיפורים, שנוגע במרחב הספק ושיש בו: תשובה, מחילה, סליחה, כפרה, פיוס, שיקום ושינוי. יונה בתפיסתו הטוטלית והמוחלטת, אנשי נינווה חייבים להיענש בכל החומרה, והוא מצפה מהקב"ה כך לנהוג.
אך הקב"ה מעביר את יונה, סדרת ים חינוכית תיאולוגית, של מרחב הספק, של עולם ערכים יחסיים, של אל רחום וחנון, המעניק הזדמנות לאנשי נינווה החוטאים, לדרך התשובה והשיקום. תמיד יש לתת הזדמנות לשינוי. הקב"ה מלמד את יונה הנביא, שבישיבה של מעלה וגם בישיבה של מטה, עלינו להעניק הזדמנות וסיכוי, גם למי שנראה בעינינו כחסר סיכוי וכמקרה אבוד. להשקפתו, רחמים משלימים את הצדק.
דומה שיש משמעות לקריאת ההפטרה במנחה בעיצומו של יום הכיפורים, הקוראת לנו להתחבר תיאולוגית ורוחנית, למרחב של ספק.
כאומר לנו הקב"ה בשיאם של ימי התשובה - בין כסה לעשור, בשבת שובה ובערבו של יום הכיפורים, אנא, קדשו את - מרחב הספק . אל תהיו כה בטוחים בעצמכם, התבוננו התבוננות פנימית בתוככם, ממקום של בחינה אחראית ואמיתית.
משה באקורד הסיום בנאומו בפרשתנו, כאומר לנו - הותירו את מקום קבורתי- כמרחב הספק. אל תנסו לאתרו ולגלותו ולנסות לשכנע את עצמכם, שכביכול מצאתם אותו ותנסו לקדשו. לא, אמצו לליבכם והטמיעו בדרך חייכם , מקום אחר - את המקום הרוחני שאני מנחיל לכם. זאת המשמעות של- "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב".
כך גם בתפילת כל נדרי ביום הכיפורים, שתי הישיבות הדיכוטומיות בשמים ובארץ - ישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, נושקים זה לה ומציבים לנגד עינינו את תמונת מרחב הספק – "היכא דנשקי ארעא ( הארץ) ורקיעא (שמים) אהדדי" - "עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים...כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרַי וּשְׁבוּעֵי וַחֲרָמֵי וְקוֹנָמֵי וְקִנּוּסֵי וְכִנּוּיֵי". המסר לכולנו, קורא לאחדות ולא לאחידות - אל תהיו כה שיפוטיים, נחרצים, מכלילים והחלטיים, להדיר את האחר והשונה בקרבנו. קדשו את מרחב הספק והכילו אותו, גם אם הוא שונה ממכם.
כך גם בזמן - מרחב הספק בתפילת העבודה ביום הכיפורים, שבו עולה ספק, אם הכוהן הגדול ייצא שלם מקודש הקודשים והנה – אין שמחה כהתרת הספקות, עת הכוהן הגדול יוצא שלם מקודש הקודשים.
בשיאו של תהליך התשובה והסליחה ביום הכיפורים בעת נעילה , נשיח הפיוט: "יַחְבִּיאֵנוּ צֵל יָדוֹ. תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. חֹן יָחֹן כִּי יִבְחֹן. לֵב עָקֹב לְהָכִינָה. קוּמָה נָא אֱלֹהֵינוּ עֻזִּי. עֻזָּה נָא. ד' לְשַׁוְעָתֵנוּ הַאֲזִינָה: אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֲךָ. וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח. בִּינוֹתִי אֵין מָנוֹס. פְּאַת מַעֲרָב וּמִזְרָח. גֻּלְגַּלְתִּי אַחֲרֶיךָ לְשַׁחֲרֶךָ. יַחַד כַּגֵּר כָּאֶזְרָח. בְּהִשָּׁפְטִי לְצִדְקָתִי. הַשְֹמְאִילָה וְהַיְמִינָה".
הנה כי כן, גם במרחב הספק תחת צל ידו, לא נברח ולא ננוס, אלא נקרא בעוז ובענווה לאחדות וחיבור הניגודים -פְּאַת מַעֲרָב וּמִזְרָח...הַשְֹמְאִילָה וְהַיְמִינָה.
השנה אנו מציינים 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, מלחמה שגבתה מחר נוראי של - 2,656 חללים,7,251 פצועים בגוף ובנפש, 294 שבויים. בימים אלו שיחרר ארכיון המדינה את המברק הסודי ששיגר ראש המוסד דאז צבי זמיר להנהגה הצבאית, לאחר שנפגש בלונדון טרום המלחמה, עם המרגל המצרי אשרף מרוואן, שבפגישתם, הציג לו האחרון בפרטי פרטים את תכנית המלחמה המתוכננת לפרוץ, בחזית סיני וברמת הגולן ביום הכיפורים תשל"ג – 6 באוקטובר. אך לצערנו, ראשי המודיעין התעלמו ממרחב הספק והיו כה נחרצים, בטוחים ושבויים בקונספציה, שלא תפרוץ מלחמה.
הנה למדנו - "אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים" (משנה תענית, ד', ח'). כך נאמץ לליבנו את התקווה והאמונה לימים טובים, בצאתנו ממרחב הספק, בנושאנו בקול דממה דקה את תפילתו של הכהן הגדול, עת יצא בריא ושלם מקודש הקודשים: "יהי רצון מלפניך ד' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתהא השנה הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם: שנת אורה, שנת ברכה, שנת גילה, שנת דיצה, שנת הוד, שנת ועד טוב, שנת זמרה, שנת חדוה, שנת טובה, שנה שתכתבנו לחיים טובים, שנה שלא יצטרכו עמך בית ישראל לפרנסה זה לזה ולא לעם אחר, שנה שתעצור המגפה והמשחית מעלינו ומעל כל עמך בית ישראל"
שבת שלום וגמר חתימה טובה
* ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל מלב"ב ( שירותים בקהילה לאנשים עם דמנציה), חבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון
&
פרשת האזינו – "כי דור תהפוכות המה"- אורי סובוביץ- מנהל שותף בקרן הון סיכון.
הכפירה המודרנית
עזיבת הדת היא תופעה חוצת דתות. סוקרטס נשפט כבר בסוף המאה החמישית לפנה"ס על "עזיבת אלי העיר". כאלפיים שנה מאוחר יותר, עם סיום חשכת ימי הביניים ותחילת הרנסאנס רבים עזבו את הנצרות לטובת ההשכלה. היה זה גלילאו גליליי שנשפט על תמיכתו בעמדה הקופרניקאית שעל פיה השמש אינה סובבת את כדור הארץ אלא להפך, עמדה שהייתה מנוגדת לתפיסה הנוצרית. מרתין לותר פרסם בשנת 1517 את "95 התזות" כנגד הנצרות הקתולית, שנושאן העיקרי היה ההתנגדות למכירת "שטרי המחילה" הנוצרים.
תופעת עזיבת הדת לא פסחה גם על היהדות, אם כי לא תמיד נבעה מאותן הסיבות. בשונה מהכפירה בעולם הנוצרי, שנבעה מהתנגדות לשחיתות הכנסייה או מסתירתה לעולם הנאור והמדעי, בעולם היהודי רבים הרגישו מחנק בעולם ההלכתי בשעה שלא היה להם עומק אמוני ורוחני. רוחות אידיאליסטיות לכאורה של "תיקון עולם" שנשבו באותן השנים שבו את ליבם ובעקבות כך גם את אמונתם. הרב קוק התכתב עם יהודים שונים שסיפרו לו בשיברון לב כי ילדיהם עזבו את היהדות והתבוללו, חלקם מתוך נהירה אחר אידיאולוגיות מבטיחות, כגון הקומוניזם, מתוך תקווה כי יקדמו את העולם.
בימינו, סקרים שונים מצביעים על שיעורים ניכרים של עזיבת הדת בקרב בוגרי הציונות הדתית. איך מתייחסים לאנשים הנוטשים את הדת, ש"חוזרים בשאלה"? האם מדובר בכפירה ובהפניית גב לערכי היהדות ולמסורת ארוכת השנים העוברת מדור לדור? האם מדובר ב"אוכלי נבלות להכעיס", שכל עניינם למרוד בערכים המקודשים להוריהם? לחלופין, האם דורנו הוא נהנתן ואנרכיסט שכל עניינו להשתחרר מהגדרות וכללים רק כדי שיוכל "ליהנות מן החיים"? כנראה שאין תשובה אחת וכל מקרה לגופו, אך ישנם קווים כלליים שניתן ללמוד על הדור שלנו.
שירת האזינו
לקראת מותו, משה רבנו פירט בפני העם את אשר עתיד לקרות להם בעתיד, ושעל אף כל הצרות, הקב"ה לא יעזוב את ישראל והתורה לא תשכח מזרעו. כבר בפרשה הקודמת, לפני הופעת שירת האזינו, אמר ה':
"כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי. וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי" (דברים לא, כ-כא).
תוך כדי שירת האזינו, הזכיר משה את אופיו הפתלתל של העם: "שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל" (שם לב, ה). עם זאת, בהמשך הוא המליץ לעם ללמוד מהדורות הקודמים כיצד להתנהג ולתקן את דרכיהם: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (שם ,ז). ההישענות על דור האבות והזקנים, ולמידה מחכמתם וניסיון חייהם היה מאז ומעולם נדבך מרכזי בהעברת המסורת לאורך הדורות.
אך מה עושים כשהצעירים לא מעוניינים להמשיך את מסורת אבותיהם? המשנה במסכת סוטה (ט, טו) מתארת בצורה קשה את תקופת אחרית הימים, עם סיום הגולה ולפני בא המשיח. תקופה זו מאופיינת בשפל תרבותי ומוסרי: "בעקבות משיחא חוצפא יִסְגֵּא, ויוקר יאמיר... וחכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת נערים פני זקנים ילבינו זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מי יש לנו להשען? על אבינו שבשמים".
מאמר הדור
הרב קוק פרסם בשנת 1906 מאמר הנקרא מאמר הדור. מאמר זה עסק ביחס של היישוב הישן החרדי לציונות החילונית ולחלוצים שפרקו מעליהם עול תורה ומצוות. הציונות הונהגה ברובה על ידי אנשים חילונים, עד שחלקם אף הצהירו בקונגרס הציוני ש"לציונות אין דבר עם הדת"... הרב קוק כתב במאמר כי הכפירה שאנו רואים בדורנו אינה נובעת מ"קלקול וירידה רוחנית" שעניינה להכעיס או להתפקר, שכן אנשים קטנים אינם מוסרים את נפשם למען השיבה למולדת ואפילו לא לטובת אידיאלים שנדמים להם בשעתם כמתקני עולם, כגון הקומוניזם או האמנציפציה.
במהלך מאמר הדור הסביר הרב קוק כי דורנו הוא דור מופלא שאור וחושך משמשים בו בערבוביה. דור שכלפי חוץ כופר ביהדות, אך מבפנים מחפש אידיאלים נשגבים. באומץ רב הטיל הרב קוק את האחריות על תלמידי החכמים שתפקידם הוא להראות לדור הצעיר תורה גדולה, עמוקה ומקיפה שירצו לנהור אחריה ואחרי האידיאלים שהיא מייצגת, ולא כזו המבוססת על יראה בלבד, שהיא שפלה ורדודה ביחס לגודלו של הדור שתובע גדלות.
וכך כתב הרב קוק במאמר:
"בכל הזמנים ובכל הדורות אנחנו רואים, בדור שהוא מלא פרצות, הפרצות עוברות על פני כל חוגו המוסרי לכל צדדיו. דור שוכח אלוקים הוא ג"כ דור סורר ומורה, זולל וסובא... וזה הקו עובר הוא גם על פני התולדה שלנו ג"כ בגלות. מוזר הוא הדור הזה, שובב הוא, פראי הוא אבל גם נעלה ונישא (=נוציא מן החשבון את היחידים הגסים שלקחו להם את רוח הפרצים למסווה לעולל על ידו עלילות של גזל וחמס וכל נבלה). נמצא כי מעבר מזה "חוצפא ישגא, אין הבן מתביש מאביו, נערים פני זקנים ילבינו", ולעומת זה – רגשי החסד, היושר, המשפט והחמלה עולים ומתגברים, הכח המדעי והאידיאלי פורץ ועולה. חלק גדול מהדור הצעיר איננו חש כל כבוד לכל מה שהורגל, לא מפני שאופלה נפשו, לא מפני שנשפל מאותו הגבול, שהחק והמשפט עומדים עליו בדעה ההמונית הרגילה, כי אם מפני שעלה עד המקום, שלפי אותו הצביון שהורגל בו עד כה שיביט על ידו על החק והמשפט, על המסורת והאמונה בכלל, על כל טהור וקדוש, על כל אמת גדולה נצחית ואלוקית אשר במושגים, מפני מיעוט העבודה בתלמודם של יסודי הרגש והדעת שבמרחב התורה... עד שנדמה לו שהכל הוא שפל הרבה מערכו. הוא נתגדל ועלה בפעם אחת, הצרות מרקוהו, שטפוהו, נתנו לו לב-מתנה ומח הוגה, מחדש, ועף, ולא יוכל לעמוד בשפל. כנפים עשה לו רוחו ובמרומים ימריא, ושם לא נתנו לו עדיין את חפצו...
הבה נכין לו הדרך, נראה לו את מבוא העיר, למען יוכל למצא את הפתח. נודיע לו שימצא מה שהוא מבקש דוקא בגבול ישראל... לא נעשוק ממנו את כל האור והטוב, את כל הזוהר והעצמה שרכש לו, כי אם נרבה עליהם, נזריח עליהם באור של חיים, באור אמת, המנהיר ממקור הנשמה הישראלית ובנינו יביטו אליו וינהרו...".
לסיכום
הרב קוק רומם את המבט לראות כי על אף הכאב העצום בהתרחקות רבים מבני דורו מהיהדות, לעיתים הכפירה נובעת דווקא מתוך תביעה לגודל. הוא הדגיש כי אין לכפות את הדת על הבנים, שבזה יש רק נזק, אלא לקרבם באהבה ובאופן כזה שיגלו כי גם את היסודות הטובים שהם מוצאים בחוץ או שהיו רוצים לזהות בתנועה רוחנית כזו או אחרת, ניתן למצוא בצורה אמיתית ועמוקה עוד יותר בתוך "הבית" ביהדות עצמה. כפי שכתב הרב קוק לר' דב מילשטיין, שבניו עזבו את הדת (איגרות הראי"ה, איגרת נ):
"הגיעני מכתבו היקר. ואשר בעצתי ישאל על דבר התנהגותו עם בניו, כבר אמרתי לכבוד תורתו בהיותו פה עמנו, ששיטתי היא להתנהג דוקא במדת החסד הגמור עם הצעירים, ולומר להם שיש בנטיותיהם כמה דברים טובים, וכל עיקר טעותם אינו כי אם מה שהם סוברים שהדברים הטובים שהם מרגישים הם נגד התורה, ובאמת הם-הם הינם גופי תורה".
גם בימינו, לעיתים קרובות ההתרחקות מהדת נובעת מתוך גדלות שאינה מסתפקת ב"תורה קטנה", אלא דורשת גודל ועומק. התשובה לכך היא לקרב מתוך גדלות, אהבה, חופש ובחירה, ובעיקר מתוך אמון גדול בדור. שנזכה להיות ראויים לדור ואתגריו.
שבת שלום! אורי סובוביץ
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
&
בלומה טיגר-דיכטוולד- לפרשת האזינו ושבת שובה-כוחה של שירה
פרשת האזינו כוללת בתוכה סקירה היסטורית המתייחסת לעם ישראל מצאתו מארץ מצרים עד כניסתו לארץ, ויש בה גם התייחסות לגלות ולגאולה בעתיד.
מדוע נאמרים הדברים בצורת שירה ולא בפרוזה?
אחד הזיכרונות היפים המלווים אותנו מילדות הם השירים ששרו לנו הורינו. אנו זוכרים בהתרגשות את השיר ואת כל מילותיו גם כעבור שנים רבות. בני דורי זוכרים את כל הטקסט של שירת דבורה, ושירת חנה שהיה עלינו לשנן בעל פה בבית הספר.
ביקרתי אישה קשישה שהייתה מאושפזת במוסד לתשושי נפש. היה זה בחג העצמאות. רוב המאושפזים בָּהוּ או נמנמו כשראשם שמוט, התמונה שכיחה במקום. אבל באותו יום הגיע מתנדב שניגן על אקורדיון ושר את השיר "ירושלים של זהב". מול עיני התחולל פלא. הם פקחו עיניים והן היו עֵרָנִיּוֹת ושמחות. הם הזדקפו ושרו את השיר יחד עם המתנדב על כל מילותיו. חלקם קמו והחלו לרקוד. זו כוחה של השירה ושל המוזיקה. אנו זוכרים שירה גם כשהגוף בוגד. לא בכדי הוזמן דוד לנגן לפני שאול על מנת להסיר ממנו את הרוח הרעה שפקדה אותו.
המייחד את השירה מול הפרוזה היא העובדה כי שירה בניגוד לפרוזה, מתמצתת חוויה בנקודת זמן ספציפית בחיי האדם. יש לשירה כוח לעורר את האדם כי היא שואפת אל הנשגב. יש בה ריתמוס, תמונות, עוצמה פיוטית ומבע רגשי עז, מה שאין בפרוזה.
שירה במקרא היא דברי הלל והודיה לה' שנאמרים בתגובה לנס, כמו שירת הים, או שירת דבורה לאחר הניצחון במלחמה. אבל הגדרה זו אינה מתאימה לפרשתנו. "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (וילך, לא, יט). בפרשתנו נאמרים הדברים בשירה ולא בפרוזה, כי המטרה היא לְשַׁמֵּר את הדברים בזיכרון העם ולהיות לו מקור השראה.
תפקידה של שירת האזינו היא להעיד בבני ישראל. העדות מכוונת לזמן שבו תבואנה צרות על העם כעונש על שסטו מן הדרך. השירה כאן מבטאת את הצדק האלוקי. ישראל יענשו על חטאיהם, אך זעם הא-ל יופנה גם אל אויבי ישראל שפגעו בהם.
רמב"ן אומר ששירת האזינו היא דוגמה לגאולה שאינה נובעת מחזרה בתשובה, אלא מהחסד האלוקי. היא מובטחת ללא תנאי.
רש"י אומר כי שירת האזינו מתייחסת לימים בהם אין מעצמה המייסרת את ישראל. מדובר בחטאי יום יום על רקע מצב טוב, "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ" (פרשתנו. טו, יח). כלומר שירה זו מתייחסת לתקופות בהן עם ישראל על אדמתו כפי שהיה בימי השופטים והמלכים. ה' אינו מַגְלֶה את עמו רק כדי למנוע חילול ה'. "לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא ה' פָּעַל כָּל זֹאת: " (לב, כז). ה' יצר עולם טוב, אך בני האדם שקבלו את מתנת הבחירה החופשית, משתמשים בה לרעה. המתרחש בעולם אינו מקרי. העולם מתנהל בצדק. לא תמיד הצדק ברור לנו ולא תמיד הוא מתממש מיד, אך ניתן לראותו בראיה היסטורית. בטווח הקצר הרוע מנצח, אך בטווח הארוך, במבט היסטורי, הטוב ינצח.
משה רבינו מסיים את שירתו בנימה אופטימית הממליצה לעם על הדרך בה עליהם ללכת, כדי שיוכלו לחיות על אדמתם. " וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: " (לב, מו-מז).
כדי שהמסר ייקלט בתודעה, יש צורך בעוצמה הפיוטית שיש בשירה. "וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ ... " (לא, כא). ההיסטוריה של עם ישראל המובאת בפרשתנו, נעה בין שתי שירות: שירת הים ושירת האזינו.
גמר חתימה טובה ה' תשרי תשפ"ד - בלומה דיכטוולד
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 253 -עוצמת התפילה- חיים קופל.
1) בסוף פרשתנו מובא סיפור פטירת משה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר, עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ..וּמֻת בָּהָר " (ל"ב-מ"ח..נ).
רש"י על אתר מביא את דברי הספרי: בשלשה מקומות נאמר הביטוי:"בעצם היום הזה"
2) א) נאמר בנח:" בְּעֶצֶם הַיּוֹםהַזֶּה בָּא נֹחַ..אֶל הַתֵּבָה" (בראשית ז-י"ג). לפי שבני דורו איימו עליו, שלא יתנו לו להיכנס לתיבה, ואף ישברו אותה .אמר הקב"ה, אני מכניסו, לעיני כולם, ונראה אם תצליחו למנוע.
ב) נאמר:" בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים" ( שמות י"ב-נ"א). לפי שהמצרים אמרו שלא יתנו להם לצאת, אמר הקב"ה, הריני מוציאן בחצי היום, ונראה אם יצליחו למנוע.
ג) גם במיתת משה נאמר:" בעצם היום הזה", לפי שהיו ישראל אומרים: משה רבנו, שהוציאנו ממצרים, קרע לנו את הים, וכו', אין אנו מניחין אותו למות. אמר הקב"ה, הריני לוקחו בחצי היום ונראה אם תצליחו למנוע.
3) המדרש טעון בירור: מילא אנשי דור המבול, חשבו שבכח הזרוע ימנעו מנח מלהיכנס לתיבה. וכן המצרים, חשבו, שבכוחם למנוע מבני ישראל מלצאת ממצרים. אבל בני ישראל, איך חשבו למנוע את מיתת משה? וכי אם יחזיקו אותו חזק לא יוכל הקב"ה לקחת את נשמתו?
4) הגרי"ז סולובייציק מתרץ, שהקב"ה ציווה, שמשה יעלה להר נבו ושם ימות. לכן הם חשבו שימנעו ממנו מלעלות להר נבו במילא לא ימות.
5) אבל "החידושי הרי"ם ואחרים, אומרים הסבר יסודי שגם ייתן לנו מסר לחיים והוא, "עוצמת התפילה". בני ישראל חשבו, שבזכות תפילה רצופה ועוצמתית יצליחו למנוע את מיתת משה.
6) וכן כותב הנצי"ב על הפסוק " לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם " (במדבר כ"ג-י"ט): " כל הנחמות בגזרת ה', אינו אלא ע"י תפילה ותשובה, שמעבירין את הגזרה. ואין זה חרטה ח"ו אלא כך הטביע(מלשון טבע) הקב"ה את העולם שתהא תפלה מבטלת הגזרה" ("העמק דבר" על אתר).
7) וניתן גם להוסיף את דברי ר' חיים שמואלביץ זצ"ל על הפסוק בפרשתנו: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֲלוּ..אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל" (ל"ב-ד). לכאורה, מה שבח לקב"ה שאין עוול במשפטו? וכי משפטי בני אדם אינם צריכים להיות כך? והסביר, שבן אנוש אינו יכול לכוון בדקדוק את גודל החטא, ואת מידת העונש המדויקת המגעת לחוטא. אבל משפטי הקב"ה והענישה, נעשים בדקדוק נמרץ.
8) משפטי הקב"ה לוקחים בחשבון גם את "הסובלים האחרים", במעגל שני, כגון בני משפחה ומכרים שמצטערים על כך, והקב"ה ימנע מלהטיל עונש על פלוני, אם כתוצאה מכך, יפגע אדם ,אף "במעגל השני" ולו במעט. אם לאותו אדם לא מגיע הסבל שיבוא עליו.
9) כך שבני ישראל הסתמכו על התפילה וכן "חיבור" רבים למשה רבנו ועל ידי כך, אם למי מהאנשים לא היה מגיע הצער כתוצאה ממיתת משה, הקב"ה היה נמנע מלהמיתו.(שיחות מוסר תשל"ג מאמר א').
10) נשים לב "מתפלל" בנין "התפעל", משפיע על עצמו, וגם בונה ומחזק את הקשר שלו עם הקב"ה.
11) תשובות מגליון ראש השנה
א) "וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים " (ישעיהו י"א-י"ט). מה משמעות הדימוי "כמים לים
מכסים? תשובה: כמו שהמים בים מכסים את קרקעית הים, אך לא תמיד באותו עומק, כך באחרית הימים ההשגות את ה' תהיינה ברמות שונות, אצל אנשים שונים. (הגר"א).
ב) בתפילה: "על חטא שחטאנו לפניך" מה הדגש, הרי כל חטא הוא לפני ה', כנגד ה'? תשובה: כשאדם, מאמין בה' ומרגיש לפני ה', דנים אותו על מעשיו. אך אם הוא כופר במלכות ה' , הוא כבר לא "לפני ה' " הוא נחשב מחוץ למערכת הרגילה , ונידון במישור אחר. כמו חייל שפשט את מדיו וערק מהצבא, הוא כבר לא במסגרת הצבאית.
ג) מה הקטע בתפילה שפרושו: חוֹטְאֵי עוֹלוֹת וַעֲלִילוֹת-אֶת פִּיהֶם יִסְגְּרוּ. וְהָרְשָׁעִים- כֻּלָּם לֹא יִשָּׁאֲרוּ?
תשובה: מתוך התפילה: "וְעוֹלָתָה תִּקְפֹּץ פִּיהָ" ( איוב ה-ט"ז)
"וְכָל הָרִשְׁעָה כֻּלָּהּ כֶּעָשָׁן תִּכְלֶה"
12) שאלות מפרשת השבוע
א) "יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ" (ל"ב-י). מנין נובע השם "אישון"?
ב) מִטֶּבַע בְּרִיאָתְךָ אַתָּה נוֹטֶה לִשְׁכֹּחַ אוֹ שֶׁמָּא-לִגְמֹר לוֹ אֶת הַכֹּחַ?
שבת שלום מחיים קופל -מעדנים 253 פרשת האזינו תשפ"ד
תגובות/הערות/הארות/ בולל בקשת הצטרפות ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
או בווטסאפ 052-3604905
המעוניינים יכולים לקבל קובץ שמע של הגליון , נא לפנות לכתובת המצורפת.
&
האזינו -תשפ"ג- "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ"
מייקל אייזנברג-משקיע הון סיכון
רובה של פרשת השבוע, פרשת האזינו, היא שירה המתארת את עתידו רב התהפוכות של עם ישראל. כדרכה של שירה היא עמוסה בדימויים ורמזים, ולכן, לשם פירוש השירה ופענוחה, יש לחפש עוגנים בטקסט. אחד העוגנים הוא זיהוי מילה או ביטוי החוזרים על עצמם מספר פעמים. בשירת האזינו לצד הטיות שונות של המילה א-ל, שמופיעות עשר פעמים (כולל התייחסות לאלילים דוגמת "אֵל נֵכָר"), ושם ה' שמופיע שמונה פעמים, גם המילה "צּוּר" מופיעה שמונה פעמים בהטיות שונות, ויותר מכל מילה נוספת אחרת.
עד כה, בתורה, המילה צּוּר שימשה במובן של סלע חזק, וכנראה גם בולט ומובחן: "הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם" (שמות יז, ו); "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ" (במדבר כג,ט); "הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ" (דברים ח, טו). בהקשר אחד הצור משמש להגנה מפני מפגש בלתי אמצעי עם ה': "וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי… וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עׇבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שמות לג, כ-כג).
לכן, מפתיע לגלות, שבשירת האזינו המילה צּוּר הופכת להיות כינוי נוסף לה' עצמו, כמו "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ", ואפילו לאלהים אחרים, כמו: "כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם" (בנוגע לפסוק "וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ", חולקים הפרשנים לאורך הדורות האם הפסוק מתייחס לה' או לאלילי העמים). מה שעוד יותר מפתיע, ובעצם כאן טמון המפתח לתשובה, הוא שהשירה משתמשת גם במובן הקודם של צּוּר: "וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר". ואכן, מכאן והלאה לאורך התנ"ך המלה צוּר משמשת בשני המובנים - גם כינוי לה' וגם כינוי למקום חזק ומוגן. הגדיל לעשות משורר תהילים שרמז בפסוק אחד לשתי המשמעויות - גם צּוּר ככינוי לה' המבטא את הבחירה הבלעדית בו, וגם הכרה בכוחו כמגן: "אַךְ אֶל אֱלֹהִים דּוּמִיָּה נַפְשִׁי, מִמֶּנּוּ יְשׁוּעָתִי. אַךְ הוּא צוּרִי וִישׁוּעָתִי, מִשְׂגַּבִּי לֹא אֶמּוֹט רַבָּה". אם כן, זו גם האנלוגיה, או הדימוי, של ה' כצּוּר - בשונה מהאלים הרבים של העמים האחרים ה' הוא אל יחיד, בולט בייחודיותו, ובכוחו להגן על עם ישראל.
כיצד הצור עשוי להגן? לשם כך צריך לשים לב לתופעה מפתיעה נוספת במסגרת עולם הדימויים של השירה - הסלע כלל איננו דומם וקר כפי שהיינו מצפים מסלע, הוא לא רק מחסה וישועה, אלא גם מאוד פעיל: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ"; "צוּר יְלָדְךָ"; "צוּרָם מְכָרָם" ובאופן מפתיע אפילו מוציא לא רק מים אלא דבש ושמן: "וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר". השירה בעצם רומזת שאנחנו לא תמיד יודעים לזהות נכון את מכלול הגורמים שמניעים את המציאות, ואולי אפילו לא את השדה הנכון לפעולה ושגשוג. אנחנו חווים חזק: "כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה" ולפעמים אפילו מאבדים את האמון: "בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם". מה השירה רוצה לומר?
הצור יכול להיות סטטי, קר, דומם ואפילו מנוכר. זו התגובה ל"וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ", כלומר למי שלא מאהיב ברבים את שמו של ה׳ ושל היהדות באופן כללי. דווקא בדור תהפוכות יש צורך מיוחד להאהיב את הא-ל ואת היהדות על אחרים כי אחרת האמון יאבד. האמונה הבסיסית בא-ל מהווה מכנה משותף בסיסי ביננו והיא סלע קיומנו כעם. מי שפורם את האמון בהופעת היהדות או משניא אותה על אחרים פורם את הברית: ברית בין כל חלקי העם לדורותיו. ברית שנועדה לשמור על חברה תקינה שהאמון בין חבריה לא מופר מתהפוכות.
אם מבינים כי צורינו איננו כצורם, והוא הנחיל לנו בצור בהר חורב - הר סיני - קוד ערכי התנהגותי משותף, מתנהגים בהתאם, מרחיבים את מעגלי נושאי שמו של ה׳ ומאהיבים את היהדות, אזי זוכים לשפע ועשויים אף לינוק ממציאות כזו, דברים מפתיעים וטובים כמו תנובות שדי, שמן ודבש המסמלים שגשוג כלכלי.
לא סתם פתח המחבר (שאיננו ידוע) ב"מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי" את מזמור חנוכה המפורסם על הגאולות השונות לאורך ההיסטוריה, וגם לעתיד. גאולות אלו היו גאולות מפתיעות שהולידו שפע. ברוח זו גם נוסחה מגילת העצמאות סביבה התאחד העם בישראל: "מִתּוֹךְ בִּטָּחוֹן בְּצוּר יִשְׂרָאֵל הִנְנוּ חוֹתְמִים בַּחֲתִימַת יָדֵנוּ לְעֵדוּת עַל הַכְרָזָה זוֹ…" נוסח שהפך אחר כך למטבע התפילה לשלום המדינה: "אבינו מלכנו צור ישראל וגואלו". השבח לא-ל בעשורים האחרונים צורנו שופע עלינו. בל נהרוס אותו בניבולים כלפי הצור וגם כלפי עם ישראל.
מייקל איזנברג
אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
&
פרשת האזינו - מסרים חינוכיים :-בועז חדד -רכז תנ"ך אורט מעלות-חבר הנהלת החברה לחקר המקרא.
1. האדם העשיר הוא האדם השמח בחלקו .
2. חשיבות ההקשבה לפני הדיבור .
3. עלינו למצוא את האיזון ,בשילוב הרוח עם החומר .
4. החשיבות הרבה בתשומת לב גם לדברים הקטנים בחיינו ,שנראים לנו אולי לא חשובים כל כך.
5. חשוב לנו להפנים את מה שנאמר על האשה בבראשית פרק ב פסוק י''ח ' אעשה לו ( לאדם) עזר כנגדו (האשה)''.
6. משמעות ארבעת המינים לימינו אנו, בתפקידנו כאנשי חינוך ותפקידנו במשפחה.
7. ''חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה'' משלי פרק מ''ג פסוק כ''ב , ואני מוסיף גם בהתחשב ברוח הזמן בו אנו חיים .
8. ''כי לא יטש יהוה את עמו בעבור שמו הגדול כי הואיל יהוה לעשות אתכם לו לעם'',קרי אלוהים בחר העם ישראל כעם סגולה לנצח.
9. עלינו להעביר את המסרים החינוכיים
מתוך התלהבות .
10. הצניעות בכל מעשינו והתנהגותינו הוא מסר עליון .
1. בפרק ל''ב פסוק ט כתוב '' כי חלק יהוה עמו יעקב חבל נחלתו ''
השאלה הנשאלת היא מה פירוש הביטוי ''כי חלק יהוה עמו '' בהקשר לפסוק ? ניתן לדלות מביטוי זה ערך חינוכי ממדרגה עליונה והוא חיזוק הנאמר במשנה במסכת אבות ''בן זומא אומר ..איזה עשיר השמח בחלקו '',קרי למרות שיהוה ''יצב גבולות עמים '' כפי שנאמר בפרק ל''ב פסוק ח' כלומר ברא את כל העמים וחילק אותם , הרי בורא עולם בחר דווקא בעם ישראל כעם נבחר ,למרות כל המהמורות שבדרך ביחסים בין השם לעם ישראל ,עדיין בורא עולם שמח בחלקו ,בבחירת עם ישראל כעם הנבחר .
כך אנו ההורים ביחסינו לילדינו ,ייתכן ויש מכשולים בדרך בחינוך ילדינו ,ילדינו לא ממלאים את כל הציפיות שתלינו בהם ,דבר שמאכזב אותנו במעט ,כאשר אנו לעיתים מסתכלים על התנהגותם ,הצלחתם של ילדים אחרים , אבל הקשר בין ילדינו אלינו ההורים לא ינותק לעד ותמיד נהיה קשורים אליהם כמו בחבל עבוט ,לכן , עלינו לשמוח בחלקנו וליישם את הכתוב ''כי חלק יהוה עמו' יעקב חבל נחלתו ''.
2 בפרק ל''ב פסוק א כתוב ''האזינו השמים ואדברה'' המסר החינוכי שניתן להסיק מביטוי זה ,הוא בעל חשיבות עליונה , אנו בפרשת תשובה ולכן התשובה הטובה ביותר לאדם שאנו מנהלים איתו דו- שיח ,היא היכולת להקשיב לאותו אדם ,גם בבית ,גם בחברה שאותה אני מנהל ,גם עם הפקודים שלי בצבא וגם עם תלמידי.
ישנם פעמים שאנשים שומעים אבל לא מקשיבים,אולי מתוך גאווה ''אני יודע הכל '', או מתוך לחץ ,מתוך מחשבה שהרעיונות החדשניים שאני שומע יכולים לערער את היציבות המחשבתית שהייתה לי עד כה ואז אני אצטרך לשנות את דרך המחשבה שהייתה לי עד כה וזה יכול להיות להפחיד .
עלינו להבין שאם אנו המורים ,ההורים ''נשחרר לחץ'' ניתן לילדינו ולתלמידינו להתבטא ,גם אם ישאלו שאלות קשות ,שאיננו יודעים את התשובה ,אפשר לומר ''אינני יודע אני אבדוק'' ' ,תלמידינו ,ילדינו
יעריכו יותר אותנו בתור הורים ,מורים, ויחס כנה שכזה יעשה נפלאות בקשר בינינו לבין ילדינו ותלמידנו .
3. עלינו למצוא את האיזון בין הרוח לחומר ,
בפרק ל''ב פסוק א כתוב ''האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי ''.
יש לשים, לב שמוזכרים גם השמים וגם הארץ ,השמים מסמלים את הצד הרוחני ,קרי תפילות ,מחשבות על כוונות טובות , תכנון , רגשות , אבל עלינו לדעת לשלב את הרוח עם החומר ,קרי את השמים עם האדמה על מנת להמשיך ליישם את ההוויה היהודית ,גם כעם הספר וגם כעם המעש,כי אחד אלוקינו גם בשמים וגם בארץ.
ואסיים נקודה זו במה שכתוב בעניין זה במסכת קידושין מב ''תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה ''.
כך אנו צריכים לחנך גם את ילדינו וגם את תלמידינו ,לדעת לשלב בין הרוח לבין המעשה ,זהו מסר חשוב ביותר גם עבור ילדינו ,תלמידינו וגם עבור החברה כולה .
4. יש להתייחס בכובד ראש גם לדברים ,שלכאורה , פחות חשובים בחיינו ''כי חלק יהוה עמו חבל נחלתו '' ,ניתן לפרש שהחבל שמקשר בינינו לבין בורא עולם מורכ מ- 613 חבלים דקים ,שמסמלים 613 מצוות שנצתוונו ,לכן ,כל עברה ,אפילו הקטנה ביותר מחלישה את החבל וכל מצווה מחזקת אותו ואת הקשר בינינו לבין בורא עולם ולכן אל לנו לזלזל במצוות הקטנות יש לזכור את הביטוי שטבעו חז''ל ''כל ישראל ערבים זה לזה ''.
זה המקום לטעת בקרב תלמידינו את הערך המוסרי של עזרה לזולת בכל תחום בחייהם ,הסיפוק כאשר אתה עוזר , גדולה לעיתים שכיחות לסיפוק של זה שמקבל ,בנוסף חשובה מאוד הערבות ההדדית ,מכוון שזה סוד קיומנו כעם לאורך כל הדורות .
5. האשה היא עזר כנגדו של האדם .
בפרק ל''ב פסוק א כתוב ''שמעו שמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי ''.
ניתן לפרש שהשמים מסמלים את הבעל והאשה מסמלת את הארץ ,אם הבעל רוצה שמערכת היחסים בינו לבין אשתו תהיה מערכת יחסים מלאים באהבה ,תשוקה וקשר עמוק וארוך ,עליו להרעיף לאשתו המון אהבה וחום, השמים מסמלים את החום ,הגשם , האור ,והארץ מסמלת את האישה שניזונה מהשמש האור ,החום והגשם ,במידה והבעל יספק זאת לרעיתו , אשתו תמיד תהיה עזר כנגדו של הבעל ,במובן החיובי של המילה ,קרי תתמוך ותעניק יחס ואהבה ,אבל אם הבעל לא יספק את צרכי האשה ויזלזל בתפקידו כבעל ,אז האישה תהיה ''עזר כנגדו'' במובן השלילי של המילה ,קרי , לא תמלא את תפקידה כרעיה, ייתכן אפילו תמצא נחמה במחוזות אחרים .
6. המסר החינוכי שיש בארבעת המינים:.
א. הלולב = יש לשים לב שהלולב צריך לעמוד ישר , כמו עמוד שדרה ,דבר שמסמל את היושר גם בחברה אנו
חיים ,במקום עבותידנו וגם במשפחה .
ב. האתרוג = יש לשים לב שהאתרוג חייב להיות נקי לפחות בחלקו העליון ,מסמל את הלב שחייב להיות נקי גם בביתך וגם בחברה בה אתה חי .
ג.הדס = יש לשים לב ,שהגבעול של ההדס מכוסה בעלים ,דבר שמסמל צניעות ,עליך להיות צנוע בכל דרכיך כפי שכתוב בספר מיכה פרק ו פסוק ח ''הגיד לך אדם מה טוב ומה יהוה דורש ממך כי עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך''
ד. הערבה= מסמלת ,שאם תיישם את שלושת המסרים החינוכיים שאותם ציינתי ,אז זה יהיה הערבות שתפילותיך , יתקבלו על ידי בורא עולם וששנתך תהיה ערבה ומתוקה ,מכוון שתרגיש הרבה יותר שלם עם עצמך .
מסרים חינוכיים אלה הם חשובים לא רק לנו ההורים ,המורים , אלא חובה עלינו להעביר אותם גם לדורות הבאים ולעשות ככל יכולתנו שמסרים אלה לא רק יילמדו ,אלא גם ייושמו .
7. ''חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה'',ואני מוסיף, שעלינו להתחשב, בתור מחנכים ,גם ברוח התקופה .
בפרק ל''ב פסוקים כ'- כ''א אומר השם למשה שהוא ימות בהר נבו ולא יזכה להכנס לארץ והסיבה היא ''על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש במדבר צין'' . מה קרה במדבר צין שהכעיס מאוד את השם ? התשובה לכך מופיעה בספר במדבר פרק כ פסוקים ז- י''ג ,שם נאמר שהשם אמר למשה ,שהוא ואהרון ידברו אל הסלע כדי להוציא לעם ישראל מים מהסלע פסוק ח ''ודברתם אל הסלע'' ,אבל, במקום לדבר אל הסלע, משה מכה פעמים את הסלע ,פסוק י''א ''ויך את הסלע במטהו פעמים ''
משה לא הבין שהדור השתנה ,זה לא דור שמחנכים אותו באמצעות המטה,קרי המקל ,זה לא דור שבאמצעות המכות ,בדרך של אלימות ירצה לקבל את דבר ההורה ,או המורה המלמד ,אלא ,באמצעות חינוך נעים , בדרך של הסבר והקשבה שהרי כבר נאמר על התורה שבאה לחנך אותנו בספר משלי פרק ג פסוק י''ז ''דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ''.
זכורני שבעבר היינו מקבלים מכות מהמורי בחדר כדי שנלמד טוב יותר ואבי פירש את הכתוב ,במשלי כ''ט פסוק י''ז ''יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך '',כפשוטו , קרי ,בדרך של אלימות ,אבל לצערי יחס זה לא קרב אותי ללכת לבית הכנסת ,אלא נהפוך הוא וחבל .
8. בספר שמואל א פרק י''ב פסוק כ''ב נאמר '' כי לא יטש יהוה את עמו בעבור שמו הגדול '' ובספר תהילים פרק מ''ג פסוק י''ד חוזר אותו רעיון שוב ''כי לא יטש יהוה עמו ונחלתו לא יעזוב''.
יש לשים לב שבפרשת האזינו אין שום התייחסות לחסדי אבות : אברהם יצחק ויעקב ואין שום התייחסות לחרטה של עם ישראל על מעשיו ,אבל בכל זאת בורא עולם לא עוזב את עמו וממשיך להוביל את עם, ישראל לארץ המובטחת , דבר שמוכיח מעל כל ספק שאהבת השם לעם ישראל ,היא אהבה נצחית ,גם אם עם ישראל יחטא ,אומנם הוא יענש על חטאיו אבל בורא עולם יאהב את עם הבחירה לנצח נצחים ולעולמי עולמים ,כמו הורים שאוהבים את בנם היחיד ,במיוחד לאחר תלאות רבות שעברו איתו .
9.עלינו להעביר את המסרים החינוכיים לילדינו ,תלמידינו ,מתוך התלהבות ,כדי להטמיע בתוכם ,את האמונה ושיתוף הפעולה בדרך החינוך שאליה אנו רוצים להוביל אותם .
בפרק ל''ב פסוקים מ''ו- מ''ז אומר משה לעם '' שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנוכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת ... כי לא דבר הוא רק הוא מכם כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה''.
יש לשים לב שהמילה ''רק'' מתפרשת להעברת מסרים שלא בדרך כוונה טהורה ,מכל הלב , צריך להעביר את המסרים כפי שציינתי מתוך הלב, תוך כדי שיתוף פעולה עם אותו תלמיד ,או ילדינו האישים ,שאנו מתכוונים לחנך.
10. הצניעות הינה מעלה עליונה בהתנהלותינו בכל אשר נלך .
הושע בן נון מלווה את משה לאורך כל הדרך ,משה מחליף את שמו של הושע ליהושע ,הוספה של האות י' שהיא אחת מאותיות השם ,שזה נחשב למכובד יותר ,אבל ,כאשר כאשר יהושע מקבל את תפקיד הנהגת העם הוא שוב מכונה הושע ,בשמו המקורי ,השאלה היא מדוע ? מהו המסר החינוכי בשינוי השם יהושע לשם המקורי הושע ?
ניתן בהחלט ניתן לראות בזה מסר של צניעות ,הושע חוזר לשמו המקורי ,השם שמסמל יותר פשטות ,ההרגשה שהוא נשאר כפי שהיה בעבר למרות התפקיד הנכבד שקבל ,האמירה היא אני חלק מהעם ללא שום התנשאות גם אם קבלתי מעמד מכובד של מנהיג העם .
לדעתי גם אם אנו המורים ,המפקדים המנהלים ,נקרין מסר כזה וניתן הרגשה ,לאלה שאותם אנו מובילים ,ההצלחה של כולם, תהיה הרבה יותר טובה תוך כדי שיתוף והפרייה הדדית של כל הצוות ושל כל חברה באשר היא .
אסיים בדברי עקיבא בן מהללאל במשנה ,מסכת אבות פרק ג משנה א ''דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון ''.
מאחל לכולם שנה טובה ומתוקה שנת בריאות והצלחה ,ממני באהבה גדולה חדד בועז.
